ו – תבלינים ומעמיד

תבלין נותן טעם ביותר מפי שישים, ולכן אם התערב תבלין של איסור במאכל, כל זמן שטעמו מורגש הוא אוסר את כל המאכל, אפילו הוא מרובה ממנו פי אלף ויותר (רמ”א צח, ח).[6]

דבר איסור שגורם לתערובת לשנות את צורתה או מהותה, החמירו חכמים וקבעו שגם אם יש פי שישים כנגדו, אינו בטל, הואיל והשפעתו ניכרת בתערובת. לפיכך, אם הניחו עור קיבת נבילה בחלב כדי שהאנזימים שבה יהפכו את החלב לגבינה, הגבינה אסורה הואיל והועמדה על ידי נבילה (לעיל ל, ו). וכן אם התפיחו בצק בשמרים של איסור, הבצק אסור אפילו אם היה בו פי שישים כנגד השמרים. וכן אם על ידי שמרים או חומץ של איסור התסיסו משקה דבש או משקה פירות והפכו אותו לשיכר, השיכר אסור אפילו היה בו פי שישים כנגד השמרים (שו”ע ורמ”א פז, יא).

אם לא היה באיסור כדי לתת טעם במאכל או כדי להעמיד אותו, ורק בעזרת טעם של היתר או מעמיד של היתר, נתן טעם במאכל או העמיד אותו – דינו כשאר איסורים, וכל שיש במאכל פי שישים כנגד האיסור – המאכל כשר (רמ”א שם). כלל זה נקרא: “זה וזה גורם – מותר”.[7]


[6]. לסוברים שטעם כעיקר מדרבנן – איסורם מדרבנן (לעיל 3). ולסוברים שטעם כעיקר מהתורה, יש אומרים שמהתורה (ר”ן חולין לה, ה, בדפי הרי”ף), ויש אומרים שטעם כעיקר מהתורה עד פי שישים, אבל מעבר לכך האיסור מדרבנן, כי התורה לא אסרה טעם קלוש (ש”ך צח, כט). ביד יהודה (צח, ארוך כג), פירש שההולכים בשיטה שטעם כעיקר מהתורה אינם חולקים, אלא אם טעם התבלין עצמו מורגש – האיסור מהתורה כדברי הר”ן, ואם רק גרם להעצמת טעמים אחרים – האיסור מדרבנן. למעשה, אף שלמדנו בהלכה הקודמת שאין נוהגים לסמוך על טעימת הגוי, כאשר תבלין איסור התערב במאכל, מפני ההפסד המרובה שבזה נוהגים לסמוך על גוי, ומצרפים את דעת הסוברים שמעבר לפי שישים בכל אופן הטעם אוסר מדברי חכמים (ש”ך שם, חוו”ד חידושים יט).

[7]. במשנה ע”ז כט, ב, מבואר שגבינת גויים אסורה. לאחד ההסברים בגמ’ שם לה, א, האיסור מפני שהגויים מעמידים את הגבינות בעור קיבה של נבילה, וכל דבר שמעמיד נחשב כאילו הוא בעינו (לעיל ל, ו). יש אומרים, שעם כל החשיבות של מעמיד, אין בכוחו לאסור יותר מפי שישים (ר”ת, תרומה וסמ”ג). אולם לרוב הראשונים, כל איסור שמעמיד את המאכל אינו בטל אפילו באלף (ר”י מיגאש, רמב”ם, רשב”א, ר”ן ועוד). לרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים (או”ה, אשכול, פר”ח, פמ”ג ועוד רבים), ויש סוברים שהוא מהתורה (ריא”ז וחת”ס). אם האיסור היה יכול לתת טעם לבדו, למרות שגם בהיתר יש כוח לתת טעם לבדו, לרוב הפוסקים התבשיל אסור (ט”ז, פר”ח, מ”ב תמב, כה), ויש מתירים (יד יהודה, ישועות יעקב).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן