ג – מצוות התפילין

א – מצוות התפילין

מצוות עשה מהתורה לקשור בכל יום תפילין של יד על הזרוע, ומצווה נוספת לקשור תפילין של ראש על הראש, כדי לזכור תמיד את יסודות האמונה. בתפילין מניחים ארבע פרשיות שבהן מופיע הציווי להניח תפילין, ואלו הן: ‘קדש’ (שמות יג, א-י), ‘והיה כי יביאך’ (שם יא-טז), ‘שמע’ (דברים ו, ד-ט), ‘והיה אם שמוע’ (שם יא, יג-כא)^[1]

בארבע פרשיות אלו, נזכרו עיקרי אמונת ישראל ותורתו. בשתי הפרשיות הראשונות, מבואר עניין קדושת בכורות, ארץ ישראל, יציאת מצרים וחג הפסח. יסודות אלו מבטאים את קדושתם וסגולתם של ישראל, שעל כן הוציאנו ה’ ממצרים באותות ובמופתים, ותוך כך נתגלה לנו ולעולם שה’ משגיח על כל העולם והכל בידו. חשיבות רבה ישנה למצווה לקדש את בכור האדם והבהמה, מפני שהיא מבססת את התודעה שהכל מתחיל מה’, וכדי להמשיך את דבר ה’ לעולם, צריך לקדש את ראשיתו של כל דבר (פנה”ל משפחה ט, א; פסח יג, ג; כשרות יט, ד-ח). מתוך כך בעת שנבוא אל הארץ הטובה, נמשיך את ברכת ה’ לכל הברואים והמעשים.

בשתי הפרשיות האחרונות שבתפילין מבוארים יסודות אמונת ישראל וייעודם. בפרשת ‘שמע’ מופיעות המצוות היסודיות המוטלות על כל יחיד ויחיד: האמונה באחדות ה’ ואהבתו בכל הלב והנפש, שנאמר (דברים ו, ד-ח): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹוהֵינוּ ה’ אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”. כדי שהאמונה תדריך את חיינו, נצטווינו להגות בתורה ביום ובלילה, ולהנחילה לבנינו אחרינו. בפרשה האחרונה ‘והיה אם שמוע’ מבואר הייעוד הגדול של עם ישראל לנחול את הארץ הטובה, ולקיים בה את כל המצוות, וליהנות מהברכה האלוהית. עוד מבואר בה יסוד השכר והעונש, שה’ משגיח על ישראל, ואם נחטא – נאבד מעל הארץ הטובה, ואם נשמע בקול ה’ נתברך ונאריך ימים על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותינו.

מצווה להניח תפילין בכל יום זולת ימי שבת ומועד, שבהם קדושת היום עומדת במקום קדושת התפילין (להלן הלכה יד). אמרו חכמים (ר”ה יז, א), שהחוטא ואינו מניח תפילין כל ימיו הוא הדוגמה המובהקת של “פושעי ישראל בגופן”. והוא הנקרא “קרקפתא דלא מנח תפילין”, היינו ראש שלא הניח תפילין מימיו. ועונשו חמור לעולם הבא, הואיל והתבטל מהמצווה שמקשרת את גופו לקדושה. רבים סוברים שגם מי שלא הניח תפילין יום אחד מתוך זלזול במצווה, נחשב כ’קרקפתא דלא מנח תפילין’.^[2]

ב – כוונת המצווה ומשמעותה

כל המצוות צריכות כוונה, שיתכוון העושה אותן לקיים את מצוות ה’ (שו”ע או”ח ס, ד). לגבי מצוות התפילין הוסיפה התורה וביארה את מגמתה, שנאמר (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם”. לפיכך: “יכוון בהנחתם שציוונו הקב”ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם ייחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עימנו, שהם מורים על ייחודו ואשר לו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד לקב”ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו” (שו”ע או”ח כה, ה). בדיעבד, גם מי שהניח תפילין בלא לחשוב על כך, יצא ידי חובה, הואיל ובעצם כך שהניח תפילין ובירך עליהן, התכוון לקיים את מצוות ה’ (מ”ב כה, טו).

יש מהדרים לומר נוסח ‘לשם ייחוד’ לפני הנחת התפילין, כדי לבטא באופן מפורט את כוונות התפילין. ויש מהדרים לקרוא לאחר הנחת תפילין את פרשיות ‘קדש’ ו’והיה כי יביאך’, כדי לזכור בפועל את כל מה שכתוב בתפילין. את פרשיות ‘שמע’ ‘והיה אם שמוע’ קוראים ב’קריאת שמע’ (מ”ב כה, טז).

התפילין הן ‘אות’ לישראל, היינו סמל וסימן שמבטא את מהותם. ויש בהן ביטוי כפול: מצד אחד הן מבטאות את היותנו עובדים את ה’ ומקבלים את מלכותו. מאידך, הן גם הכתר המפואר של ישראל, שכן הן מבטאות את היכולת המיוחדת של ישראל להתקשר אל ה’ ולגלות את שמו בעולם. ושני הצדדים משלימים זה את זה. מתוך הקדשת כוחותינו לעבודת ה’, אנחנו נעשים בני חורין, משוחררים מכבלי העולם, ומתעטרים בקדושת כתר מלכותו של ה’.

התפילין חושפות את הנשמה שבקרבנו, ויש בכך צורך גדול, מפני שבעקבות טרדות העולם הזה ופיתוייו האדם עלול לשכוח שהוא נברא בצלם אלוהים ולשקוע בצרכי השעה ובתאוות חולפות. על ידי קשירת התפילין, שבהן יסודות האמונה והתורה, אנו חוזרים ומתקשרים אל האמונה ולרעיונות הנצח שבתורה האלוהית. זהו שאמרו חכמים (מנחות מד, א-ב): “כל המניח תפילין – מאריך ימים, שנאמר (ישעיהו לח, טז): ה’ עֲלֵיהֶם יִחְיוּ”.

קשירת התפילין על היד והראש רומזת לקשר המוחלט שבין עם ישראל לה’ ולתורתו. לעמים רבים יש רעיונות רוחניים, אך אין שום עם בעולם, שהרעיונות הרוחניים שלו החזיקו מעמד אל מול אתגרים עצומים ונוראים במשך תקופה ארוכה כפי שהתורה נשתמרה בעם ישראל. שתי סיבות לכך: הראשונה, רק בישראל בחר ה’ מכל העמים, ורק לישראל נתן ה’ את תורתו, לכן הרעיונות של עם ישראל הם רעיונות אלוהיים לעומת הרעיונות האנושיים של שאר העמים. הסיבה השנייה, שנובעת מהראשונה, הקשר של שאר העמים לרעיונות שלהם אינו עמוק וחזק כקשר של ישראל לתורה. לכן לא היה עם בעולם שרבים כל כך מבניו היו מוכנים למסור את נפשם על אמונתם כמו בישראל. ואין עם בעולם שהעניין האלוהי תופש את ליבם ומוחם של רבים כל כך מבניו.

את הרעיונות האלה מבטאת מצוות התפילין, שבה אנחנו קושרים, פשוטו כמשמעו, את פרשיות התפילין, שבהן כתובים יסודות האמונה בה’ ובייעודם המקודש של ישראל, על היד ועל הראש. בכך אנו קושרים את הכוחות העיקריים שבאדם: השכל, הרגש והמעשה, לקדושה. תפילין של יד כנגד הלב והיד המסמלים את הרגש והמעשה, ותפילין של ראש כנגד השכל. מבחינה זו התפילין מבטאות את הקשר שבין ישראל לה’ יותר משאר המצוות.

ג – מצוות הנחת התפילין

החובה מהתורה היא להניח תפילין בכל יום למשך רגע אחד. ומי שלא הניחן במשך כל היום, ביטל שמונה מצוות עשה (מנחות מד, א), שכן בכל אחת מארבע פרשיות התפילין נאמרה מצווה להניח אותה בתפילין של יד ומצווה להניח אותה בתפילין של ראש.

הורו חכמים להניח תפילין בעת תפילת שחרית ובמיוחד בעת אמירת קריאת שמע, שבה כתובה מצוות התפילין. ואמרו (ברכות יד, ב): “כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו”. עוד אמרו: “הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה”. והעושה כן “מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן” (שם טו, א).

אף שברגע אחד בכל יום ניתן לקיים את מצוות התפילין, בכל רגע נוסף שאדם מניח תפילין הוא מקיים מצווה מהתורה. בימי המשנה והגמרא, רבים נהגו להניח תפילין כל היום, וכשהיו צריכים להתפנות היו מסירים אותן ומיד לאחר מכן חוזרים להניחן. אולם מימי הראשונים ועד ימינו ההדרכה היא לקיים את מצוות התפילין במשך תפילת שחרית ולא יותר (שו”ע לז, ב). וזאת משום שהמניח תפילין צריך להיזהר שלא להסיח את דעתו מהן ולשמור על נקיות גופו (להלן טו-טז), ואם יניחו תפילין כל היום, קרוב לוודאי שיהיו שלא יצליחו לשמור על קדושתן. ואמנם יש שיכולים לשמור על כך, אולם כאשר רק הצדיקים יניחו תפילין, ייפתח בכך פתח לרמאים להונות את הבריות על ידי הנחת תפילין והתחזות לצדיקים. לפיכך נהגו כולם להניח תפילין רק בתפילת שחרית ובלימוד שלאחריה. ויש שהניחו תפילין גם בתפילת מנחה.

הרי שבתחילה נהגו להדר יותר במשך זמן הנחת התפילין למרות שבעקבות זאת פעמים רבות התפילין התבזו. בהמשך, העדיפו להדר יותר בשמירה על כבודם מאשר במשך הזמן שמניחים תפילין.^[3]

ד – מקום תפילין של יד

מקום תפילין של יד הוא על השריר התפוח שביד בהטייה קלה פנימה לכיוון הלב. שנאמר בפרשת ‘שמע’ (דברים ו, ח): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ“, וכן נאמר בפרשת ‘והיה אם שמוע’ (דברים יא, יח): “וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם“. למדו מזה חכמים (מנחות לז, ב), שצריך להניח את התפילין במקום הגבוה ביותר שביד, ועל ידי זה יהיו התפילין על היד. ואין לומר שהכוונה להניחן על כף היד, מפני שהשוותה התורה תפילין של יד לתפילין של ראש, וכשם שתפילין של ראש הן בגובה הראש כך תפילין של יד צריכות להיות בגובה היד. ואין לומר שהכוונה להניחן על הכתף, כי אז כבר יהיו מחוץ ליד. אלא הכוונה לקושרן במקום המוגבה ביותר מתוך היד, שהוא מקום הקיבורת, היינו השריר הבולט שבין הכתף למרפק. בנוסף, נאמר להניח את התפילין “עַל לְבַבְכֶם“, כלומר, על השריר שביד שהוא כנגד הלב. עוד למדנו מזה, שנכון להטות את התפילין מעט לצד הלב, אבל אין להטות הרבה, מפני שאז התפילין לא יהיו על השריר.

כטעם למצווה אפשר לומר, שקשירת תפילין של יד נועדה לרמוז לנו שני דברים. האחד, שמעל כל המעשים הכבירים שהאדם עושה בידיו ובשריריו עומדת האמונה במי שנתן לנו את הכוח לעשות את כל החיל הזה. השני, שהלב עם כל העוצמה הרגשית שלו צריך להיות מכוון ומודרך על ידי התורה, לכן אנו מניחים את התפילין על שריר היד וכנגד הלב.

יש אומרים שלא כל מקום השריר כשר לתפילין, אלא רק מקום השריר שנמצא על המחצית התחתונה של העצם שבין המרפק לכתף. אולם רוב ככל הראשונים לא הזכירו זאת, אלא כתבו שהתפילין צריכות להיות על ה’קיבורת’ (השריר) וכנגד הלב. אלא שהואיל והרבה אחרונים התחשבו בדעה שמקום התפילין על המחצית התחתונה של העצם, לכתחילה נכון לנהוג כמותם. ויש לחשב את העצם מן הכתף ועד המרפק, ומקום השריר נמדד כשהיד ישרה, כך שרוב ניכר של השריר אכן בחצי התחתון של העצם. ומי שיש לו קושי להניחן בחצי התחתון, מפני שיש לו שם מכה או מפני שהוא נער וידו קצרה והתפילין שלו גדולות, יניח את התפילין בברכה על מקום השריר ואפילו מעל למחצית התחתונה של העצם, כי העיקר שכל התפילין יהיו מונחות על מקום השריר.

עדיף לכסות את התפילין של יד, שנאמר (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ” – “לך לאות ולא לאחרים לאות” (מנחות לז, ב; מ”ב כז, מז).^[4]

ה – רצועות וחציצה

קשירת התפילין ליד ולראש נעשית על ידי רצועות התפילין, והלכה למשה מסיני לצובען בשחור, ומקפידים שבעת קשירת התפילין יהיה הצבע השחור כלפי חוץ (שו”ע כז, יא).

אורך רצועה של יד כדי שיכרוך בה את התפילין על שריר היד, ומשם תימשך עד האצבע האמצעית, ויכרוך אותה עליה שלוש פעמים. והמנהג לכרוך את הרצועה על אמת היד שבע פעמים, ולכורכה על כף היד והאצבעות בצורות של ‘ש’ ו’י’ (להלן ד, ו).

נוהגים שרצועות התפילין של ראש ישתלשלו לפניו, כאשר הרצועה הימנית תגיע עד מקום המילה והשמאלית עד הטבור (להלן ד, ו). וממשיכים בכך את השפעת הקדושה מצד ימין עד מקום הברית וההולדה, ומצד שמאל עד מקום עיכול המזון.

המנהג הנכון שהמעברתא שבה הרצועה עוברת תהיה לצד הכתף, ועל ידי כך התפילין יהיו קשורים היטב לזרוע (שו”ע כז, ג).

צריך להקפיד שלא יהיה דבר חוצץ בין התפילין לגוף, כלומר, שלא יניח תפילין של יד על השרוול או תפילין של ראש על הכובע ואפילו הוא דק. אבל מי שהיתה לו מכה במקום התפילין ונצרך להניח עליה תחבושת, יניח עליה את התפילין בלא ברכה, הואיל ויש סוברים שתחבושת אינה חוצצת (שו”ע כז, ה; מ”א ח).

לכתחילה מקפידים שגם לא תהיה חציצה בין הרצועות שקושרות ומצמידות את התפילין לזרוע ולראש, אבל בדיעבד חציצה תחת הרצועות אינה מעכבת ומניחים עליה בברכה (לבוש, מ”ב כז, טז). מצד הדין אפשר שתהיה חציצה במקום שבע הכריכות על האמה, הואיל ואינן קושרות את התפילין לזרוע. אולם רבים נוהגים להדר ולהסיר חציצה גם ממקום הכריכות, ולכן נוהגים להסיר את השעון מהיד לפני הנחת התפילין (פמ”ג מש”ז ד).^[5]

ו – קשר ‘י’ ומי שאינו יכול להניח בעצמו

עושים מהרצועה של תפילין של יד קשר בצורת ‘י’ (להלן ד, ו). הקשר צריך להיות לצד הלב, ונכון שיהיה צמוד לתפילין. למנהג יוצאי ספרד ורבים מיוצאי אשכנז, כריכת רצועות התפילין של יד היא כלפי חוץ. באופן זה קשר ה’י’ נמשך תמיד לכיוון בית התפילין ונשאר צמוד לו. אולם למנהג חלק מיוצאי אשכנז, הכריכה כלפי פנים, ובאופן זה פעמים רבות קשר ה’י’ מתרחק מבית התפילין. אולם למעשה, גם אם קשר ה’י’ אינו נוגע בבית התפילין – קיים את המצווה (שו”ע כז, ב).^[6]

מי שנחלשו ידיו ואינו יכול בכוחות עצמו להניח תפילין, צריך למצוא מי שיקשור לו את התפילין, וכך יוכל לקיים את המצווה ולברך. אפשר שתעשה זאת אשתו או בתו או קטן או אף נוכרי, מפני שהמצווה אינה לקשור את התפילין אלא שיהיו התפילין קשורים על היד והראש. שנאמר (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם”. ומה שנאמר ‘וקשרתם לאות’, הכוונה שעל ידי הקשירה התפילין יהיו לאות, אבל לא שהקשירה עצמה היא המצווה.^[7]

ז – יד שמאל

מניחים את התפילין על יד שמאל, שכן נאמר (דברים ו, ח): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ”, וסתם ‘יד’ שבתנ”ך היא יד שמאל, שנאמר (שופטים ה, כו): “יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים”. עוד נאמר (דברים ו, ח-ט): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”. למדו חכמים, שיד ימין שמשמשת לכתיבת המזוזות, היא זו שצריכה לקשור את התפילין על יד שמאל. עוד דרשו חכמים מכך שנאמר (שמות יג, טז): “וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה“, בתוספת ‘ה’, שצריך להניח את התפילין על היד הכהה, כלומר על היד החלשה (מנחות לז, א). שינה והניח את התפילין על יד ימין, לא יצא ידי חובתו (מ”ב כז, א). אמנם איטר (שמאלי) מניח על יד ימינו כי היא ידו החלשה, כמבואר בהלכה הבאה.

בטעם המצווה להניח את התפילין על היד החלשה, אפשר לבאר, שהיד החלשה מבטאת את הצדדים הפחות טובים שבפעולות הידיים, ועל כן דווקא עליה נצטווינו להניח את התפילין, כדי לקדשה ולקושרה לאמונה ולאהבת ה’.

מי שנקטעה ידו השמאלית, כל זמן שנשאר מקום השריר שעליו מניחים תפילין, יניח תפילין בברכה (עוד פרטים ראו בהערה).

ימני שנקטעה כף ידו הימנית או חלתה ונחלשה, כיוון שעתה ידו החזקה היא שמאל, יניח תפילין על ידו הימנית שהפכה להיות ידו הכהה (דגול מרבבה כז, ו; מ”ב כב).^[8]

ח – דין איטר (שמאלי)

איטר מניח תפילין על ידו הימנית כי היא ידו החלשה. אמנם לדעת המאירי וכמה מחכמי הקבלה, גם איטר מניח בשמאל, שכן מקום התפילין כנגד הלב (לעיל הלכה ד), ומקום הלב הוא לצד שמאל. אולם לדעת רוב ככל הפוסקים, איטר צריך להניח על יד ימין, כי המצווה אינה להניח על יד שמאל, אלא על היד החלשה, וכיוון שאצל איטר – היד החלשה היא הימנית, עליה הוא צריך להניח את התפילין. אמנם מי ששולט בשתי ידיו מניח תפילין בשמאלו, כרוב האנשים (מנחות לז, ב).

נחלקו הפוסקים בדין מי שכותב ביד אחת וידו השנייה היא החזקה. יש אומרים שמניח על היד החלשה (רא”ש, גר”א, ערוה”ש כז, טז). ויש אומרים שמניח על היד שאינו כותב בה (שו”ע כז, ו; מ”א, ח”א, יבי”א ח”ו או”ח ב). ויש אומרים שכל אימת שהוא כותב ביד ימינו או שהיא ידו החזקה או שהוא עושה בה כמה מלאכות חשובות, הוא נחשב כשולט בשתי ידיו ויניח על יד שמאל (תוס’, ב”ח, ארה”ח ובא”ח). וכן נראה למעשה. אך ראוי למי שיש לו רב שינהג כפי שיורה לו רבו.^[9]

ט – מקום תפילין של ראש

מקום הנחת תפילין של ראש הוא מתחילת המקום ששערות הראש גדלות בו מעל המצח ועד למקום שמוחו של תינוק רופס, היינו סוף המקום הרך בראשו של תינוק. וצריך לכוון את התפילין שיהיו באמצע הראש כנגד בין העיניים (שו”ע כז, ט-י). אם התפילין אינן מכוונות בדייקנות באמצע הראש, אלא זזו מעט ימינה או שמאלה, כל זמן שהן מונחות כנגד בין העיניים – עדיין הן במקומן. לכן אין צורך להשתמש בראי כדי לכוונן בדיוק, אלא די לכוונן על ידי מישוש היד (דברי חיים ב, ו; ציץ אליעזר יב, ו, ב).

קשירת תפילין של ראש מתבצעת על ידי הידוק הרצועות סביב הראש, כאשר על הראש בצד הקידמי מונח בית התפילין, ומאחורי הראש, במקום שהעורף מתחבר לגולגולת – קשר התפילין. בדרך כלל יש כמין שקע בעורף מתחת לגולגולת, ויש להניח את הקשר בתחילת השקע כלפי מעלה, כך שהרצועות ילפתו את הגולגולת, והתפילין יתהדקו לראש בצורה הטובה ביותר.

צריך להיזהר שאפילו מקצת מן התפילין לא יהיה מתחת למקום גדילת שערות הראש לכיוון המצח, מפני שלדעת רבים, אפילו אם קצת מן התפילין יהיה מונח כנגד המצח – לא קיים את המצווה וברכתו לבטלה. כיוון שצורת הראש עגולה מעט, ותחתית התפילין ישרה, נמצא שקצה התפילין אינו נוגע ממש במקום צמיחת השיער, ולכן צריך לוודא שכל התפילין יהיו כנגד מקום גדילת השיער. אמנם יש פוסקים שסוברים שדי בכך שרוב התפילין יהיו על מקום גדילת השיער. אולם כיוון שמדובר במצווה מהתורה, ורבים סוברים שגם אם קצה התפילין אינו על מקום גדילת השערות, לא קיים את המצווה, יש להחמיר כמותם.

אדם ששערותיו גדלות על החלק העליון של המצח, לא יניחן שם, אלא רק מעל הראש כשאר האנשים. מי שברבות השנים הקריח, יניח על המקום ששערותיו גדלו בהיותו צעיר, שכן העיקר הקובע הוא מקום גדילתן לפי הרגיל אצל רוב בני אדם.

כיוון שבכל יום מהדקים את הרצועה סביב הראש, הרצועה נמתחת ומתארכת מתוך הקשר, והתפילין נוטות להישמט לצד המצח. לכן צריך לבדוק את מצב הרצועות כל חצי שנה או שנה. ככלל, עדיף שהרצועה תהיה קצרה יותר, כדי שאם תימתח מעט, עדיין התפילין יהיו במקומן (מ”ב כז, לג). טוב שבכל בית כנסת יהיה מי שיודע להאריך ולקצר את הרצועות, על מנת לסייע למתפללים לקיים את המצווה.

כטעם למצווה אפשר לומר, שהתפילין צריכות להיות מונחות על הראש, כדי לבטא בכך שמקור ההשפעה לכל מחשבותינו הוא מה’ שהוא לגמרי מעלינו. אבל אם ירדו אל מתחת לקו השיער, כבר אינן לגמרי למעלה, וכיוון שלא הדגיש שההשפעה האלוהית היא לגמרי מלמעלה, לא קיים את המצווה כראוי. והתפילין צריכות להיות באמצע הראש כנגד בין העיניים, כדי לבטא שההשפעה האלוקית באה אלינו ממקור אחד, מה’ אחד. ומתוך כך הברכה נמשכת לצדדים השונים שבאים לידי ביטוי בהתפצלות לשתי העיניים.^[10]

י – הנחת התפילין ושלא להפסיק בין של יד לראש

יקשור תחילה את התפילין של יד ואח”כ את התפילין של ראש, שנאמר (דברים ו, ח): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ” ואחר כך “וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ” (מנחות לו, א). ואף אם נטל בטעות תפילין של ראש תחילה, יניח של יד תחילה, כדי לקיים את המצווה כסדרה (שו”ע כה, ו).

הנוהגים על פי הקבלה, מניחים תפילין של יד בישיבה ותפילין של ראש בעמידה, והנוהגים על פי הרמ”א מניחים את שתיהן בעמידה (רמ”א כה, יא; כה”ח לג).

אסור להפסיק בדיבור או ברמיזה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, כי קיומן צריך להיות כאחד, והמפסיק ביניהן עבירה בידו (סוטה מד, א-ב; מנחות לו, א). לכן, מיד לאחר כריכת רצועות התפילין של יד על הזרוע, ועוד לפני שכורכים אותן כראוי על אצבעות היד, מזדרזים להניח תפילין של ראש, ואחר סיום הנחת התפילין של ראש מסיימים לכרוך את רצועות התפילין של יד (מ”ב כה, כט; לח; כה”ח ע).

אמנם במקרה של אונס, כשיש לו רק תפילה אחת, של יד או של ראש, יניח את התפילה שברשותו. וכן מי שיש לו מכה במקום התפילין בראשו או בזרועו, יניח את התפילין שביכולתו להניח. מפני שמצוות הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות שאינן מעכבות זו בזו (מנחות לח, א; שו”ע כו, א; מ”ב א).

משמעות העניין, שתפילין של יד נועדו לקשר את ליבנו לעבודת ה’, ואילו תפילין של ראש נועדו לקשר את מוחנו לאמונה בה’, וצריך להיזהר שלא ליצור הפרדה וניתוק בין המוח והלב. שכן אחת הבעיות הקשות בחיי האדם היא ההפרדה בין המוח והלב, המוח מבין כך והלב רוצה אחרת. אבל בלית ברירה, כאשר רק צד אחד מסוגל בינתיים להתקרב לעבודת ה’ – צריך שיתקרב, מפני שגם לכל ערך בפני עצמו יש חשיבות.

שמע קדיש או קדושה בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, לא יענה אלא ישתוק ויכוון (שו”ע כה, י).

יא – ברכת התפילין

מברכים על הנחת תפילין של יד: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין”. ונחלקו הפוסקים, האם צריך לברך ברכה נוספת על הנחת תפילין של ראש.

לנוהגים כ’שולחן-ערוך’, כיוון שאלו שתי מצוות שמגמת שתיהן אחת, הברכה לתפילין של יד מועילה גם לתפילין של ראש, ואין צורך להוסיף עבורן ברכה מיוחדת. ורק מי שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, צריך לברך על תפילין של ראש “על מצוות תפילין”.

ולנוהגים כרמ”א, כיוון שאלו שתי מצוות, צריך להוסיף ולברך על הנחת תפילין של ראש: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין”, ואם הפסיק ביניהן בדיבור, צריך לברך על של ראש את שתי הברכות. מתוך כבוד לסוברים שאין לברך על תפילין של ראש, נוהגים לאחר הידוק הרצועות לומר ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’.^[11]

על כל המצוות צריך לברך סמוך ככל האפשר לעשייתן (מנחות לה, ב). וכיוון שהמצווה היא ‘לקשור’ את התפילין על היד ועל הראש, צריך לברך סמוך לקשירה. כלומר אין לברך לאחר שמוציאים את התפילין מהתיק, הואיל ואין זה סמוך ממש לעשיית המצווה. וכן אין לברך לאחר קשירת התפילין על היד, הואיל והמצווה כבר נעשתה. אלא תחילה יש להניח את התפילין של יד על מקומה ולתופסה ביד תוך הידוק הרצועה, לברך, ולהדק את התפילין על ידי ליפוף הרצועה על הזרוע. שכן ליפוף הרצועה הוא הקשירה, שבלא הליפוף אין התפילה של היד עומדת במקומה (שו”ע כה, ח). וכן לנוהגים כרמ”א ומברכים על הנחת תפילין של ראש, זמן הברכה הוא לאחר שמניחים את הרצועות על הראש ולפני הידוקן, שבהידוק נעשית מצוות הקשירה.

המסיר את התפילין על מנת לחזור ולהניחן, לא יברך שוב, הואיל ולא הסיח את דעתו מהן. אבל אם התכוון להסירן למשך יותר מחצי שעה, כשיחזור להניחן יברך שוב. וכן אם הסירן כדי להתפנות בשירותים או כדי להפיח, אף שהסירן לזמן קצר, כיוון שהיה חייב להסירן, כשיחזור להניחן יברך שוב (עי’ רמ”א כה, יב; מ”ב מז).^[12]

יב – חליצת התפילין

חולץ תחילה של ראש ואחר כך של יד, הפוך מסדר הנחתן (מנחות לו, א). משום כבוד ספר התורה, מעת שמוציאים את ספר התורה ועד שמחזירים אותו לארון אין לחלוץ תפילין בפניו. ומי שנצרך לחלוץ תפילין – יפנה לצד אחר כדי שלא יסיר את התפילין מולו (מ”ב כה, נח). כיוצא בזה משום כבוד הרב, לא יחלוץ אדם את התפילין בפני רבו המובהק, ואם הוא נצרך להסיר את התפילין – יפנה לצד אחר כדי שלא יסיר את התפילין מול פניו (שו”ע לח, יא).

לכתחילה נוהגים שלא לחלוץ את התפילין לפני סיום הקדיש שאחר ‘ובא לציון’, וביום שני וחמישי שקוראים בתורה, למנהג ספרד ממתינים עד לאחר החזרת ספר התורה לארון (שו”ע כה, יג). ויש נוהגים להדר ולהמתין עד לאחר קדיש יתום הראשון (רמ”א, מ”ב נו). ויש נוהגים להדר ולהמתין עד סיום כל מה שאומרים בסיום תפילת שחרית. משום כבוד הקדיש שמעלתו גדולה, לכתחילה אין להסיר את התפילין בעת הקדיש (מ”ב נו).

יג – זמן התפילין ביום ודין אָבֵל ביום הראשון

מהתורה זמן מצוות הנחת תפילין הוא ביום ובלילה, אולם גזרו חכמים שלא להניח תפילין בלילה, שמא ישכח ויירדם כשהן עליו ויפיח תוך שנתו ונמצא מבזה את התפילין (שו”ע ל, ב). לפיכך, המניח תפילין במשך היום, יחלוץ אותן לפני צאת הכוכבים (מ”ב טו).

קבעו חכמים שזמן תחילת הנחת תפילין בבוקר כזמן מצוות ציצית, כלומר, מעת שהשחר יאיר כך שיוכל להכיר בין תכלת ללבן, שהוא הזמן הנקרא ‘משיכיר’ (ברכות ט, ב; לעיל א, ט; פנה”ל תפילה יא, 2). הצריך לצאת לדרך ולהתחיל להתפלל לפני כן בבית הכנסת, או מי שמתכוון להתפלל בדרכו אבל לא יוכל לפשוט את מעילו כדי להניח תפילין, יניחן לפני כן, וכשיגיע זמן ‘משיכיר’ ימשמש בתפילין ויברך עליהן (שו”ע ל, ג; פנה”ל שם יא, ח).

גם מי שמחמת אונס או שכחה לא הניח תפילין במשך היום, לא יניח אותן בלילה. אך אם עדיין לא הגיע הלילה ממש, אלא רק בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, יניחן בלא ברכה.^[13]

אף שאבל חייב בכל המצוות, אסור לו להניח תפילין ביום הראשון, מפני שהתפילין נקראים ‘פאר’, והאבל ביום הראשון שהוא מר במיוחד, נחשב כמי שאפרו על ראשו, ואסור להניח את הפאר במקום שראוי לאפר (ברכות יא, א; שו”ע או”ח לח, ה; יו”ד שפח, א).^[14]

יד – שבת ויום טוב

בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין נועדו להיות אות לקשר שלנו עם הקב”ה, שנאמר (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ”, וגם שבת ויום-טוב נקראים אות, שנאמר (שם לא, יג): “אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם” (מנחות לו, ב; שו”ע לא, א). כלומר, גם התפילין וגם שבתות וימים טובים נועדו לבטא את הקשר המיוחד שבין הקב”ה לישראל. ואם כן בשבת ויום טוב שעל ידי קדושת היום כבר יש אות לקשר שלנו עם הקב”ה, אין צורך להניח תפילין. יתר על כן, יש אומרים שהמניח תפילין בשבת ויום טוב, מעיד על עצמו שאינו מבין את משמעות קדושת שבת ויום טוב, ועל כן אסור להניח בהם תפילין (שו”ע ולבוש לא, א).^[15] כיוון שאסור להניחן הן מוקצה ואסור לטלטל אותן בשבת כדין ‘כלי שמלאכתו לאיסור’. אמנם בשעת הדחק, כאשר התפילין עלולות להינזק, מותר לטלטל אותן כדי להצילן (פנה”ל שבת והרחבות כג, ח).

לגבי ימי חול המועד נחלקו הראשונים. יש אומרים שהואיל וחלק מהמלאכות מותרות בו, הוא אינו נחשב ‘אות’, וחייבים להניח בו תפילין, וכן נהגו רבים באשכנז (רא”ש, רמ”א). ויש אומרים שאיסור חמץ בחול המועד פסח, והמצווה לשבת בסוכה בחול המועד סוכות – הם ה’אות’ לקשר שבין הקב”ה לישראל, וכדי שלא לזלזל ב’אות’ של המועדים, גם בחול המועד אסור להניח תפילין (רשב”א; שו”ע לא, ב). וכן נהגו בספרד וכן נהגו חלק מיהודי אשכנז. למעשה, בחוץ לארץ נכון לכל קהילה להמשיך במנהגה, אבל בארץ ישראל, נוהגים בני כל העדות שלא להניח תפילין, וכן צריכים לנהוג כל העולים לארץ (ראו פנה”ל מועדים י, 1).

בראש חודש מניחים תפילין, אולם כיוון שיש בו קדושה, נוהגים לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף (שו”ע כה, יג), שתפילת מוסף של ראש חודש דומה ליום טוב. נכון להמתין עד לסיום כריכת התפילין ברצועותיהן והנחתן בנרתיק ורק לאחר מכן להתחיל מוסף בלחש, שאם לא כן יהיו התפילין מונחות בחוסר כבוד במשך תפילת מוסף (עי’ פנה”ל זמנים א, יד, 19).

טו – איסור הסחת הדעת

בכל משך זמן הנחת התפילין אסור להסיח מהן את הדעת, שכן למדו חכמים (מנחות לו, ב), מהציץ שעל ראש הכהן הגדול, שנזכר בו שם ה’ רק פעם אחת, וצוותה התורה (שמות כח, לח): “וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד” – שלא יסיח דעתו ממנו; קל וחומר שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, שנזכרו בהן עשרים ואחת פעמים שמות ה’. לפיכך הורו חכמים (שם): “חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה”, כדי שלא יסיח את דעתו מהן. וימשמש תחילה בשל יד ואח”כ בשל ראש, משום שתפילין של יד סמוכות יותר לידו, ואין מעבירים על המצוות (שו”ע כח, א, מ”ב ג). אמנם בשעת התפילה והלימוד אינו חייב למשמש בהן, מפני שעל ידי כוונת ליבו בתפילה או בלימוד הוא מכוון ליבו לה’ (מ”ב מד, ג, ובאו”ה שם). אלא שגם בעת הלימוד והתפילה טוב למשמש בהן מעת לעת, כדי לוודא שלא זזו ממקומן.

בכלל איסור היסח הדעת בעת הנחת התפילין אסור להרהר בתאוות אישה אסורה (שו”ע לח, ד). וכן אסור להיכנס למצב של שחוק וקלות ראש. וכן מי שטרוד מאוד במחשבות גופניות או בצערו עד שהוא מסיח דעתו לגמרי מאמונתו בה’ או מעבודתו – לא יניח תפילין (עי’ שועה”ר כח, א). אבל מי שעוסק במלאכתו ואינו חושב על כך שהוא מניח תפילין, אינו נחשב כמסיח דעתו, שאין ניגוד בין הנחת התפילין ועיסוק ביישובו של עולם, אולם עליו למשמש בהן מעת לעת כדי שיזכור את התפילין (רבנו יונה, רא”ש ברכות ג, כח).

ויש מחמירים וסוברים שהמניח תפילין חייב לזכור בכל עת שהתפילין עליו, ושלא יעבור יותר משיעור מהלך מאה אמה (בערך דקה) בלא שיזכור שהתפילין עליו (שאגת אריה לט). אולם דעת רוב הפוסקים אינה כן. וכפי שמוכח מכך שהאיסור לישון בתפילין הוא רק מפני החשש שמא יפיח בהן, ולכן מעיקר הדין מותר לישון בהן שינת ארעי באופן שאין חשש שיפיח בהן או ייגרר לשינת קבע (סוכה כו, א; שו”ע מד, א).^[16]

טז – הפחה ובית הכסא

כיוון שהתפילין קדושות, מניח התפילין צריך להיזהר מאוד בכבודן, וכפי שאמרו חכמים (שבת מט, א): “תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפיים”, שהיה מקפיד על כבוד התפילין. ביארו חכמים, שההקפדה הנדרשת היא שלא יפיח בהן ונמצאו התפילין מתבזות בביזוי גדול. וכל כך חששו לפגיעה בכבוד התפילין, עד שלמרות שמן התורה מצוות תפילין קיימת בלילה כמו ביום, תיקנו חכמים שלא להניחן בלילה, שמא יירדם בעודן עליו ויפיח בהן (שו”ע או”ח ל, ב; לעיל הערה 13). קל וחומר שאסור להתפנות בבית הכסא בעודן עליו.

לא זו בלבד, אלא שהואיל וראו הראשונים, שאם ינהגו ישראל להניח תפילין כל היום, רבים יכשלו מעת לעת בהפחה בתפילין, כמו גם בהסחת דעת אסורה – הורו שלא להניח תפילין כל היום אלא רק בשעת התפילה (רא”ש, מהר”ח או”ז, סמ”ק, שו”ע לז, ב. לעיל הלכה ג). בכך עברו מתקופה שבה התחזקו באמונה על ידי הנחת תפילין כל היום למרות המכשולים הכרוכים בכך, לתקופה שבה התחזקו באמונה על ידי הדגשת כבוד התפילין.

המתנמנם קלות במשך תפילת שחרית אינו חייב להסירן, אבל אסור לישון בהן שינת ארעי שמא יפיח בהן (עי’ שו”ע מד, א; מ”ב ד-ז).^[17]

יז – הזהירות מביזוי התפילין

משום כבודן של התפילין, אסור להיכנס בהן לבית הכסא או לבית המרחץ, בין באופן שהאדם מניח אותן עליו ובין שהן בידו. אמנם בזמן שנהגו להניח תפילין במשך כל היום, הוצרכו לעיתים להקל בכך מחשש שיגנבו את התפילין. אולם כשהיו בבית, נזהרו שלא להיכנס עם התפילין לבית הכסא (שו”ע מג, ז; מ”ב כד).

הנמצא בדרכו והתפילין בידו או בתוך תרמילו ונצרך להיכנס לשירותים, אם יש לו אפשרות, יפקידם אצל חבר ויכנס לשירותים. ואם אין אפשרות, יכנס עם התרמיל לשירותים, וזאת משום שהתפילין טמונות בכיס בתוך כיס, כשהכיס השני, היינו התרמיל, אינו כיסן הרגיל (מחה”ש, מ”ב מג, כד). כמו כן יוכל להניח את כיס התפילין בשקית ניילון, וכך יכנס לשירותים.

המניח תפילין בתוך תרמיל או מזוודה, יניחן מעל הבגדים והחפצים ששם, אך אם מגמתו לשומרן יוכל להניחן בין הבגדים והחפצים. אפשר להניח על הארץ את התרמיל או המזוודה שהתפילין נמצאות בהם, ולא ישב עליהם או יניח עליהם את רגליו, אלא אם כן הם גדולים והוא יודע שהתפילין נמצאות בצד השני (שו”ע מ, ג; ה; עי’ מ”ב יג).^[18]

בעת הנחת תפילין ראוי שלא לנגוע במקומות מכוסים או בנעליים באופן שמצריך אחר כך נטילה, ובשעת הצורך מותר (מקור חיים לחוו”י מג, ט).

נהגו ישראל שאם הפיל אדם בטעות תפילין של יד או של ראש לארץ, שיתענה יום אחד (מ”א מד, ה; מ”ב מ, ג). כיום נוהגים למעט בתעניות, ובמקום זאת נותנים לצדקה כפי המחיר שאותו אדם מוכן לשלם כדי שלא יצטרך לצום יום אחד. ומי שקשה לו לשלם סכום זה, ישלם כפי שווי המאכלים שהוא אוכל ביום אחד. אם התפילין נפלו כשהן בתוך תיקם, כיוון שהפגיעה בכבודן קלה יותר, לא נהגו לצום, וטוב לתת מעט צדקה בעקבות זאת.^[19] משתדלים שגם הרצועות לא יגעו ברצפה, ואם נגעו מרימים אותן.

הנכשל ובעת שהתפילין עליו הפיח והבאיש ריחו, נכון שיתענה על כך כל אותו היום, כי הפחה נחשבת ביזוי חמור יותר מהפלת תפילין (א”א בוטשאטש לח, ב). אולם כאמור, נוהגים כיום לפדות את התענית בצדקה בשווי שהיה מוכן לשלם כדי שלא להתענות.

יח – שתייה ואכילה

כיוון שצריך להיזהר בכבוד התפילין, אסור לשיכור שאינו מסוגל לדבר בכבוד הראוי לפני המלך להניח תפילין. ואף אסרו חכמים לאכול בהן סעודת קבע, שמא ישתכר ויתגנה ונמצא מבזה אותן (רש”י ברכות כג, ב). אבל אכילת ארעי מותרת, הואיל ואין חשש שמא ייגרר לשכרות (שו”ע מ, ח). כיום שאנו נוהגים להדר בקדושת התפילין להניחן רק בתפילת שחרית והלימוד שאחריה, נכון שלא לאכול בהן אכילת ארעי (שולחן שלמה מ, ו; ערוה”ש ה). אמנם מי שלאחר תפילת שחרית נוהג להאריך בלימוד עם התפילין, רשאי לטעום מעט ולשתות כדי להתחזק בלימודו.^[20]

בעבר, כאשר המשתה סביב החתונה נמשך בימים ובלילות, הורו חכמים שהחתן ומלוויו פטורים מהנחת תפילין ומתפילה בימי המשתה, הואיל והם רגילים לשתות יין ולהיות בקלות ראש. ולא טענו נגדם שלא ישתו, מפני שהם עסקו במצווה גדולה של שמחת חתן וכלה, והעוסק במצווה פטור מלתכנן כיצד יקיים מצווה אחרת. אמנם היו חייבים בקריאת שמע, מפני שאינה מצריכה כוונה אלא בפסוק ראשון (סוכה כה, ב; רי”ד ומאירי). ומן הסתם באותו הרגע היו גם מניחים תפילין, כדי שלא ייראו כמעידים עדות שקר. אבל לא הניחו תפילין כל היום כפי שהיו רגילים באותם זמנים, וגם לא התפללו תפילת עמידה שמצריכה כובד ראש (שו”ת רמ”א קלב). כיום שרגילים להגביל את זמן המשתה בלילה, ועד זמן תפילת שחרית המלווים כבר אינם שתויים, חייבים המלווים להניח תפילין ולהתפלל את כל תפילת שחרית (מ”ב לח, כג). ואף החתן עצמו חייב בקריאת שמע, תפילה ותפילין (שו”ע או”ח ע, ג; מ”ב לח, כג).

יט – מאימתי הקטן מתחיל להניח תפילין

אמרו חכמים (סוכה מב, א), קטן היודע “לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין”. והכוונה מעת שהקטן יודע לשמור על קדושת התפילין, שבכל משך הנחתן לא יישן ולא יפיח ולא יסיח את דעתו לדברי שחוק וליצנות. אמנם במשך הדורות נהגו ישראל להדר יותר בשמירת כבוד התפילין וקדושתן, וכשם שמבוגרים מניחים תפילין רק בתפילת שחרית והלימוד הסמוך לה, כך גם חוששים לחנך את הקטנים לתפילין לפני זמן חיובם, שמא לא יצליחו לשמור על כבודן כראוי.

המנהג הרווח לחנך את הילדים להנחת התפילין כחודש עד שלושה חודשים לפני בר המצווה. ויש מיוצאי ספרד ותימן שנוהגים לחנך ילדים אחראים שנה או שנתיים לפני בר המצווה. ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להתחיל להניח תפילין ביום בר המצווה, ולפני כן מלמדים אותם כיצד להניחן אבל אין מרגילים אותם להניח תפילין בעת תפילת שחרית.

לכתחילה ראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו, אך אם יראה האב שמתאים יותר לבנו להקדים את זמן הנחת התפילין או לאחרו עד בר המצווה, יעשה כפי המתאים לבנו.^[21]

יש אומרים שנכון לנער לברך ‘שהחיינו’ בעת שיתחיל להניח תפילין בראשונה. אך למעשה אין לברך עליהן ‘שהחיינו’, כיוון שכך דעת רבים, וכך הוא המנהג הרווח. הורים שרוצים שבנם שמתחיל להניח תפילין יברך ‘שהחיינו’, צריכים לקנות לו בגד חדש, וכך יוכל לברך על הבגד ולכוון גם על התפילין.^[22]

כ – נשים בתפילין

נשים פטורות ממצוות הנחת תפילין, הואיל ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ומצוות תפילין תלויה בזמן, שבימות החול מצווה להניח תפילין, ובשבתות ובמועדים אין מצווה להניח תפילין (לעיל הלכה יד. עי’ בפנה”ל תפילת נשים ב, ז). לגבי שאר מצוות עשה שתלויות בזמן, כדוגמת לולב ושופר, ישנה מעלה לנשים שמקיימות אותן, מפני שאף שאינן חייבות במצוות עשה שהזמן גרמן, מצוות רשות יש להן. אולם לגבי תפילין, גם נשים צדקניות לא נהגו להניח, וזאת משום שנהגו ישראל לחשוש מאוד לכבודן של התפילין, לכן גם גברים, שהיה ראוי שיניחו תפילין כל היום, נוהגים מפני החשש לפגיעה בכבודן, להניחן רק בתפילת שחרית כדי לקיים את חובת המצווה ולא יותר. ונשים שאינן חייבות במצווה, עדיף שלא יניחו (מ”א, ערוה”ש). לפיכך, אשה שרוצה להתעלות במצוות, ובאה לשאול אם טוב לה שתניח תפילין, ההוראה שלא תניח. ואם בכל זאת תשתוקק ותרצה להניחן, יש לה על מי לסמוך. אך נכון שלא תניח אותן בפרהסיה משום יוהרה.^[23]