תורה עם וארץ

א – גדרי המצווה

מצווה על ההורים ללמד את התורה לילדיהם, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". אמרו חכמים (קידושין ל, א): "כל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו לִמדוֹ לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות". ואם ההורים אינם יודעים או אינם יכולים ללמד את ילדיהם בעצמם, יקיימו את מצוותם על ידי שליח, היינו שיעשו את כל הנצרך כדי שילדיהם ילמדו את התורה אצל מורים ורבנים.

כהמשך לכך, מצווה גדולה לאדם ללמד את נכדיו, שנאמר (דברים ד, ט): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", אמרו חכמים (קידושין שם): "כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קִבלהּ מהר סיני".

במקביל לכך, מצווה על חכמי ישראל ללמד תורה לישראל, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". דרשו חכמים (ספרי שם), שהתלמידים נקראים 'בנים', אלא שמצווה לחכם להקדים ללמד את בנו לפני בן בנו, ואת בן בנו לפני בן חברו (רמב"ם ת"ת א, ב). מעלה יתרה ומיוחדת ישנה לרב שמלמד תורה לרבים (ב"ק יז, א).

מצוות לימוד התורה מוטלת גם על האדם עצמו – לחזור על מה שלמד מהוריו ומרבותיו, ולהמשיך להתעמק בתורה. גם מי שהוריו ומחנכיו לא לימדו אותו תורה בצעירותו, חייב ללמוד את כל התורה כשיגדל, שנאמר (דברים ה, א): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם, וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (קידושין כט, ב; רמב"ם ת"ת א, ג).

משעה שהילדים הגיעו לידיעת כל יסודות התורה כדי שיוכלו לחיות חיי תורה – ההורים קיימו את מצוותם. מאז עוברת האחריות כולה אל כתפי ילדיהם, ועליהם להמשיך לחזור על תלמודם ולהתעמק בו, כדי שהתורה תמשיך להדריך את חייהם. ואם התרשלו ושכחו את תלמודם, האחריות עליהם (להלן יב). אמנם, אם יש להורים השפעה על ילדיהם המבוגרים, מצווה שימשיכו לעודדם לחזור על תלמודם ולהתעמק בו (שועה"ר הל' ת"ת א, ו).

שני חלקים במצוות תלמוד תורה: האחד, לדעת את הוראת התורה להדרכת החיים, ובחלק זה גברים ונשים חייבים כאחד. וכפי שאמר ה' למשה (שמות יט, ג-ח): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם… וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". יתרה מזו, לגבי חלק זה שבתורה נשים קודמות, וכפי שדרשו חכמים (מכילתא שם): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב – אלו הנשים, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – אלו האנשים". (חלק זה יבואר להלן בהלכות ד; ט).

החלק השני, להקיף את התורה כולה, בין מצוות שקשורות לחייו של הלומד ובין שאינן קשורות, ולהמשיך לעיין ולדקדק בתורה. בחלק זה רק גברים חייבים. שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", דרשו חכמים (קידושין כט, ב): "ולא את בנותיכם". אמנם אשה שתתנדב ללמוד מעבר למה שנוגע להדרכת החיים, תקיים מצווה ותזכה לשכר (סוטה כא, א).

בעבר, ההבדל בין חובת הגברים לחובת הנשים היה גדול מאוד, וכיום הצטמצם מאוד, כפי שיבואר בהמשך. נתחיל לבאר את חובת הגברים ולאחר מכן את חובת הנשים.

ב – גדר המצווה לגברים

מצוות תלמוד תורה מחייבת ללמוד את כל התורה. ואמנם אין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים רעיונות רבים, כמו שנאמר (איוב יא, ט): "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", שכן שורש התורה בנצח, ועל כן אין סוף לעומק רעיונותיה; אולם ליסודות התורה יש גבול, ואותם נצטוו ההורים ללמד את הבנים, ואותם חייבים כל הגברים לדעת. בכלל זה: התורה שבכתב, יסודות האמונה והמוסר, תרי"ג מצוות עם הסייגים שתקנו להן חכמים ודרכי לימודן מהמקרא. בכלל זה גם ישראלים צריכים ללמוד את מצוות הכהנים, וגם בזמן הזה צריך ללמוד את הלכות המקדש. אלא שאת המצוות וההלכות הנוגעות למעשה צריך ללמוד תחילה ובהרחבה, ואת המצוות שאינן למעשה לומדים לאחר מכן בקצרה.^[1]

בזמן חכמים, תוכנית הלימודים תוכננה כך שיספיקו ללמד את הבנים את כל יסודות התורה עד לקראת גיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה (אבות ה, כא) בשם יהודה בן תימא: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". שהואיל ולמד את יסודות התורה והוא נשוי, עליו לרדוף אחר פרנסתו ולעסוק ביישובו של עולם תוך קביעת עיתים לתורה. ומאותו זמן הוא גם נענש על חטאיו, שאין בית דין של מעלה מענישים בן פחות מעשרים (רע"ב).

ג – תוכנית הלימוד לבנים

"בן חמש שנים למקרא", כלומר, מגיל חמש עד עשר לימדו את הילדים לקרוא חמישה חומשי תורה, כאשר זמן רב הוקדש לשינון הניקוד והטעמים, שכן באותם ימים היה אסור לכתוב את התורה עם ניקוד וטעמים, שהם בכלל התורה שבעל פה. בשנים אלו גם למדו נביאים וכתובים.^[2]

"בן עשר למשנה" – היינו הלכות כל התורה, שכן בזמנם לימוד הלכה נקרא 'משנה'. יתרה מזו, כיוון שעדיין לא נחתמה המשנה, לימדו את התלמידים במסגרת ה'משנה' רק את הדעה שנפסקה להלכה. ובעת כתיבת המשנה ועריכתה, החליט רבי יהודה הנשיא לכלול בה גם את הדעות שלא נפסקו להלכה (עדויות א, ד-ו).^[3]

"בן חמש עשרה לתלמוד" – כלומר, העמקה בגדרי ההלכה ובסברותיה, ובדרכי לימודה מפסוקי המקרא. כך, עד בערך גיל עשרים למד הנער את כל יסודות התורה. לימים, בסוף תקופת האמוראים, כונסו דיוני האמוראים סביב מסכתות המשנה, בשני התלמודים, והם הנקראים כיום 'גמרא' או 'תלמוד ירושלמי' ו'תלמוד בבלי', אולם התוכן שבהם רחב בהרבה מהתלמוד שלימדו את הנערים.

בהמשך החיים, כאשר עוסקים ביישובו של עולם, החובה ללמוד תורה מתקיימת בשבתות ובחגים שניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה, ובימות החול בקביעת עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה (להלן ג, יא-יד). בזמנים אלו המצווה לחזור על הלימוד ולהמשיך להתעמק בו, עד שבמשך השנים יגדלו בתורה ויהיו תלמידי חכמים. לכן סתם 'זקן' בתורה הוא 'זה שקנה חכמה' (ספרא, רש"י ויקרא יט, לב; ועי' מלבי"ם איוב יב, יב). בהמשך הפרק נרחיב באתגר קיום החובה בימינו.

ד – גדר המצווה לנשים

החובה המוטלת על הנשים היא, לדעת את הדרכת התורה כדי לחיות חיי תורה. חובה זו משותפת לגברים ולנשים כאחד, וכפי שהתורה ניתנה בהר סיני לכל ישראל – גברים ונשים כאחד (לעיל א).

לכן במצוות הַקְהֵל, שהתקיימה בכל שבע שנים, ובה כל ישראל התאספו לשמוע את התורה, היו הנשים משתתפות כמו הגברים. שנאמר (דברים לא, י-יב): "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

לכן נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה, שהן הברכות שצריך לברך לפני לימוד התורה (שו"ע או"ח מז, יד). וכן סיפרו חכמים (סנהדרין צד, ב) על המלך חזקיהו, שהעצים את לימוד התורה בישראל. "מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה – ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה".

בעבר, כאשר אנשים הוצרכו להקדיש את כל זמנם ומרצם להשגת מזון, להכנתו, להחזקת הבית ולטיפול בילדים, האנושות היתה שקועה בבערות, ורק אחוזים בודדים ידעו לקרוא. באותם זמנים, נשים למדו את הדרכת התורה לחייהן ממה ששמעו מהוריהן ומדרשות הרבנים בשבתות ובחגים, ועל כן לא טרחו ללמד את הבנות לקרוא כפי שטרחו ללמד את הבנים. ורק יחידות סגולה התעמקו בתורה ונעשו חכמות ונביאות. יתרה מזו, לדעת רוב התנאים, כיוון שאין מצווה לנשים ללמוד תורה, "כל המלמד את בתו תורה – כאילו מלמדה תפלות" (סוטה כא, א). שהואיל ובדרך כלל לא היתה לנשים אפשרות להשקיע מספיק זמן ומאמץ ללימוד, לא היה ביכולתן להבין כראוי את דרכי הלימוד, ונמצא הלימוד שבידן חסר ומשובש (ראו להלן בהלכה י).

בדורות האחרונים, בעקבות שיפור תנאי החיים והתפשטות החכמה באנושות, כדי לחיות על פי הדרכת התורה צריך ללמוד הרבה יותר תורה, וחובת הלימוד לנשים התקרבה לחובת הגברים. אך לפני שנרחיב בכך, נברר את חובת הגברים.^[4]

ה – הקושי בלימוד כל יסודות התורה לגברים

כפי שלמדנו (בהלכה ג), בימי חכמים היתה תוכנית לימודים שעל ידה יכלו הצעירים להקיף את כל יסודות התורה לקראת צאתם לחיי המעשה. עד גיל עשר למדו 'מקרא', עד חמש עשרה 'משנה' – הלכה למעשה, ועד עשרים 'תלמוד' – סברות ההלכה ומקורותיה.

בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הסנהדרין – רבו הספקות והדעות, ובטלה הסמכות להכריע הלכה, והגלויות הלכו והתפזרו, עד שרבי יהודה הנשיא ובית דינו הגיעו למסקנה שמוכרחים להתיר לכתוב את התורה שבעל פה, כדי שתהיה מונחת לפני כל ישראל בכל מקום שהם. לשם כך סידר את כל ההלכות בששה סדרים. בעקבות חתימת המשנה, הלימוד התרחב. שכן בתחילה לימדו במסגרת המשנה בעיקר הלכה למעשה, ולאחר חתימתה, לימודה כלל גם דעות שלא נפסקו להלכה והלכות שאינן שכיחות.

כשלוש מאות שנה לאחר חתימת המשנה, נחתם התלמוד הבבלי, שבו הובאו הדיונים העמוקים של האמוראים סביב המשנה. כך גם לימוד התלמוד התרחב מאוד, שכן עד חתימת התלמוד, כל רב לימד את תלמידיו את הסבריו בלבד, ואילו בתלמוד נכללו דעות אמוראים רבים וסברותיהם, מעל ומעבר למה שהיה מקובל לפני כן. אבל עדיין, התלמידים הטובים ביותר יכלו להקיף את כל התורה עד צאתם לחיי המעשה.

במשך חמש מאות השנים שאחרי חתימת התלמוד נוספו פסקי הגאונים שהסיקו ממנו הלכה למעשה, ואז גם למוכשרים ביותר נעשה קשה מאוד להספיק ללמוד עד גיל עשרים את התלמוד עם פסקי ההלכה העולים ממנו. כדי להקל על הלומדים חיבר הרי"ף (ד'תשעג-ד'תתסג, 1013-1103) את ספרו, שנקרא 'תלמוד קטן', ובו העתיק רק את סוגיות התלמוד הנוגעות להלכה בזמן הגלות, עם הוספת פסקי ההלכה היוצאים מהן. כמה דורות אחריו כתב הרמב"ם (ד'תתצח-ד'תתקסה, 1138-1204), את ספרו הגדול 'משנה תורה' בסגנון המשנה, בו כלל את כל הלכות התורה, כולל ההלכות שנוהגות בזמן בית המקדש, עם תמצית טעמן ומקורן. אולם רוב ככל הרבנים סברו שאין להסתפק בספרו, הואיל ואינו מבאר בהרחבה את סברת ההלכה, והמשיכו להדריך את התלמידים ללמוד את התלמוד הבבלי. כאשר בפועל, כל תלמיד למד את התלמוד עם פירוש אחד או שניים, שאותם היה צריך להעתיק בכתב יד על נייר, שהיה יקר למדי. כך התלמידים המצטיינים הקיפו את התלמוד עם ההלכות היוצאות ממנו.

בהמשך תקופת הראשונים התרבו הפירושים והפסקים, עד שעל ידי לימוד פירוש אחד לא יכלו לדעת את כלל הסוגיה. לשם כך כתב הרא"ש (ה'י-ה'פח, 1250-1327), את ספרו על הש"ס, ובו סיכום דעות הגאונים והראשונים עד ימיו עם סברותיהם. כמו כן את ההלכה למעשה יכלו ללמוד מספר 'ארבעה טורים', שכתב בנו רבי יעקב.

עד סוף תקופת הראשונים עברו עוד יותר ממאתיים שנה. כדי לכלול את פסקי כלל הראשונים וטעמיהם, מספרד ומאשכנז, כתב רבי יוסף קארו (ה'רמח-ה'שלה, 1488-1575), את ספרו הגדול 'בית יוסף', כפירוש ל'ארבעה טורים'. ועוד כתב את ה'שולחן ערוך' כספר סיכום להלכות היוצאות מספרו הגדול. אמנם מחמת ריבוי הדעות והסברות, בספרי הרא"ש, הטור ו'בית יוסף', כלולות רק ההלכות הנוהגות בזמן הגלות. ועדיין, הספר 'בית יוסף' ארוך מאוד, וזולת מצטיינים במיוחד, אין תלמידי חכמים צעירים שמסוגלים להקיף את התלמוד, 'בית יוסף' ו'שולחן ערוך' ולזוכרם.

בחמש מאות השנים שעברו מאז, חוברו לתלמוד פירושים רבים, ועוד נכתבו ספרי שאלות ותשובות ופסקי הלכה רבים. וכן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שכן האחרונים נצרכו להתייחס גם לדברי הראשונים. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים, והאתגר להקיף את כל יסודות התורה נעשה קשה יותר ויותר. לשם כך גדולי האחרונים כתבו ספרים שמבארים את מסקנת כלל הדיונים הלכה למעשה, כדוגמת 'חיי אדם', 'שולחן ערוך הרב' ו'ערוך השולחן', וזאת בנוסף לכל ספרי הפירושים על 'שולחן ערוך'.^[5]

ו – לימוד התלמוד והקשיים בקיום המצווה

כדי להבין פן נוסף בקושי לקיים את המצווה להקיף את התורה, צריך להרחיב מעט אודות ה'תלמוד הבבלי' שנקרא בלשון ארמית 'גמרא', שלמעשה, במשך דורות רבים רוב לימוד התורה נעשה בו וסביבו. ב'תלמוד הבבלי' נאספו מיטב דיוני האמוראים מארץ ישראל ומבבל סביב ההלכה שבמשנה. לעיתים הדיון עוסק בחיפוש הפסוק שממנו למדו חכמים את ההלכה, ולעיתים בהגדרה המדויקת של ההלכה. לעיתים כאשר יש במשנה מחלוקת, הדיון עוסק בהגדרת גבולות המחלוקת, ובבירור הסברות שעומדות בבסיסה. פעמים שהדיון הוא בין רב לתלמיד, ופעמים בין שני רבנים. לעיתים הדיון מתנהל בניחותא ולעיתים בוויכוח. לעיתים הדיון נמשך כמה דורות, עד שלבסוף נפסקה הלכה כאחת הדעות, ובתוך כך למדנו את השיקולים שהובילו לפסיקת ההלכה. מתוך העיסוק בהלכה שבמשנה, פעמים רבות הדיון מסתעף לעיסוק בנושאים הלכתיים קרובים ורחוקים. פעמים שהדיון מתחיל מהצגת פסק של אחד האמוראים, ולעיתים מתואר מקרה שעורר דיון הלכתי בבית המדרש.

בתלמוד כלולים גם דברי אגדה ומוסר, שמבוססים על דרשות הפסוקים או על שמועות מרבנים. לעיתים דברי האגדה מובאים תוך סיפור אודות תנאים (חכמי המשנה) ואמוראים (חכמי התלמוד), ולעיתים תוך בירור מעשיהם ואופיים של גדולי ישראל שבתנ"ך, כמו גם החוטאים שהוזכרו בתנ"ך. אולם אחר הכל, עיקר התלמוד עוסק בבירור ההלכה ממקורה ודיוק סברותיה. ובכך מתמקדים רוב מפרשי התלמוד, הראשונים והאחרונים. כהמשך לכך, כתבו הראשונים תשובות הלכתיות לשאלות שהתעוררו בימיהם, כאשר תשובות הראשונים נשענות על בירור סוגיות התלמוד, ותשובות האחרונים על בירור סוגיות התלמוד יחד עם דעות הראשונים. כל התשובות הללו כתובות בסגנון של התלמוד.

המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו, כמו נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עמהם בדיון, שמנוסח בשפה קצרה, מדויקת ועשירה. והדיון חי, מרתק ומלא הפתעות. לעיתים הסוגיה עוסקת בסברות ולעיתים בבירור מדוקדק של פסוקים, מילים והטיות. כיוון שמדובר בדיון, הלומדים המעמיקים כמו נקראים לשאול: מדוע נטענה טענה מסוימת ולא אחרת? ובתוך כך מגלים משמעויות נוספות. כך לימוד התלמוד מושך את הלבבות ומאתגר את הלומדים המוכשרים.

אולם כאמור, במשך הדורות הדיונים התרחבו עד שלא ניתן להקיף את כולם, וכאן עומדים לומדי התורה בדילמה: מחד, הלימוד העמוק והמעניין ביותר הוא לימוד התלמוד עם מפרשיו. מאידך, הלימוד החשוב יותר, שאותו חובה ללמוד תחילה, הוא הלימוד המכוּון לידיעת כל יסודות התורה, תוך הדגשת הנושאים שקשורים יותר להלכה ולמעשה.

בפועל, למרות שגדולי ישראל עוררו את הלומדים להקדים את לימוד ההלכה, ובלימוד התלמוד ללמוד אליבא דהלכתא, רבים מעדיפים ללמוד את התלמוד עם מפרשיו בעיון ובפלפול בלא קשר להלכה. יש מהרבנים שאף מעודדים זאת, משום שלדעתם על ידי לימוד התלמוד בעיון מתקשרים יותר לדרכי החשיבה התלמודית. אולם התוצאה היא, שהלומד בשיטה זו, אף אם ילמד כל ימי חייו, לא יקיף את כל התורה. ואם יֵצא מבית המדרש לחיי המעשה, אף שהשקיע שנים רבות בלימוד, פעמים רבות ימצא שאין בידו כלים להתמודד עם אתגרי החיים כראוי.^[6]

ז – תוכנית הלימוד הלכה למעשה

למרות שתוכן הלימוד התרחב והתעשר מאוד במשך הדורות, חובת המצווה ללמוד את כל יסודות התורה נותרה במקומה (כמבואר בהלכות ב-ג). לשם כך צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל עשרים יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו. כאשר את המצוות וההלכות שנוגעות למעשה ילמדו יותר בהרחבה ובפירוט, ועם יותר העמקה בטעמיהן, שכן הלימוד הנוגע למעשה קודם ללימוד שאינו נוגע למעשה. שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". בכלל זה צריך ללמוד את הלכות תפילה, סעודה וברכות, שבת וחגים. הלכות שבין אדם לחברו, כדוגמת ואהבת לרעך כמוך, איסור נזיקין, גניבה, שקר, לשון הרע, הלוואה, צדקה והשבת אבדה. הלכות כשרות על כל ענפיהן, בית כנסת, מזוזה, ציצית ותפילין, איסור עבודה זרה והמסתעף מכך. הלכות משפחה, כמו כיבוד הורים, נישואין, אבלות, טהרת המשפחה, החובות של בני הזוג זה לזה וחינוך הילדים. מצווֹת הכלל, כמו יישוב הארץ, מצוות הצבא, מעמד חוקי המדינה ותקנות הקהל. כמו כן, צריך ללמוד בקצרה את ההלכות שאינן נוגעות לחיי כל אדם, כדוגמת דיני ממונות וסכסוכים שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו. וכן דינים שאינם נוהגים בזמן הזה, כדיני סנהדרין, מקדש וקרבנות, טומאה וטהרה. למרות שהחזון ברור, לצערנו חסרים ספרים שמסכמים באופן תמציתי את יסודות המצוות וההלכה מהמקרא והתלמוד, עם עיקרי סברות הראשונים והאחרונים עד ההלכה למעשה (זו הסיבה המרכזית לכתיבת סדרת 'פניני הלכה'). בנוסף לחובה ללמוד את יסודות המצווה וההלכה, חובה ללמוד תנ"ך ואת יסודות האמונה והמוסר (כמבואר בהלכה הבאה). כפי שיבואר בהמשך (בהלכה ט), את כל זה גם נשים חייבות ללמוד כגברים. בנוסף, חובה ללמד את הבנים 'תלמוד', כדי שירכשו את דרכי הלימוד, ויוכלו להמשיך להתעלות בלימוד התורה ובהבנתה במשך כל ימי חייהם.

לסיכום, המצווה המוטלת על ההורים היא לדאוג שילדיהם ילמדו את כל יסודות המצוות וההלכות עד סביבות גיל עשרים, ויגיעו לרמה שבה יוכלו להמשיך ללמוד בכוחות עצמם. שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם – שיֵדעו את יסודות התורה, לְדַבֵּר בָּם – שיֵדעו ללמוד תלמוד בעצמם. מי שהוריו לא דאגו לכך, חייב להשלים זאת בעצמו (שועה"ר ת"ת א, ה-ז).

כך יוכלו הצעירים לצאת אל החיים כשהם מצוידים בידיעת ההלכה ובהשקפה הכללית של התורה על החיים, ויוכלו להיות שותפים ביישובו של עולם, להגן על העם והארץ ולהקים משפחה. בהמשך החיים, יקיימו את מצוות תלמוד תורה בשבתות ובחגים ובקביעת עיתים בימות החול (להלן ג, יב-יד), וכך ימשיכו להתגדל בתורה במקביל לניסיון החיים שירכשו, עד שיהיו תלמידי חכמים, וכפי הראוי לכל יהודי, שברבות השנים ייחשב תלמיד חכם.^[7]

ח – לימוד אמונה ומוסר

לימוד האמונה חשוב במיוחד, והוא קודם בחשיבותו ללימוד שאר חלקי התורה, כי בו מתבארת המגמה הכוללת של התורה – ללכת בדרכי ה' ולהביא ברכה ותיקון לעולם, ולכן הוא נקרא 'נשמת התורה'. כיוצא בזה קוראים את פרשת 'שמע' לפני פרשת 'והיה אם שמוע', "כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות" (משנה ברכות ב, ב).

בכלל לימוד האמונה: ההכרה שה' מעל ומעבר לכל הגדרה, וכל מה שאנו יודעים אודותיו הוא כפי מה שהתגלה אלינו במעמד הר סיני ועל ידי הנביאים אודות בריאת העולם והנהגתו. כמו כן לימוד אודות: השגחת ה' בעולם, השכר והעונש, תכלית האדם בעולמו וייעודם של ישראל. כמו כן לימוד משמעותן של המצוות, שכן בכל מצווה באים לידי ביטוי רעיונות אמוניים ומוסריים. וכן לימוד מוסר, והדרכים שבהן האדם מתקן את מידותיו כדי לנהוג בדרך הישר והטוב.

בסדר לימוד הילדים והנערים, לימוד האמונה משולב בלימוד התנ"ך ודברי אגדה שבמדרש. אולם כיוון שנושאי האמונה עמוקים וגבוהים, יש להמשיך להעמיק בהם במשך כל החיים, וככל שאדם רוכש יותר ניסיון וחכמה, כך יוכל להעמיק יותר בלימוד המקרא, בדברי חכמים שבמדרש, ובספרי הראשונים והאחרונים אודות האמונה. מפאת חשיבותם, כללתי יסודות של אמונה ומוסר בסדרת 'פניני הלכה'. היסודות הכלליים מובאים בספר 'אמונה ומצוותיה', והיסודות הנוגעים למצוות השונות הובאו כהקדמות להלכות, ולעיתים כהסבר להן.

לימוד אמונה ומוסר נועד להבנה עיונית שלהם, אולם הלומדים דברי אמונה כדי להתרגש, מקיימים בכך מצוות אהבת ה' ויראתו, שהן מצוות שבלב, אך לא מצוות תלמוד תורה. וכדברי מרן הרב קוק (הקדמת עין איה), על לימוד דברי אגדה ואמונה, שצריך ללומדם בבקיאות ובעיון, והלומדם כדי לעורר את הרגש, "אפילו אם יביאו תועלת לתורה ולתעודה, לתיקון מדות ותיקון מעשים – לא נוכל להכניסו בכלל 'דברי תורה'". אמנם יש לכך "ערך תפילה והתעוררות תשובה", אבל "לא ערך תורה, שהיא יסודו של עולם" (וכ"כ במוסר אביך א, ז; וחזו"א אמונה ובטחון ג, כח).^[8]

ט – חובת המצווה לנשים בימינו

כפי שלמדנו (הלכה ד), חובת הנשים היא לדעת תורה כפי הנדרש להדרכת החיים, כל אשה כפי הנצרך לה לפי כישרונה ולפי הסביבה שבה היא חיה. אך שלא כמו הגברים, אין לנשים חובה לעיין בתורה וללמוד נושאים שאינם קשורים להדרכת החיים. לכן בעבר גם לא היה צורך שנשים ילמדו לקרוא. כך היה במשך כל התקופה שבה האנושות היתה שקועה בבערות, כשרק אחוזים בודדים ידעו לקרוא. מיוחד היה העם היהודי, בכך שחלק גדול מהגברים שבו למדו לקרוא במסגרת חובתם במצוות 'תלמוד תורה'.

בדורות האחרונים, בתהליך שמבשר גאולה, החכמה התפשטה בקרב האנושות. רבים למדו לקרוא ולכתוב, בתחילה באירופה ובארצות שאליהן היגרו אירופאים, ובהמשך בכל הארצות. בתחילה הגברים למדו לקרוא ובהמשך גם הנשים, עד שכיום קרוב לתשעים אחוז מהמבוגרים בעולם יודעים לקרוא. בתוך כך, גם נשים שמנהלות את משק ביתן ומגדלות את ילדיהן, נפגשות עם דעות שונות בתחומי האמונה, החברה, המשפחה והאדם, וכבר אין די להן בידיעה כללית של התורה.

בנוסף, בעבר נשים נצרכו להקדיש את כל זמנן ומרצן לעבודות הבית והטיפול בילדים. אולם בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית עבודות הבית נעשו קלות, ונשים רבות החלו לרכוש השכלה, לעבוד בכל המקצועות, להשתתף בלימוד ובמחקר האקדמי, ולהיות שותפות מלאות בחיי הציבור ובהנהגתו. בתוך כך, נשים נפגשות עם שאלות נוספות מכל תחומי החיים.

לפיכך, כדי לדעת כיצד לחיות כיום על פי התורה, ולדעת את הדרכתה בתחומי האמונה והמוסר, היחיד, המשפחה והחברה, חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה כמבואר בתלמוד ובמפרשיו. בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה, כדי להבין את החזון הכללי של התורה. כמו כן, חובה ללמוד את יסודות האמונה ואת תולדות גילוי האמונה על ידי ישראל, כמבואר בתנ"ך ובדברי חכמים, ראשונים ואחרונים, כדי להבין את הרעיון המוסרי והאידיאלי שבתורה לתיקון העולם. ככל שאשה מוכשרת יותר בלימוד, כך האתגרים שלפניה גדולים יותר, ובמקביל עליה להעמיק יותר בלימוד התורה.

בסדרת 'פניני הלכה' השתדלתי להציע אפשרות לקיום החובה המוטלת על גברים ונשים כאחד, בהיקף ובהעמקה הנראים לי כמתאימים. אמנם במצוות המיוחדות לגברים, כדוגמת תפילין וציצית, די לנשים ללמוד את ההלכות שבהן מבואר כלל המצווה.

נמצא שבפועל, אחר שחובת הלימוד בהלכה, באמונה ובמוסר התרחבה מאוד, ההפרש בין חובת הגברים לנשים הצטמצם, ואף את מה שנשים חייבות, רוב הגברים אינם מספיקים ללמוד כיום.^[9]

י – לימוד תלמוד לנשים

כפי שלמדנו, חובת לימוד התורה לנשים התרחבה מאוד, אולם עדיין נותר הבדל, שגברים חייבים בלימוד התלמוד ונשים אינן חייבות. כלומר, אף שנשים צריכות ללמוד את ההלכה ביסודיות ובעמקות, תוך הבנת שורש סברת ההלכה כפי שמבואר בתלמוד ובמפרשיו, הן אינן חייבות ללמוד את הדעות השונות שלא נפסקו להלכה ואת התהליך שהתרחש עד ההגעה למסקנה ולסברה המזוקקת.

ואף שאינן מצוּות בזה, נשים שרוצות להרחיב את לימודן בתלמוד מקיימות מצווה. אלא שבפועל ישנה בעיה: לימוד התלמוד דורש מיומנות גבוהה וידיעה רחבה בתורה, ובלא זאת מסתבר שהלומד יטעה בהעלאת סברות מוטעות. לשם כך הבנים לומדים במסגרת בית מדרש שעות רבות, ורק לאחר שנים רבות הם לומדים לטעון טענות שיכולות להתקבל להלכה. וכיוון שקשה לנשים להגיע לרמה הנדרשת בלא אותה השקעה של זמן ובלא בית מדרש, יש חשש שיטענו טענות מוטעות, וכפי שכתב הרמב"ם (תלמוד תורה א, יג).

בכל אופן, להלכה ולמעשה, אחר שחובת המצווה לנשים התרחבה מאוד, חובה להקדים ללמוד תחילה את מצוות התורה והלכותיהן, עם סברותיהן וטעמיהן, וכן את יסודות האמונה והמוסר. כך הדין לגברים, שחייבים בלימוד התלמוד, ועל אחת כמה וכמה לנשים. לאחר לימוד רחב ויסודי של כל המצוות וההלכות, החשש שהתלמוד יילמד באופן מוטעה פוחת, אך לא נעלם. לפיכך, לומדות התלמוד צריכות לזכור שלימוד תלמוד ברמה בסיסית, או בלא קבלת מסורת בית מדרש, עלול לגרום להבנות מוטעות. לעומת זאת, בלימוד הלכה באופן יסודי, עם הסברות המזוקקות שעולות מהתלמוד ומפרשיו, אין כמעט חשש טעות. ומי שתחזור שוב ושוב על לימוד ההלכה, תוכל לשמש כמורה טובה להלכה, שיודעת לענות על רובן הגדול של השאלות ההלכתיות שמזדמנות לאדם. מתוך כך, על גבי הבסיס המוצק של לימוד הלכה, אמונה ומוסר, נשים שירצו בכך – יוכלו להמשיך להתעלות בלימוד התלמוד עד לרמה הגבוהה ביותר.^[10]

יא – הדרכות בבחירת נושא הלימוד

במקביל להדרכה שהובאה במשנה במסכת אבות (ה, כא), בשם התנא יהודה בן תימא: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לתלמוד", מובאת הדרכה נוספת (קידושין ל, א), בשם התנא רבי יהושע בן חנניא: "לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד".

כלומר, ההדרכה הטובה לתלמידי חכמים, לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים: שליש למקרא, שליש להלכה, ושליש ללימוד טעמי ההלכה וסברותיה. ואף שהזמן הנצרך ללימוד התנ"ך מועט מהזמן הנצרך ללימוד ההלכה, והזמן הנדרש לשניהם מועט מהנדרש לתלמוד, הכוונה היא שבתחילה, כדי לבסס את ידיעת שלושת חלקי התורה, צריך לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים. ולאחר שיֵדע את התנ"ך יוכל להקדיש ללימודו פחות זמן, וכן לאחר שיֵדע את ההלכה למעשה, יקדיש לה פחות זמן, ואז עיקר לימודו יופנה לתלמוד, שהוא העיון בסוגיות ההלכה והעמקה במקרא ובאגדה (רמב"ם ת"ת א, יא-יב; שו"ע יו"ד רמו, ד; שועה"ר הל' ת"ת ב, ב).

ויש אומרים, שאין כוונת חכמים לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים, אלא שנכון לכל אדם ללמוד במהלך השבוע בכל אחד משלושת התחומים (ר"ן ע"ז בדפי הרי"ף ה, ב). וכן סובר רבנו תם, אלא שלדעתו בלימוד התלמוד הבבלי יוצאים ידי הדרכת חכמים, שכן בלולים בו מקרא, משנה ותלמוד (תוס' סנהדרין כד, א). וכן נוהגים רבים מישראל, וכן כתבו כמה פוסקים (רמ"א יו"ד רמו, ד; ש"ך ה). וזאת בתנאי שכאשר לומדים בתלמוד את פירושי הפסוקים, מתבוננים במשמעותם, ובכל סוגיה מגיעים אל המסקנה ההלכתית, וכך לימוד התלמוד אכן כולל גם מקרא והלכה.

עוד הדרכה חשובה אמרו חכמים (ע"ז יט, א): "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", שנאמר (תהלים א, ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". שכן כאשר אדם לומד בנושא ובספר שהוא חפץ בו, הוא מסוגל ללמוד ביתר שקידה והבנה, ויכול להתקשר יותר אל תלמודו, לשמוח בו ולזכרו (רש"י שם). הדרכה זו היא הן על הספר שהלומד חפץ בו והן על התחום שהוא חפץ בו, כגון: הלכה או גמרא, אגדה או תנ"ך; עיון עמקני או דקדקני; הלכות שבת או הלכות ממונות; ראשונים או אחרונים, וכיוצא בזה. הוסיפו וביארו, שמן הסתם המקום שאליו אדם נמשך הוא המתאים יותר לשורש נשמתו, ועל ידי לימודו יגלה את האות המיוחדת שלו בתורה (שבט מוסר א; אדיר במרום עמ' עא; שם עולם ל'חפץ חיים' א, יג; אורות התורה ט, יב).

אמנם החובה הקודמת היא להקיף את יסודות התורה, ולכך צריכה להיות מכוּונת תוכנית הלימוד לילדים ולנערים. אלא שגם בימי הנעורים ראוי להקצות זמנים שבהם הילדים והנערים ילמדו בספרים שליבם חפץ. וכן מבוגרים שכבר למדו את יסודות התורה, צריכים ללמוד בספרים שליבם חפץ, יחד עם קביעת סדרים לחזרה על יסודות התורה כדי שלא ישכחום (חיד"א חומת אנך תהילים א, ב. עי' אורות התורה ט, יב; פנקסי הראי"ה טז, ג).

עוד אמרו (ע"ז יג, א), שלא מכל רב אדם זוכה ללמוד, ולכן מותר לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד תורה אצל רב שמתאים לו, אף שיש רב כמותו בארץ (שו"ע יו"ד שעב, א). וכן תלמיד שרוצה ללכת למקום שבו יש רב שלדעתו יוכל ללמוד אצלו יותר, ואביו מוחה בו לפי שדואג לשלומו, אינו צריך לשמוע לאביו (תרוה"ד מ; שו"ע יו"ד רמ, כה).

יב – המצווה לזכור את הלימוד

מצווה לזכור את התורה, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים". לשם כך צריך לחזור על הלימוד, וכן אמרו חכמים (קידושין ל, א): "וְשִׁנַּנְתָּם, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר – אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". כלומר, המצווה היא להבין ולזכור את דברי התורה, כדי לקיימה כהלכתה, וכדי להשיב לשואלים בהלכה תשובה מדויקת. בנוסף, מעלה גדולה לאדם שדברי התורה, שהם דברי אלוהים חיים, מונחים בזכרונו, שעל ידי כך הוא דבק בתורה ובה' נותן התורה, וחייו מתרוממים ומתקדשים ומקבלים השראה והדרכה מדברי התורה. אמרו חכמים (סנהדרין צט, א): "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר… כל הלומד תורה ומְשַכחהּ, דומה לאשה שיולדת וקוברת".

החובה היא לזכור את הנוגע להדרכת החיים על פי התורה, בהלכה ובאמונה. ואם את מה שעליו לזכור שכח מחמת שהתעצל ולא התאמץ לזוכרו, עבר באיסור. וכפי שאמרו חכמים במשנה (אבות ג, ח): "כל השוכח דבר אחד ממשנתו – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד, ט): רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יכול אפילו תקפה עליו משנתו (ששכח אותה שלא ברצונו)? תלמוד לומר (שם): וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הא אינו מתחייב בנפשו עד שיֵשב ויסירם מלבו". וכן אמרו חכמים (מנחות צט, ב), שהמתרשל מלחזור על לימודו ושוכח אותו, עובר באיסור.

אמנם ישנו הבדל בין התקופות, כשהיה אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה, היתה חובה גמורה לזוכרם, שאם לא כן, לא היתה דרך לחזור ולהיזכר בהם. ומעת שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, חומרת החובה לזכור בדייקנות פחתה. וכיום, שעל ידי מאגרי המידע הממוחשבים ניתן להיזכר בקלות בכל דבר תורה והלכה, החובה היא לזכור את יסודות התורה הנצרכים להדרכת החיים השוטפים, ובכלל זה לדעת אימתי מתעוררת שאלה הלכתית שצריך לברר. ורק אם את היסודות הללו שכח – עבר באיסור שכחה. ותלמיד חכם צריך לזכור את ההלכות שהוא צריך להורות לתלמידיו ולשואליו.^[11]

מעבר לחובת החזרות לשם זיכרון, החזרות המרובות על הלימוד מבטאות את הדבקות של הלומד בדברי התורה. סיפרו על הגר"א, שהיה בודק את תלמידיו לפי יחסם לחזרות. שכל תלמיד שהחזרות משעממות אותו – ידע שלא יצליח לגדול בתורה. וכל מי שאהב לחזור על לימודו, ובכל חזרה התחדשו לו הבנות נוספות – ידע שהוא מסוגל להגיע להשגות גבוהות בלימוד (מנוחה וקדושה א, כד).

א – ערך העבודה – ללכת בדרכי ה'

מתחילה כשברא הקב"ה את העולם, בראו חסר, כדי לתת לאדם, שנברא בצלם אלוהים, אפשרות להיות שותף עמו ביישובו של העולם ובתיקונו. לכן, אף בהיותו בגן עדן, עוד לפני שחטא, האדם נועד לעסוק ביישובו של עולם. שנאמר (בראשית ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". וכן נאמר (שם ה): "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". וכן אמרו חכמים (זו"ח בראשית ט, ב): "בֹא וראה למה ברא הקדוש ברוך הוא את האדם אחרון לכל הנבראים, אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי – שהוא אחרון למלאכתו – ברא בו את האדם, אמר לו לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך – אתה תשתדל בה". כיוון שזה תפקידו של האדם, אמרו חכמים (אדר"נ יא) שלא ניתנה רשות לאדם לאכול מפירות גן העדן "עד שעשה מלאכה".

לאחר חטא אדם הראשון, לא די היה בעבודה רגילה, אלא האדם נצרך לעבודה קשה ומפרכת, כדי לתקן את חטאו, ועל כן נגזר עליו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). וכך, בעודו עוסק בעבודתו הקשה להשיג לחם, האדם מתקן את חטאו ומְפַתח את עצמו ואת העולם. אמרו חכמים (זו"ח בראשית ט, א): "צריך האדם להשתדל בדרך ארץ (עבודת הפרנסה) ולעשות עתים לתורה ולהיות עמלו בשני הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכחת עוון. ושמא יאמר אדם: 'הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות בה! אמור לו: שוטה! כבר קדמך יוצרך, שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם".

וכן אמרו חכמים (פסחים קיג, א): "פְּשוֹט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא: כהנא אנא, וגברא רבא אנא, וסניא בי מלתא". כלומר, העיקר שתתפרנס ממעשה ידיך, ואפילו ממלאכה שנראית בזויה כפשיטת עור נבלה בשוק, ואל תאמר: 'כהן אני, אדם גדול אני, ואין ראוי לי שאעשה מלאכה בזויה שכזו'. כי עיקר כבודו של האדם, שהוא מתפרנס מיגיע כפיו ואינו נצרך לבריות. וכדברי חכמים (נדרים מט, ב): "גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה". וכדברי חכמים (ב"ב קי, א): "לעולם ישכיר אדם עצמו (אפילו) לעבודה שהיא זרה לו (שאינה לפי כבודו), ואל יצטרך לבריות", כי ההצטרכות לבריות או לתקציבי רווחה – בזויה מכל מלאכה שהיא. וכן הורו חכמים (אבות א, י): "אהוֹב את המלאכה", וכדברי רבנו בחיי (שם): "בא להזהיר על המלאכה – שיאהבנה, אי זו מלאכה שתהיה ושתזדמן לו, כי היא מידה טובה, מסלקת חרפת הבריות, והיא היא סיבת קיומו של אדם וחייו בעולם הזה".

הרי שהעובד לפרנסתו ומיישב את העולם, מקיים מצווה גדולה, והולך בדרכי ה' שברא את העולם וצווה על האדם להמשיך ליישבו ולשכללו. וכן אמרו חכמים (אדר"נ נ"ב, כא): "גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת – כך נצטוו על המלאכה, שנאמר (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ".^[1]

ב – דור המבול ומורשתו של נח

האתגר הגדול של הדורות שלפני מתן תורה היה לחיות בדרך ארץ, היינו לעבוד בחריצות, להוציא בעמל כפיים לחם מן האדמה, לפתח בתושיה דרכים לייעול העבודה והטבת חיי האדם, ולא לבזוז את אוצרות הטבע באכילה מן החי והצומח עד שמשאבי הטבע יתכלו. וזה היה חטאם של בני דור המבול, שזכו לשפע רב, וכפי שסיפרו חכמים (תנחומא בראשית מ): "שהיו זורעים שנה אחת, והיה עושה תבואה לארבעים שנה". אך במקום להשקיע בעבודה וביצירה, ולהשביח את האדמה ואת היבול כדי להרבות את השפע בעולם, התגאו, התעצלו וניצלו את משאבי הטבע, והארץ נשחתה (סנהדרין קח, א). כיוון שחטאו בדרך ארץ, החלו לסבול ממחסור והיו חומסים וגונבים, שנאמר (בראשית ו, יא-יג): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".

זהו שאמרו חכמים (סנהדרין קח, א): "בֹא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל". וכן אמרו (ירושלמי מעשרות ב, ד): "גדולה מלאכה, שלא חרב דור המבול אלא מפני הגזל", שהואיל והתבטלו ממלאכה – סבלו מחסור וחטאו בגזל (ר"ש סירליאו שם). כלומר, אף שבני דור המבול חטאו בעבודה זרה, בשפיכות דמים ובגילוי עריות, העבירה החמורה שהכריעה את דינם לאבדון היתה גזל, כי היא הפוגעת ביותר בתפקידו הבסיסי של האדם, לעסוק ביישובו של העולם. שכן כאשר אדם יודע שאם יעבוד יזכה ליהנות מיגיע כפיו, הוא מתמסר למלאכתו ועובד בחריצות, והאדמה נותנת את יבולה, והעולם מתפתח ומשגשג. אך כאשר הוא חושש שיגזלו את יבולו, ניטל ממנו הרצון לעבוד, ובמקום לתכנן כיצד לעבוד ולהגדיל את השפע, הוא חושב כיצד לגנוב משכניו את המעט שעוד נותר, ובינתיים הארץ נשחתת.

לעומת בני דורו, נח עמד בצדיקותו ולא גזל מאחרים ועבד את אדמתו בחריצות. ואף המציא את המחרשה, כדי להיטיב את עיבוד האדמה ולהרבות את היבול. כפי שאמרו חכמים, שעד נח היו מעבדים את האדמה בידיהם, וכשהיו זורעים חיטים היתה האדמה מוציאה קוצים רבים. משבא נח, המציא את כלי המחרשה, והיו זורעים חיטים והאדמה הוציאה חיטים. על כן נאמר עליו (בראשית ה, כט): "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (תנחומא בראשית יא, רש"י שם). זו היתה מורשתו של נח: לעסוק ביישובו של עולם, ולא להתפתות אחר בני דור המבול שבזוּ לעבודה והתעצלו בה, ובזזו את עבודתם של זולתם והשחיתו את העולם. או בהגדרה כוללת יותר, להיות שותף עם ה' ביישוב העולם ובשמירתו, ולשמור את שבע המצוות שמבטאות את המוסר הבסיסי.

ג – העבודה והחריצות

ספר משלי מלא בהדרכות חשובות לאדם, שיהיה חרוץ במלאכתו ולא יתעצל. כדוגמת מה שנאמר (משלי ו, ו-יא): "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל – תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ. עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב? מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ? מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב". וכן נאמר (שם י, ה): "אֹגֵר בַּקַּיִץ – בֵּן מַשְׂכִּיל, נִרְדָּם בַּקָּצִיר – בֵּן מֵבִישׁ". ונאמר (יב, יא): "עֹבֵד אַדְמָתוֹ – יִשְׂבַּע לָחֶם, וּמְרַדֵּף רֵיקִים – חֲסַר לֵב". "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ – אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית" (יח, ט). "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב" (יט, טו). "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ, וְשָׁאַל בַּקָּצִיר – וָאָיִן" (כ, ד). "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" (כא, כה). "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי – אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי – לָקַחְתִּי מוּסָר" (כד, ל-לב).

כדי שאדם יוכל להתמיד בעבודתו בחריצות נכון שילמד מקצוע, ועל ידי כך יהיה שמור ומוגן מעבירות חמורות שאורבות לפתחו של הבטל ממלאכה. כדברי חכמים (תוספתא קידושין א, ט): "כל שבידו אומנות, למה הוא דומה? לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסים לתוכו, ואין עוברים ושבים נכנסים לתוכו, ואין רואים את מה שבתוכו. וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם פרוץ שבהמה וחיה נכנסים לתוכו, ועוברים ושבים נכנסים לתוכו, ורואים מה שבתוכו".

גם אדם עשיר שאינו נזקק לעבוד לפרנסתו, כגון שירש ירושה גדולה – צריך לעבוד, הן מפני הערך הגדול של העיסוק ביישובו של עולם, והן כדי להינצל מהבטלה, שמביאה לידי חטא. וכפי שהורו חכמים (אבות א, י): "אהוב את המלאכה". כלומר, "אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שיעמום" (רע"ב), "והיא מדת החולי" (רבנו יונה).

ואף כאשר אין תועלת גדולה בעבודתו, הורו חכמים שיעבד את שדהו, כדי שלא יהיה בטל. "שנאמר (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. ומה תלמוד לומר וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ? להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרֵבות – ילך ויתעסק בהן" (אבות דר' נתן נ"א יא). כלומר, אף שיש לו שדות שאינן מסוגלות להניב פירות רבים, יעבד אותן ויוציא את הפירות שניתן להוציא מהן. וכדברי המאירי (שם): "שיתעסק באיזה דבר של תועלת ולא יעמוד בטל, שהבטלה גורמת לו דברים קשים".

כיוון שיצר הרע מתגבר כנגד הדברים החשובים ביותר, צריך האדם להתחזק בהם, וכפי שאמרו חכמים (ברכות לב, ב): "ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הם: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ". 'דרך ארץ' היינו עבודה לפרנסה וליישובו של עולם (רש"י שם).

ד – דרך ארץ קדמה לתורה

אמרו חכמים (ברא"ר לט, ח) על אברהם אבינו, שהלך במצוות ה' אל הארץ המובטחת כדי להביא ברכה לעולם: "בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיוון שהגיע לסולמה של צור (בצפון הארץ), ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".

גם הברכה שה' מביא לעולם, באה לאדם על ידי עבודתו. שנאמר (דברים טו, יח): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה", אמרו חכמים (ספרי שם): יכול תבוא הברכה כשהוא בטל? "תלמוד לומר: בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". וכן למדנו מיצחק אבינו, שעבד בחריצות רבה מאד בחפירת בארות מים ובטיפול במקנה, שנאמר (בראשית כו, יד): "וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה". וכל כך הצליח, עד שקינאו בו הפלישתים ורבו עמו, ואמרו לו (שם טז): "לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". בעקבות זאת הבטיח לו ה' (שם כד): "וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ". הבין יצחק אבינו שהברכה תתקיים על ידי עבודתו, והתחזק לעבוד ביתר חריצות, כמו שאמרו חכמים (תוספתא ברכות ו, ח): "דרש יצחק ואמר, הואיל ואין הברכה שורה אלא על מעשה ידי, עימר וזרע". וכך היה, בעקבות התחזקותו בעבודה בחריצות, זכה לברכה כפולה ומכופלת.

גם יעקב אבינו השתבח בכך שעבד בחריצות רבה אצל לבן הארמי. ואף שלבן רימה אותו, ויכול היה למצוא תירוצים רבים להתרשל במלאכתו, עבד ביושר ובנאמנות בשמירת הצאן ובטיפוחו. שנאמר (בראשית לא, לח-מא): "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". בזכות כך, למרות כל הרמאויות של לבן, התעשר יעקב מאד, שנאמר (שם ל, מג): "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד, וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים". לא זו בלבד, אלא שאמרו חכמים (ברא"ר עד, יב), שחייו של יעקב אבינו ניצלו בזכות עבודתו, שכאשר רדף אחריו לבן הארמי כדי להורגו ולבזוז את רכושו, הציל אותו ה' בזכות היותו חרוץ בעבודתו. "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, שנאמר: לוּלֵי אֱלוֹהֵי אָבִי, אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי. ומלאכה הצילה נפשות, שנאמר: אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלוֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".

על פי כל זה אפשר להבין, שהעיסוק ביישובו של עולם הוא הבסיס לקבלת התורה, שמתוך קבלת האחריות לשמירת העולם ולשכלולו, ניתן לקבל את התורה שמדריכה אותנו כיצד לתקן את העולם ולרוממו באופן הנכון. לכן האנושות היתה צריכה לרכוש תחילה את מעלת 'דרך ארץ', כלומר, ללמוד להתמודד עם קשיי הפרנסה ולהתארגן במסגרת חברתית, ומתוך כך יכלו האבות להתקדש ולקבל את ההדרכה האלוהית להקים את עם ישראל שיקבל את התורה. זהו שאמרו חכמים (ויק"ר ט, ג): "עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה", שנאמר (בראשית ג, כד): "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים", "דרך – זו דרך ארץ, ואחר כך עץ החיים – זו תורה".

ה – לעשות את העולם משכן לשכינה

גדולה מלאכה, שעל ידה ישראל עושים משכן לשכינה. לכן כשאסרה התורה על ישראל לעשות כל מלאכה בשבת, אסרה את שלושים ותשע המלאכות שעל ידן הקימו את המשכן (שבת מט, ב), שהן כל המלאכות שיש בהן יצירה, והן המלאכות שעל ידן האדם מיישב את העולם. ואף שיש חשיבות גדולה למלאכות, ובמיוחד כאשר עושים בהן את המשכן, ציוותה התורה לשבות מהן בשבת, כדי שמתוך השבת תימשך השראה וברכה למלאכת המשכן ולכל מלאכתו של האדם (פנה"ל שבת ט, ב).

בתוך כך למדנו דבר נפלא, שכל המלאכות החשובות שאדם עושה בעולם – הן המלאכות שבהן הקימו את המשכן, וממילא מובן שגם כל המלאכות שאדם עושה ליישובו של העולם נועדו לעשות את העולם כולו משכן לגילוי השכינה, כלומר לגילוי הערכים האלוהיים בעולם. באופן זה האדם דבק בה' וממשיך את רצונו הטוב לעולם. אלא שבמשכן הרעיונות האלוהיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני.

'שולחן לחם הפנים' שהיה בבית המקדש, שעליו היו מעלים בכל שבת שנים עשר לחמים כנגד שבטי ישראל, ביטא את הערך המקודש של כל העבודות שהאדם עוסק בהן כדי לפרנס את משפחתו וליישב את העולם. וכאשר הוא עושה אותן לשם שמיים, כפי הדרכת התורה, הוא ממשיך את קדושת המקדש לעבודתו. וכדרך שאמרו חכמים, שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י ספרא). כך לדוגמה, העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות ומפריש מעשר כספים מרווחיו – ממשיך את קדושת המקדש לבנק ומקריב את קרבנותיו. וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית היטב מִקור, גשם וחום, לעשותו נוח, יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – ממשיכים על ידי עבודתם את קדושת המקדש ועבודת הקרבנות אל הבתים שהם בונים. וכן בכל המלאכות.

כל כך חשובה העבודה ליישובו של עולם, עד שאמרו חכמים (סנהדרין נח, ב): "נכרי ששבת – חייב מיתה, שנאמר (בראשית ח, כב): וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". כי רק לישראל שקיבלו את השבת, והיא עבורם מקור ברכה לששת ימי המעשה, מותר לשבות (ראו פנה"ל שבת כה, א). אבל לנוכרי אסור לקבוע יום לבטלה. אמנם כאשר המטרה היא לנוח כדי לצבור כוח – מותר, כי אף זה צורך העבודה (חת"ס סנהדרין שם).

ו – ערך העבודה בהלכה

חובה מהתורה על ההורים ללמד את ילדיהם אומנות שיתפרנסו ממנה (קידושין כט, א; מכילתא). משמעות המצווה ופרטיה יבוארו להלן בהלכה יח.

אמרו חכמים (כתובות נט, ב), שאף אשה עשירה שיש לה שפחות ואינה צריכה לעבוד לצורכי הבית, נכון שתעבוד. כי "הבטלה מביאה לידי שעמום", כלומר ניוון ושיגעון. ואמנם אם תתעסק במשחקים, כגון שחמט או גידול חיות מחמד, לא תגיע לידי 'שיעמום', אבל עדיין ישנו חשש שהבטלה תביא אותה לידי חטא, וכפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל: "שהבטלה מביאה לידי זימה" (כתובות סא, ב). על כן, אם יש ויכוח בין הבעל לאשה, שהאשה רוצה להתבטל מכל מלאכה, והאיש מבקש שתשתתף בעבודות הבית או הפרנסה, חובה על האשה לעבוד. וכן להיפך, אם האיש רוצה שאשתו תתבטל מכל מלאכה ואילו האשה רוצה לעבוד, אסור לבעל להפריע לאשתו לעבוד (שו"ע אה"ע פ, ב-ג).

עוד אמרו חכמים (סנהדרין כד, ב), שהמעבירים את זמנם בבטלה, כגון במשחקי קובייה, פסולים לעדות, "לפי שאין עסוקים ביישובו של עולם" (שו"ע חו"מ לד, טז). וכן כתב הרמב"ם (עדות יא, א): "מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ (עבודה), הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך – חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו".

כמו כן, אף שמצווה מהתורה לקום לכבוד תלמיד חכם מלוא קומתו מעת שייכנס לתוך ד' אמותיו, ולפני רבו המובהק מעת שיראה אותו ועד שיתכסה מעיניו או עד שיגיע למקומו (שו"ע יו"ד רמד, ט), הורו חכמים שהעוסק בעבודתו, וקימתו תגרום לו להתבטל מעט ממלאכתו, אינו חייב לקום. ואם הוא עוסק במלאכת אחרים, גם אם ירצה להחמיר על עצמו ולקום, אינו רשאי (שם ה).

וכן תיקנו חכמים לקרוא בתורה, בימי שני וחמישי שלושה עולים, ובראש חודש וחול המועד ארבעה עולים, והזהירו שלא להוסיף עוד עולים על מה שתיקנו, מפני 'ביטול מלאכה' (מגילה כב, ב; פנה"ל חפצי קודש טו, ב).

כיוצא בזה, כשהפרנסה היתה דחוקה מאוד, הקילו חכמים לפועלים שיקראו חלק מקריאת שמע בתוך מלאכתם, ויקצרו בתפילתם ובברכת המזון, כדי שלא יתבטלו ממלאכתם (ברכות טז, א; שו"ע או"ח סג, ז-ט; קצא, א-ב).

כמו כן, למדנו על חשיבות העבודה ממה שגזרה התורה שהגונב שה ישלם פי ארבעה משוויו, ואילו הגונב שור ישלם פי חמישה, שנאמר (שמות כא, לז): "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ – חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה". וזאת משום שעל ידי השור היו חורשים, והגונבו ביטל את בעליו ממלאכתו. וכדברי רבי מאיר (תוספתא ב"ק ז, ג): "בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם: שור, מפני שביטלו ממלאכתו, משלם חמשה; שה, מפני שאין לו מלאכה, משלם ארבעה" (וכן בב"ק עט, ב). הרי לנו ש"אף על פי שצריך אדם להיזהר מכל דבר שיגיע ממנו נזק לחברו, בביטול מלאכה שלו צריך להיזהר ביותר" (מאירי שם).

עוד אמרו חכמים (ספרי ראה קמ), שציווה ה' את ישראל לחגוג את חג השבועות יום אחד בלבד, כדי שלא לבטלם ממלאכתם, שאז עונת הקציר העמוסה במלאכה. "רבי שמעון אומר: פסח וחג (סוכות) שאין עונות מלאכה, עשה זה שבעה וזה שמונה. עצרת (חג השבועות) שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד. מלמד שחסך הכתוב לישראל", שלא יצטרכו להתבטל ממלאכתם. (וכן למדנו בר"ה כג, א, שהדליקו משואות רק בחודש חסר, כדי שלא לגרום ביטול מלאכה יומיים).

ז – מעלת תלמיד חכם הנהנה מיגיעו

אמרו חכמים (ברכות ח, א): "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", מפני שלגבי הנהנה מיגיעו נאמר (תהלים קכח, ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ", דרשו חכמים (שם): "אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה, וְטוֹב לָךְ לעולם הבא". ואילו לגבי ירא שמיים נאמר (תהלים קיב, א): "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'", אַשְׁרֵי בעולם הזה, אך לא נאמר 'טוֹב לָךְ' לעולם הבא. כלומר, מעלתו של תלמיד חכם שמתפרנס מעבודתו גדולה ממעלתו של תלמיד חכם שאחרים מפרנסים אותו, למרות שזה שמתפרנס מעבודתו לומד פחות שעות ביום (מהרש"א ופני יהושע שם; תשב"ץ א, קמח). וכך נפסק להלכה: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (רמב"ם תלמוד תורה ג, יא; טור ורמ"א יו"ד רמו, כא).

וזאת משום שהמתפרנס מעבודתו נושא באחריות לקיומו, ומגלה בכך את צלם אלוהים שבו. כפי שנאמר לאדם הראשון, שייעודו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (לעיל א), היינו להתפרנס בכוחות עצמו. וכיוון שהוא מבטא בכך את הכשרונות שה' נתן בו, הוא נהנה מיגיע כפיו. ובכך הוא אף דבק במידתו של הקב"ה, שברא את העולם חסר ונתן מקום לאדם להשלימו ולהיות שותף בקיומו. כיוון שכך, כתב המהר"ל (נתיב העושר א): "כי הנהנה מיגיע כפו – אי אפשר שלא יגיע גם כן לאהבת ה'". לעומת זאת, מי שאינו מפרנס את עצמו ונעזר באחרים, נעשה תלוי בזולתו, ומחשבתו טרודה האם יתנו לו וכמה ואיך, וצלם אלוהים שבו נחסר (עפ"י מהר"ל שם).

וכן אמרו חכמים (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עון". כלומר, גם תלמידי חכמים צריכים לשלב עם תורתם דרך ארץ, היינו מלאכה לשם פרנסה. ואם לא יעשו כן, הם עלולים להגיע לידי עוון. מפני שרק היגיעה בתורה ובמלאכה מרחיקה את האדם מן העבירה, כי התורה מתקנת את נשמתו, והמלאכה את גופו, וכך הוא נעשה שלם (מאירי, מהר"י אלאשקר במרכבת המשנה ומהר"ל אבות שם).

ועוד, שאם אינו עוסק במלאכה, הוא עלול להיות מפונק ולהיגרר אחר התאווה. ועוד, שכדי לקבל את מזונותיו, יצטרך להחניף לבעלי ממון ולאהוב מתנות. ועוד, שפעמים יהיה נזקק למזונותיו ויתפתה לשקר ולגנוב ולהמר ולשלוח יד בממונם של אחרים (מאירי, תשב"ץ במגן אבות, ברטנורא אבות שם). וכדברי רבנו יונה (שם): "ולא ינוח ולא ישקוט עד יעבור על כל המצוות האמורות בתורה".^[2]

כיוצא בזה למדנו, שרבי חנינא בן דוסא ואשתו לא רצו לקבל מתנה שלא הגיעה אליהם בזכות עמל כפיהם. ואף שהיתה זו רגל של זהב שניתנה להם בדרך נס מן השמיים, מפני שלמדו בחלומם שמתנה זו פוגמת את מעלתם ומפחיתה משכרם בעולם הבא (תענית כה, א; מהרש"א וחפץ ה' ברכות ח, א).

אמנם תלמידי חכמים שמשמשים כמורים, ר"מים ורבני קהילות, נחשבים כעוסקים במלאכתם, ואין מעלה בכך שיתפרנסו מעבודה אחרת, כאשר היא תהיה על חשבון הוראת התלמידים והקהילה (ראו להלן בסוף הערה 15, ולהלן ו, ג-ד).

ח – הנהגת חכמים

גדולי התנאים והאמוראים התפרנסו ממלאכתם, ועשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, וזכו ששתיהן התקיימו בידם (ברכות לה, ב). שעל ידי שלמדו תורה בשקידה והסתפקו במועט, זכו לעזרה משמיים, שלא נפלו עליהם הוצאות גדולות, ובזמן קצר יחסית הצליחו לפרנס את משפחתם. ואמנם החכמים שהתמנו לתפקידי מנהיגות הפסיקו לעסוק במלאכתם, ואם לא היו עשירים מחמת עצמם, הציבור היה מעשיר אותם, כדי שיהיו מכובדים ודבריהם יישמעו (קידושין ע, א). אולם כל זמן שלא התמנו למנהיגים, אף שהיו תלמידי חכמים גדולים ועצומים, עסקו במלאכתם.

וכדרך שאמרו על שמעון בן שטח, שלפני שהתמנה להיות נשיא הסנהדרין עסק בפשתן (ירושלמי ב"מ ב, ה). ואבא חלקיה, שהיה בעל תפילה ומלומד בנסים, היה עובד בחריצות בשדה ומתפרנס בדוחק כשכיר (תענית כג, א). וכן הלל הזקן, לפני שהתמנה להיות נשיא היה חוטב עצים, ומקבל טרפעיק (מטבע) בשכרו, בחציו התפרנס ובחציו שילם לשומר בית המדרש (יומא לה, ב). שמאי הזקן היה בנאי, ועל כן אמת הבניין היתה בידו (שבת לא, א; תשב"ץ א, קמז). וכן אבא יוסף היה בנאי מומחה, ומתוך עבודת הבנייה הבין בתורה בתחומי הבנייה (שמו"ר יג, א). רבי יהושע, שפעמים רבות נפסקה הלכה כמותו, היה יוצר מחטים בעזרת פחמים (ברכות כח, א; ירושלמי ד, א). רבי עקיבא התפרנס בדוחק רב מהבאת עצים מן השדה ומכירתם, ומהם גם היה מדליק אש כדי להתחמם בה וללמוד לאורה בלילות (אבות דרבי נתן ו). רבי מאיר, שאמרו עליו שאין בדורו כמותו, התפרנס מכתיבת סת"ם (עירובין יג, א). רבי יוסי בן חלפתא, שהלכה כמותו כי נימוקו עמו, התפרנס מעיבוד עורות (עירובין מו, ב; יד, ב; שבת מט, א-ב).

וכן האמוראים: רבי ינאי, מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, היה חקלאי ועסק בנטיעת כרמים (ב"ב יד, א). שמואל, מהדור הראשון של אמוראי בבל, שהלכה כמותו בדיני ממונות, היה רופא ובעל שדות, ונהג לבודקם בכל יום (ב"מ פה, א; חולין קה, א). רב הונא, בן הדור השני לאמוראי בבל, לפני שהתמנה להיות ראש הישיבה הגדולה בסורא, התפרנס מהשקיית שדות, וכשהיו באים אליו אנשים כדי שידון אותם בדין תורה, היה אומר להם שיעמידו אדם אחר שישקה את השדה במקומו, כדי שיוכל להתפנות לדון אותם (כתובות קה, א). רב חנינא ורב אושעיא, שעלו מבבל לארץ ישראל ולמדו אצל רבי יוחנן, התפרנסו מעשיית סנדלים (פסחים קיג, ב). עליהם מסופר שבראו בכל ערב שבת עגל ואכלוהו, אבל לא התפרנסו ממעשי ניסים, אלא ממלאכתם (סנהדרין סה, ב; עי' פנה"ל אמונה ומצוותיה כ, 1). רב כהנא התפרנס מעשיית סלים ומכירתם (קידושין מ, א). רב פפא, בן הדור החמישי של האמוראים, היה עובד בשדות, ויש אומרים שהתפרנס מעשיית שֵׁכר (ב"מ קט, א; פסחים קיג, א). רבי אבדימא היה מוכר בשר, ורבי אבהו ייצר בדים, ורבי זירא עסק בכותנה, ורבה מכר אמבטיות (ירושלמי ב"מ ד, ז). היו חכמים שאף נקראו על שם מלאכתם, כדוגמת שמעון הפקולי שעסק בצמר גפן (ברכות כח, ב); רבי יוחנן הסנדלר (אבות ד, יא); נחום הלבלר שהיה סופר (פאה ב, ו); רבי ישבב הסופר שהיה מעשרה הרוגי מלכות (איכ"ר ב, ב). הוסיף הרשב"ץ (מגן אבות א, י), ש"חכמי ישראל הגדולים" בחרו מלאכות קשות, כחפירת שדות וחטיבת עצים, "כדי להכניע את יצרם ולא יבואו לידי הרהור".

בעקבות ריבוי הספרים ותוכני הלימוד, כבר בימי הראשונים, הסכימו רבים, שרבני קהילות ור"מים צריכים לקבל משכורת מהציבור, כדי שיוכלו להתפנות למלאכת הקודש לקיים את התורה בישראל, ללמוד וללמד. אך עוד היו לא מעט רבנים שהצליחו להתפרנס ממלאכתם וללמד תורה. אולם בימי האחרונים כבר כמעט ולא היו רבנים שהיו מסוגלים להתמסר לרבנות והחזקת ישיבה ויחד עם זאת להתפרנס ממלאכתם, ובכך נעשו תפקידי הרבנות וההוראה בישיבות כשאר העבודות, שהעובד בהם צריך לקבל משכורת.^[3]

ט – ר' שמעון בר יוחאי ור' ישמעאל

עד כה למדנו את דעת רוב ככל חכמי ישראל, הסוברים שגם תלמידי חכמים מובהקים, כל עוד הציבור אינו נצרך לכך שיתפנו לגמרי לתורה ולהוראה, צריכים לשלב תורה עם דרך ארץ ולא להתפרנס מהציבור (אבות ב, ב; ראו להלן ו, ד-ה). אולם נראה שרבי שמעון בר יוחאי חולק על כך.

מובא בתלמוד (ברכות לה, ב), שלדעת רבי ישמעאל, תלמידי חכמים צריכים לשלב עבודה עם לימוד התורה. ואף שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", אין הדברים כפשוטם (כמבואר להלן בהלכה יא). שכן למדנו בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יד), שבשכר שמירת מצוות ה', יזכו ישראל ליבול רב בשדותיהם – "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". הרי שגם במצב המתוקן, עובדים בשדה. לפיכך, ההוראה לתלמיד חכם: "הַנְהג בהן מנהג דרך ארץ", כלומר, לשלב עבודה עם הלימוד.

אולם רבי שמעון בר יוחאי טען כנגדו: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?!". כלומר, לדעתו, תלמיד חכם צריך להקדיש את כל שעותיו לתורה בלבד, ומן השמיים יעזרו לו בפרנסתו. שכן "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו סא, ה): וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי עצמם, שנאמר: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח, מח): וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ".

ממשיך התלמוד ומסכם: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידם". מכאן למדנו שהדרך הראויה לכלל תלמידי החכמים – לשלב עבודה עם התורה, ורק ליחידי סגולה מתאים ללכת בדרכו של רבי שמעון בן יוחאי. וכן היה רגיל רבא לומר לתלמידיו: בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי, שבהם עבודת השדה בבבל היתה רבה, וממנה היה אפשר להתפרנס בדוחק כל השנה – אל תבואו ללמוד אצלי, כדי שלא תהיו טרודים בפרנסתכם כל השנה. הרי שההדרכה הראויה לתלמידי החכמים היתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה. אמנם היה עליהם להקפיד שתורתם תהיה עיקר ומלאכתם עראי, ועל ידי כך יזכו שהתורה והמלאכה יתקיימו בידם (ברכות שם).

ולדעת רבים, גם רבי שמעון בר יוחאי מסכים שכלל תלמידי החכמים צריכים לשלב עבודה עם תלמודם, ודבריו נאמרו לצדיקים גמורים ומופלגים בחסידות, שהם צריכים לדעתו להקדיש את כל שעותיהם לתורה, ומן השמיים יסייעו להם בפרנסתם (תוס', ספר חסידים, מהרש"א, גר"א, מקנה, נפש החיים, חת"ס).^[4]

י – ההדרכה לכלל הציבור

הדרכת התורה לכלל הציבור, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב. שנאמר (שמות כ, ט-י): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". אמרו חכמים: "כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה" בששת ימי המעשה (מכילתא דרשב"י שם). בכך העניקה התורה ערך מקודש לעבודה שעובדים ישראל בששת ימי המעשה.

וכך מתוארים חיי האדם, שעובד מן הבוקר עד הערב, שנאמר (תהלים קד, כב-כג): "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ (וחיות הלילה) יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. (ואז) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ, וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב". וכן למדנו מעבודתו של יעקב אבינו, שהעיד על עצמו שעבד עשרים שנה בשמירת הצאן בחריצות גדולה, בימים החמים ובלילות הקרים. שנאמר: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, לח-מ). וכן נאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים".

ואף הברכה שהבטיח ה' לישראל אם ישמרו את מצוות התורה, באה על ידי עבודה כדרך העולם, שנאמר (ויקרא כו, ג-ה): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". וכן נאמר (דברים יא, יג-טו): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". וכן נאמר (דברים טו, יח): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה", אמרו חכמים (ספרי שם): יכול תבוא הברכה כשהוא בטל? "תלמוד לומר: בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".^[5]

ואל ירע בעיני האדם שהוא צריך לעבוד במשך רוב היום, שכן אמרו חכמים (אבות דרבי נתן יא): "מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה, שכשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". ברית מבטאת את הערך המוחלט והקיומי של המלאכה.

וכן עולה מדברי חכמים (ברכות ד, ב), שדרכו של עולם שאנשים מקדישים את רוב יומם לעבודה ובערב חוזרים לביתם מן השדה. וכן מצינו שהורו חכמים שלא להוסיף על שלושה עולים בקריאת התורה בימי שני וחמישי, משום 'ביטול מלאכה' (מגילה כב, ב; לעיל הלכה ו). ואם לא עובדים כל היום, מה בכך שיוסיפו עוד עלייה?^[6]

יא – כיצד הציבור מקיים 'והגית בו יומם ולילה'

שאלו חכמים, כיצד אפשר שישראל יקדישו את רוב יומם למלאכה, כאשר לכאורה מצוות תלמוד תורה מחייבת אותם ללמוד יומם ולילה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", וכן נאמר (תהלים א, ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה"? שתי תשובות השיבו על כך:

האחת, המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת כפשוטו בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים (תנא דבי אליהו רבה פרק א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יֵעשה כולו תורה". עניין זה יבואר בהלכה הבאה.^[7]

השנייה, בששת ימי המעשה המצווה מתקיימת על ידי קביעת עיתים לתורה ביום ובלילה, ובכך הם נחשבים כלומדים כל היום כולו. וכפי שלמדו חכמים (מנחות צט, ב) מדברי רבי יוסי, "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". קביעת העיתים לתורה ביום חול תבואר להלן בהלכות יג-טו.