אמרו חכמים (סוכה מב, א), קטן היודע “לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין”. והכוונה מעת שהקטן יודע לשמור על קדושת התפילין, שבכל משך הנחתן לא יישן ולא יפיח ולא יסיח את דעתו לדברי שחוק וליצנות. אמנם במשך הדורות נהגו ישראל להדר יותר בשמירת כבוד התפילין וקדושתן, וכשם שמבוגרים מניחים תפילין רק בתפילת שחרית והלימוד הסמוך לה, כך גם חוששים לחנך את הקטנים לתפילין לפני זמן חיובם, שמא לא יצליחו לשמור על כבודן כראוי.
המנהג הרווח לחנך את הילדים להנחת התפילין כחודש עד שלושה חודשים לפני בר המצווה. ויש מיוצאי ספרד ותימן שנוהגים לחנך ילדים אחראים שנה או שנתיים לפני בר המצווה. ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להתחיל להניח תפילין ביום בר המצווה, ולפני כן מלמדים אותם כיצד להניחן אבל אין מרגילים אותם להניח תפילין בעת תפילת שחרית.
לכתחילה ראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו, אך אם יראה האב שמתאים יותר לבנו להקדים את זמן הנחת התפילין או לאחרו עד בר המצווה, יעשה כפי המתאים לבנו.[21]
יש אומרים שנכון לנער לברך ‘שהחיינו’ בעת שיתחיל להניח תפילין בראשונה. אך למעשה אין לברך עליהן ‘שהחיינו’, כיוון שכך דעת רבים, וכך הוא המנהג הרווח. הורים שרוצים שבנם שמתחיל להניח תפילין יברך ‘שהחיינו’, צריכים לקנות לו בגד חדש, וכך יוכל לברך על הבגד ולכוון גם על התפילין.[22]
אמנם בעיטור למד על פי המכילתא, וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה, לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפילין, אבל קטן שאינו יודע לשמור תפיליו פטור מתפילין. ביאר העיטור: “ומסתברא לן דהאי קטן – גדול בן י”ג שנה הוא… ומתניתין דקתני קטנים פטורים מן התפילין – גדולים שאינן יודעין לשמור קאמר”. על פי דבריו כתב הרמ”א שהמנהג שקטנים אינם מניחים תפילין “עד שיהיו בר מצוה, דהיינו בן שלש עשרה שנים ויום אחד” (ד”מ לז, ג; רמ”א שם). אבל אחר גיל שלוש עשרה פסק הרמ”א כשאר הפוסקים ולא כעיטור (באו”ה ‘דהאי קטן’). וכ”כ פוסקים רבים שנוהגים להניח תפילין סמוך לבר המצווה. יש שכתבו כחודשיים או שלושה לפני (מ”א לז, ד; שועה”ר ג; חיי אדם סו, ב; מ”ב לז, ח), ויש שכתבו חודש (ערוה”ש ד), ויש שכתבו שאין להניח לפני יום בר המצווה (שלחן הטהור לז, ד). ויש מפוסקי אשכנז שחלקו על הרמ”א והסכימו לשו”ע (ב”ח ד; עולת תמיד). והשל”ה ביאר שייתכן שבזמננו שנוהגים להניח תפילין רק בזמן התפילה, גם העיטור יודה שקטן יכול להניח כמה שנים לפני בר המצווה. וכעין זה כתב בשפת אמת (סוכה מב, א). לכן אם ההורים רואים שמתאים לבנם להניח תפילין כשנה או שנתיים לפני בר המצווה, יכולים לנהוג כך.
[22]. מנחות עה, ב: “היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר ברוך שהחיינו וקיימנו”. פירש רש”י שמדובר בכהן שמקריב לראשונה בחייו. וכ”כ רוקח (שעא), שעל מצווה שאדם מקיים לראשונה בחייו יברך ‘שהחיינו’. וכ”כ הרמ”א יו”ד כח, ב, שהמכסה את דם החיה או העוף בפעם הראשונה, יברך ‘שהחיינו’. וכ”כ רבים לגבי ציצית ותפילין (ב”ח, ט”ז או”ח כב, א; א”ר ב; ארצות החיים א, ועוד). אמנם המנהג הרווח שלא לברך, וביאר בתבואות שור (יו”ד כח, ד), משום שנוהגים להניח תפילין לפני בר המצווה, ולא תיקנו ‘שהחיינו’ עבור שלב החינוך. וכ”כ א”א מבוטשאטש (לז, ג), וציץ אליעזר (יג, כד). ויש אומרים שאין לברך כלל ‘שהחיינו’ על קיום מצווה בפעם הראשונה, ומה שבירכו הכהנים כי זו היתה מצווה שהתחדשה מזמן לזמן לפי זמן משמרתם של הכהנים (תוס’ ברכות לז, ב, ‘היה; ש”ך יו”ד כח, ה; פר”ח; כנה”ג ועוד).
