יב – חתיכה הראויה להתכבד בה

קבעו חכמים שחתיכה הראויה להתכבד בה אינה בטלה אפילו באלף, מפני שלרוב חשיבותה גם כשהיא מתערבת בשישים אינה מתבטלת בתודעתו של האדם. חתיכה שראוי להתכבד בה היא חתיכה שניתן להגיש לאורח נכבד כעיקר הארוחה, כדי שישבע ממנה יחד עם לחם או אורז וכיוצא בזה. והכל לפי הזמן והמקום, היו תקופות שהיו רגילים לכבד אורח בחתיכה בינונית של בשר או בחתיכה בינונית של גבינה קשה, כי היו אוכלים אז הרבה לחם עם הבשר או הגבינה, ויחד עם הלחם היו רגילים לשבוע מהן. אבל בימינו שהמזון מצוי יותר בשפע, חתיכה הראויה להתכבד בה צריכה להיות לכל הפחות רבע עוף גדול, וכגודל הזה בשר בקר. וכאשר יש ספק אם ראוי לכבד בחתיכה אורח נכבד, כיוון שדין זה מדברי חכמים, מקילים להחשיבה כשאר איסורים.[14]

יש אומרים שרק חתיכה שניתן להגיש כמו שהיא לאורח נחשבת כראויה להתכבד בה, אבל אם לא נגמר בישולה, או שהיא גדולה מדי, דינה כשאר איסורים (ר”ן, שו”ע קא, ג). ואף שרבים מהראשונים והאחרונים מחמירים גם בעודה חיה וגדולה, כיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים, אפשר בשעת הדחק לסמוך על המקילים.[15]

גם כשהחתיכה אסורה מדברי חכמים, אם היא ראויה להתכבד בה – אינה בטלה. וכל חומרת ‘חתיכה הראויה להתכבד בה’ היא בתנאי שהחתיכה אסורה מחמת עצמה, כמו בשר טרף, או בשר שבושל עם חלב. אבל אם היא נאסרה מחמת שבלעה טעם איסור, כגון שהתבשלה עם רוטב טרף, הואיל והאיסור עצמו אינו ראוי להתכבד בו, דין החתיכה כשאר איסורים (שו”ע ורמ”א קא, ב). נחתכו החתיכות עד שאין ראוי להתכבד בהן, חזר האיסור להתבטל כשאר האיסורים (שו”ע קא, ו).


[14]. למדנו בחולין ק, א, שחתיכה הראויה לכבד בה אורחים, משום חשיבותה, נחשבת כדברים שרגילים תמיד למנותם, ולכן תקנו חכמים שאינה בטלה אפילו באלף. ואכן מנות עיקריות שמגישים לאורחים נכבדים רגילים תמיד למנות. ואין הכוונה שחה”ל היא המאכל היחיד שאוכלים בארוחה, ובה לבד שבעים לגמרי, שכן תמיד היו אוכלים פת עם בשר או דג, וכ”כ רב פעלים (ח”א יו”ד כג). אלא הכוונה שהיא המנה העיקרית היחידה ששבעים ממנה יחד עם התוספות המקובלות. אמנם מצינו בפוסקים דיונים אודות גודלה ואיכותה של חה”ל, אלא שהואיל ומוסכם שהכל לפי הזמן והמקום (ש”ך קא, יב-יג), אפשר לומר שאין בזה מחלוקת. בזמנים שהמזון היה בשפע – חה”ל היתה יותר גדולה ואכלו עמה פחות לחם, ובזמנים של צמצום – חה”ל היתה קטנה ואכלו עמה יותר לחם. כיום אנו זוכים למזון בשפע, עד שרבים אינה אוכלים לחם, ומכל מקום חה”ל אינה כל הארוחה אלא עיקר הארוחה, כגון רבע עוף מכובד שאוכלים עימו גם אורז וסלטים. אבל אם הארוחה כוללת שתי מנות, כבר לא יתכן שתהיה שם חה”ל, הואיל וחה”ל היא חתיכה אחת שהיא עיקר הארוחה.

[15]. ארבע דעות בדין חתיכה שאחר תיקון תהיה ראויה להתכבד: א) לרא”ש, אפילו תרנגולת שחוטה בנוצתה נחשבת חה”ל. ב) לר”ת, תרנגולת בנוצתה צריכה תיקון גדול מדי, אבל חתיכת בשר גדולה וחיה היא חה”ל. וכן פסק רמ”א קא, ג. ג) לרשב”א, חתיכת בשר חיה בגודל המתאים נחשבת חה”ל, אבל אם היא גדולה מדי אינה חה”ל. ד) לר”ן, רק חתיכה מבושלת בגודל המתאים לכבד בה עכשיו אורחים נחשבת חה”ל, וכן נפסק בשו”ע קא, ג. אמנם פר”ח העיר שמשו”ע סט, יד; קה, ט, עולה שגם חתיכה חיה ראויה להתכבד בה. וכן פסקו רדב”ז, ערה”ש, פר”ת וזב”צ. אולם כיוון שהדין דרבנן, רבים מההולכים בשיטת השו”ע הורו להקל, ומהם: שולחן גבוה, שואל ונשאל, יבי”א ה, יו”ד ח. וכיוון שהדין דרבנן, בשעת הדחק בני כל העדות רשאים לסמוך על המקילים.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן