אף שלמדנו שככלל, האיסור בטל בשישים, כאשר מדובר בתערובת של 'מין בשאינו מינו', כיוון שלאיסור טעם שונה מההיתר, אפשר לתת לגוי לטעום את התבשיל. אם ירגיש בטעם האיסור – התבשיל אסור, ואם לא ירגיש, למרות שאין בהיתר פי שישים – התבשיל מותר (חולין צז, א-ב). שכן למדנו שמה שתקנו חכמים שיהיו האיסורים בטלים בשישים הוא מפני שאפילו מאכלים שטעמם חזק, כדוגמת בצל, נותנים טעם עד פי שישים ולא יותר. הרי שמאכלים שטעמם פחות חזק מתבטלים בפחות מפי שישים. אלא שכל זמן שאין לנו דרך לבדוק זאת, תקנו חכמים שהאיסור יתבטל בשישים, אבל אם גוי אמין יאמר שאין בתערובת טעם איסור, המאכל כשר.
ואמנם רבים מחמירים וסוברים, שגם כאשר אין אפשרות להרגיש את טעם האיסור, כל שאין פי שישים כנגד ממשות האיסור, התערובת אסורה (רמב"ן, רשב"א, רא"ה ור"ן). אבל למעשה נפסק כדעת הסוברים, שגם כאשר ממשות איסור התערבה במאכל כשר, אם גוי אמין אמר שאין במאכל טעם איסור, למרות שאין בהיתר פי שישים כנגד האיסור, התערובת כשרה, כי הכל תלוי בטעם (רמב"ם, תוס', רא"ש, טור ושו"ע צח, א).
לפיכך, אם נפל חלב לתבשיל בשר, יטעם הגוי את התבשיל. אם ירגיש בו טעם חלב – התבשיל אסור. ואם לא ירגיש, למרות שאין בתבשיל הבשר פי שישים מהחלב – התבשיל מותר. וכן אם נפל בשר טרף לתוך תבשיל ירקות, יטעם הגוי את התבשיל, אם ירגיש בו טעם בשר – התבשיל אסור. ואם לא ירגיש, למרות שאין בתבשיל פי שישים מהבשר הטרף – התבשיל כשר.
אולם הבעיה שהגוי עלול לסטות מהאמת כדי לרצות את הישראל או כדי לפגוע בו, ולכן אמרו שרק אם הוא מסיח לפי תומו, היינו שאינו יודע שיש לתשובתו משמעות הלכתית, אפשר לסמוך עליו. ואם הוא טבח, אפשר לספר לו שמדובר בשאלה הלכתית, והואיל ומקצועו מחייב הבחנה בטעמים, ישיב תשובה מדויקת כדי שלא לפגוע באמינותו המקצועית (רשב"א).[4]
ולדעת ראשונים רבים, אם הוא מומחה, אפשר לסמוך שידייק בתשובתו הואיל ולא ירצה לפגום באמינותו המקצועית (תוס' 'סמכינן' ור"ן). הוסיף וביאר הרשב"א (תוה"א ד, א), שבאמת כל אדם יכול לקבוע את טעם התערובת, עובדה שסומכים על סתם כהן לעניין תרומה, אלא שסתם גוי עלול לסטות מהאמת, ולכן סומכים עליו רק כשהוא מסיח לפי תומו, אולם על 'קפילא' אפשר לסמוך גם כשהוא יודע שזו שאלה הלכתית, כי לא ירצה לפגוע באמינותו המקצועית. וכך נפסק בב"י צח, א, וש"ך ב. ואין זה נחשב שסומכים על עדות גוי להתרת איסור תורה, כי אין מדובר בעדות אלא בבירור המציאות, והוא דבר שעתיד להתברר כשיטעמו מהתבשיל (עי' ש"ך ב, ט"ז ב, פר"ח ב).
אמנם לרמב"ן, רשב"א, ר"ן, רא"ה וריטב"א, רק טעם מתבטל בפחות משישים עפ"י קפילא, כגון בשר טרף שנפל לתוך מרק ואח"כ הוצא ממנו, שהואיל ואין ממשות איסור במרק, אפשר לסמוך על קפילא, שאם אין שם טעם איסור – המרק מותר. אבל כאשר ממשות האיסור התערבה, אין האיסור בטל בפחות משישים. מפני שהשוו חכמים את שיעוריהם, שכל תערובת שיכולה לתת טעם תהיה בטלה בשישים. שאם לא כן יצא שדווקא כאשר האיסור נותן טעם הוא לפעמים בטל בפחות משישים, ואילו בתערובת 'מין במינו' 'לח בלח', או 'מין בשאינו מינו' 'יבש ביבש', שמהתורה האיסור בטל ברוב, לעולם אינו מתבטל בפחות משישים. (ולרש"י ואו"ז, גם טעם אינו בטל בפחות משישים, וגם כשיש פי שישים, אם יש שם קפילא ארמאה, צריך לתת לו לבדוק, ואם ירגיש בטעם האיסור – התערובת אסורה. ולשאר הפוסקים, אכן אם יהיה טעם איסור, התערובת אסורה, אלא שאם יש שם פי שישים לא צריך לבדוק זאת, כי הסיכוי שטעם האיסור יורגש אפסי).
ולרמב"ם, תוס', רא"ש, סמ"ג ומאירי, גם ממשות של איסור שאין פי שישים כנגדה, בטלה כאשר אין מרגישים בטעמה. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים (מפני שכאשר טעם האיסור בטל, לכל הדעות אין בתערובת איסור תורה) הלכה כדעת המקילים. וכן נפסק בטור ושו"ע צח, א. אמנם בפועל נוהגים שלא לסמוך על גוי לבטל איסור בפחות משישים, כמבואר בהלכה הבאה, ורק בשעת הדחק סומכים על טעימת הגוי.
