קבעו חכמים שחתיכה הראויה להתכבד בה אינה בטלה אפילו באלף, מפני שלרוב חשיבותה גם כשהיא מתערבת בשישים אינה מתבטלת בתודעתו של האדם. חתיכה שראוי להתכבד בה היא חתיכה שניתן להגיש לאורח נכבד כעיקר הארוחה, כדי שישבע ממנה יחד עם לחם או אורז וכיוצא בזה. והכל לפי הזמן והמקום, היו תקופות שהיו רגילים לכבד אורח בחתיכה בינונית של בשר או בחתיכה בינונית של גבינה קשה, כי היו אוכלים אז הרבה לחם עם הבשר או הגבינה, ויחד עם הלחם היו רגילים לשבוע מהן. אבל בימינו שהמזון מצוי יותר בשפע, חתיכה הראויה להתכבד בה צריכה להיות לכל הפחות רבע עוף גדול, וכגודל הזה בשר בקר. וכאשר יש ספק אם ראוי לכבד בחתיכה אורח נכבד, כיוון שדין זה מדברי חכמים, מקילים להחשיבה כשאר איסורים.[14]
יש אומרים שרק חתיכה שניתן להגיש כמו שהיא לאורח נחשבת כראויה להתכבד בה, אבל אם לא נגמר בישולה, או שהיא גדולה מדי, דינה כשאר איסורים (ר"ן, שו"ע קא, ג). ואף שרבים מהראשונים והאחרונים מחמירים גם בעודה חיה וגדולה, כיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים, אפשר בשעת הדחק לסמוך על המקילים.[15]
גם כשהחתיכה אסורה מדברי חכמים, אם היא ראויה להתכבד בה – אינה בטלה. וכל חומרת 'חתיכה הראויה להתכבד בה' היא בתנאי שהחתיכה אסורה מחמת עצמה, כמו בשר טרף, או בשר שבושל עם חלב. אבל אם היא נאסרה מחמת שבלעה טעם איסור, כגון שהתבשלה עם רוטב טרף, הואיל והאיסור עצמו אינו ראוי להתכבד בו, דין החתיכה כשאר איסורים (שו"ע ורמ"א קא, ב). נחתכו החתיכות עד שאין ראוי להתכבד בהן, חזר האיסור להתבטל כשאר האיסורים (שו"ע קא, ו).
[15]. ארבע דעות בדין חתיכה שאחר תיקון תהיה ראויה להתכבד: א) לרא"ש, אפילו תרנגולת שחוטה בנוצתה נחשבת חה"ל. ב) לר"ת, תרנגולת בנוצתה צריכה תיקון גדול מדי, אבל חתיכת בשר גדולה וחיה היא חה"ל. וכן פסק רמ"א קא, ג. ג) לרשב"א, חתיכת בשר חיה בגודל המתאים נחשבת חה"ל, אבל אם היא גדולה מדי אינה חה"ל. ד) לר"ן, רק חתיכה מבושלת בגודל המתאים לכבד בה עכשיו אורחים נחשבת חה"ל, וכן נפסק בשו"ע קא, ג. אמנם פר"ח העיר שמשו"ע סט, יד; קה, ט, עולה שגם חתיכה חיה ראויה להתכבד בה. וכן פסקו רדב"ז, ערה"ש, פר"ת וזב"צ. אולם כיוון שהדין דרבנן, רבים מההולכים בשיטת השו"ע הורו להקל, ומהם: שולחן גבוה, שואל ונשאל, יבי"א ה, יו"ד ח. וכיוון שהדין דרבנן, בשעת הדחק בני כל העדות רשאים לסמוך על המקילים.
