ג – טעם כעיקר וביטול בשישים

כפי שלמדנו, בכל מצב שיכולים להרגיש את טעם האיסור בתערובת, התערובת כולה אסורה, משום ש’טעם כעיקר’. כלומר, טעם המאכל נחשב כעיקרו. ולכן גם כאשר האיסור הוא מועט, וטעמי ההיתר מרובים וחזקים ממנו, כל זמן שטעם האיסור מורגש – האיסור אינו בטל בתערובת וכולה אסורה באכילה. שיערו חכמים שטעמי כל המאכלים בטלים בשישים, מפני שאפילו מאכלים שטעמם חזק, כדוגמת בצל, נותנים טעם עד פי שישים ולא יותר. לפיכך קבעו חכמים שיהיו כל האיסורים שיכולים לתת טעם בטלים בשישים. חוץ מתבלינים שטעמם חזק, וצריך שיהיה בהיתר שיעור הרבה יותר גדול כדי לבטל את טעמם (להלן ו).

לפיכך, אם נפל מעט חלב לתוך מרק בשרי, ולא היה במרק פי שישים מהחלב – המרק אסור. ואם היה במרק פי שישים מהחלב, ברור לנו שטעם החלב אינו מורגש והמרק כשר. וכל מה שמתבשל במרק מצטרף לבטל את החלב שנפל לתוכו בשישים, ובכלל זה: בשר, ירקות, מים ועצמות. ואף עצמות שאין בהן טעם, כיוון שגם הן בולעות מהטעמים שבתבשיל, גם הן מצטרפות לשיעור פי שישים שמבטלים בו את האיסור (שו”ע צט, א).

וכן אם התערב מעט בשר טרף טחון בקציצות ירקות, אם יש בירקות פי שישים מהבשר, בידוע שטעם הבשר בטל והקציצות כשרות. ואם אין פי שישים – הקציצות אסורות. וכן אם נפל בשר טרף לתוך מרק ירקות, אם היה במרק פי שישים כנגדו, המרק כשר, אולם כיוון שאפשר להוציא את הבשר הטרף, חובה להוציאו, שכל זמן שהוא ניכר – רק טעמו בטל והוא עצמו אינו בטל. ואם לא היה במרק פי שישים כנגדו, אף שמוציאים את הבשר הטרף, כיוון שטעמו התפשט במרק ולא היה פי שישים כנגדו – המרק כולו אסור.[3]


[3]. המקור ל’טעם כעיקר’ ממצוות הנזיר, שבנוסף לאיסור לשתות יין, נאמר “מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה” (במדבר ו, ג), היינו מים שיש בהם טעם יין. למדו מזה חכמים שכך הדין בכל האיסורים שבתורה, שטעם נחשב כעיקר האיסור. ולר’ עקיבא הלימוד מכך שצוותה התורה להגעיל כלים של גויים מפני הטעם הבלוע בהם. עוד דוגמא לכך, מבישול בשר בחלב, שגם הבשר לבדו אסור מפני טעם החלב הבלוע בו (פסחים מד, ב).

לראשונים רבים ‘טעם כעיקר’ מהתורה, ומהם: בה”ג, תוס’, ר”ת, תרומה, רז”ה, ראב”ד, רא”ש, סמ”ג, מאירי ורשב”א (תוהב”א ד, א). ויש אומרים ש’טעם כעיקר’ מדברי חכמים: רמב”ם, רש”י, רמב”ן, רא”ה, נמוק”י, ר”ן, ריטב”א (אמנם אם בנותן הטעם יש ממשות עבה, כדוגמת חֵלֶב שנימוח בתוך התבשיל, גם לרמב”ן, ר”ן וריטב”א האיסור מהתורה). למעשה נפסק שטעם כעיקר מהתורה, כמבואר בטור ושו”ע צח, ב.

אם האיסור התבטל בשישים, וכשאכלו מן התערובת הרגישו את טעמו, התערובת אסורה (רמ”א צח, ח). אלא שכפי שלמדנו, הסיכוי שזה יקרה אפסי. גם איסור דרבנן בטל בשישים, ורק במקרה שיש ספק מקילים בו (שו”ע צח, ב; ש”ך צח, ז; כו).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן