ד – תורה ומדע

א – ערך לימודי המדע

חשיבות רבה ישנה למדעים השונים, שנקראים גם 'חכמות העולם' או 'חכמות הטבע'. שכן ה' ברא את העולם בחכמה, ולימוד מדעי הטבע, כדוגמת פיזיקה, ביולוגיה וכימיה, וכן חכמות העוסקות באופיו של האדם ובכישרונותיו, כדוגמת פסיכולוגיה, סוציולוגיה, ספרות ומוזיקה, הוא לימוד החכמה האלוהית המתגלה בבריאה. לכן תיקנו חכמים לברך ברכה מיוחדת בעת שרואים חכם גדול מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע או"ח רכד, ז; פנה"ל ברכות טו, יח). הרי שגם המדעים נחשבים 'חכמתו' יתברך.^[1]

וכן אמרו חכמים (שבת עה, א): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". חישוב תקופות ומזלות הוא חישוב מהלך הכוכבים בשמיים (אסטרונומיה). אולם כוונת חכמים לכל החכמות, שכולן עוסקות במעשה ה', וכל שיכול ללומדן ואינו לומד, מתנכר למעשה ה' וגדולתו, והזכירו כדוגמה את האסטרונומיה, כי היא חכמה מופלגת שלימודה דורש השקעה רבה. עוד אמרו חכמים (שבת שם): "שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות", כדי לקדש שם שמיים בעיני העמים. שנאמר (דברים ד, ו): "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". שהואיל ואת התורה אינם מבינים, כשיראו שישראל חכמים במדעים, יכבדו אותם ואת התורה שקיבלו מה' בסיני. עוד אמרו חכמים (שבת שם): "היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב – אסור לספר הימנו". יש מבארים שאין לשבחו על דברים טובים שבו, כדי שלא ילמדו ממנו להתנכר לחכמת הבורא (פתח עיניים שם). ויש אומרים שאין לדבר עמו, כי בחר להיות נבער מדעת, והשפעתו עלולה להזיק (עין איה שם).^[2]

ב – מעשה בראשית והמנורה שבמקדש

כלל החכמות שמצווה ללמוד נקראות 'מעשה בראשית'. ומה שהזהירו חכמים (משנה חגיגה ב, א): "אין דורשים במעשה בראשית בשניים", הכוונה לדברים העמוקים שבסדר השתלשלות הבריאה, שתלמידים שלא התרגלו בחכמה עלולים לטעות בהם, ואותם צריך ללמד באופן אישי לתלמיד אחד בלבד, באופן שהרב יראה שהתלמיד אכן הבין את כוונתו (רמב"ם יסודי התורה ד, י).^[3]

עוד ביארו רבים, שהמנורה שהיתה בבית המקדש, היתה בעלת שבעה קנים כנגד שבע חכמות העולם ששורשן גנוז בתורה. כלומר, עיקר הביטוי של התורה הוא בקודש הקודשים, שבו היה מונח ספר התורה, בתוך הארון עם לוחות הברית או בצדו. וב'קודש' היו השולחן והמנורה, השולחן – כנגד העבודה, כדי להתפרנס וליישב את העולם, והמנורה – כנגד שבע חכמות העולם. הרי שהמנורה, שביטאה את החכמות, היתה ב'קודש', לבטא את ערכה המקודש, אך לא היתה ב'קודש הקודשים', כי אינה במדרגת התורה שב'קודש הקודשים'. שכן ביחס לתורה שבקודש הקודשים, החכמות נחשבות כמו 'משרתות, רקחות וטבחות' שנועדו לסייע לה (רמב"ם).^[4]

ג – חכמי הסנהדרין וגדולי ישראל

אחד מהתנאים למינוי חכם לסנהדרין הוא שיהיה 'בעל חכמה', היינו חכם בחכמות העולם. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יז, א): "אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן". וכן כתב הרמב"ם (סנהדרין ב, א): "אין מעמידים בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאים בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעים קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לדון אותם". וכן כתב רבי יהודה הלוי (כוזרי ב, סד), כשביאר שהחכמות השונות היו רווחות בישראל, וחכמי "הסנהדרין היו מצוּוים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמיתיות והדמיוניות וההסכמיות".^[5]

וכן ידוע שהגאון מווילנא עודד את תלמידיו ללמוד מדעים, ועודד את תלמידו הרב ברוך משקלוב לתרגם את ספרו של אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ובהקדמתו לספר כתב בשם הגר"א: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה; כי התורה והחכמה נצמדים יחד". וכן כתב הרב ישראל משקלוב בהקדמתו לספרו 'פאת השולחן' בשם הגר"א, שכל החכמות נצרכות לתורתנו, והעיד שהגר"א ידע היטב אלגברה, משולשים והנדסה, חכמת המוזיקה וכל שאר החכמות. רק חכמת עשיית התרופות לא למד, כי אביו הצדיק גזר עליו שלא ילמד, כדי שלא יתבטל מתורה כשיצטרך ללכת להציל נפשות.^[6]

ד – הטענות נגד לימודי מדע

לכאורה יש לשאול, הלא נצטווינו ללמוד תורה ביום ובלילה, ואיך יתבטלו החכמים מתורה וילמדו מדע? אלא שהעיסוק בחכמות העולם אינו נחשב ביטול תורה, מפני שחכמת הבורא מתגלה בבריאה על כל מרכיביה, ובכלל זה באנושות על כל גווניה, שאף הכישרון האנושי הוא בריאה אלוהית. וכפי שביאר המהר"ל (נתיב התורה יד), שאין ביטול תורה בלימוד החכמות, שכן למדנו מרבן יוחנן בן זכאי, שלא ביטל תורה מימיו, ועם זאת למד את כל החכמות. וכפי שאמרו עליו חכמים (סוכה כח, א): "מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמוֹ אדם בבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי… ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאוֹ אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה". ועליו אמרו (שם) שלמד הכל ו"לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות (אסטרונומיה) וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסים, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא". הרי שגם שיחת דקלים, משלי כובסים ומשלי שועלים, שכוללים ספרות, אינם ביטול תורה.

ומה שאמר האמורא שמואל, שלמד אסטרולוגיה בשעה שהיה בבית הכסא, שאז אסור ללמוד תורה (דברים רבה ח, ו), הכוונה לחכמת חיזוי העתידות על פי הכוכבים, שאינה נחשבת לחכמה הבוחנת בדייקנות את סדרי הטבע, אלא כסוג של אינטואיציה וסגולה (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה פרק כה). ומה שאמרו (ב"ק פב, ב), שגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, כבר הסבירו הריב"ש והמהר"ל (נתיב התורה יד), שהכוונה לנימוס ולתרבות היוונית, אך לא אסרו ללמוד מדעים. ולפי הירושלמי (פאה א, א) גזרו שלא ללמוד חכמה יוונית מפני שהיו שנגררו בעקבות לימודה אחר תרבותם, עד שנהיו 'מוסרים' כנגד בני עמם (מאירי חגיגה ז, א; ריב"ש מה).

יתרה מזו, כפי שלמדנו (לעיל ג), לימודי החכמות מועילים מאוד להבנת התורה, עד שאמר הגאון מווילנא: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה; כי התורה והחכמה נצמדים יחד".^[7]

ה – ערך התורה לעומת החכמות

כפי שלמדנו, יש ערך רב בלימוד החכמות, באשר הן עוסקות בחכמת הבורא המתגלה בבריאה כולה. אולם התורה קודמת ונעלה על כל החכמות, מפני שבתורה מתגלה החכמה האלוהית באופן ישיר ואילו בשאר החכמות באופן עקיף. שכן התורה היא החכמה שנתן ה' לישראל כדי להדריך את חייהם ולרומם אותם, ולהורות להם את הדרך לתיקון עצמם והעולם. ואילו שאר החכמות מגלות את חכמתו באופן עקיף, דרך הבריאה שברא. וכפי שאמרו חכמים (שמו"ר מא, ג): "גדולה החכמה (חכמות העולם), וגדולה ממנה הדעת ותבונה (חכמת התורה)… משל למה הדבר דומה: לעשיר שהיה לו בן. בא בנו מבית הספר, מצא תמחוי (תבשיל) לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת וְנתנהּ לו. מה עשה בנו? אמר לו: איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך (היינו ממה שלקח האב לעצמו). מה עשה (האב)? נתנוֹ לו. ולמה? על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו. זהו שנאמר (משלי ב, ו): כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה – חכמות העולם, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה – התורה, שהיא כביכול מפיו ממש. וכמו שנאמר לגבי נבואת משה רבנו (במדבר יב, ח): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". וכן כל ישראל קיבלו את התורה בסיני מאת ה' ממש.

הרי שחכמות העולם עוסקות בתיאור מדויק ככל האפשר של העולם על כל מרכיביו, ואילו התורה היא החכמה הפנימית שמבארת את משמעות חיי האדם ואת משמעות חכמות העולם ותכליתן, ואת הערכים שעל פיהם יש לתקן את העולם. לכן לעיתים קוראים לתורה 'חכמה פנימית', לעומת המדעים הנקראים 'חכמה חיצונית'.

לפיכך, יש הבדל בין חובת לימוד התורה לערך לימוד המדעים. שלימוד המדעים נועד לשתי מטרות: האחת, מעשית כדי להועיל לאדם ולחברה על ידי פיתוחים שונים, אך אין צורך שכל בני האדם יתמחו בכל תחום ותחום מן המדע. השנייה רוחנית, להבין את יסודות הבריאה וחכמת הבורא, אך אין בכך הכרח קיומי לכל אדם. לעומת זאת, על ידי לימוד התורה האדם מתקשר אל ה' ומבין את משמעות כל החכמות, ולכן התורה נעלה על כל החכמות. והמעלה העיקרית של התורה היא, שעל ידי הדרכתה האדם הולך בדרכי ה' ומתקן את עצמו, כך שיהיה מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שבאופיו, ולכוון את הצדדים החיוביים שבו אל המגמה הגבוהה של תיקון עולם. ועל כן כל יהודי חייב ללמוד תורה.

לכן בסדר הלימוד יש להקדים את לימוד התורה, שאם אפשר ללמוד רק לימוד אחד, יש ללמוד תורה. ומי שראוי להיות תלמיד חכם צריך להשקיע את עיקר זמנו בתורה, אולם ילמד גם את חכמות העולם, מפני שככל שיבין אותן יותר, כך יבין יותר את התורה. שכן התורה פונה אל האדם שחי בעולם, וככל שהאדם מבין יותר את עולמו, הוא מבין יותר את התורה. וכך החכמות יהיו לתורתו כ'רקחות וטבחות' שמסייעות להבנתה.^[8]

ו – הבעייתיות שבלימודי המדעים בתקופת הגלות

בתקופת הראשונים (לפני כ-800 שנה) התעוררה בעיה קשה סביב לימודי המדעים. רוב ספרי המדע היו מבוססים על דעותיהם של אריסטו וחכמי יוון העתיקה, ויחד עם דברי המדע הובלעו בהם דברי כפירה בבריאת העולם, בהשגחה פרטית ובשכר ועונש. באותה תקופה היו בחורים שבעקבות הלימוד בספרי החכמות השונות, נגררו גם אחרי השקפות מחבריהם, עד שעזבו את דתם ואת עמם והתבוללו. על כן, למרות הערך הרב שבלימוד המדעים, רבים מגדולי ישראל הרחיקו את הבחורים מלימודם. והרשב"א, שהנהיג את יהדות ספרד בדורו, הטיל חרם על כל מי שילמד בספרי המדע היווניים לפני גיל עשרים וחמש (שו"ת הרשב"א ח"א תיד-תיז). והריב"ש (מה) כתב שראוי שגם מבוגרים לא ילמדו בספרי החכמות החיצוניות כלל, שכן עם כל חשיבותן, אם לימודן עלול לגרום להתרחקות מהאמונה בה' ומדברי התורה, ערכן בטל ומבוטל, ועדיף שלא ללומדן. וכן כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה יד), שלמרות ערכם הגדול של המדעים, אסור ללומדם מתוך ספרים שמובלעים בהם דברי כפירה. ורק אם הלומד מתכוון ללומדם כדי לדעת מה להשיב לאפיקורסים, מותר לו ללמוד מתוכם.

לפני כמאתיים וחמישים שנה הלכה הבעיה והחריפה. מצד אחד ספרי המדע כבר לא היו מבוססים על תפיסתו הפילוסופית של אריסטו, אולם מאידך, ההשכלה שהתפתחה באירופה החלה למשוך אחריה יהודים רבים, שחשבו לעצמם: הנה יבוא המדע ויפתור את כל בעיות האנושות, ואין עוד צורך בתורה ובמצוות. כך קרה, שרבים מיהודי מערב אירופה שלמדו חכמות חיצוניות עזבו את דרך 'ישראל סבא', וחלקם אף המירו את דתם.

תגובת הנגד של כמה מגדולי ישראל היתה לאסור בתוקף לימודי מדע. אך גם איסור זה לא עמד בפרץ, ורוב הציבור היהודי נמשך אחר ההשכלה, וזנח את לימוד התורה ונחלש בקיום המצוות.

אולם רבים מגדולי ישראל, ובראשם הגאון מווילנא, סברו שיש לעודד את תלמידי החכמים שבישראל ללמוד מדעים, ואדרבה, דווקא על ידי כך אפשר יהיה להתגדל בתורה ולקדש את שם ה' בעיני העמים, ולמנוע מבחורי ישראל להיגרר אחר תרבויות זרות. וכך כתב רבי הלל משקלוב על הגר"א: "נודע למשגב, שרבנו… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע, מחקרי ארץ, לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש השם בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והִרבה לבקש. גם ציווה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ, גם בכדי להרים את חכמת ישראל על פי חכמת התורה בעיני העמים… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים על ידי ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל – חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו', ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל ה'תוספות יום טוב' ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגוים על ידי חכמתם במחקרי ארץ" (קול התור ה, ב).

גם בקרב הרבנים בגרמניה, שראו מקרוב את האסון הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות עקב ההימשכות אחר ההשכלה, נתגבשה שיטת חינוך שנקראה 'תורה עם דרך ארץ', לפיה עודדו את התלמידים ללמוד מדעים באופן מבוקר, על מנת לחסנם מפני התפיסה המוטעית, לפיה ההשכלה החילונית יכולה להחליף את התורה (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ל, א-ה).^[9]

ז – הוויכוח בימינו

אף שמוסכם על גדולי ישראל שיש ערך בלימוד המדע, בפועל הוויכוח נמשך. יש סוברים שגם בימינו לימודי מדע עלולים לגרום לעזיבת הדת או להיחלשות בשמירת המצוות, ויש סוברים שאדרבה, הכנסת לימודי מדע לסדר הלימוד בישיבות בגיל הנעורים תמנע את הבחורים מלהיסחף אחר ההשכלה החילונית, ואף תרחיב את דעתם בהבנת התורה, כדברי הגאון מווילנא. בפועל, למרבה הצער, אם נסקור את מאתיים השנים האחרונות, נמצא שרבים עזבו את המצוות בקרב שני הזרמים, וקשה לקבוע מהיכן עזבו יותר.^[10]

יש להוסיף שסוגיית עזיבת שמירת המצוות או החזרה לשמירתן אינה תלויה רק בשאלת לימודי מדע, אלא בגורמים נוספים, כדוגמת: תהליכים היסטוריים וחברתיים, משברים ותמורות שעברו על העם היהודי בתקופה המודרנית, חוזק הקהילה והצלחתה, אופי אישי, מצב חברתי וכלכלי ועוד.

ח – הלכה למעשה

להלכה ולמעשה נראה שבימינו השיטה שכוללת בתוכה את לימודי המדע היא הנכונה יותר, שכן בנוסף לסיבות העקרוניות שכבר למדנו ויובאו בקיצור בהמשך, נדמה שגם לטווח קצר שיטה זו מוצלחת יותר לשמירת היהדות. ראשית, בימינו אתגרי האמונה גדלו, ורק בעזרת תפישה שלמה שמכירה בערך המדעים והכלכלה, אפשר לבסס את החינוך לתורה ואת האמונה והחזון של ישראל (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ל, ו-ז). שנית, מן הצד הכלכלי, בזכות לימוד המדעים, רבים יוכלו לרכוש מקצוע שמתאים לכישרונם ולפרנס בכבוד את משפחתם, ובזכות כך, גדלים הסיכויים שילדיהם ירצו להמשיך בדרכם. ואמנם יש מעטים שמצליחים להשלים את כל לימודי המדע והשפה בגיל מבוגר ולרכוש את המקצוע המתאים לכישרונם, אולם רבים מבין אלה שלא שילבו בבית הספר לימודי מדע ושפה, אינם מצליחים להשלים את מה שהחסירו, ונאלצים להסתפק בעבודות דחק שאינן מתאימות לכישרונם (ראו לעיל ג, יח). שלישית, על ידי לימודי המדע, שומרי תורה ומצוות יוכלו לעסוק במקצועות חשובים, ועל ידי כך יוכלו לתרום תרומה גדולה ליישובו של עולם, וכבוד שומרי התורה והמצוות יעלה, ורבים ירצו להצטרף אליהם.

ואף שישנם מקרב בוגרי הישיבות התיכוניות שעזבו את שמירת המצוות, אין זה מפני שלמדו מדע, אלא בדרך כלל מפני שבית הוריהם וסביבת גידולם היו רחוקים משמירת מצוות ברמה נאותה. לעומת זאת, מאותן ישיבות תיכוניות שמחנכים בגיבוי ההורים ליראת שמיים ולאמונה תוך הדגשת העליונות של לימודי הקודש, מספר הבוגרים שעזבו את דרך התורה מועט, ונראה שאינו עולה על מספר העוזבים את הישיבות שאין בהן לימודי מדע.

בנוסף, כפי שכבר למדנו, מכמה סיבות מהותיות כך נכון לפי הדרכת התורה: ראשית, על פי הדרכת חכמים, נכון ללמוד את חכמות העולם, כדי להכיר על ידן את גדולת ה' וחכמתו, כמבואר בגמרא (שבת עה, א), ובדברי הרמב"ם, המהר"ל, הגר"א ועוד רבים. שנית, לימודן מסייע להבנת התורה, כדברי הגר"א: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה; כי התורה והחכמה נצמדים יחד" (לעיל הלכה ג). שלישית, על ידי לימודן מתקדש שם ה' לעיני העמים (שבת עה, א; לעיל הערה 2). וכידוע, ככל שיש יותר מדענים יהודים, כך מתגדל יותר כבוד ה' וישראל, ובמיוחד כשהם יראי שמיים.

ב – שורשי גבורת שבט לוי להצלת ישראל

מסירותו של שבט לוי למען כלל ישראל באה לידי ביטוי גם בימים הקשים במצרים, כאשר פרעה הרשע ביקש לפגוע בישראל. "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא – וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא – וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹוהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טו-יז). אמרו חכמים שמיילדות אלו משבט לוי היו, שִׁפְרָה היא יוכבד אם משה, ופוּעָה היא מרים אחותו (סוטה יא, ב; שמו"ר א, יג). כיוון שהמיילדות סירבו לגזירתו, "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד – הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת – תְּחַיּוּן" (שמות א, כב). למרות הגזירה, עמרם ויוכבד התחזקו בגבורה להמשיך את קיומו של עם ישראל, וכך נולד משה רבנו. שנאמר (שם ב, א): "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". מעשה גבורתם של הורי משה שימש דוגמה לישראל, שהמשיכו לפרות ולרבות במסירות למרות הילדים הרבים שטובעו ביאור.

בהשגחה אלוהית, הצילה בת פרעה את משה וגידלה אותו בארמון המלך. כאשר גדל משה, יצא מהארמון וראה בסבלות אֶחָיו, ואף שידע שאם יקום למענם יסכן את עתידו כנסיך מצרים, לא יכול היה לעמוד מנגד, והיכה את הנוגשׂ המצרי שהתעלל בעבד העברי. כיוון שנודע שמרד בחוקי מצרים, ביקש פרעה להורגו ומשה ברח למִדְיָן. גם שם, כאשר ראה את הרועים מקפחים את בנות יתרו, לא יכול היה לעמוד מנגד, "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שם ב, יא-יט). בזכות גבורתו ומסירותו לאמת ולמוסר, נבחר משה רבנו, גדול שבט לוי, להיות שליח ה', ובגבורה ובמסירות עמד מול פרעה והוציא את ישראל ממצרים.

גם בעת שחטאו ישראל בחטא בעל פעור, כשזנו עם בנות מואב ומִדְיָן, אכלו מזבחי אלהיהן והשתחוו להם, חרה אף ה' בישראל על חטא ההתבוללות והאלילות, ומגפה החלה להתפשט בעם, וכבר עשרים וארבעה אלף אנשים מתו בה. כדי להציל את ישראל מהחטא ומהמגפה, קם פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, נטל רומח בידו, היכה את ראשי החוטאים – זמרי בן סלוא מראשי שבט שמעון וכזבי בת צור ממלכי מדיין, ועצר את הסחף אחר החוטאים. "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, א-ט). בעקבות זאת זכה לכהונה גדולה לו ולבניו, שנאמר (שם כה, יג): "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹוהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מתוך כך למדנו, שלעיתים דווקא גילוי קנאות כנגד בוגדים, מביא שלום וברכה, ולכן דווקא בני שבט לוי, שניחנו בתכונת הקנאות לקודש, נבחרו להיות אנשי קודש ומשכיני שלום. בדרכו של פינחס הכהן הלכו גם צאצאיו, כהני בית חשמונאי, שכאשר גזרה מלכות יוון הרשעה גזרות על מנת להעביר את ישראל על דתם, בעוז רוח הניפו את נס המרד ובגבורה רבה נלחמו ביוונים ובמתייוונים, עד שניצחום וכוננו את מלכות ישראל למשך יותר ממאתים שנה (פנה"ל זמנים יא, ג).^[1]

ג – שבט לוי – לגיון של מלך כעתודה להצלת ישראל

בחומש במדבר, שנקרא גם חומש הפקודים, מסופר שלקראת כיבוש הארץ ציווה ה' את משה רבנו לפקוד את כל יוצאי הצבא לשבטי ישראל (במדבר א, ב-ג), אך את בני שבט לוי ציווה שלא לפקוד עמהם, שנאמר (שם מט): "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וכך עשה, שנאמר (שם מה-מז): "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל… שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (וכן שם ב, לג). וכן לאחר ארבעים שנה, במפקד השני של יוצאי הצבא לקראת כיבוש הארץ, שבט לוי לא נפקד, "כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כו, סב).

אמרו חכמים (במדב"ר א, יא-יב), שכאשר שמע משה רבנו את ההוראה שלא לפקוד את הלוויים עם שאר חיילי ישראל, התיירא: "שמא יש פסול בשבטי, שאין הקב"ה חפץ שאֶמננו!". אמר לו הקב"ה: "לא אמרתי לך כן אלא להוציאם מן הגזירה, שלא ימותו עמהם". שכן כאשר חיילי ישראל שמעו את דיבת המרגלים על הארץ ופחדו, וביקשו לשוב למצרים במקום לכבוש את הארץ, נגזר עליהם שימותו במדבר. אך בני שבט לוי שלא נמנו עמהם, לא היו שותפים בחטא הבגידה בארץ, ולא נגזר עליהם שימותו במדבר. וזאת מפני ששבט לוי הוא 'לגיון של מלך', "שאין שבחו של מלך שיִמָנה לגיונו עם הלגיונות" (במדב"ר א, יב). תפקידו של 'לגיון המלך' להגן על המלך ומלכותו מפני אויבים מבפנים, וכאשר הצבא נכשל במערכה מול אויב מבחוץ, הלגיון הנאמן והמובחר נכנס במסירות נפש למערכה, כדי להציל את המלך והעם. זהו שאמרו חכמים (שם), שאמר הקב"ה: "מי שהוא מקרב אותי – אני מקרבו; הם (הלוויים) קרבו עצמן לי, שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: מִי לַה' – אֵלָי, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. הן קרבו אותי – ואני מקרבן: וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם… ואני מאמין (נותן אמון) קדושתי ותשמיש ביתי – עליהם".

כיוצא בזה אמרו חכמים, שאחר שהקריבו נשיאי ישראל את קורבנות חנוכת המזבח, חלשה דעתו של אהרן הכהן, לפי ששבטו לא היה מהשותפים בחנוכת המזבח. אמר לו הקב"ה: "אל תתירא, לגדוֹלה מזו אתה מתוקן". שכן "הקרבנות – כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות – לעולם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ" (במדב"ר טו, ו; תנחומא בהעלותך ה). ביאר הרמב"ן (במדבר ח, ב) שהכוונה לנרות שתיקנו חכמים להדליק בעקבות נס החנוכה שנעשה לחשמונאים מזרע אהרן, שאותם מדליקים גם בימים שבית המקדש חרב. בכך המשיכו החשמונאים את משה רבנו, שֶׁבעת שהובילו את המרד ביוונים קראו "מִי לַה' אֵלָי". ועל כך בירך משה את שבט לוי (דברים לג, יא): "מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן" – שינצחו את אויבי ישראל. וכפי שאמרו חכמים (בברא"ר צט, ב), שכך היה בימי מלכות יוון, שנפלה "ביד בני חשמונאי שהם מִשֶּׁל לוי".

הרי ששבט לוי נשמר כ'לגיון של מלך' – שומרי משמרת הקודש. בימי שלום תפקידו לשמור על המקדש ועבודתו, ולקיים את מערכת החינוך וההוראה בישראל (כפי שנלמד בהלכה הבאה). ובעת מלחמה, תפקידו להעמיד את הצבא ולשמש 'כוח עתודה' של חיילים מובחרים במיוחד, כדי לשמור על עם הקודש וארץ הקודש, כמבואר בהמשך (הלכות ז-י).^[2]