ארכיון הקטגוריה: לד – דיני תערובות

א – כלל דיני התערובות

שני כללים יסודיים ישנם בדין מאכלי איסור שהתערבו במאכלי היתר. הכלל הראשון: ביטול בשישים, שאם האיסור התערב בכמות שהנפח שלה גדול ממנו פי שישים, טעמו אינו מורגש, והתערובת מותרת באכילה. שכך שיערו חכמים, שאם יש במאכל ההיתר פי שישים מהאיסור, בידוע שטעם האיסור בטל, מפני שגם מאכלים בעלי טעם חזק ביותר, כדוגמת בצל, אינם נותנים טעם ביותר מפי שישים (חולין צז, ב, ר"ן וראבי"ה).

הכלל השני: ביטול ברוב, שאם המאכל האסור אינו נותן טעם בתערובת – הולכים אחר הרוב. כגון חתיכת בשר טריפה שהתערבה בשתי חתיכות בשר כשר כמותה – בטלה ברוב, שנאמר (שמות כג, ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שו"ע קט, א; להלן ח).

כדי שהאיסור ייתן טעם בהיתר צריכים להתקיים שני תנאים: האחד, שהתערובת תהיה 'מין בשאינו מינו', כלומר, שטעם האיסור שונה מטעם ההיתר, ולכן הוא יכול להיות מורגש בו. השני, שהתערובת תהיה 'לח בלח', שאז טעם האיסור מתמזג בתערובת. לדוגמא: כאשר חלב מתערב במרק בשרי, טעמו מתפשט במרק. וכן כאשר חתיכת בשר טרף מתבשלת עם ירקות, טעם הטרף מתערב בירקות.

אבל אם אחד משני התנאים אינו מתקיים, למרות שהאיסור וההיתר מעורבים, אין טעם האיסור מתפשט לתוך המאכל המותר. למשל, אם התערבה חתיכת בשר אסורה בשתי חתיכות בשר מותרות שטעמן שונה, אף שזו תערובת 'מין בשאינו מינו', כיוון שהתערובת 'יבש ביבש', אין טעם האיסור עובר למאכלים המותרים, ולכן מדין התורה האיסור בטל ברוב. וכן כאשר התערב רוטב של בשר טריפה ברוטב של בשר כשר, אף שהתערובת 'לח בלח' והאיסור מתמזג בהיתר, כיוון שטעם האיסור כטעם ההיתר, אין הוא נותן בו טעם, ולכן מדין התורה האיסור בטל ברוב.

אולם עשו חכמים סייג לתורה ותקנו, שגם כאשר רק אחד משני התנאים המאפשרים העברת טעמים מתקיים – או שזו תערובת 'לח בלח', או שזו תערובת 'מין בשאינו מינו' – האיסור אינו בטל ברוב אלא צריך פי שישים כדי לבטלו (רשב"א ורא"ש). עוד מגמה חשובה היתה לחכמים בתקנתם, להשוות את השיעורים, שדין אחד של ביטול בשישים יהיה לכל התערובות שדומות לתערובת שהאיסור יכול לתת בה טעם (ר"ן). ולכן גם כאשר יסוד האיסור מדברי חכמים, אין אומרים שאין צורך לעשות לו סייג, אלא צריך פי שישים כדי לבטלו, מפני שהשוו חכמים את שיעוריהם (ב"י ורמ"א קט, א).[1]


[1]. יסוד הכלל שהולכים אחר הרוב למדנו מהלכות בית הדין, שכאשר נחלקים הדיינים ביניהם, הולכים אחר הרוב, שנאמר (שמות כג, ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (חולין יא, א). סמך לכלל של ביטול בשישים למדו חכמים ממה שמבואר בתורה, שמבשלים את כל בשר קרבן השלמים שמביא הנזיר יחד עם הזרוע שנותנים לכהן, ואף שהזרוע אסורה באכילה לישראל, היא אינה אוסרת את בשר הקרבן על ישראל, מפני שהוא מרובה ממנה פי שישים (חולין צח, א).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

ב – סיכום ארבעה סוגי התערובות

הרי ששני חילוקים ישנם בדיני תערובות: האחד, 'מין במינו' ו'מין בשאינו מינו'. ב'מין במינו' טעם האיסור שווה לטעם ההיתר, ב'מין בשאינו מינו' טעם האיסור שונה מטעם ההיתר.

השני: 'לח בלח' ו'יבש ביבש'. ב'לח בלח' טעם האיסור מתמזג בתערובת, כדוגמת בשר טרף שהתבשל עם בשר כשר, שעל ידי הבישול הטעמים מתערבבים בכל התבשיל. גם קמח של איסור שהתערב בקמח של היתר נחשב כתערובת 'לח בלח', הואיל והקמח דק וחלקי האיסור וההיתר מתמזגים זה בזה (פנה"ל פסח ז, ד). לעומת זאת, בתערובת 'יבש ביבש' איננו יודעים איזה מאכל כשר ואיזה אסור, אבל הם אינם מתמזגים זה בזה. גם כוס שיש בה רוטב בשר טרף שהתערבה בשתי כוסות שיש בהן רוטב בשר כשר, נחשבת תערובת 'יבש ביבש', מפני שהרטבים בכוסות נפרדות ואינם מתערבים זה בזה.

כיוון ששני החילוקים משתלבים זה בזה, הרי שארבעה סוגי תערובות ישנם: א) 'מין בשאינו מינו' 'לח בלח'. ב) 'מין בשאינו מינו' 'יבש ביבש'. ג) 'מין במינו' 'לח בלח'. ד) 'מין במינו' 'יבש ביבש'.

בשלושת הסוגים הראשונים צריך פי שישים כדי לבטל את האיסור. בראשון צריך פי שישים מעיקר הדין, מפני הטעם שהאיסור נותן בתערובת. בסוג השני והשלישי, מהתורה האיסור בטל ברוב וחכמים תקנו שלא יתבטל בפחות משישים. ורק בתערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש'), הלכה למעשה שהאיסור בטל ברוב. אמנם יש סוברים, שהשוו חכמים את כל השיעורים, וקבעו ששום איסור לא יתבטל בפחות מפי שישים. אולם למעשה, הלכה כדעת רוב הראשונים, שתערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש') בטלה ברוב, וזה המצב שבו חל הכלל היסודי של ביטול ברוב.

אמנם דווקא לגבי תערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש'), כאשר יש באיסור חומרה יתירה, החמירו חכמים יותר מאשר בשאר תערובות שבטלות בשישים. אם האיסור הוא פירות תרומה שהתערבו בפירות רגילים, כיוון שיש באיסור תרומה חומרה יתירה, שזר שאוכלה ענוש במיתה – רק אם יש בפירות החולין פי מאה – פירות התרומה מתבטלים. וכאשר האיסור הוא פירות ערלה או כלאי הכרם שאסורים גם בהנאה, רק אם יש בפירות ההיתר פי מאתיים – האיסור מתבטל (להלן בהלכה ט).[2]


[2]. יש סוברים שהשוו חכמים את כל השיעורים, וקבעו שרק כאשר יש כנגד האיסור פי שישים הוא בטל בעוצם מיעוטו, אבל אם אין כנגדו פי שישים, יש לו חשיבות ועדיין לא התבטל מהתודעה. כך דעת רמב"ם (מאכ"א טו, ד-ה), אשכול ורמב"ן (חולין צז, ב. ולראב"ן מהתורה אינו בטל בפחות משישים). אולם למעשה, נפסק כדעת רוב הראשונים, שתערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש') בטלה ברוב, וזה המצב שבו חל הכלל היסודי של ביטול ברוב. שכך הוא פשט הגמרא (חולין צט, ב), וכ"כ תוס', תרומה, ראב"ד, רא"ש, רשב"א, ר"ן , סמ"ג, מאירי ועוד רבים.

בפועל, ברוב המקרים של תערובת 'מין במינו' 'יבש ביבש', לכל הדעות הביטול הוא במאה, שכן כפי שעולה מהמשניות, התערובת השכיחה של 'מין במינו' 'יבש ביבש' היתה פירות תרומה שהתערבו בפירות חולין מפני שהם דומים לגמרי. והמקרה המצוי של 'מין במינו' 'יבש ביבש' שנחלקו לגביו אם בטל ברוב או בשישים, הוא בשר טרף שהתערב בבשר כשר, או חתיכת חֵלֶב בחתיכות שומן, ומקרים אלו פחות מצויים, מפני שאת החלקים האסורים שלא נועדו לאכילה נוהגים לזרוק או לפחות להפריד משאר המאכלים באופן גמור.

כל מה שלמדנו ש'מין במינו' בטל ברוב או בשישים הוא לדעת חכמים, אבל לדעת ר' יהודה 'מין במינו' אינו בטל אפילו באלף. כי הביטול נוצר על ידי התנגשות שבין שני מינים, וכאשר הם מאותו מין, אין התנגשות וכיוון ששמו של האיסור עדיין נקרא עליו אינו בטל. אולם לחכמים למרות שהם מאותו מין, נוצרת התנגשות בין האיסור להיתר, וההיתר גובר על האיסור ומבטלו (מנחות כב, א, ר"ן נדרים נב, א).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

ג – טעם כעיקר וביטול בשישים

כפי שלמדנו, בכל מצב שיכולים להרגיש את טעם האיסור בתערובת, התערובת כולה אסורה, משום ש'טעם כעיקר'. כלומר, טעם המאכל נחשב כעיקרו. ולכן גם כאשר האיסור הוא מועט, וטעמי ההיתר מרובים וחזקים ממנו, כל זמן שטעם האיסור מורגש – האיסור אינו בטל בתערובת וכולה אסורה באכילה. שיערו חכמים שטעמי כל המאכלים בטלים בשישים, מפני שאפילו מאכלים שטעמם חזק, כדוגמת בצל, נותנים טעם עד פי שישים ולא יותר. לפיכך קבעו חכמים שיהיו כל האיסורים שיכולים לתת טעם בטלים בשישים. חוץ מתבלינים שטעמם חזק, וצריך שיהיה בהיתר שיעור הרבה יותר גדול כדי לבטל את טעמם (להלן ו).

לפיכך, אם נפל מעט חלב לתוך מרק בשרי, ולא היה במרק פי שישים מהחלב – המרק אסור. ואם היה במרק פי שישים מהחלב, ברור לנו שטעם החלב אינו מורגש והמרק כשר. וכל מה שמתבשל במרק מצטרף לבטל את החלב שנפל לתוכו בשישים, ובכלל זה: בשר, ירקות, מים ועצמות. ואף עצמות שאין בהן טעם, כיוון שגם הן בולעות מהטעמים שבתבשיל, גם הן מצטרפות לשיעור פי שישים שמבטלים בו את האיסור (שו"ע צט, א).

