פרק ה - שבט לוי מורים ולוחמים

כאשר חטאו ישראל בחטא העגל, ארבעים יום אחר מתן תורה, בעוד משה רבנו על הר סיני, התעורר חרון אף גדול על ישראל, עד שכמעט נגזרה עליהם כליה. ואמר ה' למשה (שמות לב, ז-י): "לֶךְ רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה. וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". במקום לקבל את הצעת ה' שזרעו ימשיך את עם ישראל ויהיה לְגוֹי גָּדוֹל, עמד משה רבנו, גדול שבט לוי, ומסר את נפשו על הצלת ישראל, והתעצם למענם בתפילה, והזכיר את ההבטחה שהבטיח ה' לאבותיהם להרבות את זרעם ולהנחילם את הארץ. וַיִּנָּחֶם ה', ועיכב את הגזירה מלצאת לפועל.

משה הבין שאם ישראל לא יעשו תשובה נחרצת, ויכריתו את הבוגדים מקרבם, לא תהיה להם תקומה. לכן כשירד מההר וראה את העגל והמחולות, "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר: מִי לַה' אֵלָי! וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". בתוך כך הבטיח משה לבני לוי, שבזכות שיצילו את ישראל יזכו לברכה. שנאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה', כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו, וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה". "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שם לב, יט-כט). לאחר ביעור הרע, חזר משה והתוודה לפני ה', וברוב אהבתו לישראל, מסר את נפשו למענם. "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לא-לב). ארבעים ימי צום נמשכה תפילתו של משה, עד שסלח ה' לישראל (דברים ט, יח-יט).

בעקבות מסירות נפשם וקנאותם של בני לוי לכבוד ה' ולכבוד ישראל, נבחר שבט לוי לשרת לפני ה', שנאמר (דברים י, ח): "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". תפקידם של הכהנים והלוויים הוא לקיים את האמונה והתורה בישראל, לרומם את רוחם ולקדשם כדי שילכו בדרכי ה' ולא יסורו מאחריו, ובעת מלחמה להעמיד את הצבא ולחזקו (להלן בהלכות ז-ט).

בבחירה זו החליף שבט לוי את הבכורים שהיו מיועדים לכך מתחילה, כפי שאמר ה' למשה (במדבר ג, יב): "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם". מתחילה היה הרעיון שבכל משפחה ומשפחה בכיר האחים יהיה מוקדש לעיסוק בתורה, בחינוך, בעבודת בית המקדש ובשמירת החוק. על ידי כך כל העם, על כל שבטיו, יהיה קשור לתורה ולעבודת הקודש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם. כפי הנראה, רעיון הבכורה היה גבוה מדי עבורנו, ולכן במקום שהבכורים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני, והם לא מנעו את העם מלחטוא בחטא העגל. לפיכך, נוצר צורך להקדיש שבט שלם, שיהיה כולו מיועד לשמירת הקודש בבית המקדש, ולשמירת עַם הקודש מפני החטאים והאויבים הקמים עליו. בזכות דבקותו של שבט לוי בתורה ובקדושה, יכול עם ישראל לעסוק ביישוב הארץ, בנחת ובסבלנות, בלא דאגה שמא יתרחק מהקודש, שעל משמרתו שוקד שבט לוי בקנאות (ראו אורות התחיה ד).

אמרו חכמים (ירושלמי יומא א, א), שכאשר מת אהרן והסתלקו ענני הכבוד שהגנו על ישראל, באו הכנענים להילחם בהם. בעקבות זאת, היו משפחות מישראל שפחדו וביקשו לשוב למצרים, וחזרו לאחוריהן מהלך שמונה תחנות. כדי לעצור את הבגידה בה', בישראל ובארץ, בני לוי רדפו אחריהם להחזירם, והתפתח ביניהם קרב שבו נפלו שבע משפחות מבני בנימין, שמעון וגד, וארבע משפחות מבני לוי, והנותרים חזרו למחנה ישראל להמשך המסע לכיבוש הארץ (עי' רש"י במדבר כו, יג). לימים, כהמשך לכך, התמנו הלוויים לשוטרים, שאחד מתפקידיהם היה לשמור על הלוחמים שלא ינוסו בקרב, כפי שנלמד בהמשך (להלן ט).

