א – כלל דיני התערובות

שני כללים יסודיים ישנם בדין מאכלי איסור שהתערבו במאכלי היתר. הכלל הראשון: ביטול בשישים, שאם האיסור התערב בכמות שהנפח שלה גדול ממנו פי שישים, טעמו אינו מורגש, והתערובת מותרת באכילה. שכך שיערו חכמים, שאם יש במאכל ההיתר פי שישים מהאיסור, בידוע שטעם האיסור בטל, מפני שגם מאכלים בעלי טעם חזק ביותר, כדוגמת בצל, אינם נותנים טעם ביותר מפי שישים (חולין צז, ב, ר”ן וראבי”ה).

הכלל השני: ביטול ברוב, שאם המאכל האסור אינו נותן טעם בתערובת – הולכים אחר הרוב. כגון חתיכת בשר טריפה שהתערבה בשתי חתיכות בשר כשר כמותה – בטלה ברוב, שנאמר (שמות כג, ב): “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שו”ע קט, א; להלן ח).

כדי שהאיסור ייתן טעם בהיתר צריכים להתקיים שני תנאים: האחד, שהתערובת תהיה ‘מין בשאינו מינו’, כלומר, שטעם האיסור שונה מטעם ההיתר, ולכן הוא יכול להיות מורגש בו. השני, שהתערובת תהיה ‘לח בלח’, שאז טעם האיסור מתמזג בתערובת. לדוגמא: כאשר חלב מתערב במרק בשרי, טעמו מתפשט במרק. וכן כאשר חתיכת בשר טרף מתבשלת עם ירקות, טעם הטרף מתערב בירקות.

אבל אם אחד משני התנאים אינו מתקיים, למרות שהאיסור וההיתר מעורבים, אין טעם האיסור מתפשט לתוך המאכל המותר. למשל, אם התערבה חתיכת בשר אסורה בשתי חתיכות בשר מותרות שטעמן שונה, אף שזו תערובת ‘מין בשאינו מינו’, כיוון שהתערובת ‘יבש ביבש’, אין טעם האיסור עובר למאכלים המותרים, ולכן מדין התורה האיסור בטל ברוב. וכן כאשר התערב רוטב של בשר טריפה ברוטב של בשר כשר, אף שהתערובת ‘לח בלח’ והאיסור מתמזג בהיתר, כיוון שטעם האיסור כטעם ההיתר, אין הוא נותן בו טעם, ולכן מדין התורה האיסור בטל ברוב.

אולם עשו חכמים סייג לתורה ותקנו, שגם כאשר רק אחד משני התנאים המאפשרים העברת טעמים מתקיים – או שזו תערובת ‘לח בלח’, או שזו תערובת ‘מין בשאינו מינו’ – האיסור אינו בטל ברוב אלא צריך פי שישים כדי לבטלו (רשב”א ורא”ש). עוד מגמה חשובה היתה לחכמים בתקנתם, להשוות את השיעורים, שדין אחד של ביטול בשישים יהיה לכל התערובות שדומות לתערובת שהאיסור יכול לתת בה טעם (ר”ן). ולכן גם כאשר יסוד האיסור מדברי חכמים, אין אומרים שאין צורך לעשות לו סייג, אלא צריך פי שישים כדי לבטלו, מפני שהשוו חכמים את שיעוריהם (ב”י ורמ”א קט, א).[1]


[1]. יסוד הכלל שהולכים אחר הרוב למדנו מהלכות בית הדין, שכאשר נחלקים הדיינים ביניהם, הולכים אחר הרוב, שנאמר (שמות כג, ב): “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (חולין יא, א). סמך לכלל של ביטול בשישים למדו חכמים ממה שמבואר בתורה, שמבשלים את כל בשר קרבן השלמים שמביא הנזיר יחד עם הזרוע שנותנים לכהן, ואף שהזרוע אסורה באכילה לישראל, היא אינה אוסרת את בשר הקרבן על ישראל, מפני שהוא מרובה ממנה פי שישים (חולין צח, א).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן