פרק יג - שמירת הארץ

החזון הגדול של עם ישראל בארצו הוא, שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, הכלכלה והמדע ישגשגו, בהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, כל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר ובקדושה, ועם ישראל יהיה אור לגויים שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העולם כולו. כדברי הנביא (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל וגרים תושבים שמצטרפים אליהם, ולא על ידי נוכרים שמתנכרים לחזון הלאומי הישראלי. לפיכך, הזהירה התורה את ישראל, שלא להשאיר בארץ גויים עובדי אלילים שאינם מזדהים עם אמונתו של העם היהודי. שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". וכן נאמר (דברים ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

לכל הדעות האיסור חל על עובדי עבודה זרה ועל נוכרים שעוינים את ישראל. רבים סוברים שהאיסור חל גם על מי שאינו במדרגה של 'גר תושב'. 'גר תושב' הוא מי שמקבל על עצמו לשמור את 'שבע מצוות בני נח' מתוך אמונה בה' אלוהי ישראל, תוך קבלת הריבונות של עם ישראל על ארצו כציווי התורה. ונחלקו אם צריך שהקבלה הזו תהיה בפני בית דין של סמוכים או אין צורך בכך.^[1]

בנוסף לשאלה על אילו נוכרים נצטווינו שלא יֵשבו בארצנו, כדי שלא ניגרר אחר אורחותיהם – כאשר מדובר בקבוצה לאומית שתובעת ריבונות על הארץ, גם מצד מצוות יישוב הארץ מצווה שלא ישבו בארצנו. שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". פירש רש"י: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אותה מיושביה, ואז וִישַׁבְתֶּם בָּהּ – תוכלו להתקיים בה. ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה". ביאר בשפתי חכמים: "הוֹרַשְׁתֶּם הוא לשון גירושין". עוד נאמר שם (במדבר לג, נה-נו): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם".

וכן ידוע, שהדינים העוסקים במגורי נוכרים מצד איסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" ו"לֹא תְחָנֵּם" נוגעים למצב שאין בו מלחמה, או למצב של עימותים מוגבלים. אבל במלחמה הכללים שונים: אין בוחנים כל אדם כיחיד, אלא מתייחסים אל כלל החברה שנלחמת נגדנו. ואזי בנוסף לעצם החתירה לניצחון בקרב, גם כללי מצוות "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" ו"לֹא תְחָנֵּם" משתנים, ואם הדבר אפשרי, אזי את כלל האוכלוסייה צריך לגרש, וכפי שעשתה מדינת ישראל במקומות שונים בעת מלחמת השחרור. ורק את אותם שידוע כי תמכו בנו בפועל צריך להשאיר, כדוגמת רחב ומשפחתה ביריחו.

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הנוכרים הנמצאים בתחומי ארץ ישראל. כמה רבנים, ובראשם הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, ביארו, שאף לדעה הסוברת שאין אפשרות לקבל היום 'גר תושב' (הלכה א, הערה 1), מכיוון שהנוכרים כבר גרים בארץ, כל זמן שבפועל הם מקיימים את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, והם אזרחים נאמנים – אין מצווה לגרשם, ויש לנהוג כלפיהם בכבוד.

במשך עשרות השנים שעברו, התברר שרוב בני העדה הדרוזית מקיימים בפועל את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, ואף מסייעים לעם ישראל במלחמותיו נגד אויביו, וממילא יש להתייחס אליהם כאל 'גר תושב'.

אולם מנגד, התברר שרבים מן הערבים הגרים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו, וממילא אינם עומדים בתנאי הראשון של 'גר תושב'. בנוסף, רבים מהם אינם מקיימים את 'שבע מצוות בני נח', חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על 'לא תרצח', חלקם בכך שאינם נשמרים מאיסור גזל, חלקם בכך שאינם נשמרים מלעבור על חוקי המדינה תוך פגיעה בקופת הציבור או ברכושו, וחלקם בכך שאינם פועלים להעמיד את העבריינים לדין. נמצא אם כן, שרבים מן הערבים אינם נחשבים כ'גרים תושבים', ומצווה לגרשם מהארץ. וכאשר מסיבות בינלאומיות אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם (ראו להלן הלכה ה). אין בידינו יכולת לדעת כיום כמה אחוזים מתוך האוכלוסייה הערבית בין הים לירדן יכולים להיות זכאים לתואר 'גר תושב' וכמה אינם זכאים. שכן לצערנו, ממשלות ישראל הפקירו את האוכלוסייה הערבית ביש"ע לשלטון כנופיות הרצח שהובאו וחומשו על ידן, והפקירו את אזרחי ישראל הערבים להשפעת הגורמים העוינים את ישראל ולשליטתם, ולא הציעו לפניהם אפשרות להשתתף בבניין המדינה היהודית ובהגנה על ביטחונה אל מול האויבים שמבחוץ. לפיכך, רק לאחר שננצח ונגרש את הלוחמים נגדנו בגלוי, בין הים לירדן, נוכל להציע בפני האוכלוסייה הנשארת את הברירה: לחיות כאן על פי עקרונות המוסר והצדק שבמורשת ישראל לפי הגדרת 'גר תושב', כולל שירות בצבא, או להגר למדינה אחרת.^[2]

למעשה, איננו חייבים לגרש כיום את הנוכרים שאינם מקבלים את 'שבע מצוות בני נח' כפי מצוות התורה, ואף את העוינים אותנו בגלוי איננו חייבים לגרש. וזאת משום שהמצווה לגרשם מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הל' ע"ז י, ו), וכשם שמצוות יישוב הארץ אינה דורשת מאיתנו לסמוך על הנס ולהילחם כשאין לנו סיכוי לנצח (ראו לעיל ט, ד; י, א). כיום, המדינות החזקות בעולם מתנגדות לגירוש אוכלוסייה אזרחית על רקע של דת או לאום, גם כאשר היא עוינת את המדינה. וכיוון שמדינת ישראל תלויה במידה רבה במדינות החזקות מבחינה ביטחונית וכלכלית, אין בידה כוח לגרש אפילו את האוכלוסייה הערבית שלוחמת נגדה בגלוי, קל וחומר שאין לה כוח לגרש את העוינים אותה (ראו לעיל יב, י).

בנוסף, גירוש אוכלוסייה אזרחית עוינת יעורר גל של רדיפות כלפי יהודים תושבי חוץ לארץ ברחבי העולם, וגם את ביטחונם מדינת ישראל צריכה לקחת בחשבון. והרי זה בכלל הדברים שנמנעים מהם משום 'איבה' ומשום 'דרכי שלום'.^[3]

למרות זאת, המצוות הבסיסיות "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" ו"לֹא תְחָנֵּם" לא בטלו, וחובה לחתור למציאת הדרך לקיום מצוות אלו במסגרת התפישה המוסרית המקובלת כיום, ובמסגרת החוקים הבינלאומיים. לשם כך עלינו להעמיק במכלול הערכים המוסריים, באופן שיובן איך קיום מצוות אלו יוביל למצב מוסרי צודק ומתוקן עבור בני העולם כולו, ומתוך כך נמצא את הדרכים המתאימות לקיומן.

כפי הנראה, הדרך המתאימה להתקדם כיום אל קיום המצווה, היא בקביעת מדיניות חברתית-כלכלית שתעודד בדרכי שלום הגירה של מי שאינם מזדהים עם ערכי העם היהודי. לדוגמה, כיום מדינת ישראל פוטרת את האוכלוסייה הערבית משירות בצבא, ואם תאכוף את חובת הגיוס, תוך זהירות מהסכנות, יהיו שיעדיפו להגר. כמו כן, כיום מדינת ישראל מתרשלת מלאכוף את חוקי המיסים, הבנייה והסדר הציבורי במגזר הערבי, ואם תנהג כפי הראוי במדינת חוק, יהיו שיעדיפו להגר. כמו כן, במסגרת מערכת החינוך צריך ללמד על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ועל אזרחות טובה, ומבין אלה שאינם מעוניינים בכך, יהיו שיעדיפו להגר למקומות שמתאימים לזהותם.^[4]

כמו כן, יתכן שעוד נאלץ לעבור מלחמות קשות, ואם המטרה תהיה לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש או הגירה של נוכרים עוינים מארצנו, כפי שקורה בעקבות מלחמות שונות בעולם.

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ואתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל, על פי עקרונות 'גר תושב', תוכל להביא תיקון וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. שכן באופן זה יוכלו המדינות השונות לשמור על זהותן הלאומית תוך מתן יחס הוגן ומכבד למהגרים. שני עקרונות צריך 'גר תושב' לקבל על עצמו: האחד, הכרה בזהות הלאומית והדתית של בני המקום, ונשיאה בעול האתגרים הלאומיים אל מול האויב או מול תרבויות מתחרות. השני, קבלת 'שבע מצוות בני נח', הכוללות התנהגות מוסרית תקינה, ובכלל זה התנגדות נחרצת לרצח, גזל ותמיכה בלתי מסויגת בשמירת החוק. למי שמקבל על עצמו את כללי 'גר תושב' אפשר להעניק זכויות מלאות. אבל מהגרים שאינם מוכנים לקבל את הכללים – אינם זכאים לזכויות אזרח, ונכון להחזירם לארצות מוצאם. בכלל זה כל מי שאינו מכבד את תרבות העם ואת עמדתו המוסרית, וקל וחומר מי שמסית כנגדה או עוסק בגניבה, מכירת סמים, דיווח שקר לשלטונות והפרעה לפעילות המשטרה.^[5]

בינתיים, כאשר אין בידי ישראל אפשרות לפעול לגירוש הנוכרים שאינם זכאים להיחשב 'גר תושב', חוזרת המצווה הבסיסית לנהוג בכבוד ובאהבה לכל הבריות. שכן מגמת המצווה היא הקמת חברה שכולה שותפה באידיאל התורה, ולא שנאת זרים ופגיעה בהם. לכן, כאשר מחמת סיבות שונות לא ניתן לקיים את המצווה, או שניתן לקיימה באופן מוגבל על ידי עידוד הגירה, המצווה הבסיסית להתייחס בכבוד לכל אדם שאין ידוע שהוא עבריין או שהוא עוין אותנו – נשארת במקומה. ואולי בזכות כך יהיו שיתקרבו לאמונת ישראל ויסייעו להגשמת דבר ה' על שיבת ישראל לארצם, ויהיו ראויים להיחשב 'גרים תושבים'.

כיוצא בזה מצינו, שבימי יהושע בן נון הגבעונים השיגו ברית עם ישראל במרמה, וכאשר הכנענים תקפו אותם, ביקשו הגבעונים מיהושע שיבוא לעזרתם (יהושע י, ו). "באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים (הרמאים) הללו אנו מטריחים על הצבור? אמר לו הקב"ה: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים – סופך לרחק את הקרובים" (במדב"ר ח, ד). בעקבות זאת יצאו ישראל להגנת הגבעונים, וה' עזר להם לנצח את אויביהם ולהכריעם באופן ניסי שלא היה כמוהו. לא זו בלבד, אלא שלאחר כארבע מאות שנה, בעקבות התנהגותם הרעה של בני משפחת שאול המלך לגבעונים – עם ישראל נענש ברעב שנמשך שלוש שנים. כדי לסיים את העונש, על פי הוראת הנביא קיימו את דרישת הגבעונים להוציא להורג שבעה מבני משפחת שאול המלך, ולאחר שהגבעונים הרגום תלו אותם על עץ במשך כל הקיץ. ביארו חכמים (יבמות עט, א), שהסיבה שאיפשרו לגבעונים להענישם בחומרה בניגוד למה שנצטווינו בתורה, היא כדי למנוע חילול השם, שלא יחשבו הגויים שאין אנו מכבדים את הנוכרים שגרים עמנו. המשיכו חכמים וסיפרו, שהיו העוברים ושבים שואלים: "מה טיבם של אלו התלויים?", והיו משיבים להם: "בני מלכים הם!", הוסיפו ושאלו: "ומה עשו שכך נענשו?", השיבו: "פשטו ידיהם בגרים גרורים". התפעלו העוברים ושבים ואמרו: "אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו!". שאם אפילו בני מלכים נענשים כך על שפגעו בגרים גרורים שקיבלו את מעמדם ברמאות, על אחת כמה וכמה שהם נזהרים בכבודם של גרי צדק. "מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף" גרים. על דבר זה אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, א): "גדול קידוש השם מחילול השם" (ראו פנה"ל גיור ג, ה-ז). אמנם כל זה אמור ביחס למי שאין ידוע שעמדותיו מרושעות או שהוא תומך באויבינו.^[6]

אסור לתת שטח משטחי ארץ ישראל לנוכרים, ואפילו נתינה של רגב אדמה אחד אסור, וכמה איסורים כרוכים בכך:

א – מצוות יישוב הארץ: מצווה עלינו לכבוש את הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ועוד נאמר (דברים יא, לא): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". ואם מצוּוים אנו לכבוש את הארץ, קל וחומר שאסור לוותר על חלקים ממנה (לעיל ט, א; ט, ד).

ב – לא יֵשבו בארצך: בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, ציוותה התורה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג, לג), והכוונה שאין להניח למי שאינו 'גר-תושב' לשבת בארצנו. אמנם נחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור (לעיל הלכה א, והערה 1), אבל לכל הדעות הערבים שצוררים אותנו כלולים בו, שכן הם עוברים על 'שבע מצוות בני נח' בכך שהם כופרים בה' אלוהי ישראל שנתן לישראל את הארץ, ובכך שהם תומכים במחבלים רוצחים, ובכך שאינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. קל וחומר שאין לתת להם נחלות, שבהן יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שעוברים על שבע המצוות.

ג – לא תחנם: עוד אסרה התורה "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאסור לתת לנוכרים חניה בקרקע בארץ ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ", שהאיסור "לֹא יֵשְׁבוּ" חל על כלל ישראל, ואיסור "לֹא תְחָנֵּם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנוכרי שאינו בגדר 'גר-תושב'. וממילא אסור לתת לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין שום חלק מארץ ישראל (לעיל בהלכה א).

ד – לא תמכר לצמיתות: נאמר בתורה (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת", ולמד מכאן הרמב"ן על פי חכמים, שאין למכור שום קרקע מקרקעות ארץ ישראל לנוכרי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכז). קל וחומר שאסור לנציגי הציבור לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנוכרים.

ה – גזילת בית היחיד: כאשר מסירת השטח לנוכרים כוללת עקירת יהודי מביתו, מתווסף לזה איסור גזל. שכן אין לשום שלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ ישראל בטענה שבשטח זה רק נוכרים יכולים לגור ולא יהודים. משום שה' הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק על מנת למוסרו לנוכרים. לכן כל נסיגה מחבלי הארץ הכוללת עקירת יהודי מביתו אסורה גם מטעם איסור גזל.^[7]

כאשר הנסיגה משטחי הארץ נעשית מתוך ויתור לאויבי ישראל, יש בה איסור חמור נוסף של סכנת נפשות. שכן אמרו חכמים (עירובין מה, א), שאמנם כעיקרון אסור לחלל שבת לשם הצלת ממון, ולכן אם באו גויים לגנוב ממון מעיירות ישראל – אסור לחלל שבת כדי להשיב את הממון. אבל אם באו גויים ליישובים הסמוכים לגבול כדי לגנוב אפילו דבר מועט כתבן וקש – חובה לחלל את השבת, לסכן נפשות ולצאת נגדם בכלי נשק, כדי להציל את התבן והקש. מפני שאם ניתֵן היום לאויבים לגנוב תבן וקש, מחר הם יבואו לשדוד יישובים ולהרוג נפשות. וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח שכט, ו).

בכך לימדונו חכמים, שאם נוותר לגויים אפילו על קש ותבן במקומות הסמוכים לגבול, נאבד את כושר הרתעתנו, ותאבונם של אויבינו יגבר, והם ירצו לכבוש עוד נחלות ולסכן נפשות. כדי למנוע זאת הורו חכמים לחלל שבת ולסכן נפשות במלחמה ולהציל את הקש והתבן. קל וחומר שאסור לוותר לגויים על שום חלק משטחי ארץ ישראל, שכן כל ויתור, יגביר את תאבונם של אויבינו, והדבר עלול ח"ו לקרב את המלחמה הבאה.

אמנם אם כל המומחים הצבאיים היו קמים ואומרים, שאם ניסוג אכן נשיג שלום אמיתי, יתכן שהיינו אומרים שהשתנו הזמנים וכיום אין סכנת נפשות בנסיגה. אולם בכל הדיונים שהיו עד כה, תמיד היו מומחים צבאיים שהתריעו שהנסיגה תסכן את ישראל, ואף התברר שהם צדקו, כפי שהורתה ההלכה.

מצווה על כל אדם מישראל לקדש את השם הגדול והנורא ולהימנע מחילולו, שאם איימו עליו שיהרגו אותו אם לא יעבור על אחת משלוש העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ייהרג ולא יעבור (פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, ג).

אבל על שאר העבירות הדין הוא שיעבור ולא ייהרג, אך זאת בתנאי שהגויים כופים את היהודי לעבור על המצווה לשם הנאתם, אבל אם מטרתם היא להעבירו על דתו, ולפגוע באמונתו, אזי אם הדבר נעשה בפני עשרה יהודים, עליו להיהרג ולא לעבור. מפני שכבר אין מדובר בעבירה פרטית בלבד, אלא בעבירה שמייצגת את כל התורה כולה, והעובר עליה כאילו עובר על כל התורה, ועל כן מצווה שיקדש את השם וייהרג ולא יעבור (פנה"ל שם ד, ה).

על פי זה הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמכיוון שיש חילול השם בנסיגה מחבלי הארץ, ממילא האיסור הוא במדרגת 'ייהרג ואל יעבור'. יש בנסיגה חילול השם מפני שכל העולם מכיר את התנ"ך ויודע שה' נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. והערבים, לעומת זאת, נלחמים כנגד מצוות התורה וההבטחה האלוהית. לכן גם מדינות מוסלמיות שאין להן גבול איתנו לוחמות נגדנו, משום שזו מלחמת דת של שונאינו כנגד אמונתנו.

יתר על כן, יש בנסיגה מארץ ישראל חילול השם מהמדרגה החמורה ביותר, שכן היא נעשית על ידי הציבור, ואינו דומה חטאו של יחיד לחטא הציבור שנעשה לעיני כל העמים. על אחת כמה וכמה במצווה מפורסמת כיישוב הארץ, שכל גוי שקרא תנ"ך יודע שה' הבטיח את ארץ ישראל לעמו. ואין חילול השם גדול מזה שהוא רואה שיהודים מתנכרים להבטחה האלוהית ומוותרים על חבלים מהארץ. כדי למנוע את חילול השם, עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש על הגנת הארץ, וקל וחומר שלא לוותר על שום חלק מארצנו הקדושה, שבורא השמים והארץ הוריש לנו.

אמנם נראה שאף שחיוב זה הוא בגדר 'ייהרג ואל יעבור', במצב שאין לנו סיכוי לנצח – אין מצווה להילחם, שכן אין אפשרות להיהרג ולא לעבור, שהרי גם אם ניהרג – נעבור והארץ תיפול לרשות נוכרים ויתחלל שמו של הקב"ה לעיני העמים. אבל כשיש אפשרות להשאיר את נחלותינו הקדושות בידי ישראל, חובה להילחם במסירות נפש, כדי שהארץ תהיה בידינו כמצוות התורה. ברוך ה', שברוב רחמיו וחסדיו החזירנו לארצנו ונתן לנו כוח וחיל להחזיק בה, ועלינו לשמור על הארץ שנתן לנו במסירות נפש.^[8]

לצערנו לעיתים אירעו פעולות של הריסת בתי יהודים ביהודה ושומרון על פי החלטת בית משפט, ועמדה בפנינו השאלה: האם יש בכך הפרה של מצוות יישוב הארץ, או שזה בבחינת 'דינא דמלכותא דינא' (להלן יד, ג-ד). היסוד הקובע את הדין הוא סיבת ההריסה. שלושה מצבים ישנם: א) כאשר מדובר בכפייה על דת, ההריסה אסורה לחלוטין. ב) כאשר הסיבה החוקית להריסה מובנת, ההריסה מותרת. ג) מצב ביניים, בו הסיבה הישירה היא חוקית, אך הסיבה הבסיסית היא פגיעה ביישוב הארץ. נפרט יותר:

א) אם ההריסה היא מפני שלדעת הממשלה או בית המשפט אסור ליהודי לגור בחבל ארץ מסוים בארץ ישראל, אזי מדובר בכפייה על דת וחובה להתקומם כנגד זה בבחינת 'ייהרג ואל יעבור'. אמנם הוראה זו למעשה מורכבת מאוד, וברוב המקרים היא רחוקה מיישום, והלוואי ולעולם לא נצטרך לברר למעשה סוגיה נוראה זו (כמבואר בהלכה ט, הערה 8). אולם בוודאי שמדובר במאבק חריף מאוד כנגד מעשה האיסור.

ב) מנגד, כאשר יהודי בונה את ביתו על כביש או על שטח שמיועד לגינה ציבורית, מובן שאין איסור להרוס את ביתו, אלא להיפך – כך שומרים על סדרי שלטון תקינים. וכן כאשר בית המשפט מחליט שאדם מסוים בנה את ביתו בגזלה על שטח של אדם אחר, בין יהודי ובין נוכרי, אין איסור להרוס את הבית. וגם אם נראה שבית המשפט טעה בהחלטתו, כל זמן שמדובר בטעויות מקובלות של בני אדם, עדיין 'דינא דמלכותא דינא', וצריך להרוס את הבית.

ג) ישנם מצבי ביניים: מצד אחד אין החלטה עקרונית נגד זכותם של יהודים להתגורר בחבל ארץ מסוים, והחלטת ההריסה הממשלתית או המשפטית מבוססת על נהלים ותקנות. מאידך, מסתבר שהחלטת ההריסה נובעת מעמדה השוללת את זכותם של היהודים לגור באותו חבל ארץ. כגון שערבי טוען שהקרקע שעליה בנה היהודי את ביתו היא שלו, ובמקרים דומים במקומות אחרים בארץ מורים על הסדרה ולא על הריסת הבית, או שטענות הערבי מתקבלות ללא בדיקה כמקובל במקרים דומים.

במקרה כזה, השאלה חוזרת לפתחה של הממשלה, שביכולתה לבנות בתים נוספים באותו אזור. אם הממשלה תוֹרֶה לבנות בתים רבים במקום הבתים שעומדים להריסה, הרי שהיא מראה בכך שאינה פועלת מתוך התנגדות למצוות יישוב הארץ, וחזרה ההחלטה על ההריסה להיות מותרת, בבחינת 'דינא דמלכותא דינא'. אמנם כאשר מוצאים בהחלטה עוולה, רצוי לעורר כנגדה ויכוח ציבורי, אבל אסור להתנגד לביצועה.

אבל אם הממשלה לא תשתמש בכוחה לבנות, אזי מסתבר שההרס נובע מרצון לפגוע במצוות יישוב הארץ. ואמנם עדיין לא מדובר בגדר של כפייה על דת בפרהסיה, שכן הנימוקים הם משפטיים ומקומיים. אבל כיוון שהפעולה מנוגדת למצוות התורה באופן בוטה, אין לשוטר, לחייל או לאזרח לכבד הוראה כזו או לציית לה, ומצווה להתקומם כנגדה בכל הדרכים המקובלות במדינות מתוקנות. אולם אין להחריף את המאבק מעבר לכך, הואיל ואין מדובר בכפייה על דת באופן מפורש.

במסגרת המאבק הממושך באויב הערבי, לעיתים צעירים רוצים לעבור על החוק ולפגוע בערבים או ברכושם, כדי להרתיעם מלפגוע ביהודים או כדי לגרשם. אולם למעשה, מעשיהם אסורים.

ראשית, 'דינא דמלכותא דינא', כלומר, החוקים והתקנות של המלכות או המדינה מחייבים את כל אזרחיה. שאם לא כן, כל איש יעשה את הישר בעיניו, ויתרבו הסכסוכים על רכוש ועל אמונות ודעות, ויגיעו לאלימות ורצח, עד שהחברה כולה תישחת. לפיכך, העובר על חוקי המדינה פוגע בכלל הציבור (להלן יד, א). וכן הדין גם בחוקים ותקנות של הכנסת והממשלה במדינת ישראל (להלן יד, ג).

שנית, גם בלא לחשוש להתפרקות כוללת של החברה, חובה לשמור על החוקים מצד שיש למנהיגות והחלטותיה סמכות של 'טובי העיר', שכל מה שהם מחליטים מחייב את כלל הציבור. שכן בענייני הציבור כולם שותפים, ואם כל אדם יעשה כראות עיניו יזיק לציבור. לפיכך, הציבור כולו קיבל על עצמו לנהוג על פי החלטת המנהיגים הנבחרים שלו (להלן יד, ד).

שלישית, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במלחמה, שכל יחיד שפועל על דעת עצמו בניגוד לעמדת הממשלה והפיקוד הצבאי פוגע בכלל וביכולתו לנצח במלחמה. שכן היכולת לנצח במלחמה היא עניין מורכב שתלוי בגורמים רבים, כמו הסכמה לאומית, תמיכה בינלאומית, הכרת האויב ויכולותיו. קל וחומר כאשר מדובר במלחמה רב מערכתית שנמשכת דורות וניצחונה תלוי בהרחבת ההתיישבות והעמקתה, בתמיכת הציבור הרחב, ביחסים עם המדינות החזקות שתומכות בנו ובדעת הקהל העולמית. לכן כלל הציבור מעניק למנהיגיו את הסמכות לשקול את מכלול השיקולים ולנהל את המלחמה. וכאשר יחידים פועלים על דעת עצמם, הם מסכנים את כלל הציבור, בין אם על ידי פגיעה בהסכמה הלאומית או בתמיכה הבינלאומית, ובין אם על ידי התססת האויב בשעה שהצבא אינו מעוניין בכך. פעולות אלה גם עלולות ליצור מתח רב בין חיילי צה"ל למתיישבים ביהודה ובשומרון, ואף בכך יש פגיעה קשה ביישוב הארץ ובשמירת הביטחון. כללו של דבר, הניצחון על האויב תלוי בלכידות הפעילות המלחמתית, תחת הנהגה אחת בשם כל ישראל. והפוגע בכך, פוגע במאמץ המלחמתי שחיי ישראל תלויים בו.

בעקבות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות, היגרו לארץ מאות אלפי ערבים שבאו לחפש עבודה בהתיישבות היהודית המתפתחת. מנגד, המשך התפתחות היישוב היהודי היה תלוי במידה רבה במציאת מקום עבודה ליהודים שביקשו לעלות לארץ. בעקבות זאת, בימי העלייה השנייה (תרס"ד-תרע"ד; 1904-1914), החלו גופים שונים, ובראשם תנועות הפועלים, להילחם למען 'עבודה עברית', כדי לקלוט עוד יהודים ולמנוע את המשך הגירת הערבים לארץ.

אולם מכיוון שהערבים הסכימו לעבוד בשכר נמוך בהרבה, עלתה השאלה האם חובה על האיכרים ובעלי העסקים להעסיק יהודים בשכר גבוה יותר. דרישתן של תנועות הפועלים הציוניות היתה שבכל מצב ובכל מחיר יעסיקו פועלים יהודים. כדי לקדם את עמדתן, אִרגנו הפגנות, לעיתים אלימות, כנגד מעסיקים שהעסיקו פועלים ערבים. בפועל, המלחמה נגד עבודה ערבית נכשלה, ומה שגרם למעט את מספר הפועלים הערבים היו המאורעות שבהם ערבים רצחו יהודים, וכן החרמות שהערבים עצמם הטילו על היישוב היהודי. אמנם המאבק האידאולוגי בעד עבודה עברית חיזק את העמדה המוסרית המעדיפה העסקת פועלים יהודים, ועורר דיון הלכתי.

בשם מרן הרב קוק מסרו, שבהזדמנות מסוימת אמר שחובה על מעסיק יהודי לשלם עד שליש יותר עבור פועל יהודי. לימים כתב תלמידו הרב ישראלי (חוות בנימין כב), שעד תוספת של שישית חובה על המעסיק לשכור פועל יהודי.

ולדעת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה הרב הראשי והראשון לציון בעת הקמת המדינה, חובה על המעסיקים היהודים לשכור פועל יהודי במחיר שבו יהודי יכול לחיות חיים סבירים כפי המקובל בחברה היהודית, גם אם משכורת זו תהיה כפליים ממשכורתו של הפועל הערבי. וזאת משום שמוטלת על בני כל העם אחריות הדדית לדאוג איש לרעהו, ובכלל זה לדאוג שיוכלו לחיות בכבוד. כלומר, שכר המינימום לגבי עובדים יהודים לא צריך להיות מושפע מתמורות ההיצע והביקוש בשוק, או מהתחרות בעובדים הנוכרים, אלא על החברה והמעסיקים מוטלת החובה להקדים פועל מבני עמם, ולשלם לו משכורת שמאפשרת רמת חיים סבירה ביחס לאחיו בני עמו. לראיה, הזכיר את ההלכה לגבי אדון לעבד עברי, שחייב לספק לעבדו רמת חיים בסיסית המקבילה לרמתו של האדון. וכפי שדרשו חכמים (קדושין כ, א): "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ – עִמָּךְ במאכל ועִמָּךְ במשתה" (ראו פנה"ל שביעית ויובל י, ח). מזה למד, שהמעסיק צריך לשלם לפועל שלו משכורת שיוכל להתקיים ממנה בכבוד כמקובל בחברה היהודית (משפטי עוזיאל ד, מד).

להלכה נראה שהמצווה לדאוג שלכל היהודים תהיה פרנסה בכבוד מוטלת על המדינה היהודית, אולם לא ניתן להטיל זאת כחובה על המעסיק, שצריך להתחרות בשוק מול מתחרים שמעסיקים פועלים זולים בהרבה. אמנם ישנה מצווה לכל יחיד, לחפש דרכים כיצד להעסיק את אחיו היהודי תוך שמירה על קידומו של העסק ליותר יעילות ורווחיות.

מדינת ישראל הוקמה תוך התחייבות לנהוג בצדק ובהגינות כלפי כל תושביה, ולא להפלות שום אדם בעקבות מינו, דתו וגזעו. וגם אם לא היתה מקבלת זאת על עצמה, יש מקום לומר שמצד כללי דרך ארץ היתה צריכה לקבוע זאת בחוק (ראו בארות 3). אולם אף שהמדינה ככלל אינה יכולה להפלות בין אזרחיה, ראוי לכל יחיד ויחיד שמעסיק פועלים, להתחשב באופן אישי בסולם הערכים התורני, לפיו ישנם שלושה טעמים להענקת עדיפות לפועלים שאינם ערבים, וכולם נובעים מהמלחמה שבין ישראל לערבים על ארץ ישראל. ראשית, מצווה עלינו לרשת את הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת (לעיל ט, א-ב). ומאחר שהערבים העוינים אותנו תומכים במדינות אויב ובארגוני מחבלים שלוחמים נגדנו, מוטלת עלינו המצווה למנוע במידת האפשר את אחיזתם בארץ. וכיוון שבמתן מקומות תעסוקה לערבים עוינים אנו מחזקים את אחיזתם בארץ, ומחלישים את רצונם להגר, מצווה ליחיד שלא להעניק עבודה לערבים עוינים.

מצווה שנייה, הקשורה לזה, היא מצוות "לֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב). ופירושה: שלא לתת לגויים חניה בקרקע של ארץ ישראל. כלומר, אסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי שאינו 'גר תושב', וכל מי שאינו תומך בכך שמדינת ישראל היא מדינת היהודים אינו יכול להיחשב 'גר תושב' (כמבואר לעיל בהלכות א-ב). בפועל, רבים מהערבים הגרים בארץ אינם זכאים למעמד 'גר תושב', הואיל והם אינם תומכים במדינת ישראל כמדינת היהודים, ואינם מסייעים לה במאבק על קיומה נגד אויביה כפי שמצופה מאזרחים נאמנים, וממילא אסור למכור להם בית או קרקע בארץ. וכיוון שגם מתן עבודה מחזק את חנייתם בארץ, יש לקוות שאם רבים יימנעו מלהעסיק ערבים שאינם תומכים בזהותה היהודית של המדינה, הגירתם למדינות אחרות תואץ, ואלו שיישארו בארץ יתקרבו להגדרה של 'גר תושב'. טעם שלישי, החשש המסוים מפני פיגועים שפועלים ערבים עוינים עלולים לבצע או לסייע בביצועם.

כל הטעמים הללו אמורים כלפי ערבים שיש בסיס לחשוד שהם עוינים אותנו, אבל התומכים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ראויים למעמד 'גר תושב', ונכון להעסיקם ולגמול עמהם חסד.

יש להוסיף, שאף שמלכתחילה עדיף שלא להעסיק ערבי שחשוד בעוינות ואינו ראוי למעמד של 'גר תושב', בפועל כאשר מעסיקים אותו, חייבים להתייחס אליו בכבוד ובהגינות ואסור לבזותו, לעושקו ולהלין את שכרו. ראשית, מפני חובת ההגינות של מעסיק כלפי עובדיו. שנית, יתכן שהוא הגון ותומך בעם ישראל, וראוי להגדרת 'גר תושב' שאליו אנו חייבים להתייחס בהגינות (לעיל הלכה א, 1). וכן יש ללמוד מההתנהגות כלפי הגבעונים (לעיל בהלכה ו). יש לקוות שככל שיעברו השנים, הערבים העוינים אותנו יתמעטו על ידי תשובה או הגירה למדינות אחרות, ואוהבינו יישארו לחיות איתנו באחווה.

ישנה דעה בקרב מתיישבי יהודה ושומרון, לפיה גם כאשר העסקת פועלים ערבים זולה באופן משמעותי מהעסקת פועלים יהודים, על סמך הטעמים שהובאו בסעיף הקודם צריך להקפיד לבנות את הבתים על ידי פועלים יהודים או בני עם שאינו במלחמה איתנו, גם אם בעקבות זאת ייבנו פחות בתים או שהבתים יהיו קטנים יותר.^[9]

אולם למעשה נראה, שכל אימת שמחיר הפועלים היהודים או הזרים גבוה באופן משמעותי, עדיף לבנות את הבית עם פועלים ערבים הגרים באזור. כי אחר הכל, המגמה העיקרית היא לחזק את האחיזה היהודית בארץ. ובתחום הבנייה ביהודה ובשומרון, הרווח שבהוזלת הבתים גדול באופן משמעותי מהנזק שבהעסקת פועלים ערבים. אמנם בכל המקצועות שפועלים יהודים או זרים אינם יקרים באופן משמעותי, יש להשתדל להעדיפם. וכן ראוי לפתח שיטות בנייה חדישות ומתועשות שיצריכו פחות פועלים.^[10]

יהי רצון שנזכה ויתקיימו בנו דברי הנביא ישעיהו (סה, כא-כה): "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם. לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל. כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי… זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, וְנָחָשׁ – עָפָר לַחְמוֹ. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, אָמַר ה'". ובני העמים שעוינים אותנו יחזרו בתשובה, ויסייעו לנו בבניין ארצנו, כנאמר (שם ס, י): "וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ, וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ". ונאמר (שם סא, ה): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם".