מאכל אסור שנפל לתוך תבשיל ופגם את טעמו, אף שאין בתבשיל פי שישים כנגד האיסור, וטעם האיסור ניכר בתבשיל, כיוון שטעמו פוגם את התבשיל, הוא בטל ברוב ואינו אוסר את התבשיל, כפי הכלל: 'נותן טעם לפגם – מותר'. וגם כאשר האיסור עצמו טעים, כל זמן שהוא פוגם את התבשיל, התבשיל מותר. ואין צריך שהפגם יהיה כזה שבעטיו ימנעו מלאכול את התבשיל, אלא כל שהאיסור פגם את טעמו של התבשיל – האיסור בטל ברוב והתבשיל מותר. אבל אם האיסור לא פגם את טעם התבשיל וגם לא השביחו, כל זמן שטעמו ניכר, התבשיל אסור (ע"ז סז, ב; שו"ע קג, א-ב).
יש אומרים שגם כאשר האיסור מוסיף על כמותו של התבשיל, עד שהרווח מריבוי הכמות עולה על ההפסד שבפגימת הטעם, התבשיל מותר. מפני שהעיקר הוא הטעם, וכל זמן שהאיסור פוגם את טעם התבשיל הוא בטל ברוב (רשב"א). ויש אומרים, שהואיל ובפועל ישנה תועלת מהאיסור שהתערב בתבשיל – התבשיל אסור (ר"ן). למעשה, יש להחמיר, ובשעת הדחק אפשר להקל (עי' שו"ע קג, ב; זבחי צדק יב).
נותן טעם לפגם מותר בתנאי שהמאכל האסור נתן תמיד טעם לפגם, אבל אם מתחילה השביח ואחר כך פגם, או שבתחילה פגם ואחר כך השביח – אסור (שו"ע קג, ב).[8]
כאשר בלא כוונה המאכל האסור שנפגם מאכילת אדם התערב במאכל טוב ואינו פוגמו, למרות שרוב התערובת מהמאכל האסור, כיוון שלא עירבו בכוונה, הרי שלא בא להחשיבו, ולכן התערובת מותרת באכילה (מנחת כהן א, ט). אבל אם עירבו בכוונה – אסור (חוו"ד קג, א; אג"מ ב, יו"ד כג; משנה הלכות ג, יא). ויש מי שאומר שהואיל והאיסור נפגם מאכילת אדם, אין בו יותר איסור אכילה, ורק מפני שהוא סרוח אסור לאוכלו משום 'בל תשקצו', ולכן אם יערבו אותו בכוונה במאכל היתר באופן שכבר לא יהיה שיקוץ באכילתו, מותר לאוכלו לכתחילה (פרי חדש יו"ד קג, א).
כאשר האיסור נותן טעם לפגם, גם כשהתערובת ראויה לאכילה אינו אוסר. יש מבארים מפני שהאיסור הפוגם בטל ברוב, ולכן התערובת מותרת גם כאשר בסך הכל נהנים מתוספת הכמות (רשב"א תה"ב ד, א). ויש מבארים שהאיסור הפגום בטל מפני שאין ממנו הנאה, ולכן אם יש יותר הנאה מתוספת הכמות, הוא אוסר (ר"ן ע"ז סז, ב).