וכן אם התערב מעט בשר טרף טחון בקציצות ירקות, אם יש בירקות פי שישים מהבשר, בידוע שטעם הבשר בטל והקציצות כשרות. ואם אין פי שישים – הקציצות אסורות. וכן אם נפל בשר טרף לתוך מרק ירקות, אם היה במרק פי שישים כנגדו, המרק כשר, אולם כיוון שאפשר להוציא את הבשר הטרף, חובה להוציאו, שכל זמן שהוא ניכר – רק טעמו בטל והוא עצמו אינו בטל. ואם לא היה במרק פי שישים כנגדו, אף שמוציאים את הבשר הטרף, כיוון שטעמו התפשט במרק ולא היה פי שישים כנגדו – המרק כולו אסור.[3]


[3]. המקור ל'טעם כעיקר' ממצוות הנזיר, שבנוסף לאיסור לשתות יין, נאמר "מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו, ג), היינו מים שיש בהם טעם יין. למדו מזה חכמים שכך הדין בכל האיסורים שבתורה, שטעם נחשב כעיקר האיסור. ולר' עקיבא הלימוד מכך שצוותה התורה להגעיל כלים של גויים מפני הטעם הבלוע בהם. עוד דוגמא לכך, מבישול בשר בחלב, שגם הבשר לבדו אסור מפני טעם החלב הבלוע בו (פסחים מד, ב).

לראשונים רבים 'טעם כעיקר' מהתורה, ומהם: בה"ג, תוס', ר"ת, תרומה, רז"ה, ראב"ד, רא"ש, סמ"ג, מאירי ורשב"א (תוהב"א ד, א). ויש אומרים ש'טעם כעיקר' מדברי חכמים: רמב"ם, רש"י, רמב"ן, רא"ה, נמוק"י, ר"ן, ריטב"א (אמנם אם בנותן הטעם יש ממשות עבה, כדוגמת חֵלֶב שנימוח בתוך התבשיל, גם לרמב"ן, ר"ן וריטב"א האיסור מהתורה). למעשה נפסק שטעם כעיקר מהתורה, כמבואר בטור ושו"ע צח, ב.

אם האיסור התבטל בשישים, וכשאכלו מן התערובת הרגישו את טעמו, התערובת אסורה (רמ"א צח, ח). אלא שכפי שלמדנו, הסיכוי שזה יקרה אפסי. גם איסור דרבנן בטל בשישים, ורק במקרה שיש ספק מקילים בו (שו"ע צח, ב; ש"ך צח, ז; כו).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

ד – טעימת גוי

אף שלמדנו שככלל, האיסור בטל בשישים, כאשר מדובר בתערובת של 'מין בשאינו מינו', כיוון שלאיסור טעם שונה מההיתר, אפשר לתת לגוי לטעום את התבשיל. אם ירגיש בטעם האיסור – התבשיל אסור, ואם לא ירגיש, למרות שאין בהיתר פי שישים – התבשיל מותר (חולין צז, א-ב). שכן למדנו שמה שתקנו חכמים שיהיו האיסורים בטלים בשישים הוא מפני שאפילו מאכלים שטעמם חזק, כדוגמת בצל, נותנים טעם עד פי שישים ולא יותר. הרי שמאכלים שטעמם פחות חזק מתבטלים בפחות מפי שישים. אלא שכל זמן שאין לנו דרך לבדוק זאת, תקנו חכמים שהאיסור יתבטל בשישים, אבל אם גוי אמין יאמר שאין בתערובת טעם איסור, המאכל כשר.

ואמנם רבים מחמירים וסוברים, שגם כאשר אין אפשרות להרגיש את טעם האיסור, כל שאין פי שישים כנגד ממשות האיסור, התערובת אסורה (רמב"ן, רשב"א, רא"ה ור"ן). אבל למעשה נפסק כדעת הסוברים, שגם כאשר ממשות איסור התערבה במאכל כשר, אם גוי אמין אמר שאין במאכל טעם איסור, למרות שאין בהיתר פי שישים כנגד האיסור, התערובת כשרה, כי הכל תלוי בטעם (רמב"ם, תוס', רא"ש, טור ושו"ע צח, א).

לפיכך, אם נפל חלב לתבשיל בשר, יטעם הגוי את התבשיל. אם ירגיש בו טעם חלב – התבשיל אסור. ואם לא ירגיש, למרות שאין בתבשיל הבשר פי שישים מהחלב – התבשיל מותר. וכן אם נפל בשר טרף לתוך תבשיל ירקות, יטעם הגוי את התבשיל, אם ירגיש בו טעם בשר – התבשיל אסור. ואם לא ירגיש, למרות שאין בתבשיל פי שישים מהבשר הטרף – התבשיל כשר.

אולם הבעיה שהגוי עלול לסטות מהאמת כדי לרצות את הישראל או כדי לפגוע בו, ולכן אמרו שרק אם הוא מסיח לפי תומו, היינו שאינו יודע שיש לתשובתו משמעות הלכתית, אפשר לסמוך עליו. ואם הוא טבח, אפשר לספר לו שמדובר בשאלה הלכתית, והואיל ומקצועו מחייב הבחנה בטעמים, ישיב תשובה מדויקת כדי שלא לפגוע באמינותו המקצועית (רשב"א).[4]


[4]. מבואר בגמרא חולין צז, א, שכאשר תרומה התערבה בחולין, נותנים לכהן לטעום, אם ירגיש את טעם התרומה – התבשיל מותר לכהנים בלבד, ואם לא ירגיש – התבשיל מותר לכל ישראל. אבל אם התערב איסור בהיתר, סומכים על 'קפילא ארמאה'. קפילא הוא נחתום או טבח גוי. לרמב"ם (מאכ"א טו, ל), כוונת חכמים לתת דוגמא לגוי שרגיל לטעום מאכלים, אבל באמת אפשר לסמוך על כל גוי שמוכן לקחת על עצמו אחריות לקבוע את טעם התבשיל. ולמאירי, רק מי שמומחה בטעמים כטבח רשאי לקבוע זאת. ולרש"י ואו"ז, המומחה צריך להיות מסיח לפי תומו, שאינו יודע שיש לשיפוטו השלכה הלכתית (רוקח, חת"ס חולין צו, ב). מפני שאם ידע שיש לדבריו משמעות הלכתית אולי יסטה מהאמת כדי להכשיל את הישראל או כדי לרצותו.

ולדעת ראשונים רבים, אם הוא מומחה, אפשר לסמוך שידייק בתשובתו הואיל ולא ירצה לפגום באמינותו המקצועית (תוס' 'סמכינן' ור"ן). הוסיף וביאר הרשב"א (תוה"א ד, א), שבאמת כל אדם יכול לקבוע את טעם התערובת, עובדה שסומכים על סתם כהן לעניין תרומה, אלא שסתם גוי עלול לסטות מהאמת, ולכן סומכים עליו רק כשהוא מסיח לפי תומו, אולם על 'קפילא' אפשר לסמוך גם כשהוא יודע שזו שאלה הלכתית, כי לא ירצה לפגוע באמינותו המקצועית. וכך נפסק בב"י צח, א, וש"ך ב. ואין זה נחשב שסומכים על עדות גוי להתרת איסור תורה, כי אין מדובר בעדות אלא בבירור המציאות, והוא דבר שעתיד להתברר כשיטעמו מהתבשיל (עי' ש"ך ב, ט"ז ב, פר"ח ב).

אמנם לרמב"ן, רשב"א, ר"ן, רא"ה וריטב"א, רק טעם מתבטל בפחות משישים עפ"י קפילא, כגון בשר טרף שנפל לתוך מרק ואח"כ הוצא ממנו, שהואיל ואין ממשות איסור במרק, אפשר לסמוך על קפילא, שאם אין שם טעם איסור – המרק מותר. אבל כאשר ממשות האיסור התערבה, אין האיסור בטל בפחות משישים. מפני שהשוו חכמים את שיעוריהם, שכל תערובת שיכולה לתת טעם תהיה בטלה בשישים. שאם לא כן יצא שדווקא כאשר האיסור נותן טעם הוא לפעמים בטל בפחות משישים, ואילו בתערובת 'מין במינו' 'לח בלח', או 'מין בשאינו מינו' 'יבש ביבש', שמהתורה האיסור בטל ברוב, לעולם אינו מתבטל בפחות משישים. (ולרש"י ואו"ז, גם טעם אינו בטל בפחות משישים, וגם כשיש פי שישים, אם יש שם קפילא ארמאה, צריך לתת לו לבדוק, ואם ירגיש בטעם האיסור – התערובת אסורה. ולשאר הפוסקים, אכן אם יהיה טעם איסור, התערובת אסורה, אלא שאם יש שם פי שישים לא צריך לבדוק זאת, כי הסיכוי שטעם האיסור יורגש אפסי).

ולרמב"ם, תוס', רא"ש, סמ"ג ומאירי, גם ממשות של איסור שאין פי שישים כנגדה, בטלה כאשר אין מרגישים בטעמה. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים (מפני שכאשר טעם האיסור בטל, לכל הדעות אין בתערובת איסור תורה) הלכה כדעת המקילים. וכן נפסק בטור ושו"ע צח, א. אמנם בפועל נוהגים שלא לסמוך על גוי לבטל איסור בפחות משישים, כמבואר בהלכה הבאה, ורק בשעת הדחק סומכים על טעימת הגוי.

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

ה – המנהג למעשה – ביטול בשישים

כתבו כמה מגדולי הראשונים באשכנז, שהמנהג למעשה שלא לסמוך על טעימת גוי, אלא אם יש בהיתר פי שישים יותר מהאיסור – התערובת כשרה, ואם אין בה פי שישים – התערובת אסורה. כפי הנראה, מצאו הפוסקים שבפועל יש קושי לסמוך על טעימת התבשיל, מפני שהטעם חמקמק, ולעיתים אירע שגוי השיב שאין בתבשיל טעם בשר, וכאשר הישראל אכל ממנו, מצא שיש בו טעם בשר. ולעיתים היו אנשים שהרגישו בטעם האיסור והיו אנשים שלא הרגישו. גם הגדרת הטעם לא ברורה, האם הכוונה להרגשת טעם האיסור עצמו, או גם לכך שבעקבות האיסור נוצר בתבשיל טעם שונה. לפיכך, הורו מקצת הראשונים שלא לסמוך על טעימת גוי אלא שיהיו כל האיסורים בטלים בשישים. במשך השנים התפשט מנהג זה בכל הקהילות, עד שבדורות האחרונים, נוהגים כל ישראל לסמוך על הביטול בשישים ולא על טעימת גוי (רמ"א צח, א; כה"ח ב; יא).

אמנם בשעת הדחק, כאשר גוי אמין אומר בוודאות גמורה שאין בתבשיל טעם איסור, אפשר להתיר את התבשיל.[5]


[5]. כתבו כמה ראשונים שנוהגים שלא לסמוך על טעימת גוי אלא אם יש פי שישים – מותר, ואם אין – אסור (מרדכי, אגור). וכתב רמ"א צח, א, שכך נוהגים למעשה. ומנהג זה התפשט גם בקהילות ספרד, כפי שכתבו: רדב"ז, פר"ח, שולחן גבוה, זבחי צדק, בן איש חי, ברית כהונה, כה"ח (צח, ב; יא). כפי הנראה על סמך הניסיון נוכחו לדעת שטעימת הגוי מעוררת ספקות, מפני שהטעם חמקמק ולא תמיד ניתן לקבוע בוודאות אם הוא מורגש, ואולי יהיו אנשים שירגישו בו ויהיו שלא ירגישו, ולכן העדיפו להשוות את השיעורים וללכת לפי הכלל של ביטול בשישים, וכדוגמת מה שקבעו חכמים לגבי מין בשאינו במינו יבש, ומין במינו לח (לעיל ב). כעין זה כתבו רדב"ז (מאכ"א טו, כט), וספר התרומה (סימן מח). עוד יתכן, שעם השנים נעשינו דקדקנים יותר, וטעימה אנושית שאינה מדויקת במדדים מוחלטים יוצרת ספקות בלבבות (כשם שכיום הורו שלא לצאת בקריאת שמע בתרגום, מפני ששום תרגום אינו מדויק מספיק עבורנו, עי' פנה"ל תפילה טו, ט, 7. וכן לעניין כתיבת סת"ם, שהעיקרון הוא שהכתיבה צריכה להיות תמה, והאחרונים דקדקו והחמירו יותר בצורת האות, כי רק באופן זה הכתיבה נחשבת תמה עבורנו). ויתכן עוד, שבמשך הדורות החלו להשתמש יותר בתבלינים, ועל ידי כך גבר הקושי להבחין בין הטעמים, והתפשט המנהג שלא לסמוך על טעימת גוי. ועוד, שלמדנו בהערה הקודמת, שלדעת רבים מגדולי הראשונים, כאשר ממשות איסור התערבה בהיתר, אין סומכים על הטעם, אלא צריך שיהיה בהיתר פי שישים, ולרש"י גם טעם אינו בטל בפחות משישים. וכיוון שמצאו שבפועל קשה לסמוך על הטעימה, העדיפו לצאת ידי כל הפוסקים ולנהוג כמותם. וכ"כ רע"א צח, א; פמ"ג שפ"ד כט.

אמנם נראה שבשעת הדחק אפשר לסמוך על טעימת גוי, ובתנאי שתשובתו תהיה וודאית. שכן למדנו שאין סומכים עליו מחשש שיסטה מהאמת ובמיוחד כאשר הטעם לא ברור, ואם יתרגלו לסמוך עליו, יתרגלו להיכנס לספקות. אבל כאשר סומכים עליו רק בשעת הדחק ורק לעיתים רחוקות ורק כשתשובתו וודאית – אין חשש (עי' שו"ת רמ"א נד; יבי"א ח, יו"ד י).

על ישראל אפשר לסמוך, שאם היה תבשיל פרווה שהתערב בו רוטב בשרי, יכול ישראל לטעום את התבשיל ולהכריע אם הוא פרווה או בשרי (פר"ח). ויש אומרים שכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה כל זמן שאין במאכל הפרווה פי שישים, יש להחמיר להחשיב את התבשיל כבשרי (ש"ך צו, ה).

תבשיל שהתערב בו רוטב של נבילה ולא היה בו פי שישים, ובטעות טעם ממנו ישראל ולאחר מכן אמר שלא הרגיש בטעם הנבילה. יש אומרים שסומכים עליו שאין שם טעם איסור והתבשיל מותר (רע"א), ויש אומרים שאין סומכים עליו, שהואיל ולא ידע שהוא צריך לטעום ולקבוע את ההלכה, לא שם לב לבחון כראוי אם יש שם טעם נבילה (בית יצחק). אמנם אם הרבה טעמו ולא הרגישו בטעם האיסור, מסתבר שלכל הדעות אפשר לסמוך עליהם (מהרש"ם ג, שעז).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

ו – תבלינים ומעמיד

תבלין נותן טעם ביותר מפי שישים, ולכן אם התערב תבלין של איסור במאכל, כל זמן שטעמו מורגש הוא אוסר את כל המאכל, אפילו הוא מרובה ממנו פי אלף ויותר (רמ"א צח, ח).[6]

דבר איסור שגורם לתערובת לשנות את צורתה או מהותה, החמירו חכמים וקבעו שגם אם יש פי שישים כנגדו, אינו בטל, הואיל והשפעתו ניכרת בתערובת. לפיכך, אם הניחו עור קיבת נבילה בחלב כדי שהאנזימים שבה יהפכו את החלב לגבינה, הגבינה אסורה הואיל והועמדה על ידי נבילה (לעיל ל, ו). וכן אם התפיחו בצק בשמרים של איסור, הבצק אסור אפילו אם היה בו פי שישים כנגד השמרים. וכן אם על ידי שמרים או חומץ של איסור התסיסו משקה דבש או משקה פירות והפכו אותו לשיכר, השיכר אסור אפילו היה בו פי שישים כנגד השמרים (שו"ע ורמ"א פז, יא).

אם לא היה באיסור כדי לתת טעם במאכל או כדי להעמיד אותו, ורק בעזרת טעם של היתר או מעמיד של היתר, נתן טעם במאכל או העמיד אותו – דינו כשאר איסורים, וכל שיש במאכל פי שישים כנגד האיסור – המאכל כשר (רמ"א שם). כלל זה נקרא: "זה וזה גורם – מותר".[7]


[6]. לסוברים שטעם כעיקר מדרבנן – איסורם מדרבנן (לעיל 3). ולסוברים שטעם כעיקר מהתורה, יש אומרים שמהתורה (ר"ן חולין לה, ה, בדפי הרי"ף), ויש אומרים שטעם כעיקר מהתורה עד פי שישים, אבל מעבר לכך האיסור מדרבנן, כי התורה לא אסרה טעם קלוש (ש"ך צח, כט). ביד יהודה (צח, ארוך כג), פירש שההולכים בשיטה שטעם כעיקר מהתורה אינם חולקים, אלא אם טעם התבלין עצמו מורגש – האיסור מהתורה כדברי הר"ן, ואם רק גרם להעצמת טעמים אחרים – האיסור מדרבנן. למעשה, אף שלמדנו בהלכה הקודמת שאין נוהגים לסמוך על טעימת הגוי, כאשר תבלין איסור התערב במאכל, מפני ההפסד המרובה שבזה נוהגים לסמוך על גוי, ומצרפים את דעת הסוברים שמעבר לפי שישים בכל אופן הטעם אוסר מדברי חכמים (ש"ך שם, חוו"ד חידושים יט).

[7]. במשנה ע"ז כט, ב, מבואר שגבינת גויים אסורה. לאחד ההסברים בגמ' שם לה, א, האיסור מפני שהגויים מעמידים את הגבינות בעור קיבה של נבילה, וכל דבר שמעמיד נחשב כאילו הוא בעינו (לעיל ל, ו). יש אומרים, שעם כל החשיבות של מעמיד, אין בכוחו לאסור יותר מפי שישים (ר"ת, תרומה וסמ"ג). אולם לרוב הראשונים, כל איסור שמעמיד את המאכל אינו בטל אפילו באלף (ר"י מיגאש, רמב"ם, רשב"א, ר"ן ועוד). לרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים (או"ה, אשכול, פר"ח, פמ"ג ועוד רבים), ויש סוברים שהוא מהתורה (ריא"ז וחת"ס). אם האיסור היה יכול לתת טעם לבדו, למרות שגם בהיתר יש כוח לתת טעם לבדו, לרוב הפוסקים התבשיל אסור (ט"ז, פר"ח, מ"ב תמב, כה), ויש מתירים (יד יהודה, ישועות יעקב).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

ז – נותן טעם לפגם – מותר

מאכל אסור שנפל לתוך תבשיל ופגם את טעמו, אף שאין בתבשיל פי שישים כנגד האיסור, וטעם האיסור ניכר בתבשיל, כיוון שטעמו פוגם את התבשיל, הוא בטל ברוב ואינו אוסר את התבשיל, כפי הכלל: 'נותן טעם לפגם – מותר'. וגם כאשר האיסור עצמו טעים, כל זמן שהוא פוגם את התבשיל, התבשיל מותר. ואין צריך שהפגם יהיה כזה שבעטיו ימנעו מלאכול את התבשיל, אלא כל שהאיסור פגם את טעמו של התבשיל – האיסור בטל ברוב והתבשיל מותר. אבל אם האיסור לא פגם את טעם התבשיל וגם לא השביחו, כל זמן שטעמו ניכר, התבשיל אסור (ע"ז סז, ב; שו"ע קג, א-ב).

יש אומרים שגם כאשר האיסור מוסיף על כמותו של התבשיל, עד שהרווח מריבוי הכמות עולה על ההפסד שבפגימת הטעם, התבשיל מותר. מפני שהעיקר הוא הטעם, וכל זמן שהאיסור פוגם את טעם התבשיל הוא בטל ברוב (רשב"א). ויש אומרים, שהואיל ובפועל ישנה תועלת מהאיסור שהתערב בתבשיל – התבשיל אסור (ר"ן). למעשה, יש להחמיר, ובשעת הדחק אפשר להקל (עי' שו"ע קג, ב; זבחי צדק יב).

נותן טעם לפגם מותר בתנאי שהמאכל האסור נתן תמיד טעם לפגם, אבל אם מתחילה השביח ואחר כך פגם, או שבתחילה פגם ואחר כך השביח – אסור (שו"ע קג, ב).[8]


[8]. ע"ז סז, ב; סח, א, לר' מאיר איסור אכילה חל גם על מאכלים שנפגמו ואינם ראויים לאכילת אדם, ולכן נותן טעם לפגם אוסר. ולר' שמעון איסור אכילה חל רק על מאכלים שראויים לאכילת אדם, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ", הרי שאיסור נבילה הוא בראוי למאכל. והלכה כר' שמעון. יש אומרים שגם מדברי חכמים אין איסור באכילת דבר שאינו ראוי לאכילה (רא"ה, ר"ן ורשב"ץ), ויש אומרים שמדברי חכמים יש בזה איסור, מפני שבכך שהחליט לאוכלו החשיבו (רמב"ם, רא"ש ורי"ו). וכן הסכימו האחרונים להלכה (פרי תואר, פמ"ג, מ"ב תמב, מג). וכל זה כאשר המאכל עבר תהליך שגרם לפגימתו, אבל איסור שמצד עצמו מאוס, כשרצים, גם כשהוא מאוס אסור באכילה מהתורה (ע"ז סח, ב; רשב"א ומנחת כהן).

כאשר בלא כוונה המאכל האסור שנפגם מאכילת אדם התערב במאכל טוב ואינו פוגמו, למרות שרוב התערובת מהמאכל האסור, כיוון שלא עירבו בכוונה, הרי שלא בא להחשיבו, ולכן התערובת מותרת באכילה (מנחת כהן א, ט). אבל אם עירבו בכוונה – אסור (חוו"ד קג, א; אג"מ ב, יו"ד כג; משנה הלכות ג, יא). ויש מי שאומר שהואיל והאיסור נפגם מאכילת אדם, אין בו יותר איסור אכילה, ורק מפני שהוא סרוח אסור לאוכלו משום 'בל תשקצו', ולכן אם יערבו אותו בכוונה במאכל היתר באופן שכבר לא יהיה שיקוץ באכילתו, מותר לאוכלו לכתחילה (פרי חדש יו"ד קג, א).

כאשר האיסור נותן טעם לפגם, גם כשהתערובת ראויה לאכילה אינו אוסר. יש מבארים מפני שהאיסור הפוגם בטל ברוב, ולכן התערובת מותרת גם כאשר בסך הכל נהנים מתוספת הכמות (רשב"א תה"ב ד, א). ויש מבארים שהאיסור הפגום בטל מפני שאין ממנו הנאה, ולכן אם יש יותר הנאה מתוספת הכמות, הוא אוסר (ר"ן ע"ז סז, ב).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

ח – דין יבש ביבש מין במינו

כפי שלמדנו (בהלכה ב) חתיכת בשר טריפה שהתערבה בשתי חתיכות בשר כשרות שטעמן שווה, חתיכת הטריפה בטלה ברוב החתיכות הכשרות. וכן הדין כאשר התערבו חמש חתיכות איסור עם שש חתיכות היתר כמותן, כיוון שהרוב היתר, המיעוט בטל וכל התערובת כשרה (שו"ע קט, א; ש"ך ו).

ואף שמהתורה חתיכת האיסור התבטלה ברוב ונעשתה כהיתר, מדברי חכמים אסור לאכול את כל החתיכות יחד, כי אם יאכלן יחד ברור שבכל אכילה ואכילה יאכל גם מהאיסור, אלא יאכל חתיכה אחר חתיכה, וכך בכל אכילה ואכילה יוכל לומר שאינו אוכל מהאיסור. וכן אסור לבשל את כל החתיכות יחד, כי הבישול מערבב את טעמי כל החתיכות, כך שבכל אכילה הוא יאכל מכולן (רשב"א). ויש אומרים, שמדברי חכמים אסור לאדם אחד לאכול את כל החתיכות אפילו בזו אחר זו, אלא רק לשני אנשים מותר לאוכלן, וכך יוכל כל אחד לומר שהוא עצמו לא אכל מהאיסור (סמ"ג). לכתחילה טוב להחמיר כשיטה זו.[9]


[9]. חמש דעות כיצד צריך לנהוג בתערובת יבש ביבש מין במינו: א) כיוון שחתיכת האיסור בטלה ברוב ההיתר, מתייחסים אליה כאל היתר גמור, ומותר לאכול את כל חתיכות התערובת יחד, ואף מותר לבשלן יחד (התרומה, רוקח, רא"ש, רי"ו, סמ"ק וטור). ב) אף שמהתורה מותר לאדם אחד לאוכלן כאחד, מדברי חכמים לא יאכלן כאחד, כך שבכל אכילה יוכל לומר, עכשיו אינני אוכל איסור (רשב"א ור"ן, וכ"כ בשו"ע קט, א-ב, בסתם). ג) אסור מדברי חכמים לאדם אחד לאכול את כולן אלא רק לשניים, באופן שכל אחד יכול לומר שלא אכל מהאיסור (סמ"ג, הגהות שערי דורא, ודעת י"א בשו"ע, וכ"כ רמ"א לנהוג לכתחילה), ויש מי שאומר שחובה לנהוג כך מהתורה (תוס' רי"ד). ד) יש סוברים שמן הדין מותר לאוכלם כאחד, אבל טוב להדר לתת לגוי כשיעור חתיכת האיסור, כדי שבפועל הישראל לא יהנה מהאיסור, ואף יוכל לתלות שחתיכת האיסור היא שניתנה לגוי, והוא עצמו אכל רק את המותרות (מהר"ם מרוטנבורג). ה) כל הדעות שהוזכרו עד כאן הן כשיטת רוב הראשונים הסוברים ש'מין במינו' 'יבש ביבש' בטל ברוב, אולם לרמב"ם, רמב"ן ואשכול, השוו חכמים את שיעוריהם וקבעו שגם ב'מין במינו' 'יבש ביבש' צריך שישים כדי לבטל את האיסור (לעיל הערה 2). בדיעבד, כאשר כבר בשלו אותן ביחד, כתב רמ"א קט, ב, שבמקום הפסד אפשר לסמוך על הרא"ש ודעימיה, ונראה שגם ב"י מסכים לכך, שכן הביא את דעתו בבדק הבית סו"ס קט. והמהדרים נוהגים כמהר"ם.

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

ט – דברים שאינם מתבטלים בשישים

כל מה שלמדנו, שהאיסורים בטלים בשישים, ולעיתים ברוב, הוא דווקא באיסורים רגילים, אבל באיסורים שיש בהם צד של חומרה, החמירו חכמים יותר. יש איסורים שהחמירו חכמים שלא יתבטלו אפילו באלף, ויש איסורים שהחמירו חכמים שיתבטלו בשיעור של מאה או מאתיים. נלמד את הדינים מהחמור לקל:

היסוד לכך שהאיסורים בטלים בשישים, שכלפי כמות גדולה כזו של היתר, האיסור מתבטל בעוצם מיעוטו, עובדה שגם טעמו אינו ניכר בכמות שמרובה ממנו פי שישים. אבל כאשר יש באיסור חומרה או חשיבות יתירה, אפילו בתערובת גדולה מאוד, שמו ניכר ובתודעתו של האדם הוא לא מתבטל. ולכן תקנו חכמים שדברים חשובים במיוחד אפילו באלף לא יתבטלו, ואלו הם:
א) בריה (להלן י), ב) חתיכה הראויה להתכבד בה (להלן יא), ג) דברים חשובים שבמניין (להלן יב). וכל האיסורים הללו אינם בטלים בין אם התערבו במינם ובין התערבו במין אחר.

עוד תקנו שחמץ בפסח ואיסור עבודה זרה, מפני חומרתם היתירה, לא יתבטלו אפילו באלף, בין במינם ובין במין אחר (שו"ע או"ח תמז, א; יו"ד קמ, א; פנה"ל פסח ז, א-ב).

תבליני איסור אוסרים את תערובתם כל זמן שטעמם ניכר. וכן דבר שמעמיד את המאכל אינו בטל כל זמן שהשפעתו ניכרת (לעיל הלכה ו).

ויש שני סוגי איסורים שתקנו חכמים שרק אם התערבו במין אחר יתבטלו בשישים, אבל אם יתערבו במינם, לא יתבטלו אפילו באלף. ואלו הם: א) דבר שיש לו מתירים (להלן יד). ב) יין של גויים, שיש חשש שניסכו אותו לעבודה זרה (שו"ע קלד, ב-ג).

ויש איסורים שאם התערבו במין אחר בטלים בשישים אבל אם התערבו במינם, כיוון שיש בהם חומרה מסוימת, אינם בטלים בשישים אלא בשיעור גבוה יותר, ואלו הם: תרומה וחלה, ערלה וכלאי הכרם. החומרה שבתרומה ובחלה, שהאוכל מהם במזיד חייב מיתה בידי שמיים (לעיל ז, 10), ולכן החמירו חכמים שיתבטלו במאה (משנה חלה א, ט). וביטולם במאה מפני ש'תרומת מעשר' שמתקנת את הפירות היא מאית, והורו חכמים שאם תיפול בחזרה לתוך תשעים ותשעה החלקים שנותרו, לא תתבטל ויצטרכו לנהוג בכל הפירות כדין תרומה. אבל אם תיפול למאה – תתבטל, והפירות מותרים באכילה לכל ישראל (אלא שצריך לתת לכהן כשיעור התרומה שנפלה, שכן חלק זה שייך לו).

בערלה ובכלאי הכרם העונש אמנם רגיל (מלקות), אולם איסורם חמור יותר, שהם אסורים גם באכילה וגם בהנאה, ולכן תקנו חכמים שיתבטלו בשיעור כפול – במאתיים (משנה ערלה ב, א; רמב"ם מאכלות אסורות טו, יג-טז).[10]


[10]. כאשר התערובת מין במינו, יש בה צד של חומרה, שהאיסור נשאר כפי שהיה, ולכן אינו מתבטל. וזה טעמו של ר' יהודה הסובר שבכל האיסורים מין במינו אינו בטל, כי אין התנגשות בין האיסור להיתר (כדברי הר"ן המובאים לעיל בהערה 2). אבל כאשר האיסור התערב במין אחר, אם היו פי שישים כנגדו, טעמו ומהותו מתבטלים לגמרי (ש"ך קב, ד). להלכה נפסק כחכמים, שבתערובת יבש ביבש מין במינו, האיסור בטל ברוב, כי ההתנגשות היא בין ההיתר לאיסור, וההיתר גובר. מ"מ במקרים מיוחדים, צד החומרה של תערובת מין במינו גובר. לפיכך בתרומה, בערלה ובכלאי הכרם, שיש באיסורם חומרה, יש צורך בפי מאה או מאתיים כדי לבטל את האיסור. ובדבר שיש לו מתירין אין כל כך התנגשות בין האיסור להיתר, הואיל והאיסור עומד להפוך להיתר, ולכן אינו בטל.

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

י – בריה

תקנו חכמים, ש'בריה', כדוגמת תולעת, אפילו באלף לא תתבטל. ודווקא הבריה אינה בטלה, אבל טעמה בטל בשישים (חולין ק, א). יסוד זה שיש חשיבות לבריה למדנו מאיסור אכילת חרקים, שבדרך כלל רק מי שאוכל מהאיסור שיעור נפח כ'זית' נענש במלקות, אבל כאשר האיסור הוא בריה, כדוגמת חרק, גם כשהוא קטן מכ'זית', האוכלו נענש במלקות (לעיל כג, א).

ארבעה תנאים צריכים להתקיים כדי שהאיסור יחשב 'בריה' ולא יתבטל אפילו באלף: א) שתהיה ממין החי ולא הצומח, ולכן אין לגרגר חיטה דין 'בריה'. ב) 'הבריה' צריכה להיות שלימה, אבל אם נחתך חלק ממנה כגון רגל, או שנתמעכה עד שצורתה השתנתה – אין לה חשיבות 'בריה'. ג) גם לאיבר שלם של בעל חיים יכול להיות דין 'בריה', אם יש לו שם מיוחד ואם יתחלק – שמו יתבטל ממנו. לפיכך, יש דין 'בריה' ל'גיד הנשה' ול'אבר מן החי', אבל אין דין 'בריה' לחֵלֶב, מפני שגם אם יחתכו אותו, שמו יישאר חֵלֶב. ד) דין 'בריה' קיים רק כאשר האיסור היה מתחילתו, כגון חרק או גיד הנשה או עוף טמא, אבל עוף טהור שמת בלא שחיטה, אין לו דין 'בריה', כי אין איסורו מצד עצמו, אלא מצד שמת בלא שחיטה כשרה (שו"ע ק, א; לעיל כג, ד).[11]


[11]. לר"ש, או"ז, רשב"א וכפתור ופרח, בריה בטלה ב-960. ויש אומרים שבטלה באלף. ולרוב הראשונים בריה אינה בטלה אפילו באלף, וכן דעת תוס', רמב"ן, רא"ה, רא"ש, ריטב"א, ר"ן ועוד, וכן נפסק בשו"ע ק, א (לעיל כג, 5). אמנם במצבים של ספק מצרפים את דעת המקילים כמובא לעיל כג, ז, ביסוד השני. כמו כן מצרפים את דעת האחרונים הסוברים שלבריות זעירות או מאוסות אין חשיבות ברייה (לעיל כג, 5; 11-12).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

יא – דברים חשובים

מאכלים חשובים במיוחד עד שלרוב חשיבותם רגילים תמיד לסופרם אחד אחד, אינם בטלים. דוגמא לכך נתנו חכמים: רימון מיוחד שנקרא 'רימון בדן' (מבידאן שליד אלון מורה), או אגוז מיוחד שנקרא 'אגוז פרך' (מפוריךּ שליד שכם), קלחי כרוב גדולים ומיוחדים, חבית גדולה וסתומה של יין, וכן כל דבר שרגילים למוכרו תמיד במניין מפני חשיבותו. אבל דברים שמוכרים לפי משקל או נפח בטלים כשאר איסורים. וכן דברים שרגילים למוכרם במניין לצורך חישוב מחירם ולא מפני חשיבותם, כמו חבילות אורז וסוכר, קופסאות שימורים ובקבוקי יין – בטלים כשאר איסורים. דוגמא לדבר חשוב בימינו, בקבוק יין או וויסקי איכותי במיוחד, שמחירו מאות שקלים.[12]

כל מה שהורו חכמים להחמיר בדברים חשובים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד בה, שאינם בטלים אפילו באלף, הוא כאשר התערובת נותרה כשהייתה, שאז מפני חשיבות האיסור – אינו בטל. אבל אם אחד מהתערובת נפל לים או התערב בתבשיל טרף, באופן שאין עוד אפשרות שישראל יאכל אותו לעולם, תולים לומר שאולי האיסור הוא שנפל ואבד, וממילא כבר אין באיסור חשיבות יתירה והוא בטל כפי הכללים המקובלים, ברוב או בשישים. אמנם הוסיפו חכמים תנאי להיתר, שבכל פעם יאכל מהתערובת שתי חתיכות יחד, ואם הן גדולות, שבכל אכילה יאכל משתיהן יחד, כדי שתמיד תהיה וודאות שאחת מהחתיכות שהוא אוכל היא היתר ואזי חברתה נגררת אחריה (זבחים עד, א; שו"ע קי, ז).[13]


[12]. תקנו חכמים שדברים חשובים ביותר לא יתבטלו אפילו באלף, אמנם נחלקו בגדר חשיבותם, ושלוש דעות נאמרו בזה (משנה ערלה ג, ז, בבלי ביצה ג, ב). א) לדעת ר' מאיר לפי ריש לקיש, "כל שדרכו למנות", היינו דבר שבדרך כלל רגילים למנותו מפני חשיבותו – אינו בטל, וכן פסקו התרומה, שערי דורא ורש"ל. ב) לדעת ר' מאיר לפי ר' יוחנן, "את שדרכו למנות", היינו רק דבר שתמיד רגילים למנותו מפני חשיבותו – אינו בטל, אבל אם יש פעמים שאין מונים אותו, בטל כשאר איסורים. וכך דעת רוב הראשונים, ומהם: ר"י, ריצב"א, ר"ן, רי"ו, סמ"ג, סמ"ק, טור ורמ"א קי, א. ג) חכמים במשנה מנו ששה דברים חשובים שאינם בטלים, וביאר רמב"ם, שהם דוגמאות לדברים חשובים ביותר, וכל דבר חשוב כמותם לפי המקום והזמן, אינו בטל. וכן פסקו רמב"ם ושו"ע קי, א. ואם כן יוצא שלרמב"ם, דעת חכמים קרובה מאוד לדעת הסוברים כר' מאיר לפי ר' יוחנן, וכ"כ ערוה"ש קא, ד. ולכל הדעות דברים שרגילים למנותם מפני שכך נוח יותר לחשב את מחירם, אינם חשובים, שאם לא כן גם סוכריות שעולות כמה אגורות נמכרות לפי מניין. וכ"כ פר"ת ומטה יהונתן. הרי ששלוש הדעות קרובות זו לזו, שהכל מסכימים שמדובר בדברים חשובים ביותר, אלא שהשאלה עד כמה הם חשובים.

בפועל קשה להחיל את הדעות השונות לדורנו. ונראה פשוט שחבילות סוכר ואורז ובקבוקי יין, אינם בכלל הדברים החשובים, עובדה שהם נמכרים גם בארגזים, הרי שאינם נמכרים אחד אחד. וכן יש ללמוד ממה שחבית יין קטנה אינה בשבעה דברים, ואין היא פחות חשובה מבקבוקי יין טובים שבימינו. ובכל אופן כל אימת שיש לנו ספק אם הוא דבר חשוב, יש להקל, כדין ספק דרבנן. ורק כאשר הדבר חשוב ביותר עד שאינו מתבטל בתודעה, או מפני מחירו היקר או מפני איכותו המיוחדת, אינו בטל.

[13]. תולים להתיר כאשר החתיכה נפלה מעצמה, אבל אם ישראל הפיל אותה בשגגה, אין מתירים, שמא יעשה זאת במזיד. אמנם אם ישראל אכל בשגגה את אחת החתיכות, כיוון שאין חשש שיאכל במזיד מהתערובת האסורה, תולים להתיר (שו"ע קי, ז; תה"ד קעה).

לכאורה לפי הכלל, כל דפריש מרובא פריש, יש להתייחס למה שנפל כהיתר, וכיצד מתירים על ידו את התערובת? ביאר רשב"א (תה"ב ד, ב), שדין כל דפריש הוא כאשר החתיכה שפרשה לפנינו, שיש הכרח להגדיר את מעמדה, אבל כאשר היא אבדה, אפשר לתלות שהיא האיסור, הואיל ומדאורייתא התערובת מותרת כי האיסור בטל ברוב. ואין כוונתו שאנחנו באמת מעריכים שהחתיכה שנפלה היא האיסור, אלא שנפילתה הקלישה את חומרת חשיבות האיסור שבתערובת, שאולי מה שנפל היה האיסור. והרא"ש (חולין ז, לז), ביאר, שלאחר נפילת חתיכה מהתערובת נוצר ספק ספיקא, ספק אולי החתיכה שנפלה היתה אסורה, ואם לא, אולי החתיכה שהאדם אוכל אינה אסורה. והרמ"א כתב שכל ההיתר אחר נפילת החתיכה הוא בתנאי שיאכלו את התערובת שני אנשים שלא באותו זמן. ורבים מהאחרונים לא חששו לדבריו (פר"ח, גר"א).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

יב – חתיכה הראויה להתכבד בה

קבעו חכמים שחתיכה הראויה להתכבד בה אינה בטלה אפילו באלף, מפני שלרוב חשיבותה גם כשהיא מתערבת בשישים אינה מתבטלת בתודעתו של האדם. חתיכה שראוי להתכבד בה היא חתיכה שניתן להגיש לאורח נכבד כעיקר הארוחה, כדי שישבע ממנה יחד עם לחם או אורז וכיוצא בזה. והכל לפי הזמן והמקום, היו תקופות שהיו רגילים לכבד אורח בחתיכה בינונית של בשר או בחתיכה בינונית של גבינה קשה, כי היו אוכלים אז הרבה לחם עם הבשר או הגבינה, ויחד עם הלחם היו רגילים לשבוע מהן. אבל בימינו שהמזון מצוי יותר בשפע, חתיכה הראויה להתכבד בה צריכה להיות לכל הפחות רבע עוף גדול, וכגודל הזה בשר בקר. וכאשר יש ספק אם ראוי לכבד בחתיכה אורח נכבד, כיוון שדין זה מדברי חכמים, מקילים להחשיבה כשאר איסורים.[14]

יש אומרים שרק חתיכה שניתן להגיש כמו שהיא לאורח נחשבת כראויה להתכבד בה, אבל אם לא נגמר בישולה, או שהיא גדולה מדי, דינה כשאר איסורים (ר"ן, שו"ע קא, ג). ואף שרבים מהראשונים והאחרונים מחמירים גם בעודה חיה וגדולה, כיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים, אפשר בשעת הדחק לסמוך על המקילים.[15]

גם כשהחתיכה אסורה מדברי חכמים, אם היא ראויה להתכבד בה – אינה בטלה. וכל חומרת 'חתיכה הראויה להתכבד בה' היא בתנאי שהחתיכה אסורה מחמת עצמה, כמו בשר טרף, או בשר שבושל עם חלב. אבל אם היא נאסרה מחמת שבלעה טעם איסור, כגון שהתבשלה עם רוטב טרף, הואיל והאיסור עצמו אינו ראוי להתכבד בו, דין החתיכה כשאר איסורים (שו"ע ורמ"א קא, ב). נחתכו החתיכות עד שאין ראוי להתכבד בהן, חזר האיסור להתבטל כשאר האיסורים (שו"ע קא, ו).


[14]. למדנו בחולין ק, א, שחתיכה הראויה לכבד בה אורחים, משום חשיבותה, נחשבת כדברים שרגילים תמיד למנותם, ולכן תקנו חכמים שאינה בטלה אפילו באלף. ואכן מנות עיקריות שמגישים לאורחים נכבדים רגילים תמיד למנות. ואין הכוונה שחה"ל היא המאכל היחיד שאוכלים בארוחה, ובה לבד שבעים לגמרי, שכן תמיד היו אוכלים פת עם בשר או דג, וכ"כ רב פעלים (ח"א יו"ד כג). אלא הכוונה שהיא המנה העיקרית היחידה ששבעים ממנה יחד עם התוספות המקובלות. אמנם מצינו בפוסקים דיונים אודות גודלה ואיכותה של חה"ל, אלא שהואיל ומוסכם שהכל לפי הזמן והמקום (ש"ך קא, יב-יג), אפשר לומר שאין בזה מחלוקת. בזמנים שהמזון היה בשפע – חה"ל היתה יותר גדולה ואכלו עמה פחות לחם, ובזמנים של צמצום – חה"ל היתה קטנה ואכלו עמה יותר לחם. כיום אנו זוכים למזון בשפע, עד שרבים אינה אוכלים לחם, ומכל מקום חה"ל אינה כל הארוחה אלא עיקר הארוחה, כגון רבע עוף מכובד שאוכלים עימו גם אורז וסלטים. אבל אם הארוחה כוללת שתי מנות, כבר לא יתכן שתהיה שם חה"ל, הואיל וחה"ל היא חתיכה אחת שהיא עיקר הארוחה.

[15]. ארבע דעות בדין חתיכה שאחר תיקון תהיה ראויה להתכבד: א) לרא"ש, אפילו תרנגולת שחוטה בנוצתה נחשבת חה"ל. ב) לר"ת, תרנגולת בנוצתה צריכה תיקון גדול מדי, אבל חתיכת בשר גדולה וחיה היא חה"ל. וכן פסק רמ"א קא, ג. ג) לרשב"א, חתיכת בשר חיה בגודל המתאים נחשבת חה"ל, אבל אם היא גדולה מדי אינה חה"ל. ד) לר"ן, רק חתיכה מבושלת בגודל המתאים לכבד בה עכשיו אורחים נחשבת חה"ל, וכן נפסק בשו"ע קא, ג. אמנם פר"ח העיר שמשו"ע סט, יד; קה, ט, עולה שגם חתיכה חיה ראויה להתכבד בה. וכן פסקו רדב"ז, ערה"ש, פר"ת וזב"צ. אולם כיוון שהדין דרבנן, רבים מההולכים בשיטת השו"ע הורו להקל, ומהם: שולחן גבוה, שואל ונשאל, יבי"א ה, יו"ד ח. וכיוון שהדין דרבנן, בשעת הדחק בני כל העדות רשאים לסמוך על המקילים.

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

יג – אסור לבטל איסורים

אסור לבטל איסורים, בין לערב רוטב נבילה ברוטב כשרה שמרובה ממנו פי שישים, ובין לערב חתיכת בשר נבילה בשתי חתיכות כשרות כמותה. שהואיל והתורה אסרה לאוכלם, אסור לגרום למצב שבו הם יתבטלו ברוב או בשישים וייאכלו בניגוד לכוונת התורה. וגם אם כבר התערב רוטב נבילה ברוטב כשרה שלא היה בו פי שישים כנגדו, אסור להוסיף עוד מים כדי לבטלו בשישים. וכן אם התערבה חתיכת בשר נבילה וחתיכת בשר כשרה, אסור להוסיף עוד חתיכה מותרת כדי לבטל את האיסור ברוב. וכן אם התערובת היתה מחתיכות הראויות להתכבד בהן או מדברים חשובים במיוחד שאינם בטלים, אסור לחתוך אותם ולבטל את חשיבותם, כדי שהאיסור יתבטל ברוב או בשישים.

עבר וביטל את האיסור: אם עשה זאת בשגגה – האיסור התבטל. ואם עשה זאת במזיד – אסור לו ולאלה שעשה זאת עבורם ליהנות מכך, אבל לאחרים התערובת מותרת (משנה תרומות ה, ט; ביצה ד, ב; גיטין נד, ב; שו"ע צט, ה).

אמנם אם האיסור שהתערב אסור מדברי חכמים בלבד, ואין במאכלים הכשרים כמות מספקת כדי לבטלו, התירו חכמים להוסיף עליו כדי לבטלו. וכן אם הוא דבר חשוב שאינו מתבטל – מותר לחתוך את החתיכות שבתערובת כדי לבטלו (רמב"ם, שו"ע צט, ו). ויש מחמירים גם כאשר האיסור מדברי חכמים (רא"ש, רמ"א). ובשעת הדחק, גם להולכים בשיטתם אפשר להקל (פמ"ג, רע"א).

מותר לטחון חיטים שנועדו לקמח שמעורבים בהם חרקים רבים שקשה להוציאם, ועל ידי הטחינה החרקים יחתכו ויתבטלו בשישים. וזאת משום שאין הכוונה לבטל את האיסור אלא לטחון את החיטים לקמח ודרך אגב האיסור מתבטל (ט"ז קלז, ד).[16]


[16]. יש אומרים שמהתורה אסור לבטל איסורים (ראב"ד, רא"ה, ראב"ן, פרי תואר). ויש אומרים שהאיסור מדברי חכמים (ר"ן, ראבי"ה, רמ"ע מפאנו, פמ"ג, חכ"א). ויש אומרים שבאיסור 'יבש' האיסור מהתורה, הואיל והוא עומד בפני עצמו, וב'לח' שהתמזג והתבטל, האיסור מדרבנן (נו"ב, חת"ס). ולכל הדעות באיסורי הנאה האיסור מהתורה (חוו"ד). נראה שהמחלוקת אינה קוטבית, והכל מסכימים שהמבטל איסור פועל בניגוד לכוונת התורה, שצוותה שלא לאכול איסור והוא מסבב דרך שעל ידה יאכל את האיסור. אלא שנחלקו אם עבר בזה על איסור גמור מהתורה, או שהוא רק מנוגד לכוונת התורה, בבחינת 'נבל ברשות התורה' (עי' רמב"ן ויקרא יט, ב).

בביצה ד, ב, למדנו שאם נפלו ביו"ט עצי מוקצה לתוך תנור, ואין שם רוב עצים שאינם מוקצה, מותר להוסיף עליהם עצים שאינם מוקצה כדי לבטלם ברוב על מנת להבעירם ולבשל על ידם את סעודת החג. לרמב"ם ורשב"א, אסור לבטל לכתחילה איסור דרבנן, אבל אם התערב, מותר להוסיף כדי לבטלו. וכ"כ שו"ע צט, ו; פר"ח, וכל פוסקי ספרד. ולתוס' ההיתר הוא רק באיסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה כמוקצה. ולרא"ש, רא"ה ור"ן, ההיתר הוא רק כאשר האיסור מתכלה לפני שנהנים ממנו, כדוגמת העצים שמבעירים כדי לבשל בהם לצורך הסעודה, אבל כאשר האיסור אינו מתכלה, גם איסורי דרבנן אסור לבטל. וכן פסקו רמ"א ורוב פוסקי אשכנז. ויש מפוסקי אשכנז שהורו להקל כדעת שו"ע, ומהם: רש"ל וט"ז. ולדעת פמ"ג שפ"ד יז, ושו"ת רע"א לח, גם לרמ"א בשעת הדחק או בהפסד מרובה, אפשר להקל כדברי שו"ע. ואמנם יש מחמירים גם בהפסד מרובה (חכ"א), אבל כיוון שהוא ספק דרבנן, וכך נוהגים כל ההולכים בשיטת שו"ע וחלק מהפוסקים כרמ"א, כך יש להורות.

כאשר היו בחיטים שרצים, והטורח לברור אותם עצום, מותר לטוחנם לקמח ולבטל את השרצים שבהם בשישים, שכן בריה מרוסקת בטלה בשישים. ואמנם אסור לבטל איסור לכתחילה, אולם כאשר ממילא מתכוונים לטחון את החיטים לקמח, ואין מעוניינים בשרצים הטחונים, אין זה נחשב כמתכוונים לבטל את האיסור (רע"א יו"ד עז, וכך משמע מט"ז קלז, ד).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

יד – דבר שיש לו מתירים

דבר שיש לו מתירים, היינו מאכל אסור שבמשך הזמן יפקע איסורו ויהפוך למותר או שבפעולה קלה ניתן להתירו, שהתערב במינו – קבעו חכמים שאפילו באלף לא ייבטל. לפיכך, חיטים שאסורים באיסור 'חדש' שהתערבו בחיטים מהשנה הקודמת, אפילו יש בהיתר פי אלף מהאיסור, הכל אסור עד יום העומר, שאז יפקע איסור 'חדש'. וכן פירות מעשר שני והקדש שהתערבו בשאר פירות – אינם בטלים, הואיל ואפשר להתירם על ידי פדיונם בכסף (נדרים נח, א).

וזאת משום שכל עניין ביטול האיסורים ברוב או בשישים הוא בדיעבד, כאשר מוכרחים להכריע את מעמד התערובת, אבל אם האיסור עומד להיות מותר, בין אם על ידי שיעבור זמן ובין אם על ידי מעשה שיתיר אותו, במקום להתגבר עליו בכוח ולבטלו, יש להמתין עד שיהיה מותר. וכל זה בתנאי שהאיסור עוד ניכר בתודעה שלנו, היינו שהתערב במינו, ואז למרות שיש פי שישים כנגדו, האיסור לא השתנה ושמו נשאר כפי שהיה. אבל אם האיסור שיש לו מתירים התערב במין אחר, ויש פי שישים כנגדו, הרי הוא בטל בעוצם מיעוטו, ששמו וטעמו התבטלו מהעולם, ולכן אין צורך להמתין עד שיהפוך להיתר (שו"ע קב, א).

גם איסור חכמים שיש לו מתירים אינו בטל, לפיכך, ביצה שנולדה ביום טוב, שהיא אסורה משום מוקצה עד מוצאי יום טוב, שהתערבה באלף ביצים – כל הביצים אסורות עד מוצאי יום טוב (ביצה ד, ב).

ואם עד שיגיע זמן ההיתר טעמו של המאכל ייפגם, אינו נחשב 'דבר שיש לו מתירים'. אבל אם יתקלקל מעט, באופן שאינו מורגש כל כך, האיסור נחשב 'דבר שיש לו מתירים' ואינו בטל (שו"ע קב, ד; כרתי יב).

אם התערב כלי שבלע טעם איסור בכלים של היתר, כיוון שיש טורח להגעיל את כל הכלים, אין זה נחשב דבר שיש לו מתירין. אמנם יש להמתין שתעבור יממה על הכלי שבלע איסור, שאז טעמו יהיה פגום ומהתורה לא יהיה בו איסור (רשב"א, שו"ע קב, ג). ואם בקלות אפשר להגעילם, יש אומרים שגם לאחר יממה, צריך להתירם על ידי הגעלה (ש"ך ח' עפ"י מהרי"ל).[17]


[17]. ביטול האיסורים והצורך להכריע בספק הוא בדיעבד, כי לכתחילה יש לאכול מאכלים שאין בהם ספק או תערובת איסור. ולכן כאשר יש לאיסור מתירים, הואיל וממילא הוא יהפוך להיתר, הורו חכמים להמתין עד שיתבטל מעצמו (רש"י ביצה ג, ב). אמנם אם האיסור התערב במין אחר, למרות שיש לו מתירים, הוא בטל כפי הכללים הרגילים (ירושלמי נדרים ו, ד). משום שבמצב כזה כל התערובת נקראת על שם המין המותר, והאיסור שהתערב בו התבטל ונמוג מהתודעה. ואף שיש לו מתירים, אין להכביר בחששות כאשר שם האיסור כבר נשכח. וכפי שביאר הר"ן שהכוח לבטל איסור נובע מההתנגשות שנוצרת בינו להיתר, ומה שאמרו שדבר שיש לו מתירים אינו בטל הוא כאשר ההתנגשות ביניהם רפה (לעיל 2). ←

לרמ"א (קב, ד), אם האיסור נימוח לגמרי בתערובת, עד שאינו בעין כלל, גם אם יש לו מתירים – בטל, וקל וחומר כאשר התערובת נוזלית. מנגד, לש"ך ט, אפילו אם טעם האיסור יצא מחתיכה אסורה והוציאו את החתיכה מהתערובת, כיוון שהוא מין במינו ויש לו מתירים – אינו בטל. וכן משמע מדברי שו"ע. ובמקום מניעת שמחת יו"ט אפשר להקל (מ"ב תקיג, ח, זבחי צדק יו"ד קב, יג). המין נקבע לפי השם (ש"ך קב, ג).

האוסר על עצמו דבר בנדר שיכול להישאל עליו והתערב במאכלים אחרים, אינו בטל, הואיל ויכול להישאל עליו (רמ"א קב, ד; שו"ע רטז, י).

בשו"ע יו"ד קב, א, כתב שגם ספק איסור שהתערב בהיתר, אם יש לו מתירים – אינו בטל. לפיכך גם כאשר ביצה שיש ספק אם נולדה ביו"ט התערבה באלף, אינה בטלה. אמנם יש מתירים משום ספק ספיקא, ולכך נטה בשו"ע או"ח תקיג, ב. ובמקום הפסד אפשר להקל (מ"ב ה).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

טו – חתיכה נעשית נבילה (חנ"ן) בבשר וחלב

כאשר חלב התערב בבשר והתבשל עמו, נעשו שניהם איסור גמור, כלומר כל החתיכה נעשתה איסור, ובלשון חכמים: 'חתיכה נעשית נבילה' (חנ"ן). למשל, אם נפלו 10 מ"ל (מיליליטר) של חלב לתוך חתיכת בשר של 90 מ"ל, כיוון שהחלב נתן טעם בבשר, כל החתיכה ששוקלת כעת 100 מ"ל נעשית נבילה. לפיכך אם נפלה חתיכה זו לתוך תבשיל בשר של חמישה ליטר, כל התבשיל נאסר, מפני שאין מחשבים את החלב בלבד, אלא כל החתיכה שהנפח שלה 100 מ"ל נחשבת נבילה, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים יותר ממנה אלא רק פי חמישים – כולו נאסר. נפלו אותם חמישה ליטר שנעשו נבילה לתוך תבשיל בשר ענק שנפחו 250 ליטר, כולו נאסר, הואיל ויש בו רק פי חמישים כנגד חמשת הליטר שנעשו נבילה. הרי שאותם 10 מ"ל חלב אסרו בתהליך הדרגתי כמות בשר הגדולה מהם פי 25,000. התערבו אותם 250 ליטר בשר, לתוך 250 סירים, ליטר לכל סיר, שיש בכל אחד מהסירים 50 ליטר בשר, כל התערובות נאסרו. הרי שאותם 10 מ"ל חלב אסרו כמות בשר הגדולה מהם פי 1,250,000. בדרך זו אפשר להמשיך ולאסור את כל הבשר שקיים בעולם, שכל זמן שאין בתערובת פי שישים יותר מהאיסור, כל התערובת נאסרת והופכת לאיסור גמור. אבל אם מתחילה, בפעם הראשונה היה בבשר פי שישים מ-10 מ"ל החלב שנפלו לתוכו, החלב היה בטל בשישים, וכל התערובות הללו היו כשרות.

אפשר ללמוד מהלכה זו רעיון מוסרי, שכל זמן שאין מצליחים לבטל את הרע יש להתרחק ממנו, שאם לא כן הוא יוכל לקלקל ולאסור בתהליך הדרגתי את הכל. אמנם ההתרחקות לזמן קצר, שכן במשך הזמן המאכל האסור מתקלקל וטעמו נפגם, ושוב אינו יכול לאסור.[18]


[18]. מבואר בגמרא (חולין קח, א), שאם היה ניתן לסחוט את כל החלב שנבלע בבשר, לר' שמעון בר רבי, שמואל וריש לקיש, הבשר היה חוזר להיתרו, וממילא חתיכה אינה נעשית נבילה. ואילו לדעת רבי חנינא, רב ורבי יוחנן, הבשר היה נשאר באיסור, מפני שאחר שהחלב והבשר התבשלו יחד החתיכה נעשית נבילה. וכך דעת רובם המכריע של הראשונים (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד). (לראב"ד דעה שונה, שכל מה שלמדנו דין חנ"ן הוא לדעת ר' יהודה במין במינו שאינו בטל אפילו באלף, אבל להלכה אין פוסקים כמותו, וממילא כאשר יהיה פי שישים כנגד החלב הראשון שנפל, יתבטל).

להלכה נפסק ש'חתיכה נעשית נבילה' (טור ושו"ע צב, ג). ודין זה מהתורה, מפני שגזירת הכתוב שאם יתבשלו בשר וחלב יחדיו יהיו אסורים, והאוכל מהם כזית חייב מלקות. ויש שביארו, שהואיל והמבשלם עובר באיסור תורה, הם בכלל הלאו "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים יד, ג) שאמרו חכמים (חולין קיד, ב): "כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל", וגם אם יפרידו ביניהם, הם נשארים בתיעובם ואיסורם (בית מאיר צב, ד, עפ"י כנה"ג).

כאשר איסור בשר וחלב הוא מדרבנן, יש אומרים שאין בו דין חנ"ן, כי דיו במה שאסרוהו חכמים ואין לגזור עליו דין חנ"ן (רמב"ם, שו"ע צט, ו, פר"ח, ערוה"ש). ויש אומרים שהואיל וכל אחד מהמינים כשר ורק בתערובתם נאסרו, אומרים לגביהם דין חנ"ן (רשב"א), ועוד שהשוו חכמים שיעוריהם, וכפי שתקנו לכל האיסורים דין חנ"ן כמבואר בהלכה הבאה (ר"ן, רש"ל, ב"ח, ט"ז וש"ך).

נחלקו הפוסקים במקרה שנפלט מהחתיכה שנעשית נבילה רק טעם בשר בלא שמץ של חלב. למשל, סיר שיש בו חתיכות בשר ובתחתיתו רוטב, ועל אחת החתיכות שמונחת כולה מעל הרוטב נפל חלב ונאסרה, לדעת ר"ן וש"ך (צב, ז; קה, יז), אם היתה החתיכה שמנה ויצא ממנה טעם בשר לשאר החתיכות, למרות שברור שלא יצא טעם חלב, כי החלב מטבעו כחוש ובלא שיהיה שרוי בתוך רוטב אינו יוצא מחתיכת הבשר שנבלע בה, כל החתיכות נאסרות, מפני שגם טעם הבשר לבדו אסור, כי החתיכה נעשתה נבילה. לעומת זאת לדעת תוס', תרומה, רשב"א, רמ"א וט"ז (צב, ז; קה, יג), אף שאם היו מוציאים את כל החלב מחתיכת הבשר היתה נשאר באיסורה, כאשר רק טעם הבשר יוצא מהחתיכה שנאסרה אל שאר החתיכות, הרי הן מותרות, הואיל ורק טעם בשר יצא אליהן. וכן דעת רוב הראשונים והאחרונים ומהם: רש"ל, פר"ח וגר"א.

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

טז – חתיכה נעשית נבילה (חנ"ן) בשאר איסורים

מוסכם שכאשר על ידי בישול התערב בשר בחלב, כל החתיכה נעשית נבילה, שכן הבשר לבדו כשר, והחלב לבדו כשר, ועל ידי שהתערבו נעשו שניהם אסורים, הרי שכל החתיכה נעשית נבילה מהתורה, ואם תיפול לתבשיל אחר ולא יהיה בו פי שישים כנגדה, כולו יאסר. אבל נחלקו הראשונים לגבי שאר איסורים שהתערבו במאכלים כשרים, כגון שהתערב 10 מ"ל (מיליליטר) של דם ב-90 מ"ל בשר כשר, ברור שחתיכת הבשר שמעורב בה דם אסורה באכילה, השאלה האם היא נחשבת נבילה.

יש אומרים שאמנם הבשר אסור באכילה מפני הדם המעורב בו, אבל הוא לא נעשה נבילה, ולכן אם חתיכת הבשר האסורה הזו תיפול לתוך תבשיל אחר של 1,000 מ"ל (ליטר), כיוון שיש שם יותר מפי שישים מהדם האסור – התבשיל כשר. אמנם החתיכה עצמה שבלעה בתחילה דם אסורה, מפני שיתכן שהדם נותר בה ולא התפשט בכל התבשיל (רבנו אפרים, רא"ש, שו"ע צב, ד).

ויש אומרים שחכמים השוו את דיני שאר האיסורים לדין בשר וחלב, וקבעו שגם בשאר איסורים 'חתיכה נעשית נבילה', וכיוון שהדם אסר את חתיכת הבשר, כל חתיכת הבשר נעשתה נבילה, ואם נפלה לתוך תבשיל שאין בו פי שישים ממנה, התבשיל כולו אסור (ר"ת, רמב"ן, ר"ן ורמ"א).[19]


[19]. לדעת רבנו אפרים (תוס' ק, א, 'בשקדם'), רשב"א, רא"ש, שו"ע צב, ד, אין דין חנ"ן בשאר איסורים, וכן פסקו האחרונים יוצאי ספרד (כה"ח צב, כב). ולדעת רש"י, ר"ת, ר"י, רמב"ן, רא"ה, ראבי"ה, ר"ן, או"ז, תרומה, סמ"ג, סמ"ק, מרדכי, רמ"א, יש דין חנ"ן בשאר איסורים (לר"ן, ט"ז וש"ך ורוה"פ הוא מדרבנן, ולמהרי"ק ודעימיה מדאורייתא).

לשיטת המקילים, אותה חתיכה נשארת באיסורה, כי אולי טעם האיסור שבה לא התפשט בכל התערובת (רשב"א ורוה"פ). ויש אומרים שכיוון שהתבשלה עם עוד מאכלים, טעם האיסור התפשט בהכל, והחתיכה שנאסרה בתחילה חוזרת להיתרה (טור).

לשיטת המחמירים: יש אומרים שגם באיסורי דרבנן אומרים חנ"ן (ט"ז, פמ"ג, כרתי, מנחת יעקב), ויש מקילים שאין חנ"ן באיסורי דרבנן (פר"ח, ערוה"ש). בשעת הצורך אפשר להקל (כת"ס יו"ד נב; אג"מ יו"ד ב, לו). נחלקו אם אומרים חנ"ן במקצת חתיכה, כגון בכדי נטילה, כמובא בש"ך צו, ט. ואפשר להקל על סמך צירוף דעת השו"ע.

חנ"ן בנוזלים: בבשר וחלב נוזליים, כגון שומן-בשר וחלב, מוסכם שיש דין חנ"ן, הואיל וכל אחד לבדו כשר, ורק מצירופם נאסרו, ולכן כל תערובתם נעשתה נבילה (רמב"ן, רשב"א וש"ך צב, טו). אבל נחלקו לגבי שאר איסורים, יש אומרים שרק חתיכה גושית נעשית נבילה, הואיל ויש לה חשיבות כי היא ניכרת כחתיכת איסור, וגם אם תיפול לתבשיל אחר, האיסור שבלוע בה לא יתפשט בשווה בכל התבשיל, אלא יישאר בתוכה יותר. אבל בנוזלים אין אומרים חנ"ן, כי חזרו כל הנוזלים להתערב זה בזה בשווה, ותערובת חדשה נוצרה (רמב"ן, מרדכי). ויש אומרים שגם בנוזלים אומרים חנ"ן (תוס' חולין ק, א, 'בשקדם'). למעשה, לפי שיטת המחמירים, לכתחילה חוששים להחמיר גם בנוזלים ובלא בישול, ובהפסד מרובה אפשר להקל בנוזלים (רמ"א צב, ד, נו"ב, פמ"ג וחכ"א). (לר"ן ורש"ל, כאשר התערובת נוצרה על ידי בישול, אף בנוזלים אומרים חנ"ן, ואם בלא בישול, גם בחתיכה לא אומרים חנ"ן, כי יסוד דין חנ"ן בשאר איסורים נלמד מאיסור בישול בשר בחלב, ובשעת הצורך נכון לצרף את דעתם להקל).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

יז – כללי 'קמא קמא בטל' ו'חוזר וניעור'

ספק התעורר לגבי מקרה שנפל איסור לתוך היתר והתבטל, ואחר כך נפל לתוך ההיתר עוד איסור, ויש בהיתר שיעור מספיק כדי לבטלו, אבל אם נצרף אותו אל האיסור הראשון שהתבטל לפני כן, אין בהיתר שיעור מספיק כדי לבטלם. לפי הכלל: 'קמא קמא בטל' (ראשון ראשון בטל), הרי שהאיסור הראשון התבטל ושוב אינו יכול להצטרף לאיסור השני, שכל שהיתה ידיעה בין נפילת האיסור הראשון לנפילת האיסור השני – אין הם מצטרפים. מפני שבזמן שהדבר נודע, ההיתר התגבר על האיסור וביטלו, ושוב לא יוכל להצטרף לאיסור שייפול לאחר מכן. מנגד, לפי הכלל 'חוזר וניעור', חוזר האיסור הראשון ומתעורר ומצטרף לאיסור שנפל עכשיו לתערובת, ואם אין בהיתר כמות מספקת כדי לבטל את שניהם יחד, כל התערובת אסורה.

במקרה שצירוף האיסורים נותן טעם, מוסכם להלכה שהתערובת אסורה. כגון שנפל מעט חלב לתוך בשר והתבטל בשישים, ואחר כך נפל עוד חלב לתוך אותה קדירת בשר, אם טעם החלב מורגש בבשר, התערובת אסורה, הרי שהחלב שנפל בתחילה מצטרף לחלב שנפל בהמשך לאסור את התערובת.

אולם כאשר התערובת היא של 'מין במינו', וממילא אין טעם האיסור מורגש בתערובת, נחלקו הפוסקים כיצד נוהגים. למעשה, כל עוד אין בכל האיסורים יחד כדי לאסור את התערובת מהתורה – 'קמא קמא בטל'. אבל כאשר צירוף האיסורים יוצר איסור תורה, כבר אין כוח בהיתר לבטל את האיסור שהתערב בו, וכל מה שכבר התבטל חוזר וניעור והתערובת נאסרת (פר"ח צט, כא; גר"א יא).

למשל, אם מרק של בשר טריפה נפל לתוך מרק בשר כשר, מהתורה כל זמן שהכשר הוא רוב, התערובת כשרה, אולם תקנו חכמים שרק אם יהיה בהיתר פי שישים כנגד האיסור, התערובת כשרה (לעיל הלכה ב). הרי שאם היה במרק הכשר פי שישים כנגד הטרף, התערובת כשרה. ואם שוב נפל לשם שיעור של פחות משישים טרף, אף הוא בטל בשישים, וכן שוב ושוב, כל זמן שהדבר נודע בין נפילה לנפילה. ולא זו בלבד, אלא שהטרף שהתבטל מצטרף אל ההיתר, שאם ייפול לשם עוד מרק טרף, ורק יחד עם הטרף שהתבטל לפני כן יש במרק פי שישים כנגד הטרף החדש, התערובת כשרה. אבל אם יגיע המצב לכך שבפועל מחצית מהמרק טרף, חוזרים כל האיסורים להצטרף זה לזה, והתערובת אסורה.[20]


[20]. שלוש דעות בראשונים: א) לרמב"ם, ראב"ד ור"ש, קמא קמא בטל, ולא זו בלבד, אלא שהאיסור שהתבטל נהפך להיתר ומצטרף לבטל את האיסור הנוסף לפי כללי הביטול באותו עניין (בשישים או במאה או במאתיים). (לראב"ד, אף אם ייווצר מצב שרוב התערובת מאיסור, בתערובת מין במינו יבש ביבש, כיוון שהאיסורים התבטלו ברוב בתהליך הדרגתי, התערובת כולה מותרת. וכך נוטים לבאר את הרמב"ם והר"ש, אולם לענ"ד אפשר לבארם כדעת הפר"ח המובאת להלן). ב) לרמב"ן, רשב"א ור"ן, איסורים שתקנו חכמים שיתבטלו במאה או במאתיים, אומרים לגביהם קמא קמא בטל, עד אשר יגיע המצב שבו האיסורים יצטרפו יחד ליותר מאחד משישים. ג) לרא"ש ורמ"א צט, ו, לעולם האיסור חוזר וניעור ומצטרף לאיסור הנוסף שנפל לשם. (ראוי להוסיף, שגם הרא"ש ודעימיה מסכימים שיש מצבים שבהם אומרים שהידיעה יוצרת ביטול שאינו חוזר וניעור, וכפי שלמדנו מהמשנה בתרומות ה, ז: "סאה תרומה שנפלה למאה, הגביהה ונפלה אחרת, הגביהה ונפלה אחרת, הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין". וכן למדנו (לעיל בהערה 9) שלדעת הרא"ש, יבש ביבש מין במינו בטל ברוב ואף מותר לבשל את הכל יחד, והרי הבישול יגרום שהתערובת תיעשה לח בלח ויצטרכו פי שישים, אלא שהואיל והאיסור התבטל ברוב בעודו יבש, שוב אינו חוזר וניעור כשיבושל).

והפר"ח צט, כא, הכריע, שכל זמן שמהתורה האיסורים שנפלו לתערובת בטלים, הכלל הוא שקמא קמא בטל. היינו שאם התערובת היא מין במינו, ועדיין יש רוב בהיתר כנגד כל האיסורים שנפלו; או שהתערובת במין בשאינו מינו, והאיסורים אינם נותנים טעם – קמא קמא בטל. אבל אם האיסורים יצטרפו יחד לרוב או יתנו טעם, הרי שמהתורה הם אוסרים, וחוזר וניעור. וכך דעת הגר"א יא. וכך ראוי לפסוק מצד שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. בנוסף לכך, נראה שכך יש ללמוד בפשטות מהמשנה ערלה, ב, ג, ותוספתא תרומות ו, ה, שקמא קמא בטל, ומאידך ממשנה תרומות ה, ז, יש ללמוד שכאשר האיסורים הפכו לרוב, חוזרים וניעורים.

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה

יח – איסורים מבטלים זה את זה

היה תבשיל כשר בשיעור 59 מ"ל (מיליליטר), ונפל לתוכו מ"ל אחד של חֵלֶב או מ"ל אחד של דם, כיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד האיסור, התבשיל נאסר. אבל אם נפלו לתוך התבשיל ביחד – מ"ל של חֵלֶב ומ"ל של דם – התבשיל כשר, מפני שהמ"ל של החֵלֶב מצטרף ל-59 מ"ל הכשרים לבטל את הדם, והמ"ל של הדם מצטרף ל-59 מ"ל הכשרים לבטל את החֵלֶב. שכן האיסור אוסר את התערובת כאשר הוא נותן בו טעם, וכאשר יש פי שישים כנגדו, אינו יכול לתת טעם, וכיוון שטעם שני האיסורים שונה זה מזה, הרי שאין אחד מהם יכול לתת טעם איסור בשאר התערובת שמרובה ממנו פי שישים (רא"ש שו"ע צח, ט).

אבל אם היה טעם שני האיסורים שווה ושונה מהתבשיל, כגון מ"ל אחד של חֵלֶב ומ"ל אחד של שומן נבילה שנפלו לתוך 59 מ"ל תבשיל ירקות, כיוון שטעם החֵלֶב ושומן הנבילה שווה, יש בכוחם לתת טעם בתבשיל והוא נאסר. אבל אם הם נפלו לתוך 59 מ"ל שומן כשר, כיוון שטעם האיסור כטעם ההיתר, אין הם נותנים בו טעם, והתערובת כשרה. נבאר יותר, מהתורה כל שהאיסור אינו נותן טעם בהיתר, הוא בטל ברוב. אלא שהואיל וזו תערובת לחה, תקנו חכמים שרק בשישים האיסור יתבטל, ומכיוון שמדובר בשני איסורים שונים, הם מבטלים זה את זה, שמ"ל החֵלֶב מצטרף עם 59 מ"ל השומן הכשר לבטל בשישים את מ"ל שומן הנבילה, ומ"ל שומן הנבילה מצטרף עם 59 מ"ל השומן הכשר לבטל בשישים את מ"ל החֵלֶב (תבואות שור, רע"א).

פורסם בקטגוריה לד - דיני תערובות | כתיבת תגובה