פרק ח - העם והארץ

המצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, היא לעלות לארץ ישראל כדי שיימשך ממנו עם גדול ומבורך שיביא ברכה לכל משפחות האדמה, שנאמר (בראשית יב, א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (להלן הלכה ו). החזון הגדול של עם ישראל להביא ברכה לעולם יכול להתקיים רק מתוך ארץ ישראל, הארץ שבה דבר ה' מתגלה. שנאמר (דברים יא, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

ערכה של מצוות יישוב הארץ גדול כל כך, עד שאמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג). עוד אמרו (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". והוסיפו (שם): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה". לכאורה יש להבין: מדוע ארץ ישראל, שאינה אלא מקום ארצי, תופסת מקום מרכזי כל כך בתורה ומשמעותית כל כך לאמונה בה'?

אלא שעיקר האמונה היא שה' אחד, והוא המחייה את השמיים ואת הארץ, את הפרט והכלל. מנגד, חטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים. מתוך התבוננות בכוחות השונים שבעולם, הגיעו אנשים לתפישה כי גם שורשי הכוחות הם נפרדים, ועל כן ישנם אלים שונים, וכל אחד מהם שולט בתחומו המיוחד (עי' פנה"ל אמונה ומצוותיה ב, ב-ג). הפירוד הגדול ביותר הוא הפירוד שבין השמיים לארץ, בין הרוח והחומר. כהמשך לכך נעשה גם פירוד בין הערכים השונים, שמוביל לפירוד עמוק בין בני האדם, שבעטיו הם נוטים אל הרע. פירודים אלו יכולים להתבטל על ידי עם ישראל בארץ ישראל.

בחוץ לארץ, ישראל יכולים לגלות את הקדושה רק ברוחניות ובחיי היחידים והקהילות המצומצמות, תוך ניכור מהטבע ומהחיים הציבוריים והלאומיים. כי כל מה שיוסיפו בפיתוח המדע והכלכלה עלול לסייע לממלכות ולממשלות להרשיע. כך יצא שהיהודים שסייעו לגרמניה בפיתוח הכלכלה, המדע, החברה וסלילת פסי הרכבת, סייעו בעקיפין לבניית העוצמה שאיפשרה לה ליזום את מלחמת העולם השנייה ולבצע את הרצח ההמוני הגדול ביותר – השואה. כך גם היה בספרד הנוצרית, שיהודים תרמו לשגשוגה והיא הפכה למלכות רשע; וכך היה ברוסיה, שיהודים היו פעילים מרכזיים בניסיון לקדמה למדינת צדק ורווחה, והפכה לבסוף למדינה קומוניסטית עריצה ואכזרית להחריד. אלו דוגמאות חמורות מההיסטוריה, אולם במידה מסוימת כך היה בכל הגלויות. ממצב זה נראה כאילו דבר ה' יכול להתגלות בתחומי הרוח בלבד, ולא בתוך המציאות הארצית הממשית והלאומית שנשארת בקלקולה. יש מכך פגיעה עמוקה באמונה, כעין עבודה זרה, שכן יוצא שה' יתברך מתגלה בצדדים הרוחניים בלבד, וכל התחום הגשמי, הציבורי והלאומי מתקיים בלעדיו ואף בניגוד לו. לכן הדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה אינה מתגלה במרחבי הארץ ובחיי הכלל, נחשב כמי שעובד עבודה זרה וכמי שאין לו אלוה.

לעומת זאת, בארץ ישראל ניתן לאחד את כל הערכים, ולכן בה מתגלה האמונה האחדותית, שהיא עיקר ויסוד אמונת ישראל, וכפי שאנו אומרים בכל יום שחרית וערבית: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). לשם כך הנחיל ה' את הארץ לישראל, שנאמר (שם ד, לח-לט): "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ, לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה… וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹוהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד". כיוון שה' ברא את השמיים ואת הארץ ואת כל אשר בם, הדבקות בה' צריכה לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. וכפי שאמרו חכמים (ברכות סג, א): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) – זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה. וכך כל הפרטים מתלכדים סביב האמונה.

סגולתה של ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש. אע"פ שהיא ארץ גשמית – היא קודש. כלומר הקדושה יכולה להתגלות בה, ודבר ה' מתגלה על ידה. לשם כך ה' ברא אותה. ולכן מצווה על עם ישראל ליישב אותה, לבנות בה בתים ולנטוע בה עצים. לכן גם פירותיה קדושים, ונצטווינו להפריש מהם תרומות ומעשרות.

בעלי אמונה מצומצמת סבורים שהאמונה נשענת על ניסים, וככל שיהיו יותר ניסים כך האמונה תגדל. לכן הטבע בעייתי עבורם, מפני שהוא מפריע לאמונתם. לפי קוצר דעתם, אלוהים מתגלה רק במה שמעבר לטבע, וכדי להתחזק באמונה הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. גם המדע בעייתי בעיניהם, מפני שהוא מבטא את גדולת החכמה שבטבע ולא את הנס. אולם יש בעמדתם בחינה של כפירה ואליליות, לפיה כביכול הטבע והמדע מנותקים מה' ולא ה' ברא אותם. מנגד, יש אנשים שמסתפקים בהסברים המוגבלים של חוקי הטבע תוך התעלמות מהבורא שבראם. לעומת שתי הדעות המוטעות, האמונה השלימה היא לדעת שה' ברא את כל חוקי הטבע, ונתן לאדם חכמה להבין אותם ועל ידי כך ליישב את העולם. מתוך כך, בעלי האמונה השלימה שואפים לגלות על ידי הדרכת התורה את הערך המקודש שבכל דבר שנמצא בטבע (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה יח, א-ב).

מכאן אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ, שכן מצווה זו מדריכה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה בתוך המציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים. לפי התפיסה המצומצמת, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשיקולים הריאליים, שכן אם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא התחשבות ביכולתנו הצבאית אל מול הכוחות שעומדים נגדנו. ומכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ולא ניתן להגשימה, הדוגלים בה מבטלים את מצוות יישוב הארץ וטוענים שהיא תתקיים על ידי המשיח בדרך נס. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ, ולכן המצווה היא שעם ישראל יכבוש את הארץ על ידי צבא וחיילים ויְיַשב אותה בדרכי הטבע (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה יח, יב-טו). לכן בעת הכניסה לארץ הניסים שליוו את ישראל במדבר התבטלו. ה' כבר לא סיפק לישראל מן ושְׂלָו בדרך ניסית, ועמוד האש והענן כבר לא ליוו את ישראל. כי בארץ צריכים ישראל לגלות את הקדושה דרך הטבע, וכל הניסים שהתרחשו בארץ נועדו להשריש רעיונות גבוהים כדי לתקן את הטבע ולרוממו, אבל הם אינם כאלה שבלעדיהם לא ניתן להתקיים (ראו פנה"ל שם יח, ג-ה). וכן למדנו בחומש הפקודים, שה' ציווה את ישראל להתכונן לכיבוש הארץ כדרך שעמים כובשים את ארצם. ועל כן ציווה את משה לספור את כל יוצאי הצבא, הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה.

אמנם בחוץ לארץ מוכרחים להיאחז בניסים. שהואיל ולא ניתן לגלות במציאות את הערכים האלוהיים, ועם ישראל נמצא בגלות ובהשפלה, רק בנס החורג מהטבע ניתן לראות את דבר ה', ורק על ידי נס עם ישראל שרד את כל הרדיפות. וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התחיה כח): "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה".

האמונה האחדותית מתבטאת גם בגילוי דבר ה' על ידי כלל ישראל. באומות העולם ישנם צדיקים גדולים, אבל צִדקתם היא אישית ולא לאומית. עם ישראל הוא העם היחיד שיצירתו וגיבושו, מבחירת האבות דרך יציאת מצרים ועד מתן תורה, הם לשם עבודת ה' כאומה שלימה. על ידי כך האמונה השלימה יכולה להתגלות בעולם, שעם שלם, על כל חלקיו וגווניו, חכמים ואנשי מעשה, כהנים, לוויים וישראלים, כולם יחד יגלו את דבר ה'. זוהי קדושת הכלל שקיימת בעם ישראל, שיכולה להתגלות בארץ ישראל בלבד. כמו שנאמר (שמואל ב' ז, כג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". פירשו בזוהר (ח"ג צג, ב) דווקא בארץ עם ישראל נקרא גּוֹי אֶחָד ולא במקום אחר (אורות, למהלך האידיאות בישראל ב; עקבי הצאן, מאמר 'דעת אלוהים' עמ' קלו).

אכן, כל המצוות הכלליות מתקיימות בארץ בלבד, כמו המצווה להעמיד את המלכות (דברים יז, יד-כ), ולמנות שופטים ושוטרים (שם טז, יח-כ). וכן מצווֹת הכהנים והלוויים, שכל מערכות הקשרים שלהם עם העם מסודרות בארץ ישראל, בארבעים ושתיים ערי הלוויים ובשש ערי המקלט (במדבר לה); בתרומות, במעשרות, בחלה ובשאר מתנות הכהונה שנצטווינו לתת בארץ. מעל לכל, רק בארץ ישראל אפשר להקים את בית המקדש, שבו עיקר גילוי השכינה בעולם.

כיוון שהאמונה השלימה מתגלה בכלל ישראל, גם מדרגת הנבואה, שהיא המדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה, מופיעה בכלל ישראל, שאין נביא מתנבא אלא למען כלל ישראל (רש"י דברים ב, יז). והיו גדולים שהיו ראויים לנבואה, אלא שדורם לא היה ראוי, ולכן לא התנבאו (סוטה מח, ב; סנהדרין יא, א; פנה"ל אמונה ומצוותיה טז, ד-ה). כמו כן, אין הנבואה מתגלה אלא בארץ ישראל או בעבור ארץ ישראל, מפני שרק בארץ ישראל מתגלה קדושת הכלל (מו"ק כה, א; כוזרי ב, יד; פנה"ל שם טז, ו).

התכלית של בחירת אבות, יציאת מצרים ומתן תורה, להקים עם שיקיים את התורה בארץ ישראל. כפי שאמר ה' למשה (שמות ג, ז-ח): "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". וכפי שנאמר על מתן תורה וכריתת הברית של ה' עם ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל (דברים כז, ט): "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלוֹהֶיךָ". וזאת ההבטחה שהבטיח ה' לאבות, שמהם ייצא עם שינחל את ארץ ישראל ויגלה את דבר ה' וברכתו לעולם (בראשית יב, א-ג; כו, ד; כח, יד). ארץ ישראל נקראת 'ארץ החיים' (אדר"נ לד, י; תנחומא ויצא כג; זוהר ח"א קטו, א), מפני שככל שעם ישראל קשור אליה כך חייו מתעצמים, ורק בה הוא יכול לגלות את הייעוד האלוהי השלם, לפיו דבר ה' מתגלה בכל תחומי החיים, ברוחניות ובגשמיות, בלא יוצא מן הכלל. אבל בחוץ לארץ, אין אפשרות לגלות את האמונה האחדותית (לעיל הלכה א). ועל כן החיים היהודיים בחוץ לארץ נקראים 'גלות', היינו מצב זמני ולא טבעי, שאין לו ערך בפני עצמו אלא רק כמצב של המתנה, ציפייה ותיקון החטא לקראת החזרה לארץ (מהר"ל, נצח ישראל א).

לכאורה לפי זה, רק בארץ ישראל מצוּוים ישראל לקיים את מצוות התורה, וכך אכן משמע מהתורה, שנאמר: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ – וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, לא – יב, א). וכן נאמר (דברים ו, א): "וְזֹאת הַמִּצְוָה, הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹוהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". ונאמר (שם ד, יד): "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". משמע שחיוב המצוות הוא דווקא בארץ. אולם מנגד, נאמר (דברים יא, טז-יח): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. (ואע"פ כן, גם כשתהיו בגלות) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם". הרי שאף בגלות צריך לקיים את המצוות.

ביארו חכמים, שאת המצוות התלויות בארץ, היינו שקשורות לקרקע, צריך לקיים בארץ בלבד, אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).

אולם הוסיפו וביארו, שכל תכלית קיום המצוות בגלות היא כדי שנדע לקיימן כשנחזור לארץ, וכדי שעל ידי קיומן בגולה נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו. וכמו שאמרו חכמים (ספרי עקב מג): "אע"פ שאני מַגְלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – הֱיו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים – לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה (המלך): הֱוִי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי – לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, הֱיו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר (לא, כ): 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם". וכפי שפירש רש"י (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי – אף לאחר שתִגלו (מן הארץ) היו מצוינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". נמצא שכל קיום המצוות בחוץ לארץ הוא כדי שנוכל אחר כך לקיימן בארץ (עי' רמב"ן ויקרא יח, כה).

ואם עם ישראל ינסה להתקיים בחוץ לארץ בלי להיות קשור לארץ ישראל, גם אם יתאמץ לשמור תורה ומצוות – ייכשל, וסופו שיתבולל וייטמע בין העמים. כי כל קיומו של עם ישראל בגלות תלוי בעומק התקשרותו וכיסופיו לארץ ישראל, לחזון הגדול של גאולת ישראל והעולם. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "צִפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות ארץ ישראל א).

עיקר גילוי התורה הוא בארץ ישראל, וכפי שכבר למדנו (לעיל ג) שאין נביא מתנבא אלא בארץ ישראל או למען ארץ ישראל. ואף מקום גילוי תורה שבעל פה הוא בארץ ישראל, שכן "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" (רמב"ם הל' ממרים א, א).

בבית הדין הגדול היו שבעים ואחד זקנים, ולבית דין זה, שנקרא גם סנהדרין גדולה, נתנה התורה סמכות לפרש את התורה ולתקן תקנות, וציוותה לכל ישראל להישמע להוראותיו. שנאמר (דברים יז, י): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (ועי' רמב"ן שם). ומי שאינו שומע להם עובר באיסור לא תעשה (רמב"ם שם א, א-ב). לאחר שנתבטל בית הדין הגדול, סמכותם של חכמים פחתה, ורק כהוראת שעה חכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזירות. יתרה מזאת, לבית הדין הגדול היתה סמכות להכריע במחלוקות שבין החכמים, וכך היתה התורה אחת. בעקבות חורבן בית המקדש והגלות, נחלש כוחם של חכמים להכריע הלכה, ונתרבו הדעות ונתמעט אור התורה, עד שנעשתה התורה 'עדרים עדרים' (סנהדרין פח, ב; רמב"ם שם א, ד).

בנוסף, סמכותם של חכמי ישראל לדון בכל הדינים שבתורה תלויה ב'סמיכת חכמים', היינו בסמיכה שסמך משה רבנו את תלמידיו לדון בדיני התורה, והם סמכו את תלמידיהם אחריהם, וכך עברה הסמיכה מדור לדור. ורק בארץ ישראל מותר לרב לסמוך את תלמידו ולא בחוץ לארץ (רמב"ם הל' סנהדרין ד, ד). כשלוש מאות שנה אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הגזירות גברו והיישוב היהודי בארץ נִדלדל מאוד, ובתי המדרש כמעט שנסגרו, פסקה הסמיכה מישראל. ואף שהיו אז בבבל תלמידי חכמים גדולים, לא היו רשאים לסמוך, כי הם היו בחוץ לארץ. ומאז אין לחכמים סמכות עצמית לדון בדיני תורה, ורק בדינים שהכרחי לדון בהם כדי לקיים את קהילות ישראל, מותר לחכמים לדון בשליחותם של החכמים הקדמונים שנסמכו (גיטין פח, ב; ב"ק פד, ב; שו"ע חו"מ א, א; ב, א). הרי שקיומה של התורה תלוי בארץ ישראל.

גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, וכבר אין מקדשים את החודשים על ידי בית הדין, אלא הם מתקדשים על פי החשבון שקבעו חכמי ישראל, קיומו של החשבון תלוי ביהודים שנמצאים בארץ ומשמרים אותו. שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (עי' ברכות סג, א). ואם חס ושלום היה איזה זמן שלא היו מתגוררים יהודים בארץ, כל חשבון החודשים היה מתבטל ובעקבותיו כל החגים. אבל הבטיח ה' לישראל שלא יְכַלה את האומה הישראלית ואת מועדיה, וכך תמיד היו יהודים בארץ ישראל ובזכותם נמשכו החודשים והחגים בישראל (רמב"ם קידוש החודש ה, יג; ספר המצוות מ"ע קנג; חת"ס יו"ד רלד; פנה"ל זמנים א, ג, 3).

כיוון שקיום התורה תלוי בישיבת ישראל בארצם, אמרו חכמים (חגיגה ה, ב): "כיוון שגלו ישראל ממקומם – אין לך ביטול תורה גדול מזה". ממילא מובן שכל הלומד תורה בארץ ישראל זוכה לברכה מיוחדת, וכמו שאמרו חכמים: "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד), ו"אווירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח, ב). שבארץ ישראל מתגלה החזון הגדול שבתורה, שעל פיו ניתן להבין את מלא היקפה, רוחבה ועומקה של התורה. מתוך כך גם מתגלה האחדות שבין שבעים הפנים שבתורה, ולכן תלמידי חכמים של ארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).

אחרי שלמדנו על מעלתה של ארץ ישראל, מובן מדוע ההוראה האלוהית הראשונה לאברהם אבינו היתה ללכת אליה (בראשית יב, א; לעיל הלכה א). וכאשר קיים אברהם את המצווה ועלה לארץ, הבטיח לו ה' (שם יג, טו-יז): "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם… קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (וכן שם יב, ז; טו, ז; יז, ח).

ליצחק אבינו היתה מעלה מיוחדת. הוא אמנם לא זכה לעלות לארץ כאביו, אבל זכותו הגדולה שהוא נולד בה, והיה הראשון שנימול ביום השמיני, ועל כן כולו קודש. הדבר בא לידי ביטוי בכך שנעקד על גבי המזבח כעולה תמימה. ולכן ניתנה לו הוראה מיוחדת, להישאר בארץ למרות קשיי הרעב. שנאמר (בראשית כו, ב-ד): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

חייו של יעקב אבינו היו מסובכים יותר, הוא התמודד עם אח רשע ונאלץ לברוח מהארץ, אולם דווקא מתוך הסיבוכים למדנו עד כמה הקשר של עם ישראל לארץ עמוק ונצחי. בשעה שברח מעשו אחיו, הגילוי האלוהי אליו היה על עניין ארץ ישראל, שנאמר (בראשית כח, יג-טו): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת…" (וכן שם לה, יב; מו, ד). בסוף ימיו נאלץ יעקב אבינו לרדת מצרימה, אל בנו יוסף, שנעשה משנה למלך. כשהרגיש שימיו קרבים למות, קרא לבנו יוסף וביקש ממנו לקבור אותו בארץ ישראל. ואף שיוסף יכול היה לדאוג לו לקבורה מכובדת במצרים, ביקש שיקבור אותו בקברי אבותיו שבמערת המכפלה. וכל כך דאג על זה, עד שדרש מיוסף להישבע לו על כך. ולא נחה דעתו עד שחזר ודיבר על כך בהרחבה עם כל בניו, ובסיימו לדבר על כך נאסף אל עמיו. כך יצא שלאחר פטירתו הלכו כל בניו במסע רגלי ממושך למערת המכפלה שבחברון, ובמשך הדרך הארוכה הפנימו בקרבם את התודעה, כי מולדתם היא ארץ ישראל, ואליה ישובו אחר גלותם במצרים (בראשית מז, כט-לא; מח, כא; מט, כט-לב).

המורשת הזו שהונחלה לבני ישראל מהאבות, נותרה בלבבות בני ישראל במצרים. ולמרות העבדות הקשה, ידעו תמיד כי יום יבוא, וה' אלוהי אבותיהם יפקוד אותם ויחזירם אל הארץ אשר נשבע להם. אכן, תכלית יציאת מצרים היתה לחזור לארץ ישראל ולגלות בה את דבר ה', שנאמר (שמות ו, ח): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (וכן שם ג, ח; ג, יז; יג, ה; יג, יא).

גם יוסף הצדיק ביקש להיקבר בארץ ישראל. ואף שידע שלאחר מותו לא תהיה ביד בניו יכולת לקוברו בארץ, לא התייאש מלחזור לארץ, והשביע את בני ישראל, כי בעת שייגאלו ממצרים, ישאו את עצמותיו עמהם, ויחזירוהו לארץ מולדתו (בראשית נ, כד-כה). וכך היה, בצאת ישראל ממצרים נשאו עימם את עצמות יוסף בכל מסעותיהם. משה רבנו היה אחראי על כך במדבר, וכשזכו להיכנס לארץ קברוהו בשכם, בין נחלות שני בניו (יהושע כד, לב).

שני חטאים גדולים היו לישראל במדבר, חטא העגל – שבו עשו עגל מסכה והשתחוו לו (שמות לב), וחטא המרגלים – שבו נגררו אחר המרגלים ובגדו בשליחותם לכבוש את הארץ. מכמה בחינות חטא המרגלים חמור מחטא העגל. בחטא העגל לא כפרו ישראל לגמרי בה' ובמשה, רק טעו וחשבו כי אחר שמשה לא חזר מהר סיני, לא ימשיך ה' להתגלות אליהם, ועליהם לחפש לעצמם אליל שיתווך בינם לבין הבורא. כיוון שלא כפרו לגמרי, לאחר חטא העגל סלח ה' לישראל (סנהדרין סג, א; ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ג, 2; ה, ז). אבל בחטא המרגלים בגדו בשליחותם ואף כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר. לא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קח, א).

אותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין קד, ב). באותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (עי' תנחומא שלח).

לכאורה יש לשאול: במה חטאו המרגלים? הרי לדעתם לא היתה לעם ישראל יכולת לכבוש את הארץ, ואם העם יתעקש להילחם – יובס, וסכנה תרחף על קיומו. ואם כן, היתה מוטלת עליהם חובה להתריע מפני הסכנה, שכן קיומו של העם היהודי קודם למצוות יישוב הארץ. וגם אם טעו בהערכתם את המציאות, כיוון שאמרו את דבריהם כדי להציל את העם מתבוסה וכיליון, לכאורה לא היה צריך להטיל עליהם עונש כה חמור.

אלא שהם חטאו בכך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. לכן, כשראו את הקשיים הכרוכים בכיבושה, נפל ליבם, והחלו למצוא צידוקים וטענות מדוע אי אפשר להיכנס אליה ולכובשה. כפי שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". לעומתם, יהושע וכלב שאהבו את הארץ ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז), השכילו לראות את המציאות נכוחה, והבינו שההבטחה האלוהית יכולה להתקיים על ידי חיילי צבא ישראל, וכפי שאמר כלב לעם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם יג, ל). אכן, התברר שהצדק היה עם יהושע וכלב, והם שהכניסו את עם ישראל אחרי ארבעים שנה לארץ ישראל. לו היו שומעים בקולם, כל דור המדבר היה ניצל וזוכה להיכנס לארץ. ודווקא המרגלים, שרצו כביכול לדאוג לשלומם של האנשים, שלא ימותו במלחמה, גרמו לכולם למות במדבר בחרפה.^[1]

מצבו של עם ישראל תלוי בקיומה של מצוות יישוב הארץ. בחורבן הארץ נחרב העם, ובקיבוץ הגלויות ובניין הארץ נבנה העם, ודבר ה' מתגלה בעולם. וכפי שמפורש בתורה ובנביאים, שחורבן הארץ וגלות ישראל הם הביטוי החריף ביותר לעונש האלוהי. שנאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-יז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם – וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". וכן נאמר (שם כט, כא-כז): "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹוהֵי אֲבֹתָם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". והגאולה היא (שם ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

וכן נאמר בירמיהו (כב, ח-ט) על החורבן: "וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת, וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלוֹהֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם" (וכן במלכים א' ט, ח-ט).

וכן נאמר בנביאים על הגאולה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ישעיהו סה, כא). "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו לא, ד). "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה – הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת – בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לד-לה). "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו). וכן למדנו ב'חזון העצמות היבשות' (יחזקאל לז, יא-יב), שכאשר עם ישראל בגולה הרי הוא כעצמות יבשות מפוזרות, וכשהוא שב לארצו הוא קם לתחייה. אלו דוגמאות מעטות למקומה של הארץ בנביאים כביטוי לגאולה.

וכן אמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל – עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". פירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה – אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". וכן אמרו חכמים (פסחים פח, א): "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ".

יש קשר מיוחד בין מצוות ברית מילה למצוות יישוב הארץ. שתיהן מבטאות את החזון המיוחד של עם ישראל – לגלות את הקדושה בתוך המציאות הארצית, הגשמית. עולם החומר מטבעו אטום לקליטת הרעיונות הרוחניים, וזה עניינה של ברית המילה, להסיר את הערלה, שמבטאת את אטימות החומריות, ולאפשר לחומר להיות שותף בגילוי הרעיונות הרוחניים. המקום שבו ניתן לגלות את הקדושה בחיי החומר הארציים הוא ארץ ישראל.

משום כך, בשעה שהעלה הקב"ה את אברהם אבינו ממדרגת צדיק פרטי למדרגת צדיק כללי, וכרת עמו ברית שלא רק הוא יהיה קשור לה', אלא תצא ממנו אומה שלימה שתגלה את דבר ה' לדורות עולם – הבטיח לו את הארץ וציווה אותו על ברית המילה, החתומה בבשרו ומקדשתו. שנאמר (בראשית יז, ז-יא): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם, לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר, אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".

זהו שאמרו חכמים (ברא"ר מו, ט): "אם מקיימים בניך את המילה – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסים לארץ". לכן נצטווה יהושע למול את ישראל לפני תחילת כיבוש הארץ, שנאמר (יהושע ה, ב): "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית". כי באותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בעוון חטא המרגלים – לא מלו עצמם. אבל כשנכנסו לארץ אמר להם יהושע: "מה אתם סבורים, שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ וגו' על מנת וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (ברא"ר שם).^[2]

עובדה היסטורית היא, שעם שבניו אינם נימולים אינו מסוגל להקים ממלכה יציבה שמרכזה בארץ ישראל. וכך אמרו חכמים (זוהר ח"ב כג, א): כל מי שנימול – יכול לנחול את הארץ. עוד אמרו: עתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שישמעאל נימול, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה, בלי שלמות (הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל), לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה, וסוף שיזכו בה ישראל, שמילתם שלימה (עי' זוהר ח"ב לב, א).

מצינו קשר מיוחד בין מצוות השבת לארץ ישראל. השבת היא הזמן המקודש, וארץ ישראל היא המקום המקודש, ועם ישראל הוא העם המקודש. קדושות אלו אינן עומדות לעצמן, אלא מקדושת יום השבת מתברכים כל ימי השבוע (זוהר ח"ב פח, א), מקדושת הארץ מתברכות כל הארצות (עי' תענית י, א), ומקדושת ישראל מתברכים כל הגויים, שנאמר (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

המספר שבע רומז לקדושה שקיימת בתוך הטבע, שכן ששת ימי השבוע רומזים לששת הצדדים שישנם בכל דבר גשמי – ארבע רוחות, מעלה ומטה. והשבת היא הפנימיות של ששת הצדדים. לכן העולם נברא בשישה ימים, וברא ה' את השבת כדי לתת משמעות פנימית לכל הנבראים בששת הימים (מהר"ל, תפארת ישראל מ). וזה גם עניינה של ארץ ישראל, לגלות את הקדושה שבתוך המציאות הגשמית.

כדי לזכות בארץ צריכים ישראל לקבל את השבת. וכפי שאמרו חכמים (ברא"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אינם נכנסים". כי בשבת ישראל משתחררים משעבוד המלאכה, ומתקשרים לזיכרון בריאת העולם ויציאת מצרים, ומתוך כך מבינים ומתקשרים אל ערכה של ארץ ישראל – לגלות את דבר ה' בעולם.

עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיִכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני – מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך, ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). כלומר, אם לא מבינים את ערכה המקודש של הארץ, על ידי לימוד התורה בשבת, עולה חטא המרגלים ומקטרג, וגורם לחורבן וגלות (ראו לעיל ג, יב).

לכן אפילו בניית המקום המקודש ביותר – בית המקדש, אינו דוחה שבת (יבמות ו, א). משום שמתוך קדושת השבת מגיעים להבנת ערך המקדש. נמצא שבזכות שמירת השבת אנו יכולים לעמוד על קדושת המקום, ועל ידי כך הארץ תתקיים בידינו.^[3]

מצווֹת השמיטה והיובל מבטאות את קדושת הארץ (פנה"ל שביעית ויובל א, י). אחת לשבע שנים חלה שנת השמיטה, ובה כל ישראל צריכים לשבות מעבודת השדות ולהפקיר את הפירות הגדלים בהם לכל. לאחר שבע שמיטות, בשנת היובל, היא שנת החמישים, כל הנחלות שנמכרו בינתיים חוזרות לבעליהן, והעבדים שנמכרו יוצאים לחירות. כמו שהשבת מגלה את הקדושה של כל השבוע בחיי היחיד, כך השמיטה והיובל מגלים את הקדושה בחיי הכלל (הקדמת מרן הרב קוק ל'שבת הארץ').

מצוות השמיטה והיובל מעצימות את התודעה שכל הארץ היא של ה', וכל בני ישראל הם בניו, ועל כן ראוי להם שיהיו בני חורין. אבל כשישראל אינם שומרים שמיטה ויובל, הם פוגמים בקדושת הארץ בכך שהם מנצלים את אדמתה לצורך ממונם בלי לזכור את ייעודה, והארץ מקיאה אותם מעליה. וכפי שאמרו חכמים (מדרש אגדה, ויקרא כה, ב): "אמר הקב"ה: זִרְעוּ שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר (ויקרא כה, ב): כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם, (ה' נותן לנו את הכוח לעשות חיל). והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר (ויקרא כו, לד): כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת". וכן אמרו חכמים (שבת לג, א), בעוון שמיטה ויובל באה גלות לעולם. כיוון שלא שמרו שבעים שנה של שמיטה ויובל, גלו שבעים שנה לבבל (רש"י ויקרא כו, לה).

בהיותנו בגלות, בעל כורחנו לא נוכל לעבוד באדמת הקודש, וממילא לא נחלל את קדושתה בהפרת השמיטה והיובל. אז תלך הארץ ותיטהר, ובתוך כך הזיכרונות המקודשים יחזרו להציף את לבבות ישראל, ושוב יהיה היחס אליה כאל מקום מקודש, ובזכות זה נחזור לארץ. שנאמר: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה). "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם…" (שם מג). נבואה זו אכן התקיימה, כאשר לאחר שבעים שנות גלות בבל החלו ישראל לשוב לארץ: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ – כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב' לו, כא).

כשעם ישראל נמצא בארצו, הנשמה יכולה להתגלות, כי הצד הארצי והחומרי של ארץ ישראל אינו חוסם אותה אלא מעצים אותה. על ידי גילוי הנשמה נעשים כל ישראל בני חורין, שכל זמן שהחומרנות עיקר – האדם משועבד ליצריו, העניים משועבדים לעשירים והחלשים לחזקים. וכאשר הנשמה מתגלה – תכונת החירות הפנימית של ישראל מתגלה, ומתברר שישראל עבדים לה' ולא לשום נברא. כמו שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". כלומר, מתגלה שייעודם של ישראל לגלות את דבר ה' וברכתו לעולם, ורק לייעוד הזה הם משועבדים ונדרשים להתמסר, וכל שעבוד אחר פוגע בשליחותם המקודשת. לכן אסור שתהיה בישראל עבדות עולם, אלא בשנת החמישים, היא שנת היובל, צריך לשחרר את כל העבדים, וכל הנחלות שנמכרו חוזרות לבעליהן. בכך מתגלה הערך העצמי שבכל יהודי, שיש לו חלק בארץ ישראל ואינו יכול להיות עבד עולם.

על כן מצוות שחרור עבדים גורלית לקיומנו בארץ ישראל. עבד רגיל משתחרר לאחר שש שנים, ועבד נרצע – ביובל. וזה היה אחד העוונות שבעטיים בא מלך בבל על ירושלים לצור עליה ולהחריבה. כשראו שרי ירושלים כי כלתה אליהם הרעה, שמעו בקול תוכחתו של ירמיהו הנביא ושחררו את עבדיהם. נעשה להם נס, ומלך בבל הפסיק את המצור מעל ירושלים והלך להילחם במצרים. אולם הם שבו לרשעותם וחזרו לשעבד את עבדיהם, וחזר מלך בבל לצור על ירושלים והחריבה (ירמיהו לד).

זה גם יסוד הקשר של מצוות תפילין ליישוב הארץ. כשם שהישיבה בארץ מבטאת את חירות ישראל, כך גם מצוות התפילין. שכן, התפילין הן אות לקשר המוחלט שלנו עם ה', ועל ידי הקשר המוחלט לה' אנו נעשים בני חורין, משוחררים מכל עול אחר שבעולם. על כן התפילין הן כמו כתר לישראל (פנה"ל חפצי קודש ג, ב). ולכן עניינה של ארץ ישראל מוזכר פעמים רבות בפרשיות התפילין. בפרשת 'קדש': "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות יג, ה). בפרשת 'והיה כי יביאך': "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שם יא). פרשת 'והיה אם שמוע' עוסקת כולה בארץ ישראל, שכל השכר שמוזכר בה ובכל התורה – מתקיים בארץ ישראל, והעונש – גלות ממנה. בפרשת 'שמע' מוזכר עניין האמונה בה' אחד, וכפי שלמדנו (בהלכות א-ב) עיקר אמונת האחדות מתגלה בארץ ישראל.

גם מצוות התפילין כמו מצוות יישוב הארץ, קושרת את הקדושה אל תוך המציאות הגשמית. שכן נצטווינו לכתוב את הפרשיות הקדושות של התפילין על עור בהמה, ומניחים אותן בתוך בתים של עור בהמה, לומר שאפילו הצדדים הבהמיים מקושרים לקדושה (ראו פנה"ל חפצי קודש ד, א). זהו שאמרו חכמים (קידושין לז, ב): "עשה מצווה זו (תפילין) שבשבילה תיכנס לארץ".

כמו ארץ ישראל, גם התפילין מבטאות את הקשר הסגולי שבין ישראל לה', ועל כן קושרים אותן על הראש ועל היד, לבטא בזה את הקשר שלנו לייעוד האלוהי. ואמרו חכמים (ברכות ו, א) שאף הקב"ה מניח תפילין, וכתוב בהן: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז, כא).