כפי שלמדנו (לעיל לב, א), הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא: 'כבולעו כך פולטו' – כדרך שימושו של הכלי באיסור כך דרך הכשרתו. שלושה סוגי הכשרה ישנם: א) הדחה. ב) הגעלה.
ג) ליבון. נבאר יותר: הסוג הראשון הוא הדחה במים, שהיא ההכשרה הקלה, שנועדה לכלים שהשתמשו בהם במאכלים אסורים צוננים, שכדי להכשירם צריך להדיחם במים ולנקותם משיירי המאכל האסור שנותרו דבוקים בדפנותיהם. הסוג השני הוא הגעלה במים רותחים, והיא נועדה לכלים שבישלו בהם מאכלים אסורים. הגעלה לשון הפלטה, שהכנסת הכלי למים רותחים מפליטה את הטעמים שנבלעו ודבקו בו בדרך בישול. הסוג השלישי הוא ליבון באוּר (באש), שנועד לכלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ורשתות צלייה.[1]
ההבדל בין שלושת סוגי ההכשרה, שכאשר השתמשו בכלים בצונן, שיירי המאכלים נדבקים בכלים באופן חיצוני, וההדחה שוטפת אותם מעליהם ומכשירה אותם. וכאשר השתמשו בכלים בבישול, הבישול גורם לטעמי המאכלים להידבק ולהיבלע בכלים באופן חזק יותר, ולכן הדחה לא תועיל להם, ורק על ידי הגעלה במים רותחים, שממיסים את השומנים ומפליטים את הטעמים שדבקו ונבלעו בכלי אפשר להכשירם. וכאשר השתמשו בכלים באש (אוּר), בצלייה או באפייה, הטעמים נדבקים ונבלעים בכלים בכוח רב ובאופן קשה יותר מאשר בבישול, מפני שהבישול נעשה עם נוזלים שמרככים את בליעת הטעמים והדבקתם. בנוסף לכך, הבישול נעשה בדרך כלל בחום שאינו עולה על מאה מעלות, מפני שהנוזלים שבבישול ממתנים את עליית החום, ואילו האפייה והצלייה שנעשות בלא נוזלים, נעשות בחום גבוה יותר. ולכן הגעלה במים רותחים מסוגלת להפליט רק חלק מהטעמים שנדבקו ונבלעו בכלי על ידי האוּר, וכדי לבערם צריך ללבן את הכלי באש, שתשרוף ותכלה את הטעמים הבלועים בתבנית או בשיפוד. נמצא שככלל ההגעלה מפליטה ומוציאה את הטעם הדבוק ובלוע בכלי, ואילו הליבון שורף את הטעם בעודו בו.