התפקיד הראשון במעלה של הכהנים והלוויים הוא בעבודת הקודש בבית המקדש. לכל משפחה היו שתי תורנויות של שבוע בכל שנה. עבודת המקדש והקורבנות היתה מוטלת על הכהנים, והלוויים סייעו להם בשני תפקידים: א) שמירה על כבוד המקדש על ידי הצבת שומרים בשעריו. ב) ליווי הקרבת קורבנות הציבור בשירה ובזמרה (רמב"ם כלי המקדש והעובדים בו ג, ב).

בשאר ימות השנה ישבו הכהנים והלוויים בכל רחבי הארץ (להלן ה), ולימדו תורה והורו הלכה ומשפט לישראל. וכפי שנאמר על שבט לוי (דברים לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". וכן נאמר (שם יז, ח-ט): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ, וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". וכן אמר הנביא מלאכי (ב, ד-ז): "וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת. בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם… תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ…".

בתפקידי החינוך, ההוראה, הפסיקה והמשפט שימשו כהנים ולוויים כאחד. אמנם דיני ההבדלה בין טומאה לטהרה ודיני נגעים – נמסרו לכהנים בלבד (ויקרא י, ח-יא; רש"י ויקרא יג, ב). בנוסף, הערכת שווי הקרקע שהוקדשה לשם פדיונה, או הערכת שוויו של אדם שנדר את ערכו להקדש, צריכה להיעשות בנוכחות כהן (משנה סנהדרין א, ג; רמב"ם ערכין וחרמין ח, ב).

תפקיד נוסף היה לכהנים, לברך בכל יום את ישראל באהבה במסגרת התפילה. האהבה היא היסוד של ברכת כהנים, ועל כן נוסח הברכה שהכהנים מברכים לפני כן: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה" (פנה"ל תפילה כ, ט).

כהמשך לכך, תפקידם של הכהנים היה להוסיף חסד ושלום בישראל, כדרכו של אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). סיפרו חכמים על אהרן הכהן, שהיה יודע להשלים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, וכמה אלפים נקראו 'אהרן' על שמו, שאלמלא אהרן – לא היו באים לעולם, שהיה משכין שלום בין איש לאשתו, ועל ידי כך חזרו ונזדווגו (אבות דרבי נתן יב).

בנוסף לתפקיד הלוויים לשמש כמחנכים, מורי הלכה ושופטים, הם גם היו השוטרים. וכפי שאמרו חכמים (יבמות פו, ב): "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים", שנאמר (דברי הימים ב' יט, יא): "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם". השוטרים הם שאכפו את החוק, שנאמר (דברים טז, יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". אמרו חכמים: "אם יש שוטרים – יש שופטים, אם אין שוטרים – אין שופטים" (פסיקתא זוטרתא שם). שכן השוטרים אוכפים את החוקים ואת פסקי הדין של השופטים.

נמצא שהאחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, הוטלה על בני שבט לוי, שהיו אחראים על חינוך הילדים הקטנים והגדולים, על קביעת שיעורים למבוגרים, על הוראת ההלכה וקיום המשפט. הם גם עסקו בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ובהענקת סעד נפשי לנזקקים. הם גם העמידו שוטרים שאכפו את החוק והמשפט, וגם עסקו בשיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, ישראלים שהקדישו את עצמם לתורה, הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה ולהאדרתה, בפסיקה, בחינוך, במשפט ובהעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי (ראו פנה"ל כשרות ז, ג).

כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם הכלל-ישראלי, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר (במדבר לה, א-ח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת, וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם… מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ, אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם". וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר (יהושע כא, ג): "וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן". כלומר, הכהנים והלוויים קיבלו ערים למגורים בכל רחבי הארץ, אבל לא היו להם אדמות לגדל את מזונם, אלא הם ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר (דברים יח, א-ב): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל – אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו – ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ". במשך הדורות, לפי הצורך, הקצו לכהנים וללוויים ערים נוספות, כדוגמת העיר נוב (פנה"ל כשרות ז, ג).^[3]

על ידי התרומות קיבלו הכהנים כשלושה אחוזים מהיבול החקלאי, ועל ידי המעשר הראשון קיבלו הלוויים כתשעה אחוזים. גם מהבהמות נצטוו ישראל לתת מתנות לכהנים: את הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, ואת ראשית הגז מהצאן. כך יצא, שממאכלי הצומח הפרישו כשנים עשר אחוז לכהנים וללוויים (עי' פנה"ל כשרות ז, ז, 4), ומהבהמות הפרישו לכהנים כשמונה אחוז מהבשר, ואף נתנו להם את הבכורים (שם יט, א; ד. בכור תמים היה עולה כקרבן, והכהנים אכלו מבשרו בירושלים; ובעל מום נאכל על ידי הכהנים בכל מקום).

כיוון שמגמת התרומות והמעשרות לסייע לכהנים וללוויים בתפקידם הרוחני והציבורי, מצווה לתת אותם לְכהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם, לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'" (פנה"ל כשרות ז, ג).

לכל אדם מישראל שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנות הכהונה והמעשרות. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים וללוויים, ודִרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא, שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושיה – זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התעצל ולא לימדם תורה, או זלזל באנשי העבודה – קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אף שכל אדם מישראל יכול היה לבחור למי לתת את מתנותיו, לא היה חשש שכהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם. שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכהנים והלוויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. וכבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודִי עִם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכהנים והלוויים, כאשר הכהנים והלוויים המסורים זכו להעדפה וקיבלו ראשונים את כל צרכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים – קיבלו פחות (פנה"ל כשרות ז, ד).

הנוהַג המקובל היה שהכהנים והלוויים שהיו קשורים אל בעל הפירות היו מגיעים למקום איסוף הפירות בשדות כדי לקבל את מתנותיהם, מפני שחובת בעל הפירות היא להפריש תרומות ומעשרות, ולא להובילם לביתם של הכהן והלוי. על ידי כך הכירו הכהנים והלוויים את מלאכתם של ישראל, ויכלו לכבדם ולעודדם ולחנך את ילדיהם באופן מתאים ומדויק. מסתבר שכאשר בעל השדה רצה לתת את מתנותיו לכהן או לוי זקן שהיה גדול בתורה, היה מתנדב להביאן לביתו (פנה"ל כשרות ז, ד).

מכך שלכל אדם מישראל היתה הזכות לבחור לאיזה כהן ולאיזה לוי לתת את מתנותיו, יש ללמוד שכאשר צריכים לְמַנות רב לבית כנסת או לקהילה, בני הקהילה שנזקקים לרב הם שצריכים לבחור אותו, וכפי שנהגו ישראל במשך דורות רבים.

תפקיד חשוב נוסף הוטל על הכהנים: לחזק את הלוחמים בצאתם למלחמה על הגנת העם והארץ, כדוגמת חיל הרבנות וחיל החינוך בימינו. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו כהן נוסף בשמן המשחה, והוא נקרא 'כהן משוח מלחמה', ותפקידו לעודד את לוחמי ישראל בדברי אמונה, ולומר להם לקראת המלחמה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם – אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹוהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ב-ד; רמב"ם מלכים ז, א-ג). מלבד חיזוק רוחם של הלוחמים לקראת הקרב, הכהן משוח המלחמה היה נוטל חלק במלחמה עצמה, ונוכחותו היתה חיונית במיוחד.^[4] מסתבר שכשם שהכהן הגדול עמד בראש מערכת הכהנים שעבדו במקדש, כך הכהן משוח המלחמה עמד בראש מערך של כהנים שתמכו בלוחמים ביחידותיהם השונות.

תפקיד נוסף היה לכהנים במלחמה, ואף הוא מצווה מהתורה – להריע בחצוצרות, הן כדי לעודד את הלוחמים לגבורה ולביטחון בה', והן כדי להזכיר את ישראל לפני ה' לטובה. שנאמר (במדבר י, ח-ט): "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם – וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת, וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם". וכן עשו במלחמת מדיין, כאשר פינחס הכהן הריע בחצוצרות. שנאמר (שם לא, ו): "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ". וכן במלחמת יריחו, הכהנים תקעו בשופרות לפני ארון ה' במשך שבעת הימים שהקיפו לוחמי ישראל את העיר, ובכך הובילו את המלחמה מבחינה רוחנית. שנאמר (יהושע ו, ד): "וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת". וכן במלחמת אביה מלך יהודה (דבה"י ב' יג, יב-יד).

בנוסף, כדוגמת הכהנים שהריעו בחצוצרות לתפילה ולחיזוק רוח הלוחמים, היתה קבוצה מבני לוי שבעת המלחמה עמדה בשירה ובתפילה למען החיילים. כפי שנאמר בימי יהושפט (שם כ, יט-כב): "וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה… וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה – וַיִּנָּגֵפוּ" (רשב"א, תוס' רא"ש ומאירי לברכות לה, א). יש אומרים שמזמור 'יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה' שבתהלים (פרק כ), חובר עבור הלוויים המתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי לתהלים שם; ציץ אליעזר כ, לא, י). מסתבר שלתפקיד זה לקחו לוויים מבוגרים, שהיו רגילים לשיר בפיהם ולנגן בכלי נגינה במקדש (וכן בדה"י ב' כ, יד-יז, יַחֲזִיאֵל הלוי התנבא לחיזוק הלוחמים ונצחונם).

הכהנים גם נשאו את הארון שליווה את ישראל במלחמה, ועל ידי כך השכינה שרתה במחנה ישראל וזכו לעזרה משמיים. שנאמר (במדבר י, לה): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". וכן נאמר (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". כלומר, על ידי הארון שהיה בקרב הלוחמים, השכינה שרתה ביניהם. לכן נצטוו ישראל באופן מיוחד לשמור על קדושת המחנה, שנאמר בהמשך הפסוק: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (פסיקתא זוטרתא, יראים ועוד). וכן נאמר (במדבר יד, מד-מה) על המעפילים, שעלו להילחם בלא הסכמת משה רבנו ובלא ליווי הארון, והובסו: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".

וכן כאשר מנהיגי ישראל נצרכו לשאול באורים ותומים בענייני המלחמה, היו שואלים לפני הארון (שופטים כ, כז; שמ"א יד, יח; פנה"ל אמונה ומצוותיה יז, ב). ובארון היה "השם וכל כינויָו" (סוטה מג, א).

מסתבר שמשמר הכהנים שנשא את הארון הורכב מלוחמים עזי נפש, שיכלו להגן על הארון מפני האויב שהתאמץ לקחתו בשבי ולהכריע בכך את המערכה. וכפי שהיה מקובל בכל הצבאות, שבלב המחנה, בצמוד למלך או למפקד המערכה, התנוסס הדגל שביטא את הממלכה, והחיילים המובחרים ביותר שמרו עליו ועל המפקדה. הדגל של עם ישראל, עם הקודש, היה ארון ה'. ובמלחמה שעשו הפלשתים נגד ישראל באבן העזר, משמר הכהנים כשל, והפלשתים הרגו את חופני ופינחס בני עלי הכהן הגדול, ולקחו בשבי את ארון ה'. בעקבות זאת חרבה שילה, ועלי הכהן הגדול מת. אולם שמואל הנביא, שהיה לוי, עורר את ישראל לתנועת תשובה וביעור האלילות, מתוך כך נלחמו שוב בפלשתים, ובזכות שמואל זכו לניצחון גדול ולהרחקת הפלשתים מגבול ישראל (שמ"א ז, ב-יד).^[5]

כפי שלמדנו, את תפקיד השוטרים מילאו בני שבט לוי, וכפי שאמרו חכמים (יבמות פו, ב): "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים", שנאמר (דברי הימים ב' יט, יא): "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם".

בכלל תפקידם כשוטרים, היו הלוויים אחראים על הגיוס לצבא כפי הכללים שקבעה התורה. כלומר, במלחמת רשות לא גייסו חיילים שזה עתה בנו בית או נטעו כרם או ארסו אשה, כמו כן לא גייסו חיילים שליבם רך ועלולים להיבהל במלחמה. שנאמר (דברים כ, ה-ח): "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". לעומת זאת, במלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד אויביו, כולם היו חייבים לצאת – "אפילו חתן מחדרו" (סוטה מד, ב). אמנם מובן מאליו, שגם במלחמת מצווה, נכים וחולים שאינם מסוגלים להילחם פטורים, והשוטרים היו צריכים לקבוע מי באמת נכה או חולה ופטור, ומי מתחזה וחייב לצאת למלחמה.

"וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (דברים כ, ט). מעת תחילת המלחמה, תפקידם של השוטרים היה לדרבן את הלוחמים ולהעניש את הבורחים מהמערכה. וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה ח, ו), שהיו מעמידים 'זקיפים', כלומר "שוטרים חזקים ועזים" (רמב"ם הל' מלכים ז, ד), לפני הלוחמים ואחריהם. לפניהם – כדי להעמיד את הנופלים, ואחריהם – כדי להעניש את הרוצים לברוח, על מנת למנוע תבוסה. וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה שם): "וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור (לברוח) – הרשות בידו (של השוטר) לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה – נפילה".^[6]

לצד תפקידם של הכהנים לרומם את רוחם של הלוחמים, ותפקידם של הלוויים לשמש כשוטרים האחראים על גיוס החיילים וחלוקתם ליחידותיהם, ועל המשמעת הצבאית בעת מלחמה, מצאנו שלוויים וכהנים נמנו גם בין הלוחמים הרגילים. כלומר, אחר שבני שבט לוי מילאו את תפקידם הלאומי כשומרי משמרת הקודש במשכן ובמקדש, וככהנים משוחי מלחמה ומריעים בחצוצרות, והלוויים כשוטרים וכנושאי תפילה – הנותרים בלא תפקיד מבני שבט לוי התייצבו כלוחמים לכל דבר, כך שהיו גדודים רבים של לוויים וכהנים. וכפי שמצינו בעת המלכת דוד למלך על כלל ישראל, שמכל שבט נשלחו "רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא", ובכללם מבני שבט לוי ומשפחת הכהונה, שנאמר (דבהי"א יב, כד-לט): "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא, בָּאוּ עַל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו, כְּפִי ה': בְּנֵי יְהוּדָה נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח – שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲלוּצֵי צָבָא. מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן גִּבּוֹרֵי חַיִל לַצָּבָא – שִׁבְעַת אֲלָפִים וּמֵאָה. מִן בְּנֵי הַלֵּוִי – אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן, וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת… (וכן נספרו שם לוחמים משבטים נוספים) כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה, עֹדְרֵי מַעֲרָכָה בְּלֵבָב שָׁלֵם, בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל…".

יתרה מזו, מצאנו שבניהו בן יהוידע היה שר הצבא של שלמה המלך, היינו המפקד העליון, שנאמר (מל"א ד, ד): "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע עַל הַצָּבָא". והוא היה כהן, שנאמר (דבהי"א כז, ה): "שַׂר הַצָּבָא… בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן רֹאשׁ". הרי שהיה מקובל שכהנים משרתים בצבא כלוחמים, ובניהו התגלה כלוחם עז ומפקד דגול, ועלה בסולם הדרגות עד שנבחר לעמוד בראש הצבא. בכך המשיך את מורשת אביו יהוידע, שהיה מפקד על הכהנים הלוחמים בצבא ישראל (שם יב, כח; רש"י, רד"ק, מצודות דוד ומלבי"ם שם).

לסיכום, בנוסף לתפקידים הצבאיים שהטילה התורה על הכהנים והלוויים, כחיל רבנות, חינוך, שלישות ומשטרה, כהנים ולוויים רבים נטלו חלק פעיל במלחמה כשאר לוחמי ישראל. במלחמת רשות יצאו כמתנדבים, ובמלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד אויביו, היו חייבים לצאת, שהרי במלחמת מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו (שבת הארץ יג, יב; חבלים בנעימים א, קלב). אלא שתחילה היו צריכים למלא את תפקידם כמארגני הצבא, כחיל רבנות, חינוך, שלישות ומשטרה, והכהנים והלוויים שלא נצרכו לכך, התגייסו לצבא כשאר לוחמי ישראל.^[7]

שבט לוי נבחר לשרת את עם ישראל, בשמירת הקודש בבית המקדש, בשמירת התורה על ידי חינוך והוראה, ובשמירת העם והארץ על ידי הובלת הצבא ועידוד החיילים. אולם, כגודל המעלה כך גודל האחריות, ובמיוחד על הכהנים, שהתקדשו לתפקיד הרוחני יותר, וזכו למתנות רבות יותר. וכאשר במקום לשקוד על מילוי שליחותם המקודשת, השתמשו במעמדם לשם כבוד וממון, המיטו חורבן על המקדש, העם והארץ.

בימי משכן שילה, בניו של עלי השופט, שהיה גם הכהן הגדול, נהגו בשררה ובשחיתות. במקום לקרב את העם לעבודת ה', לקחו בחוזקה חלקים גדולים מהקרבנות עוד לפני הקטרת חלביהם על המזבח. "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה', כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'" (שמ"א ב, יז). אולם עלי אביהם לא הוכיחם כראוי, ואף לאחר שאמר לו הנביא, שאם לא יחזרו בתשובה יֵענשו בחומרה יתירה, לא הוכיחם בחומרה הראויה. והאסון הגיע, הפלשתים ניצחו את ישראל במלחמה, הרגו את בני עלי ולקחו את ארון ה' בשבי, ואף משכן שילה נחרב (עי' שם ד). דורות רבים לאחר מכן, רדפה הקללה את בית עלי, שכל בחוריהם מתו צעירים, ורק אם הקפידו לעסוק בתורה ובגמילות חסדים זכו להאריך ימים (יומא פו, א; ר"ה יח, א).

במקומם הנהיג את ישראל שמואל הנביא משבט לוי, שכמו משה רבנו היה מסור כולו לישראל, וכל ימיו היה עובר מעיר לעיר ללמד תורה ולהורות הלכה בלא שנהנה מהציבור כלל (שמ"א ז, טו-יז; ברכות י, ב). אמנם בניו לא הלכו בדרכו, "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט". זה היה אחד הגורמים שהובילו את העם לדרוש מלך שלא כראוי (ראו להלן טו, ד).

בשלהי ימי בית המקדש הראשון, ממסד הכהנים הושחת, ובמקום לעורר את המנהיגות והעם לתורה ולתשובה כדי למנוע את החורבן, תמכו במלך ובשרים המושחתים. וכדברי הנביא ירמיהו: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ: אַיֵּה ה'? וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (ירמיהו ב, ח). "הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר, וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם" (שם ה, לא).

גם בימי בית המקדש השני, במשך תקופה ארוכה, הכהונה הגדולה נקנתה מהשלטון בכסף, תוך הנחה שעל ידי תפקידם יוכלו להטיל מיסים על העם, להתעשר ולהשיג טובות הנאה למשפחתם. אמרו חכמים, שבארבע מאות ועשרים שנות קיומו של בית המקדש השני, שימשו בו יותר משלוש מאות כהנים גדולים, שהואיל ורובם הגדול היו רשעים – מתו בעוונם ולא הוציאו את שנתם (יומא ט, א; פסחים נז, א).

יחד עם זאת, בימי בית המקדש השני, בעת שמלכות יוון גזרה להעביר את ישראל על דתם, הכהנים החשמונאים הם שקמו ומרדו ביוונים והצילו את ישראל, ובזכותם אחיזת ישראל בארצם התחזקה, ולימוד התורה התרחב. ואמנם בהמשך צאצאי החשמונאים חטאו ונטלו לעצמם את המלוכה, נהו אחר היווניות וחטאו במלחמת אחים שהובילה להשלטת הרומאים על הארץ, עד שלבסוף בית המקדש נחרב (ראו פנה"ל זמנים יא, ד). אולם בזכות אותם כהנים צדיקים מבית חשמונאי שנלחמו בגבורה ביוונים – בתי המדרש התחזקו, חכמי התורה העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. ובזכותם, אור התורה שבא לידי ביטוי בנרות חנוכה, המשיך להאיר ולקיים את ישראל בכל ימי הגלות הארוכים עד חזרתנו לארץ (פנה"ל שם ה-ו).