ה – המנהג למעשה – ביטול בשישים

כתבו כמה מגדולי הראשונים באשכנז, שהמנהג למעשה שלא לסמוך על טעימת גוי, אלא אם יש בהיתר פי שישים יותר מהאיסור – התערובת כשרה, ואם אין בה פי שישים – התערובת אסורה. כפי הנראה, מצאו הפוסקים שבפועל יש קושי לסמוך על טעימת התבשיל, מפני שהטעם חמקמק, ולעיתים אירע שגוי השיב שאין בתבשיל טעם בשר, וכאשר הישראל אכל ממנו, מצא שיש בו טעם בשר. ולעיתים היו אנשים שהרגישו בטעם האיסור והיו אנשים שלא הרגישו. גם הגדרת הטעם לא ברורה, האם הכוונה להרגשת טעם האיסור עצמו, או גם לכך שבעקבות האיסור נוצר בתבשיל טעם שונה. לפיכך, הורו מקצת הראשונים שלא לסמוך על טעימת גוי אלא שיהיו כל האיסורים בטלים בשישים. במשך השנים התפשט מנהג זה בכל הקהילות, עד שבדורות האחרונים, נוהגים כל ישראל לסמוך על הביטול בשישים ולא על טעימת גוי (רמ”א צח, א; כה”ח ב; יא).

אמנם בשעת הדחק, כאשר גוי אמין אומר בוודאות גמורה שאין בתבשיל טעם איסור, אפשר להתיר את התבשיל.[5]


[5]. כתבו כמה ראשונים שנוהגים שלא לסמוך על טעימת גוי אלא אם יש פי שישים – מותר, ואם אין – אסור (מרדכי, אגור). וכתב רמ”א צח, א, שכך נוהגים למעשה. ומנהג זה התפשט גם בקהילות ספרד, כפי שכתבו: רדב”ז, פר”ח, שולחן גבוה, זבחי צדק, בן איש חי, ברית כהונה, כה”ח (צח, ב; יא). כפי הנראה על סמך הניסיון נוכחו לדעת שטעימת הגוי מעוררת ספקות, מפני שהטעם חמקמק ולא תמיד ניתן לקבוע בוודאות אם הוא מורגש, ואולי יהיו אנשים שירגישו בו ויהיו שלא ירגישו, ולכן העדיפו להשוות את השיעורים וללכת לפי הכלל של ביטול בשישים, וכדוגמת מה שקבעו חכמים לגבי מין בשאינו במינו יבש, ומין במינו לח (לעיל ב). כעין זה כתבו רדב”ז (מאכ”א טו, כט), וספר התרומה (סימן מח). עוד יתכן, שעם השנים נעשינו דקדקנים יותר, וטעימה אנושית שאינה מדויקת במדדים מוחלטים יוצרת ספקות בלבבות (כשם שכיום הורו שלא לצאת בקריאת שמע בתרגום, מפני ששום תרגום אינו מדויק מספיק עבורנו, עי’ פנה”ל תפילה טו, ט, 7. וכן לעניין כתיבת סת”ם, שהעיקרון הוא שהכתיבה צריכה להיות תמה, והאחרונים דקדקו והחמירו יותר בצורת האות, כי רק באופן זה הכתיבה נחשבת תמה עבורנו). ויתכן עוד, שבמשך הדורות החלו להשתמש יותר בתבלינים, ועל ידי כך גבר הקושי להבחין בין הטעמים, והתפשט המנהג שלא לסמוך על טעימת גוי. ועוד, שלמדנו בהערה הקודמת, שלדעת רבים מגדולי הראשונים, כאשר ממשות איסור התערבה בהיתר, אין סומכים על הטעם, אלא צריך שיהיה בהיתר פי שישים, ולרש”י גם טעם אינו בטל בפחות משישים. וכיוון שמצאו שבפועל קשה לסמוך על הטעימה, העדיפו לצאת ידי כל הפוסקים ולנהוג כמותם. וכ”כ רע”א צח, א; פמ”ג שפ”ד כט.

אמנם נראה שבשעת הדחק אפשר לסמוך על טעימת גוי, ובתנאי שתשובתו תהיה וודאית. שכן למדנו שאין סומכים עליו מחשש שיסטה מהאמת ובמיוחד כאשר הטעם לא ברור, ואם יתרגלו לסמוך עליו, יתרגלו להיכנס לספקות. אבל כאשר סומכים עליו רק בשעת הדחק ורק לעיתים רחוקות ורק כשתשובתו וודאית – אין חשש (עי’ שו”ת רמ”א נד; יבי”א ח, יו”ד י).

על ישראל אפשר לסמוך, שאם היה תבשיל פרווה שהתערב בו רוטב בשרי, יכול ישראל לטעום את התבשיל ולהכריע אם הוא פרווה או בשרי (פר”ח). ויש אומרים שכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה כל זמן שאין במאכל הפרווה פי שישים, יש להחמיר להחשיב את התבשיל כבשרי (ש”ך צו, ה).

תבשיל שהתערב בו רוטב של נבילה ולא היה בו פי שישים, ובטעות טעם ממנו ישראל ולאחר מכן אמר שלא הרגיש בטעם הנבילה. יש אומרים שסומכים עליו שאין שם טעם איסור והתבשיל מותר (רע”א), ויש אומרים שאין סומכים עליו, שהואיל ולא ידע שהוא צריך לטעום ולקבוע את ההלכה, לא שם לב לבחון כראוי אם יש שם טעם נבילה (בית יצחק). אמנם אם הרבה טעמו ולא הרגישו בטעם האיסור, מסתבר שלכל הדעות אפשר לסמוך עליהם (מהרש”ם ג, שעז).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן