כל מה שלמדנו, שהאיסורים בטלים בשישים, ולעיתים ברוב, הוא דווקא באיסורים רגילים, אבל באיסורים שיש בהם צד של חומרה, החמירו חכמים יותר. יש איסורים שהחמירו חכמים שלא יתבטלו אפילו באלף, ויש איסורים שהחמירו חכמים שיתבטלו בשיעור של מאה או מאתיים. נלמד את הדינים מהחמור לקל:
היסוד לכך שהאיסורים בטלים בשישים, שכלפי כמות גדולה כזו של היתר, האיסור מתבטל בעוצם מיעוטו, עובדה שגם טעמו אינו ניכר בכמות שמרובה ממנו פי שישים. אבל כאשר יש באיסור חומרה או חשיבות יתירה, אפילו בתערובת גדולה מאוד, שמו ניכר ובתודעתו של האדם הוא לא מתבטל. ולכן תקנו חכמים שדברים חשובים במיוחד אפילו באלף לא יתבטלו, ואלו הם:
א) בריה (להלן י), ב) חתיכה הראויה להתכבד בה (להלן יא), ג) דברים חשובים שבמניין (להלן יב). וכל האיסורים הללו אינם בטלים בין אם התערבו במינם ובין התערבו במין אחר.
עוד תקנו שחמץ בפסח ואיסור עבודה זרה, מפני חומרתם היתירה, לא יתבטלו אפילו באלף, בין במינם ובין במין אחר (שו"ע או"ח תמז, א; יו"ד קמ, א; פנה"ל פסח ז, א-ב).
תבליני איסור אוסרים את תערובתם כל זמן שטעמם ניכר. וכן דבר שמעמיד את המאכל אינו בטל כל זמן שהשפעתו ניכרת (לעיל הלכה ו).
ויש שני סוגי איסורים שתקנו חכמים שרק אם התערבו במין אחר יתבטלו בשישים, אבל אם יתערבו במינם, לא יתבטלו אפילו באלף. ואלו הם: א) דבר שיש לו מתירים (להלן יד). ב) יין של גויים, שיש חשש שניסכו אותו לעבודה זרה (שו"ע קלד, ב-ג).
ויש איסורים שאם התערבו במין אחר בטלים בשישים אבל אם התערבו במינם, כיוון שיש בהם חומרה מסוימת, אינם בטלים בשישים אלא בשיעור גבוה יותר, ואלו הם: תרומה וחלה, ערלה וכלאי הכרם. החומרה שבתרומה ובחלה, שהאוכל מהם במזיד חייב מיתה בידי שמיים (לעיל ז, 10), ולכן החמירו חכמים שיתבטלו במאה (משנה חלה א, ט). וביטולם במאה מפני ש'תרומת מעשר' שמתקנת את הפירות היא מאית, והורו חכמים שאם תיפול בחזרה לתוך תשעים ותשעה החלקים שנותרו, לא תתבטל ויצטרכו לנהוג בכל הפירות כדין תרומה. אבל אם תיפול למאה – תתבטל, והפירות מותרים באכילה לכל ישראל (אלא שצריך לתת לכהן כשיעור התרומה שנפלה, שכן חלק זה שייך לו).
בערלה ובכלאי הכרם העונש אמנם רגיל (מלקות), אולם איסורם חמור יותר, שהם אסורים גם באכילה וגם בהנאה, ולכן תקנו חכמים שיתבטלו בשיעור כפול – במאתיים (משנה ערלה ב, א; רמב"ם מאכלות אסורות טו, יג-טז).[10]
