יג – אסור לבטל איסורים

אסור לבטל איסורים, בין לערב רוטב נבילה ברוטב כשרה שמרובה ממנו פי שישים, ובין לערב חתיכת בשר נבילה בשתי חתיכות כשרות כמותה. שהואיל והתורה אסרה לאוכלם, אסור לגרום למצב שבו הם יתבטלו ברוב או בשישים וייאכלו בניגוד לכוונת התורה. וגם אם כבר התערב רוטב נבילה ברוטב כשרה שלא היה בו פי שישים כנגדו, אסור להוסיף עוד מים כדי לבטלו בשישים. וכן אם התערבה חתיכת בשר נבילה וחתיכת בשר כשרה, אסור להוסיף עוד חתיכה מותרת כדי לבטל את האיסור ברוב. וכן אם התערובת היתה מחתיכות הראויות להתכבד בהן או מדברים חשובים במיוחד שאינם בטלים, אסור לחתוך אותם ולבטל את חשיבותם, כדי שהאיסור יתבטל ברוב או בשישים.

עבר וביטל את האיסור: אם עשה זאת בשגגה – האיסור התבטל. ואם עשה זאת במזיד – אסור לו ולאלה שעשה זאת עבורם ליהנות מכך, אבל לאחרים התערובת מותרת (משנה תרומות ה, ט; ביצה ד, ב; גיטין נד, ב; שו”ע צט, ה).

אמנם אם האיסור שהתערב אסור מדברי חכמים בלבד, ואין במאכלים הכשרים כמות מספקת כדי לבטלו, התירו חכמים להוסיף עליו כדי לבטלו. וכן אם הוא דבר חשוב שאינו מתבטל – מותר לחתוך את החתיכות שבתערובת כדי לבטלו (רמב”ם, שו”ע צט, ו). ויש מחמירים גם כאשר האיסור מדברי חכמים (רא”ש, רמ”א). ובשעת הדחק, גם להולכים בשיטתם אפשר להקל (פמ”ג, רע”א).

מותר לטחון חיטים שנועדו לקמח שמעורבים בהם חרקים רבים שקשה להוציאם, ועל ידי הטחינה החרקים יחתכו ויתבטלו בשישים. וזאת משום שאין הכוונה לבטל את האיסור אלא לטחון את החיטים לקמח ודרך אגב האיסור מתבטל (ט”ז קלז, ד).[16]


[16]. יש אומרים שמהתורה אסור לבטל איסורים (ראב”ד, רא”ה, ראב”ן, פרי תואר). ויש אומרים שהאיסור מדברי חכמים (ר”ן, ראבי”ה, רמ”ע מפאנו, פמ”ג, חכ”א). ויש אומרים שבאיסור ‘יבש’ האיסור מהתורה, הואיל והוא עומד בפני עצמו, וב’לח’ שהתמזג והתבטל, האיסור מדרבנן (נו”ב, חת”ס). ולכל הדעות באיסורי הנאה האיסור מהתורה (חוו”ד). נראה שהמחלוקת אינה קוטבית, והכל מסכימים שהמבטל איסור פועל בניגוד לכוונת התורה, שצוותה שלא לאכול איסור והוא מסבב דרך שעל ידה יאכל את האיסור. אלא שנחלקו אם עבר בזה על איסור גמור מהתורה, או שהוא רק מנוגד לכוונת התורה, בבחינת ‘נבל ברשות התורה’ (עי’ רמב”ן ויקרא יט, ב).

בביצה ד, ב, למדנו שאם נפלו ביו”ט עצי מוקצה לתוך תנור, ואין שם רוב עצים שאינם מוקצה, מותר להוסיף עליהם עצים שאינם מוקצה כדי לבטלם ברוב על מנת להבעירם ולבשל על ידם את סעודת החג. לרמב”ם ורשב”א, אסור לבטל לכתחילה איסור דרבנן, אבל אם התערב, מותר להוסיף כדי לבטלו. וכ”כ שו”ע צט, ו; פר”ח, וכל פוסקי ספרד. ולתוס’ ההיתר הוא רק באיסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה כמוקצה. ולרא”ש, רא”ה ור”ן, ההיתר הוא רק כאשר האיסור מתכלה לפני שנהנים ממנו, כדוגמת העצים שמבעירים כדי לבשל בהם לצורך הסעודה, אבל כאשר האיסור אינו מתכלה, גם איסורי דרבנן אסור לבטל. וכן פסקו רמ”א ורוב פוסקי אשכנז. ויש מפוסקי אשכנז שהורו להקל כדעת שו”ע, ומהם: רש”ל וט”ז. ולדעת פמ”ג שפ”ד יז, ושו”ת רע”א לח, גם לרמ”א בשעת הדחק או בהפסד מרובה, אפשר להקל כדברי שו”ע. ואמנם יש מחמירים גם בהפסד מרובה (חכ”א), אבל כיוון שהוא ספק דרבנן, וכך נוהגים כל ההולכים בשיטת שו”ע וחלק מהפוסקים כרמ”א, כך יש להורות.

כאשר היו בחיטים שרצים, והטורח לברור אותם עצום, מותר לטוחנם לקמח ולבטל את השרצים שבהם בשישים, שכן בריה מרוסקת בטלה בשישים. ואמנם אסור לבטל איסור לכתחילה, אולם כאשר ממילא מתכוונים לטחון את החיטים לקמח, ואין מעוניינים בשרצים הטחונים, אין זה נחשב כמתכוונים לבטל את האיסור (רע”א יו”ד עז, וכך משמע מט”ז קלז, ד).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן