פרק ז - חינוך הילדים לתורה

כפי שלמדנו בהרחבה (בפרק ב), מצווה על ההורים ללמד את ילדיהם את כל יסודות התורה, כדי שיֵדעו לחיות חיי תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". בפועל, מפאת טרדות הפרנסה, ההורים מקיימים חלק נכבד מהמצווה בעזרת המורים במסגרת בתי הספר ושיעורי העשרה. ואף על פי כן, המצווה לחנך את הילדים נותרה כחובה על ההורים. לפיכך, ההורים צריכים להקנות לילדיהם את כוחות הנפש והרצון ללמוד תורה, לשלוח אותם לבית הספר בשמחה, לעודד אותם ללמוד, לעמוד בקשר עם המורים ולעקוב אחר התקדמותם, וכמובן ללמדם תורה כפי יכולתם.

שלא כמו בתרבויות אחרות בהן החכמה שייכת לחכמים, בישראל התורה שייכת לכל ישראל, שנאמר (שם לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", וכל ההורים צריכים לדעת את התורה כדי ללמדה את ילדיהם. וזאת משום שהתורה אינה חכמה ערטילאית שמנותקת מן המציאות, אלא תורת חיים, המכוונת ומיישרת את דרכו של האדם בכל רבדי חייו. 'תורה' – מלשון הוראה. לפיכך, ההורים שקיימו את מצוות 'פרו ורבו', והולידו את ילדיהם ונתנו להם מזון, לבוש ואהבה, והעניקו להם חיים בעולם הזה, צריכים גם למסור להם את התורה האלוהית, ולזַכּוֹתם בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא.

משעה שהילדים מגיעים לגיל מצוות, נעשים ההורים והילדים שותפים במצווה. האחריות הראשונה מוטלת על הנערים, שעליהם לשקוד ולהתאמץ להבין את התורה כראוי. ומצווה על הוריהם לעודדם ולחנכם לכך, ולסייע בכל מה שנצרך כדי שיוכלו להשלים את חובת תלמודם. וכל זמן שעוד לא הגיעו לרמה התורנית המספיקה כדי לחיות על פי הדרכתה של התורה – ההורים והילדים עוד לא קיימו את המצווה כהלכתה (קידושין ל, א; לעיל ב, ב-ג; ז-ט).^[1]

כפי שלמדנו, התורה שייכת לכל ישראל, ולכל אדם אות מיוחדת בתורה, ומתוך אופיו הייחודי מצווה שיְלַמד את ילדיו תורה. ואף שההורים נעזרים במורים ורבנים, האחריות הראשונה לחינוך הילדים מוטלת עליהם. בכלל המצווה, שההורים ישמשו דוגמה חיובית לילדיהם, מפני שכאשר הילדים רואים שהוריהם דבקים בתורה ובמצוות בשמחה, הם רוצים ללכת בדרכם.

כדי להעצים זאת, מצווה על ההורים לשוחח עם ילדיהם על האמונה והערכים שמנחים את חייהם, לשתף אותם בניסיונם ובבחירות שעמדו לפניהם, ולנטוע בהם אמונה בה' ובייעוד המיוחד להם, כדי שכאשר יגדלו, יוכלו לבחור את הדרך המתאימה להם למיצוי כישרונם ולתיקון העולם. ואם הילד מתעורר לשאול שאלה, על ההורים לשמוח על כך מאוד, מפני שהיא מעניקה להם הזדמנות להשיב לילד תשובה כשהוא קשוב לקבלהּ, וכך לחנכו וללמדו. וככל שישאל יותר, כך ניתן ללמדו יותר. שנאמר (דברים ו, כ-כה): "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹוהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".

הבן השואל בפרשיה זו הוא חכם, ולכן הוא שואל על כל סוגי המצוות: הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, ולכן יש להשיב לו בהרחבה: להתחיל בסיפור תולדות ישראל, שהוא סיפור תולדות גילוי האמונה בעולם; להמשיך בביאור הייעוד של עם ישראל לנחול את הארץ שנשבע ה' לאבותינו ולנו, ולקיים בה את כל המצוות שצווה ה' אותנו, כדי שנזכה על ידן לחיים טובים. ואמנם למדו חכמים (מכילתא בא) שכך צריך לבאר לבן החכם בליל הסדר, כי הוא הלילה שבו נצטווינו להעביר את תמצית המורשת לילדים (ראו פנה"ל פסח טו, ו). אולם כיוון שבתורה לא נאמר שמדובר בליל הסדר, הרי שזו מצווה שנמשכת כל השנה, שכל אימת שהילד שואל, מצווה להשיב לו כפי שאלתו. וגם אם אין פנאי להורים באותו זמן, עליהם לשמוח בשאלתו, ולומר לו שכאשר יתפנו ישיבו לו. כך הילד יֵדע ששאלותיו רצויות והוא ימשיך לשאול, ולהורים תהיה הזדמנות להעצים את הקשר עימו ולהרחיב ולהעמיק את הבנתו. עוד ראוי להורים לשים לב, שאם הילד מצפה לתשובה קצרה, ישיבו לו בקצרה, שאם יאריכו מדי, יתכן שהילד יירתע מלשאול שוב.

כאשר הילד שואל בעניינים הנוגעים לכלל האמונה ולייעודם של ישראל, בדרך כלל ההורים יודעים להשיב. אולם כשהוא שואל על פרטי האמונה והמצוות, פעמים שההורים אינם יודעים להשיב, ואל להם להתבייש בכך, אלא להיפך, לשבח את הילד על שאלתו הטובה, ולומר לו שעליהם לחפש תשובה כדי להשיב לו. בתוך כך הילד ילמד שהתורה רחבה מיני ים, וחשוב ללמוד תורה ולדייק בה, ולכן ההורים אינם מתביישים להודות שאינם יודעים, וטורחים לחפש עבורו תשובה.^[2]

גדול ערכו של לימוד התורה של הילדים, עד שאמרו חכמים (שבת קיט, ב): "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן". עד הגעת הילדים לגיל מצוות הם נקראים 'תינוקות של בית רבן'. שאל רב פפא את אביי: והלימוד שלנו אינו נחשב כמותם? השיב אביי: "אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא". שהואיל והקטנים עוד לא חטאו, הם קולטים את התורה בתמימות, וזה הבסיס לכל ההבנות שאליהן יגיעו בהמשך לימודם ולכל המעשים הטובים שיעשו בימי חייהם. עוד דרשו חכמים (שם) על הפסוק (דבה"י א' טז, כב): "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ", "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי – אלו תינוקות של בית רבן, וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ – אלו תלמידי חכמים". נקראו הילדים 'מְשִׁיחָי' על שם חשיבותם, שהם נמשחים בשמן כדי לגדלם ולהבריאם, וכדרך שמשחו את כלי המקדש בשמן וקידשום בכך (מהר"ל). ועוד, שעל ידי לימודם ייבנה המקדש ויבוא המשיח (עיון יעקב), שמכוח לימודם הטהור והתמים יתגלו חידושים שיקרבו את הגאולה.

חשיבות החינוך גדולה כל כך, עד שאמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחריבים אותה", ויש אומרים "מחרימים אותה". כלומר, אם בני העיר אינם מוכנים לדאוג ללימוד התורה של הילדים, צריכים בני שאר הקהילות להחרים אותם עד אשר ישכרו מורים ויתקינו בעירם מסגרת לימוד לילדים. ואם עמדו בעיקשותם ולא עשו זאת, ראוי להחריבה ויושביה יתפזרו בקהילות אחרות, כי אין מקום בישראל לקהילה שאין מלמדים בה את הילדים תורה (רמב"ם, טור וב"י יו"ד רמה, ז). וכן אמרו חכמים (שבת שם): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן".

אמרו בתלמוד הירושלמי (חגיגה א, ז): "תני רבי שמעון בן יוחאי: אם ראית עיירות שנתלשו ממקומם בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים". 'סופרים' הם המלמדים מקרא, ו'משנים' הם המלמדים משנה, היינו הלכה. שנאמר (ירמיהו ט, יא-יב): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר ה': עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי". עוד מסופר שם בירושלמי, שרבי יהודה נשיאה (נכדו של 'רבי'), שלח את רבי חייא, רבי אסי ורבי אמי, לעבור בעיירות של ארץ ישראל כדי לוודא שבכולן יש מורים שמלמדים מקרא והלכה. באו למקום אחד ולא מצאו שם לא מורה למקרא ולא מורה להלכה. אמרו לבני המקום: הביאו לפנינו את 'נטורי קרתא', היינו את שומרי העיר. הביאו לפניהם את 'סנטורי קרתא', היינו שומרי העיר האחראים על ביטחונה והנהגתה. אמרו להם: וכי אלו הם שומרי העיר? אין אלו אלא מחריבי העיר! שלא דאגו לעיר כראוי. שאלו אותם: ומי הם 'נטורי קרתא'? השיבו: מלמדי המקרא וההלכה, שנאמר (תהלים קכז, א): "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת – שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר".

כיוון שלימוד הילדים חשוב כל כך, אמרו חכמים (שבת קיט, ב): "אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש". שלימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם, ובית המקדש הוא התשתית של גילוי הקדושה בעולם, והתורה קדמה לעולם. וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רמה, יג). מכאן שכאשר צריך להביא לבית הספר הרצאה של חול, אסור לבטל עבורה שיעורי קודש (שולחן ערוך כפשוטו יו"ד רמה, לח).

אחריות גדולה מוטלת על מורי ישראל. עתידו הרוחני של עם ישראל תלוי בהם, וממילא עתיד העולם כולו, שישראל בעמים כמו לב שבאיברים. על כן צריכים המורים לעשות את מלאכתם נאמנה, ללמד את התלמידים באהבה ובשמחה, דברי תורה בהירים ומדויקים, ולחשוב תמיד כיצד לקדמם בתורה ובמידות טובות. ואם יזכו לעשות כן, עליהם נאמר (דניאל יב, ג): "מַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". וכפי שדרשו חכמים (ב"ב ח, ב): "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ – זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה. וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד – אלו מלמדי תינוקות". ועל תלמידי החכמים הגדולים נאמר (שופטים ה, לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", שהם דומים למקור האור שמכוחו המורים שנמשלו לכוכבים מלמדים את תלמידיהם (מהר"ל נתיב התורה י).

עוד אמרו חכמים, שמלמדי התינוקות יחד עם הרבנים הגדולים, מעמידים את התורה בישראל, ועליהם נאמר (במדבר כד, ה-ו): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר". ביארו חכמים (תנדב"א יט), ש'אוהלי יעקב' הם בתי המדרש שמטהרים את ישראל, ועל כן נמשלו לנחלים – "מה נחלים, יורדים בני אדם לתוכם כשהם טמאים, וטובלים ועולים מתוכם כשהם טהורים, כך בתי מדרשות – בני אדם נכנסים לתוכם כשהם מלאים עוונות, ויוצאים מתוכם כשהם טהורים". "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר – אלו מלמדי תינוקות שבישראל, שמוציאים מליבם חכמה ובינה, דעה והשכל, ומלמדים לעשות רצון אביהם שבשמַים". וכשם שהגינות מצמיחות כל מיני פירות טובים, כך המורים מצמיחים הבנות ורצונות טובים בתלמידיהם.

תיארו חכמים (ע"ז ג, ב) בדרך משל את מעשי ה' במשך שעות היום: "שלש הראשונות – הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות – יושב ודן את כל העולם כולו… שלישיות – יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כנים… ברביעיות… יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה". את כל הדברים הללו הקב"ה עושה על ידי שליחים, ומורי ישראל הם שממשיכים את מעשי ה' בשלוש השעות האחרונות של היום ומלמדים תורה לילדי ישראל, ועל כן שכרם גדול מאוד. וכפי שאמרו חכמים (מדרש משלי טז, יא): "לעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא לישב עליהם בדין, ומניח ספר תורה על חיקו ויאמר: כל מי שעסק בזה – יבוא וייטול שכרו, שנאמר (ישעיהו לג, יח): אַיֵּה סֹפֵר? אַיֵּה שֹׁקֵל? אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים? אַיֵּה סֹפֵר – אלו מלמדי תינוקות לשם שמים, יבואו ויטלו שכרם. אַיֵּה שֹׁקֵל – אלו שוקלים קלים וחמורים, יבואו ויטלו שכרם. אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים – זה לומדי הלכות והגדות, יבואו ויטלו שכרם".

כדוגמה למלמד תינוקות נאמן, הביאה הגמרא (ב"ב ח, ב) את רב שמואל בר שילת. פעם אחת ראה האמורא הגדול רב, את רב שמואל בר שילת נח בגינה בעת שרגילים ללמד את התלמידים. שאלוֹ: "שבקתיה להימנותך"?! עזבת את נאמנותך, שהיית רגיל ללמד את תלמידיך במסירות?! השיב: עדיין אני עומד על משמרתי כמורה, וזו הפעם הראשונה מזה שלוש עשרה שנה שנזקקתי לנוח מעט בגינה, ואף עתה – דעתי על תלמידיי, כיצד לקדמם. ראוי לציין, שכאשר ביקשו חכמים (כתובות סב, א) לתת דוגמה לאדם שחייו טובים ורגועים, ועל כן הוא יכול לחיות עם אשתו בשמחה יתירה (כדין 'טיילים', ראו פנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, ז), נתנו כדוגמה את רב שמואל בר שילת. וביארו, שפרנסתו בטוחה, הואיל והוא מלמד בנאמנות; והיא נוחה, הואיל ואינו צריך לנסוע למרחקים כסוחר או לעבוד במלאכה שמפרכת את הגוף. וכיוון שפרנסתו צנועה, אין לו דאגות מהשלטונות שיגבו ממנו מס כבד, כפי שהיו רגילים להטיל על בעלי אדמות ועסקים.

כיוצא בזה בימינו, מורים שמתאימים לתפקידם ועושים את מלאכתם בנאמנות ובאהבה – פרנסתם בטוחה, וחייהם צנועים, נוחים וטובים, והם יכולים לגדל את משפחתם בשמחה ובאהבה. וזאת בתנאי שהם מתאימים להוראה ומצליחים להנהיג את הכיתה, ובתנאי שהם שמחים בַזכות הגדולה שנפלה בחלקם לחנך את ילדי ישראל. שאם הם עומדים בשני התנאים הללו, יזכו להיות מאושרים, וכפי שאמרו חכמים (אבות ד, א): "איזהו עשיר – השמח בחלקו", כי תכלית העשירות – השמחה והסיפוק שיש לאדם בחייו. מתוך כך יזכו גם לרווחה כלכלית, שכן השמח בחלקו אינו מבזבז את כספו על דברים מיותרים, וכך משכורת צנועה יכולה להניב חיים טובים כמו משכורת נדיבה.

השפעת המורים על התלמידים הצעירים עצומה. פעמים רבות משפטים שהתלמידים שמעו בילדותם ממוריהם אודות האמונה והתורה, היושר והחסד, רגישות לזולת, המשפחה והזוגיות, אהבת העם והארץ, הופכים לאבני בניין שמנחות את חייהם. כיוון שכך, צריך למנות לתפקידי ההוראה מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות (שו"ע יו"ד רמה, יז).

סיפרו חכמים (ב"ב כא, א), על יואב בן צרויה, שר צבא ישראל בימי דוד, שנשלח להכרית את עמלק. באותם ימים צבא ישראל היה במיטבו, וניתן היה להכרית את העמלקים ולהציל על ידי כך את ישראל ואת העולם מכל הרשעים הרוצחים שיצאו מעמלק (ראו פנה"ל זמנים יד, ז-ח). אולם יואב הרג רק את הזכרים. כשחזר, שאל אותו דוד מדוע לא קיים את מצוות התורה (דברים כה, יט): "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". השיב יואב שחשב שהמצווה להרוג רק את הזכרים, כי טעה לחשוב שנאמר בתורה: תִּמְחֶה אֶת זְכַר עֲמָלֵק. אולם את המחדל כבר לא יכלו לתקן, מפני ששאריות עמלק ברחו והתפזרו, וכבר לא ניתן היה להכריתם, ומהם יצאו צוררים גדולים לישראל כהמן. הלך יואב בן צרויה למורה שלימדו בילדותו, ושאלו כיצד צריך לקרוא את הפסוק, והתברר שהמורה הוא זה שהטעה אותו. שלף יואב את חרבו להורגו. הזדעק המורה: 'מדוע'?! השיב יואב: מפני ששגית בהוראתך, ונאמר (ירמיהו מח, י): "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה". השיב המורה: תניח אותי בקללת 'ארור', ואל תהרגני. השיב יואב, שבהמשך הפסוק כתוב: "וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם". יש אומרים שהרגוֹ ויש אומרים שלא הרגו.^[3]

לפיכך, אף שרצוי שהמורה יֵדע ללמד במהירות, אם לא נמצא מורה שהוא גם מהיר וגם דייקן, יש להעדיף את המורה האיטי והדייקן על פני המהיר שאינו מדייק, ומלמד דברים מוטעים או מוגזמים (ב"ב כא, א; שו"ע יו"ד רמה, יט).

המורה צריך להתחיל את השיעור בזמן, ולא לצאת לענייניו באמצע השיעור, ולא לשוחח או להתכתב בטלפון הנייד, וקל וחומר שלא לבטל שיעור. וכפי שלמדנו, על מורה שמתרשל בתפקידו נאמר: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (רמב"ם ת"ת ב, ג).

המורה צריך להיזהר לישון כראוי בלילה, שלא יהיה עייף בעת שהוא צריך ללמד. וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי דמאי ז, ג), שאסור לפועל שנשכר לעבודת יומו, לעבוד בלילה או להישאר ער עד מאוחר או להרעיב את עצמו, שמא יהיה פחות יעיל בעבודתו. מעשה היה ברבי יוחנן, שהלך למקום אחד ומצא מלמד תינוקות שנראה מסוגף, שאלו מדוע הוא נראה כך. השיב שהוא מתענה לשם חסידות. אמר לו רבי יוחנן: אסור לך להתענות, שהרי גם אם היית צריך לעבוד אצל בשר ודם היה הדבר אסור עליך, קל וחומר אתה, שעושה "מלאכתו של הקדוש ברוך הוא". וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח תקעא, א). עוד הורו הפוסקים (רמ"א יו"ד רמה, יז), שהמורה צריך להקפיד לאכול באופן מסודר, לא הרבה מדי ולא מעט מדי, כדי שלא יהיה עייף או חלש ויוכל ללמד היטב.

מצווה לבחור לילדים את המורה הטוב ביותר. ואם מצאו מורה בינוני, ובמשך הזמן הזדמן להם מורה טוב ממנו, יש לשכור את הטוב (שו"ע יו"ד רמה, יח). בתקופות שבהן לכל מורה היתה אפשרות להתפרנס מעבודה בשדה או מאומנות שלמד מאבותיו, ורק מפני שביקשו ממנו ללמד עזב את מלאכתו, כאשר נמצא מורה טוב ממנו, לא היתה בעיה שיחזור לעבודתו. אבל כיום, שההכשרה המקצועית אורכת זמן רב, וקשה לאדם להחליף את מקצועו, נקבעו חוזי עבודה, והם מחייבים (שו"ת הרא"ש קד, ד). לכן לא ניתן לפטר פתאום מורה ולהשאירו בלא פרנסה. אך העיקרון נשאר, שהתלמידים צריכים לקבל את המורה הטוב ביותר, וצריך למצוא את הדרך להעניק למורה הקודם פיצויים וסיוע להסבה מקצועית.

המורים והמורות ממלאים כיום את תפקיד הכהנים והלוויים, שכן תפקידם העיקרי של הכהנים והלוויים היה ללמד תורה לישראל, וכיום המורים הם שמלמדים תורה לילדי ישראל, וממשיכים בכך את מורשת ישראל לדור הבא. כשם שהתורה נתנה לכהנים וללויים מצוות מיוחדות ואיסורים מיוחדים שביטאו את תפקידם המקודש, כך נכון למורים לבטא את קדושת שליחותם על ידי התנהגות אצילית במתן כבוד לכל אדם, בהימנעות מרכילות ולשון הרע, ובהידור במצוות תוך הקפדה על תפילות וברכות.

ראוי למורים ולמורות שיהיו שמחים בחלקם, על שזכו לעסוק במלאכת הקודש המפוארת. ואף אם אינם זוכים למשכורות גבוהות במיוחד, הם זוכים לטפח את ילדי ישראל להיות חכמים וטובים, לחנכם לדרך ארץ ולמעשים טובים, ולגדלם לתורה ולמצוות (ראו לעיל הלכה ג). כשם שהכהנים והלוויים לא קיבלו נחלות בארץ, וממילא לא השתתפו בתחרות הכלכלית ולא ניסו להתעשר, ובזכות כך יכלו להתמקד בתפקידם המקודש – ללמד תורה לישראל, להוסיף חסד ושלום ולשמור על החוק; כך גם המורים והמורות צריכים לשמש דוגמה ומופת של אנשים ערכיים שאינם משתוקקים לעושר, והם שמחים בחלקם על הזכות שנפלה בחלקם ללמד תורה לתלמידיהם. בזכות כך, התורה והערכים שהם ילמדו, ילוו את תלמידיהם עד זקנה ושיבה. אמרו חכמים (זוהר חדש לך לך מב, א): "בֹא וראה כמה חביבה התורה לפני הקב"ה, שבשבילה זוכה האדם לחיי העולם הבא, וכל המלמד תורה לאחרים – יותר מכולם… ודירתו עם השכינה, וזהו שאמר רבי שמעון כאשר הלך לראות צעירים במקום תלמודם: הולך אני לראות פני השכינה".

גם בבגדיהם צריכים המורים לייצג את המורשת הגדולה שהם מנחילים לתלמידיהם, וכדרך שקבעה התורה בגדים מיוחדים לעבודת הכהנים. לפיכך, נכון שיהיו בגדיהם נאים ומכובדים. אמרו חכמים (שבת קיד, א): "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו – חייב מיתה, שנאמר (משלי ח, לו): "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת". שכן כאשר לבושו של מי שמייצג את התורה מלוכלך, הוא מחלל שם שמיים וגורם לאנשים לשנוא חלילה את דבר ה'. קל וחומר כאשר יוצא על המורה שם רע שחטא בחטאים חמורים. גם בהלכות צניעות צריכים המורים והמורות להקפיד, שיהיו בגדיהם מייצגים את ההלכה בהידור, כדי שלא יקטרגו עליהם שאינם מייצגים את התורה. מאידך, ייזהרו שהופעתם תהיה נאה ומכובדת, כדי שלא יטעו התלמידים לחשוב שהדבקים בתורה הם עניים ומסכנים.

על החברה כולה מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום, לכבד מאוד את המורים ולדאוג שיקבלו משכורת נאה. בכישרון הלימוד של המורשת היהודית טמון כוח אדיר, שכל השקעה בו כדאית. אם נשקיע מאמצים ומשאבים למען החינוך לתורה ולמדע, נזכה לגדל ולטפח תלמידי חכמים ומדענים גאונים, וכל יהודי העולם ירצו לעלות לארץ כדי להיות שותפים לפיתוח הכישרון והיצירה הרוחנית הישראלית. ואף הגויים יאמרו עלינו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). ויתקיים בנו חזון הנביאים (מיכה ד, ב): "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם".

בתורה שבכתב המצוות מבוארות באופן עקרוני, וציוותה התורה לחכמי ישראל שיקבעו תקנות וסייגים, כדי לסלול את הדרך לקיומן בעולם. כך גם בעניין תלמוד תורה, בתורה שבכתב מבוארות המצוות העקרוניות: א) מצווה על ההורים ללמד את ילדיהם תורה, ב) מצווה על הרבנים ללמד את תלמידיהם תורה,
ג) מצווה על כל אדם ללמוד תורה (לעיל ב, א). כהמשך לכך, על חכמי ישראל מוטלת החובה לקבוע מסגרות להגשמת המצוות הללו. זכה יהושע בן גמלא הכהן, שחי בתקופת בית המקדש השני, לקבוע את מסגרות הלימוד הציבורי, ותיקן וייסד את מערכת החינוך הראשונה בעולם.

אמרו חכמים (ב"ב כא, א): "ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה… התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים… ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבים בכל פלך ופלך, ומכניסים אותם כבן שש עשרה כבן שבע עשרה, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסים אותם כבן שש כבן שבע". כלומר, ילד רגיל התחיל את לימודיו בתחילת שנתו השישית, וחלש בתחילת שנתו השביעית (תוספות שם 'כבן'; שו"ע יו"ד רמה, ח).

אחת המשמעויות של התקנה, שכלל הציבור אחראי לדאוג לילדים שהוריהם אינם מסוגלים לשלם עבור לימודם. לשם כך גבו מיסים מכל חברי הקהילה, כל אחד לפי עושרו, וממיסים אלו מִמנו את צורכי הציבור ובכללם גם את לימודי הבסיס של הילדים העניים (עי' שועה"ר קונ"א א, ג). ככל שיותר אנשים הוסיפו ותרמו כספי 'מעשר כספים' עבור תלמוד התורה, כך יכלו להחזיק עוד מלמדים שילמדו יותר תורה לילדים.

תחילת החינוך ללימוד התורה הוא משעה שהילד מתחיל לדבר, שאז אביו מלמדו פסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). ואחר כך פסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד). ככל שהבנתו מתפתחת, כך מלמדים אותו יותר תורה. כמו כן, מלמדים אותו לקרוא אותיות, כדי שיוכל לקרוא מעט פסוקים (סוכה מב, ב; רמ"א יו"ד רמה, ח).

בעבר, נהגו ללמד את הילדים במשך היום ומעט מהלילה, סמוך לתפילת ערבית, כדי שהרגלי הלימוד ייקבעו בנפשם (שו"ע רמה, יא; שועה"ר ת"ת א, א). מובן מאליו שהיו שעות במשך היום שהילדים עזרו להוריהם בעבודתם, ובעונות הבוערות עזרו להוריהם במשך רוב שעות היום, ותוך כך למדו לעבוד ולהתפרנס, שכן חובה על ההורים ללמד את ילדיהם אומנות שממנה יוכלו להתפרנס (קידושין ל, ב; לעיל ג, יח). הלימודים התקיימו בכל ימות החול שבשנה, ובערבי שבתות וחגים הקדימו לסיים את הלימודים כדי להתכונן לשבת ולחג. כך, כעיקרון, נהגו בישראל מתקופת בית המקדש השני ועד קרוב לימינו. על ידי לימודים מוגברים אלו זכה עם ישראל להוציא מקרבו גאונים בעלי שם.

שני ערכים מתנגשים סביב השאלה, כמה תלמידים ניתן להכניס בכיתה אחת. מבחינת הלימוד, עדיף שהכיתה תהיה קטנה, כדי שהמורה יוכל לטפח כל תלמיד באופן אישי, ויוכל לטפל בבעיות המשמעת ביתר קלות. מהצד הכספי, ככל שהכיתות יהיו גדולות יותר, הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על ההורים ועל הקופה הציבורית להוסיף שעות לימוד ולהגדיל את משכורת המורים. לדוגמה, כאשר ישנם מאה ועשרים תלמידים, אם יקצו מורה לכל ארבעים תלמידים, יוכלו להסתפק בשלושה מורים. ואם יקצו מורה לכל עשרים וחמישה תלמידים, יצטרכו חמישה מורים, ועלויות החינוך יתייקרו באופן משמעותי.

מתקנת יהושע בן גמלא ואילך נקבע (ב"ב כא, א), שכל מורה יְלַמֵּד עשרים וחמישה תלמידים. אמנם יכלו לצרף לכיתה אחת בני שני שנתונים, ולעיתים אף שלושה שנתונים. העיקר שרמתם הלימודית תהיה שווה פחות או יותר, כך שאפשר יהיה ללמדם יחד.

נחלקו הפוסקים מה הדין כאשר מספר התלמידים שצריכים ללמוד בכיתה הוא מעל עשרים וחמישה. יש אומרים שאם הם בין עשרים וששה תלמידים לארבעים, יוסיפו עוזר שיסייע למורה. ואם היו ארבעים ואחד תלמידים, יחלקו אותם לשתי כיתות, ולכל כיתה יהיה מורה משלה (רמב"ם, נימוקי יוסף, שו"ע יו"ד רמה, טו).

ויש אומרים, שמורה אחד מספיק לכיתה שגודלה בין עשרים וחמישה לשלושים ותשעה תלמידים. ואם יש ארבעים עד ארבעים ותשעה תלמידים – צריכים מורה ועוזר. ואם יש בכיתה חמישים תלמידים – צריכים לחלקם לשתי כיתות עם שני מורים (רא"ש, רבנו ירוחם). בשעת הצורך, אפשר להקל כדעה זו, ובתנאי שהמורה אכן מצליח ללמד כראוי את התלמידים (ש"ך רמה, י).

וכן לימינו, בכל מקום לפי אופיו, יש לשקול את שתי הדעות, ולמצוא את האיזון בין השבחת החינוך לבין הפחתת העלויות, כדי שכל ישראל יוכלו לקבל חינוך טוב.

בתקנת יהושע בן גמלא נקבע שאין שולחים ילדים ממקום למקום, וזאת בתנאי שניתן להקים במקומם כיתה רגילה. אבל במקום שאין מספיק תלמידים לכיתה רגילה בת קרוב לעשרים וחמישה תלמידים, צריכים לשולחם ללמוד ביישוב הסמוך (ב"ב כא, א. ועי' אמונת שמואל שם כו).

אם לא ניתן לשלוח אותם ליישוב סמוך, משום שהוא רחוק או מפני סכנת הדרכים, חובה על בני המקום להקים ביישובם בית ספר גם עבור מעט תלמידים, שלא יתכן שיהיה מקום שבו ילדי ישראל לא ילמדו תורה. האחריות לכך מוטלת הן על ההורים והן על כלל הציבור (עי' רמ"א יו"ד רמה, טו; חו"מ קסג, סו"ס ג; שועה"ר ת"ת א, ג).

החינוך מבוסס גם על יחס הכבוד של התלמידים לרבנים ולמורים, וכן ציוותה התורה לכבד תלמידי חכמים, שנאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא", דרשו חכמים (פסחים כב, ב): "לרבות תלמידי חכמים". בכלל זה, מצווה לקום לכבוד תלמיד חכם, אפילו הוא צעיר, שנאמר (ויקרא יט, לב): "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" – "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קידושין לב, ב; רמב"ם ת"ת ו, א).

תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומבין לאורה את החיים, ומדריך את תלמידיו לקיימה. אך מי שאינו בתפקיד של רב או מלמד בישיבה, מפני שאינו מוכן להתמסר לכך או מפני שאין לו שיקול דעת להורות בשאלות החיים, על אף שלמד ועיין, אין חובה לקום בפניו (עי' ש"ך רמד, יא; הליכות עולם ח, עמ' קפט).

צריך שיהיה ניכר שהקימה היא לכבוד החכם, לכן המצווה היא לקום כאשר החכם ייכנס לתוך ארבע אמותיו (קרוב ל-2 מטר) עד שיעבור מכנגד פניו (שו"ע רמד, ב; ט). בפני רב מובהק, מצווה על תלמידו לקום כשרואהו מרחוק, כאשר ניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שיתרחק או שיֵשב במקומו (ר"ן קידושין לג, א; שו"ע רמד, ט).

מצוות הכבוד שיקום לפניו מלוא קומתו (טור, ט"ז רמד, ד; ח"א סט, ד). אמנם בפועל, רבים מסתפקים ב'הידור', היינו מתרוממים מעט כמתחילים לקום לכבודו. ונראה, שהואיל והרבנים לא לימדו את תלמידיהם שצריכים לקום לכבודם מלוא קומתם, משמע שהסכימו לכך, ורב שמחל על כבודו – כבודו מחול (שו"ע רמד, יד). אמנם לכבוד רב מובהק צריך לעמוד עד שיגיע למקומו. וכן במשך התקופה שלומדים תורה מרב, כמו ר"מ בישיבה או רב מקומי שמלמד בקהילתו, מצווה על הלומדים ממנו לקום לכבודו קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו. כמו כן, מצווה על תלמידי בית ספר לקום מלוא קומתם לכבוד המורים שלהם כשהם נכנסים לכיתה ללמדם.

נחלקו הפוסקים בדין תלמידים שלומדים אצל הרב בביתו או בחדר לימוד המיוחד לו. יש אומרים שעליהם לקום לפניו בכל עת שייכנס ויֵצא מהחדר, אפילו מאה פעמים ביום (רא"ש, ברכ"י יו"ד רמב, כא). ויש אומרים שעליהם לקום לפניו פעמיים ביום, שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמיים (רמב"ם ת"ת ו, ח, עפ"י קידושין לג, ב). אמנם גם לדעת המקילים, בבית מדרש שפתוח לרבים, מצווה לקום לפניו בכל עת שייכנס ויֵצא, כי אולי נמצאים שם אנשים שלא יודעים שכבר קמו לפניו בבוקר או יקומו לפניו בצאתו בערב, וכשיראו שאין קמים לפניו – ילמדו לזלזל בכבוד התורה (תוס', רמ"א רמב, טז). ואם במשך אותו הסדר בישיבה או במשך אותה אספה – הרב יוצא או נכנס, לדעת המקילים אין צריך לקום בפניו, הואיל והכל יודעים שקמו לפניו כשנכנס בראשונה ויקומו לפניו כשיֵצא לדרכו. וכן המנהג הרווח, זולת מקרים שבהם הרב עולה לומר שיעור או לקריאה בתורה, שאז למרות שקמו לפניו בכניסתו, קמים לפניו שוב. כמו כן, כאשר הרב עומד ופונה לדבר עם אדם שיושב, על האדם היושב לקום לכבודו ולדבר עמו בעמידה.

חכם אינו צריך לקום בפני חברו החכם, אלא יעשה לו 'הידור' (שו"ע יו"ד רמד, ח). כמו כן, רב אינו צריך לקום מפני תלמידו החכם, אבל טוב שיעשה לו 'הידור' (רמ"א שם). אולם בשעה שמתבקש לקום לפניו – נכון שיקום, כגון כשהתלמיד עומד להעביר שיעור והכל קמים לכבודו.

העוסק בעבודתו, וקימתו מצריכה הפסקה ממלאכתו – אינו חייב לקום (שו"ע רמד, ה; לעיל ג, ו). אין עומדים בבית הכסא או בבית המרחץ, כי אין בקימה שם כבוד (שו"ע רמד, ד). גם כשעוסקים בתורה – מצווה לקום (שם יא; יד רמה קידושין לג, ב). באמצע שיעור תורה, אין מצווה לקום מפני רב אחֵר שנכנס באיחור, ופעמים שאף יש בזה פגיעה בכבוד הרב שמעביר את השיעור.

ראוי לתלמידי חכמים שלא להטריח את הציבור בקימה לכבודם, גם אם לשם כך יאריכו את דרכם (שו"ע רמד, ו).

מצווה לקום מפני אשת תלמיד חכם, ש'אשת חבר – כחבר'. ונראה שהכוונה לרבנית שהיא שותפה מלאה בסיוע ללימודו של הרב ובהרבצת התורה. גם אם בעלה נפטר, כל זמן שלא התחתנה עם אדם אחר, מצווה לקום בפניה (שבועות ל, ב; ראשונים שם).

כמו כן, רבנית שמלמדת תורה, מצווה לתלמידיה לקום בפניה כשתיכנס לתוך ארבע אמותיהם. וכן מצווה לכל אדם לקום בפני רבנית בעת שהיא נכנסת להעביר שיעור. וכן מצווה לתלמידים בבית ספר לקום בתחילת השיעור לכבוד המורה שנכנסת ללמדם.

כיוון שההורים נעזרים במורים כדי ללמד את ילדיהם תורה, מצווה עליהם לשלם להם עבור הלימוד (שו"ע רמה, ו). כפי שלמדנו (לעיל ב, י), החובה היא ללמד את הבנים ואת הבנות את כל יסודות התורה במקרא, באמונה ובמוסר, וכן את ההלכה ומשמעותה, עד שיגיעו לרמה הנדרשת כדי לקיים חיי תורה. בנוסף, את הבנים צריך ללמד גם גמרא, עד שיגיעו לרמה שיוכלו ללמוד בכוחות עצמם ולעיין במקורות ההלכה ובסברותיה (לעיל ב, ז).

בכלל החובה ללמדם תורה, חובה גם לפרנס את הבנים והבנות בעת שהם לומדים תורה, מפני שאם לא תהיה להם פרנסה, לא יוכלו להתפנות ללימוד התורה. בנוסף, חובה על ההורים ללמד את ילדיהם אומנות, היינו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו (לעיל ג, יח). בכלל זה, חובה כיום ללמד את הבנים ואת הבנות לימודי יסוד, כמקובל בבתי הספר, כי הם הבסיס ללימודי המקצוע (לעיל ד, ח).

אין לשלם עבור לימוד הילדים ואספקת מזונם מכספי מעשר כספים, מפני שאסור לקיים מצוות שאדם חייב בהן בכספי מעשר כספים. לכן לדוגמה, אסור לקנות תפילין או צרכי סעודת שבת מכספי מעשר כספים. אבל אם ההורים דחוקים, אזי לאחר גיל שמונה עשרה, יוכלו לשלם מכספי המעשר עבור צרכי המזון, הבגדים והדיור שלהם. שכן מגיל זה כבר אין על ההורים חובה מצד ההלכה והחוק לפרנסם (ע' שועה"ר ת"ת א, ז; ערוה"ש יו"ד רמט, ז; אג"מ יו"ד א, קמג).^[4]

אף שהשביתה אינה הדרך האידיאלית לפתרון סכסוכי עבודה, רשאי הציבור להחליט, שבתנאים מסוימים מותר לפועלים לשבות על מנת לדרוש העלאת שכר או הטבת תנאים, כפי המקובל במדינות רבות. אבל למורים המלמדים תורה אסור לשבות. שכן כל מי שיכול ללמד תורה מצוּוה ללמד גם בחינם, ומה שנותנים שכר למורים הוא כדי שלא יצטרכו לחפש פרנסה אחרת, ויהיו פנויים ללמד. לפיכך, אם המורה אינו הולך לעבוד בעבודה אחרת, עליו להמשיך ללמד את הילדים. וכן דין העוסקים ברפואה.

רק במקרים נדירים, כאשר המעסיק אינו מוכן לבוא לדין או לבוררות, ונראה שאם לא ישבתו ייגרם נזק למערכת החינוך או הבריאות, אפשר להתייעץ עם בית דין, ולאחר קבלת היתר – מותר לשבות. שכן לפעמים צריך לבטל תורה או חסד כדי שאפשר יהיה לקיימם לטווח ארוך. לפיכך, בלא קבלת אישור מבית דין חשוב או מרבנות מקומית, אסור למורים שמלמדים תורה להשתתף בשביתה (הרב עוזיאל תחומין ה, עמ' 289; אג"מ חו"מ א, נט; יחו"ד ד, מח. ועי' תחומין שם בדעת רשז"א, וספר 'מורה לרבים' טז).

גם למורות שמלמדות בנות, אסור לשבות, וכפי שלמדנו (ב, ד; ב, ט), שנשים חייבות ללמוד תורה כפי הנדרש לקיום חיי תורה.

יש סוברים שרק את לימודי הקודש אסור להשבית, אבל את לימודי המדעים והשפות, כיוון שאין מצווה ללמוד, מותר להשבית כשאר העבודות. אולם נראה, שבכל מוסד שבו לימודי הקודש הם העיקר, וכדי להעשירם ולבססם נלווים אליהם לימודי מדע ושפה – גם אותם אסור להשבית. מפני שכאשר הם נלווים ללימודי הקודש, הם מסייעים להבנתם, וגם הם נחשבים לענף מהמצווה (לעיל ג, א-ג; ג, יח). כלומר, כאשר המגמה של כל מערכת הלימוד היא לשם שמיים, לחנך את הבנים והבנות לחיות חיי תורה, אזי כל מערכת הלימוד נחשבת כמקשה אחת, ואסור להשביתה, שכולה מצווה (עי' משנת ר' אהרן ב, עא).

רבים נוהגים לערוך מסיבה לבן בהגיעו לגיל שלוש, לכבוד כניסתו לשלב שבו מתחילים לחנכו לתורה ולמצוות. בכלל המסיבה גוזרים את שערו כתספורת של בוגר, תוך השארת הפאות שאסור לגלח. בכך מתחילים לחנכו למצווַת "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז). רמז לכך במצוות הערלה באילנות, שאמרו חכמים (תנחומא קדושים יד), על שלוש שנות הערלה שרומזות לשלוש השנים הראשונות של התינוק שבהן אינו יודע לדבר ולשוחח, ואז אין מקיימים בו מצוות. "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת – יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט, כד), שאביו מקדישו לתורה. כיוצא בזה, בשלוש השנים הראשונות הילד דומה לעץ ערלה, ואין גוזרים את שערותיו, ובשנה הרביעית הוא כבר יכול להתקדש, וגוזזים את שערותיו ומשאירים לו פאות, ועל ידי כך ניכר שהוא יהודי.

כיוון שבמצווה זו מתחילים לחנכו למצוות, נהגו לשמוח בה כדי לחבב את המצוות. יש מזמינים קרובים וידידים ומכבדים אותם במאכל ובמשקה. ויש נוהגים ללכת לרב ולשתפו בגזירת שערו של הילד, ולבקש ממנו שיברך את הילד (ראו פנה"ל זמנים ה, ה, במנהג לקיים 'חלאקה' בל"ג בעומר הסמוך לגיל שלוש).

אמנם אין חובה לקיים מנהג זה, וישנם רבנים ועדות שאינם נוהגים לקיימו.

היו קהילות שהתחילו ללמד את הילד לקרוא אותיות בגיל שלוש, והיו לוקחים לוח של אותיות ומצפים אותו בדבש או בסוכר, ואומרים לילד ללקק את המתיקות שעל האותיות, כדי לחבב עליו את האותיות והלימוד. בנוסף, ביום כניסת הילדים ללימוד, בסביבות גיל שש, נהגו להלבישם בבגדים יפים ולערוך להם מסיבה חגיגית עם דברי מתיקה.

וכן נוהגים כיום לערוך מסיבה חגיגית בכניסת התלמידים לכיתה א'. בהמשך השנה, כאשר רוב ילדי כיתה א' כבר יודעים לקרוא, עורכים מסיבה נוספת, 'מסיבת סידור', שבה נותנים להם סידור כדי להרגילם בתפילה. עוד מסיבה עורכים לקראת סוף השנה, בסמוך לחג השבועות – 'מסיבת חומש'. במסיבה מחלקים לילדים את החומש שבו יתחילו ללמוד את התורה מהכתב. רבים מלווים את המסיבות בשירים, ריקודים, דברי ברכה וחלוקת ממתקים.^[5]

בעוד הילדים קטנים, מצווה מהתורה על הוריהם ללמדם תורה ולהרגילם לקיים את מצוותיה. אולם חובת הקיום של כל מצווה ומצווה בפועל היא מדברי חכמים (כמבואר בהערה 1). מעת שהבת תגיע לגיל שתים עשרה והבן לגיל שלוש עשרה, הם מתחייבים במצוות מהתורה, מפני שהגיעו לגיל שבו הם כבר יכולים לקבל אחריות על מעשיהם (נדה מה, ב; שו"ע או"ח תרטז, ב). ודבר זה יסודו בהלכה למשה מסיני (רא"ש, מהרי"ל).

אמרו חכמים, שמשעה שאדם נולד יש בו יצר הרע, ומשעה שיגיע לגיל מצוות נכנס בו גם יצר הטוב (אבות דרבי נתן טז; זוה"ח ח"א יח; זוהר ח"ב צח, א). לכאורה יש לשאול: הרי בדרך כלל הילדים נראים נחמדים וטובים, ומדוע אמרו חכמים שיש בהם רק יצר רע? מאידך, דווקא כשהם מתחילים להתבגר הם נוטים יותר להתחצף ולפרוק עול, ומדוע אמרו חכמים שנכנס בהם יצר טוב? אלא שיצר הרע הוא יצר קיומי, המושך את האדם להשגת צרכיו ורצונותיו החומריים, גם בדרכים לא כשרות. אולם יצר הטוב הוא היכולת של האדם לקבל אחריות על מעשיו, להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו, וזמן ההגעה למצוות הוא הזמן שבו מתחילים להיות מסוגלים לכך. לעומת זאת, הקטן דואג בעיקר לעצמו, בלא יכולת להבין את העולם ולבחור לפעול לתיקונו. גם כשהקטן עושה מעשים טובים, הוא בדרך כלל עושה אותם כדי לזכות בחיבה או בפרס, ונמנע מעשיית רע מחשש לעונש.

אמנם כיוון שעד גיל עשרים הנערים והנערות עדיין לא סיימו את תהליך התבגרותם, הם מתקשים יותר להתגבר על יצרם ולדחות סיפוקים, והם עלולים יותר לטעות ולהתפתות. לכן בבית דין של מעלה לא דנים את האדם על חטאיו במלוא החומרה עד גיל עשרים (שבת פט, ב). אך כיוון שכבר מעת הגעת הנערים לגיל מצוות הם מסוגלים להיות אחראים למעשיהם, הם מתחייבים במצוות ונעשים שותפים באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות. לכן הם יכולים להוציא אחרים ידי חובת מצוותם, כגון באמירת קידוש בשבת ובהדלקת נרות חנוכה עבור המשפחה, וכן אם יאכלו – יוכלו לברך בקול רם ולהוציא את שומעיהם ידי חובתם (פנה"ל ברכות א, י).^[6]

שמחה גדולה לבן ולבת שמגיעים לגיל שבו הם מתחייבים במצוות, שאמרו חכמים (ב"ק פז, א): "גדול המצֻווה ועושה ממי שאינו מצֻווה ועושה", שהואיל והוא מחויב – הוא נעשה מקושר יותר למצוות ונאמן יותר לקיומן, וממילא שכרו על קיומן גדול יותר. לפיכך, מצווה לשמוח בסעודה לכבוד הכניסה למצוות.

נוהגים שבמשך הסעודה, חתן בר המצווה עומד לפני הנאספים ומודה לה' על הזכות להתחייב במצוות ולהיות שותף בייעוד הגדול של עם ישראל, ומוסיף דברי תורה כביטוי לכך שנעשה שותף מלא באחריות לקיום התורה. ואף ההורים מודים לה' על שזכו לגדל את ילדם ולהביאו לכך (יש"ש ב"ק ז, לז; מ"ב רכה, ו). כמו כן, נוהגים שתלמידי חכמים או קרובי משפחה אומרים דברי תורה בסעודה ומברכים את הנכנס למצוות.

וכן מסופר בזוהר (זוה"ח ח"א יד, ב), שרבי שמעון בר יוחאי הזמין את בעלי המשנה לסעודה גדולה שעשה, והיה שמח ביותר. שאלו אותו המוזמנים: מדוע אתה שמח כל כך? השיב: מפני שביום זה בני אלעזר הגיע לגיל שלוש עשרה, ונשמה קדושה יורדת אליו. הכוונה שעד גיל שלוש עשרה רק הנפש מתגלה בו, ואילו מגיל שלוש עשרה הוא יכול לקלוט גם את הנשמה, וזו המשמעות של קבלת עול המצוות וכניסת היצר הטוב. ואף השמחה שערך אברהם אבינו ליצחק בנו, יש מפרשים שהיתה ביום הגיעו לגיל מצוות, שנאמר (בראשית כא, ח): "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". הִגָּמֵל פירושו שנגמל מהשעבוד ליצר הרע ונכנס בו יצר הטוב (בראשית רבה נג, י, עפ"י מתנות כהונה). עוד אמרו, שמסעודה זו מתעוררת סנגוריה גדולה על ישראל, "שיאמרו מליצי יושר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ראה בניך, כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצוותיך" (בא"ח ראה יז).

מצווה לקיים את הסעודה ממש ביום הכניסה למצוות, שהוא יום ההולדת של גיל שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים, והוא יום השמחה האמיתי. כאשר קשה לקיים את הסעודה ביום ההולדת עצמו, אפשר לקיימה יום או יומיים אחר כך, שעדיין נמשכת בהם השמחה מיום הכניסה למצוות. אולם במקרה כזה – יש להרבות בדברי תורה כדי לחזק את המצווה שבסעודה (עי' יש"ש ב"ק ז, לז; מ"א רכה, ד). ונכון שבר או בת המצווה אף יעשו בה 'סיום' של ספר חשוב.

טוב לקנות בגד חדש לבן או לבת שמגיעים למצוות, כדי שיברכו עליו 'שהחיינו', ויכוונו להודות גם על כניסתם לעול המצוות (בא"ח ראה יז). גם כאשר נאלצים לדחות את המסיבה בכמה ימים, טוב שיברכו 'שהחיינו' על בגד חדש ביום ההולדת שבו נכנסים למצוות.

ראוי להורים ללמוד עם הנער או הנערה לקראת כניסתם למצוות על משמעות התורה וקבלת המצוות. ויש מהדרים לערוך לילדם מסע שבו יעמיק את היכרותו עם שורשי המשפחה, הסבים והסבתות, ובכך מקשרים את שמחתו הפרטית לשרשרת הדורות המפוארת של משפחתו בעם היהודי. יש נוהגים להפגיש אותו עם תלמידי חכמים או עם יהודים שעוסקים במצוות חשובות כמו יישוב הארץ, חינוך, עזרה לזולת או פיתוחי מדע לטובת האנושות, ובכך מחברים את האחריות האישית לשמירת המצוות לאחריות הלאומית ולתיקון העולם. כיוצא בזה מסופר במסכת סופרים (יח, ז), שאנשי ירושלים היו לוקחים את בניהם כשנכנסו למצוות להתברך על ידי תלמידי חכמים.

מצווה לחגוג את בת המצווה. אמנם היו שטענו כנגד חגיגת בת המצווה, שהיא מנהג שלא היה קיים בעבר בישראל, ובקיומו יש משום חיקוי מנהגי הגויים והפרת גדרי הצניעות (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה כח, 10). אולם אין מקום לדבריהם, הואיל וברור שאין הכוונה לחקות את הגויים אלא להוסיף שמחה. בעבר הרחוק, ברוב המשפחות לא נהגו לקיים מסיבת בר מצווה לנערים, ורק יחידים הידרו בזה. כפי הנראה, מפני העניות ועול העבודה, לא הרבו בשמחות שלא היתה חובה לקיימן. אולם בדורות האחרונים, כיוון שעול העבודה פחת, והאנשים התעשרו, נעשה קל לממן שמחה ולפנות את הזמן הנדרש כדי להשתתף בה, וממילא מנהג שמחת בר המצווה התפשט בכל ישראל. כיוצא בזה לגבי בנות, הנוהג המקובל בעבר היה, שנשים פחות יצאו מביתן, ולכן גם המהדרים ציינו את בת המצווה בחיק המשפחה בקניית בגד חדש וחגיגי (בא"ח ראה יז). אולם ככל שנשים החלו לצאת יותר לעבודות השונות, ולהיות שותפות באחריות גם על ענייני הציבור, כך הצורך לחגוג את יום כניסתן למצוות במסיבה גדולה הלך וגבר, עד שהמנהג לחגוג בת מצווה בסעודת מצווה נעשה רווח (שרידי אש ג, צג; ישכיל עבדי ח"ה או"ח כח; יבי"א ח"ו או"ח כט). יתר על כן, בזמננו, שרגילים לחגוג אירועים שונים כדוגמת יום הולדת ומסיבת סיום שנת לימודים, קל וחומר שמצווה גדולה לחגוג את היום שבו נכנסים למצוות.

לפיכך, מצווה לחגוג את יום כניסת הבת למצוות. וכשם שמכינים את הנערים לקרוא בתורה וללמוד לקראת בר המצווה, כך נכון להכין את הבנות ללמוד תורה ולהכין דרשה על ערך התורה והמצוות לקראת בת המצווה. ואם אפשר, טוב שהבת תלמד ספר הלכה או ספר חשוב אחר ותחגוג את סיומו במסיבה.

מנהג קדום מתקופת הראשונים, שהנער עולה לתורה בשבת הראשונה אחר הגיעו למצוות (מנהגי מהרי"ל קריאת התורה ה), ונוהגים להעלותו לעליית 'מפטיר' כדי שיקרא את ההפטרה. בדורות האחרונים יש נוהגים ללמד את הנער לקרוא את כל הפרשה בציבור, כדי להרגילו להיות 'בעל קורא'. אבל צריך להשתדל שעול הקריאה לא יִכבַּד ויעיב על שמחת כניסתו למצוות. כמו כן, יש לבדוק אם הגיע לרמה הנאותה לקריאה בתורה, שאם לא כן, אין זה מכבוד הציבור שיקרא עבור כולם. מה עוד, שמסתבר שיטעה טעויות שבעטיין צריכים לחזור. ואם יחזירו אותו, תיגרם לנער עוגמת נפש ובושה. ואם לא יחזירו אותו, לדעת רבים לא יצאו ידי חובת קריאת התורה (ראו על כל זאת בפניני הלכה חפצי קודש טו, טז).

מנהג אשכנז, שהאב מברך בהגיע בנו לגיל מצוות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה" (עיטור ג' הלכות מילה; תשב"ץ קטן שצ; מנהגי מהרי"ל קריאת התורה ה). מקור ברכה זו במדרש (ברא"ר סג, י; פסיקתא זוטרתא תולדות כה). משמעות הברכה, שעד גיל שלוש עשרה האב אחראי על מעשיו של בנו ונענש עליהם, ומעתה הבן אחראי על מעשיו. ויש מבארים, שבעוד הילדים קטנים, כיוון שהם אינם אחראים למעשיהם, אם הם עוברים ייסורים, הרי שזה בעוון הוריהם, ומעת שיגדלו האחריות עוברת אליהם, ועל כך שהאב נפטר מאחריות זו הוא מברך.

אמנם בקהילות רבות של יוצאי ספרד, לא נהגו לברך ברכה זו שלא נזכרה בתלמוד. ואף באשכנז היו שנהגו לאומרה בלא שם ומלכות, באופן שאינה נחשבת ברכה אלא הודאה.

למעשה ישנם שלושה מנהגים: א) מנהג רבים מיוצאי אשכנז לומר את הברכה בשם ומלכות (גר"א או"ח רכה, ב; ח"א סה, ג; עולת ראיה). והמנהג הרווח לאומרה לאחר סיום העלייה הראשונה של נער בר המצווה לתורה. ב) מנהג רבים מיוצאי אשכנז ויוצאי ספרד, לומר את הברכה בלא שם ומלכות. יוצאי אשכנז אומרים אותה אחר העלייה לתורה, ויוצאי ספרד בסעודה (רמ"א או"ח רכה, ב; לבוש, דה"ח, בא"ח ראה יז; יבי"א ח"ו או"ח כט). ג) מנהג רבים מעולי צפון אפריקה ותימן ועוד קהילות של יוצאי ספרד, שלא לומר ברכה זו כלל (זוכר ברית אבות עמ' ל; עלי הדס יח, ט; כתר שם טוב עמ' שיח).

הנחת תפילין: החינוך לכל מצווה הוא משעה שהקטן יכול להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה (סוכה מב, א; מ"ב שמג, ג; פנה"ל שבת כד, א). יש נוהגים כך גם לגבי תפילין, ומעת שהאב מעריך שבנו מסוגל לשמור את גופו נקי, מתחיל לחנכו להניח תפילין. אולם המנהג הרווח לדחות את החינוך לתפילין עד סמוך לבר המצווה. משום שהנחת התפילין צריכה להתקיים ביראת כבוד, תוך שמירה על גוף נקי ובלא היסח הדעת, וקשה לחנך ילדים לכך. בפועל, יש נוהגים שהנער מתחיל להניח תפילין חודש לפני בר המצווה, ויש מקדימים ומניחים חודשיים או שלושה לפני בר המצווה. וכל הורה יכול לבחור כיצד לנהוג לפי מה שמתאים לבנו (ראו פנה"ל חפצי קודש ג, יט). רבים נוהגים לציין את תחילת קיום מצוות הנחת התפילין באירוע חגיגי.