א – איסורי נבילה וטריפה

פורסם בקטגוריה כ - טריפות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-20-01/

התורה התירה אכילת בשר בהמה, חיה ועוף טהורים, בתנאי שנשחטו כהלכה, אבל אם בעל החיים מת ממחלה או מתאונה או נשחט שלא כהלכה – נעשה נבילה ואסור לאוכלו. וגם הנשחט כהלכה, אם נמצא באחד מאיבריו פגם או מכה שגורמים למיתתו של בעל החיים, אין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה, שהואיל והמוות כבר מכרסם בגופו, הוא טריפה. וזהו שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ"[1].

אמרו חכמים (חולין מג, א): "שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני", ואלו הם: א) דרוסה – שהבהמה נדרסה בציפורניה של חיית טרף. ב) נקובה – שנולד נקב באחד מאיבריה החיוניים, כגון ריאה, מוח, ושט ולב. ג) חסרה – שמלידתה חסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון אחת מאונות הריאה. ד) נטולה – שבעקבות מחלה או תאונה נחסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון כבד. ה) קרועה – שאירע קרע בחלקים חיוניים מגופה, כגון בבשר המכסה את הכרס. ו) נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה.

ז) פסוקה – שנחתכו בה איברים חיוניים לרוחבם, כגון חוט השדרה או הגרגרת. ח) שבורה – כגון שנשברו רוב צלעותיה של הבהמה או נשמט הירך ממקומו. ביתר פירוט אמרו חכמים שיש שמונה עשר מיני טריפות (חולין מב, א), וביתר פירוט כתב הרמב"ם (הל' שחיטה י, ט-יא) שיש שבעים טריפות בבהמה ובחיה, ושבעים ושתיים בעוף (הלכות טריפות נתבארו בשו"ע יו"ד סימנים כט-ס).

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה או מפני שתשש כוחם, בלא שיהיה פגם מסוים באחד מאיבריהם, אינם נחשבים טריפה, הואיל והם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, ואחר שחיטה מותר לאכול את בשרם. לא זו בלבד, אלא אפילו בעל חיים שחלה ונמצא במצב מסוכן עד שמזדרזים לשוחטו שמא ימות לפני שיספיקו לשוחטו ויאסר משום נבילה, מותר באכילה, הואיל ואין ודאות שימות. אמנם מנהג חסידות שלא לאכול מבשרו (חולין מד, ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד, יא-יב).

אפשר להסביר את איסור טריפה בכך שיש בבשרם של בעלי חיים כוחות בהמיים שעלולים למשוך את האדם שאוכלם למטה, אל הגשמיות, ולהרחיקו מהרוחניות ומהקדושה. וכאשר בעל החיים שלם בגופו, יש בכוחה של מצוות השחיטה להעלות את בשרו מן הבהמיות, כדי שיוכל לסייע לישראל לחיות חיי קדושה בתוך העולם הזה. אבל כאשר אינו שלם ומחמת פגם שבגופו המוות כבר מתחיל לכרסם בו, אין בכוחה של השחיטה להעלות את בשרו, ואם ישראל יאכלוהו תיפגם נפשם ולא יוכלו להיות אנשי קודש.


[1]. הכתוב אינו מדבר בבעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת בלא שחיטה נאסר מחמת איסור נבילה, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה". אלא מדובר בבעל חיים שחיית טרף דרסה בטפריה והצליח להינצל. למרות שבעל החיים נותר חי, אם הוא עומד למות מחמת הדריסה, נעשה טריפה. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. דריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או לפגם שגורם למיתה, שכל בהמה, חיה ועוף, שיש בבשרם מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה. (עי' רמב"ם הל' מאכלות אסורות ד, ו-ח; ערוה"ש יו"ד כט, ח-י).
פורסם בקטגוריה כ - טריפות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן