יא – דברים חשובים

מאכלים חשובים במיוחד עד שלרוב חשיבותם רגילים תמיד לסופרם אחד אחד, אינם בטלים. דוגמא לכך נתנו חכמים: רימון מיוחד שנקרא ‘רימון בדן’ (מבידאן שליד אלון מורה), או אגוז מיוחד שנקרא ‘אגוז פרך’ (מפוריךּ שליד שכם), קלחי כרוב גדולים ומיוחדים, חבית גדולה וסתומה של יין, וכן כל דבר שרגילים למוכרו תמיד במניין מפני חשיבותו. אבל דברים שמוכרים לפי משקל או נפח בטלים כשאר איסורים. וכן דברים שרגילים למוכרם במניין לצורך חישוב מחירם ולא מפני חשיבותם, כמו חבילות אורז וסוכר, קופסאות שימורים ובקבוקי יין – בטלים כשאר איסורים. דוגמא לדבר חשוב בימינו, בקבוק יין או וויסקי איכותי במיוחד, שמחירו מאות שקלים.[12]

כל מה שהורו חכמים להחמיר בדברים חשובים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד בה, שאינם בטלים אפילו באלף, הוא כאשר התערובת נותרה כשהייתה, שאז מפני חשיבות האיסור – אינו בטל. אבל אם אחד מהתערובת נפל לים או התערב בתבשיל טרף, באופן שאין עוד אפשרות שישראל יאכל אותו לעולם, תולים לומר שאולי האיסור הוא שנפל ואבד, וממילא כבר אין באיסור חשיבות יתירה והוא בטל כפי הכללים המקובלים, ברוב או בשישים. אמנם הוסיפו חכמים תנאי להיתר, שבכל פעם יאכל מהתערובת שתי חתיכות יחד, ואם הן גדולות, שבכל אכילה יאכל משתיהן יחד, כדי שתמיד תהיה וודאות שאחת מהחתיכות שהוא אוכל היא היתר ואזי חברתה נגררת אחריה (זבחים עד, א; שו”ע קי, ז).[13]


[12]. תקנו חכמים שדברים חשובים ביותר לא יתבטלו אפילו באלף, אמנם נחלקו בגדר חשיבותם, ושלוש דעות נאמרו בזה (משנה ערלה ג, ז, בבלי ביצה ג, ב). א) לדעת ר’ מאיר לפי ריש לקיש, “כל שדרכו למנות”, היינו דבר שבדרך כלל רגילים למנותו מפני חשיבותו – אינו בטל, וכן פסקו התרומה, שערי דורא ורש”ל. ב) לדעת ר’ מאיר לפי ר’ יוחנן, “את שדרכו למנות”, היינו רק דבר שתמיד רגילים למנותו מפני חשיבותו – אינו בטל, אבל אם יש פעמים שאין מונים אותו, בטל כשאר איסורים. וכך דעת רוב הראשונים, ומהם: ר”י, ריצב”א, ר”ן, רי”ו, סמ”ג, סמ”ק, טור ורמ”א קי, א. ג) חכמים במשנה מנו ששה דברים חשובים שאינם בטלים, וביאר רמב”ם, שהם דוגמאות לדברים חשובים ביותר, וכל דבר חשוב כמותם לפי המקום והזמן, אינו בטל. וכן פסקו רמב”ם ושו”ע קי, א. ואם כן יוצא שלרמב”ם, דעת חכמים קרובה מאוד לדעת הסוברים כר’ מאיר לפי ר’ יוחנן, וכ”כ ערוה”ש קא, ד. ולכל הדעות דברים שרגילים למנותם מפני שכך נוח יותר לחשב את מחירם, אינם חשובים, שאם לא כן גם סוכריות שעולות כמה אגורות נמכרות לפי מניין. וכ”כ פר”ת ומטה יהונתן. הרי ששלוש הדעות קרובות זו לזו, שהכל מסכימים שמדובר בדברים חשובים ביותר, אלא שהשאלה עד כמה הם חשובים.

בפועל קשה להחיל את הדעות השונות לדורנו. ונראה פשוט שחבילות סוכר ואורז ובקבוקי יין, אינם בכלל הדברים החשובים, עובדה שהם נמכרים גם בארגזים, הרי שאינם נמכרים אחד אחד. וכן יש ללמוד ממה שחבית יין קטנה אינה בשבעה דברים, ואין היא פחות חשובה מבקבוקי יין טובים שבימינו. ובכל אופן כל אימת שיש לנו ספק אם הוא דבר חשוב, יש להקל, כדין ספק דרבנן. ורק כאשר הדבר חשוב ביותר עד שאינו מתבטל בתודעה, או מפני מחירו היקר או מפני איכותו המיוחדת, אינו בטל.

[13]. תולים להתיר כאשר החתיכה נפלה מעצמה, אבל אם ישראל הפיל אותה בשגגה, אין מתירים, שמא יעשה זאת במזיד. אמנם אם ישראל אכל בשגגה את אחת החתיכות, כיוון שאין חשש שיאכל במזיד מהתערובת האסורה, תולים להתיר (שו”ע קי, ז; תה”ד קעה).

לכאורה לפי הכלל, כל דפריש מרובא פריש, יש להתייחס למה שנפל כהיתר, וכיצד מתירים על ידו את התערובת? ביאר רשב”א (תה”ב ד, ב), שדין כל דפריש הוא כאשר החתיכה שפרשה לפנינו, שיש הכרח להגדיר את מעמדה, אבל כאשר היא אבדה, אפשר לתלות שהיא האיסור, הואיל ומדאורייתא התערובת מותרת כי האיסור בטל ברוב. ואין כוונתו שאנחנו באמת מעריכים שהחתיכה שנפלה היא האיסור, אלא שנפילתה הקלישה את חומרת חשיבות האיסור שבתערובת, שאולי מה שנפל היה האיסור. והרא”ש (חולין ז, לז), ביאר, שלאחר נפילת חתיכה מהתערובת נוצר ספק ספיקא, ספק אולי החתיכה שנפלה היתה אסורה, ואם לא, אולי החתיכה שהאדם אוכל אינה אסורה. והרמ”א כתב שכל ההיתר אחר נפילת החתיכה הוא בתנאי שיאכלו את התערובת שני אנשים שלא באותו זמן. ורבים מהאחרונים לא חששו לדבריו (פר”ח, גר”א).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן