פרק ט - מצוות יישוב הארץ

מצוות יישוב הארץ מורכבת משני חלקים: מצווה כללית ומצווה פרטית. המצווה הכללית מוטלת על כלל ישראל, ועניינה: כיבוש הארץ ויישובה על ידי עם ישראל. המצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל לגור בארץ ולהשתתף ביישובה.

תחילה נעסוק בחלק הראשון: מצווה על כלל ישראל לכבוש את הארץ ולהתיישב בה, שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…". ביאר הרמב"ן (השמטות לספר המצוות עשין ד), "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו – לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". נמצא שישנם שני צדדים במצווה הכללית של יישוב הארץ: האחד, שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר, שנאמר "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ". השני, ליישב את הארץ בפועל, באופן שלא תישאר שממה, שנאמר "וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". ואין די בבניית בתים בלבד, הואיל וכך יישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שִממות הארץ, באופן שברכתם של כל המקומות תתגלה באופן המיטבי.

מצווה זו נוהגת בכל הדורות, שבכל הדורות מצוּוים ישראל לרשת את הארץ וליישבה, ולא רק בעת כיבוש הארץ אחר יציאת מצרים (רמב"ן שם). אלא שבמשך דורות רבים היינו במצב של אונס, כי היינו בגלות, בגופנו ובנפשנו, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, החל ה' להצמיח את ישועתנו, וזכינו שכיום אנו יכולים לקיים את המצווה.^[1]

מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד במצוות יישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל שותף במצוות יישוב הארץ, כי הוא מחזק בכך את אחיזתו של עם ישראל בארצו. והקובע את ביתו במקומות שוממים יחסית, כמו הנגב והערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות יישוב הארץ, כי על ידי מגוריו שם הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה. וכן המתיישב באזורים שאזרחי המדינה הערבים מאיימים בהם על הריבונות הישראלית, כמו בגליל ובנגב, יש לו חלק גדול יותר במצווה.

והמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, בהגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאיתנו. שנית, בהפרחת השממה, שכן ככל שמדובר ביישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חכמים (ברכות ה, א): ארץ ישראל נקנית בייסורים, ולפי גודל הצער – גודל השכר (אבות ה, כג).

מעבר לכך, למדנו שמצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה (להלן י, א), כאשר המקומות המקודשים ביותר קודמים. יהודה ושומרון הם חבלי הארץ המקודשים ביותר, שבהם התהלכו האבות, ובהם התגלו הנבואות לאבות ולנביאים, ובהם שכן משכן שילה ובית המקדש שבירושלים. ולכן בהם התאמצו להיאחז תחילה עולי בבל, ומהם מתרחבת המצווה בהדרגה לכל הארץ.

וכן למדנו, שכאשר היה רעב בארץ בימי יצחק אבינו, ביקש לרדת מצרימה כאביו. "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת…" (בראשית כו, ב-ג), היינו בשפלה הדרומית. ונאמר (שם יב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים". פירש רש"י: "בארץ ההיא – אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, (שאינה) כארץ שבעה גויים". מצינו אם כן שהשפלה הדרומית אינה חשובה כיהודה, שומרון והגליל, אמנם כיוון שהיא עדיין ארץ ישראל, בשעת הרעב הורה לו ה' לשכון שם, ולא בארץ מצרים.

כיוצא בזה, כאשר נגלה ה' אל יעקב אבינו בבית אל הסמוכה לירושלים, אמר לו (בראשית כח, יג-יד): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". הרי שממרכז הארץ צריך להתפשט למרחבי הארץ.

מיוחדת במינה היא מצוות יישוב הארץ, שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, לדוגמה: להניח תפילין, לתת צדקה ולהתפלל, אולם מצוות יישוב הארץ מתקיימת גם בעצם המגורים בה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בארץ ישראל, חיי השגרה שלו, כאכילה ושינה, ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למצווה. וככל שהוא גר במקום שחשוב יותר ליישבו – מצוותו גדולה יותר. גם הגרים בשפלה ותומכים ביישובי יהודה ושומרון שותפים במצווה הכללית של יישובם, ולפי מידת תמיכתם כך גודל מצוותם.

וכן תושבי חוץ לארץ שתורמים כספים למען ההתיישבות בארץ, או משתתפים בהשקעות למען פיתוח הכלכלה והמדע בארץ, שותפים במצוות יישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וככל שהם מבקרים יותר בארץ, כך הם שותפים יותר בקיום המצווה גם בגופם.

בנוסף למצווה הכללית, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, מצווה על כל יהודי ויהודי לגור בארץ ישראל. לפיכך, גם בזמן שהארץ תהיה כולה ביד ישראל והמוני יהודים ימלאוה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, עדיין תהיה מצווה על כל יהודי לגור בארץ. גם בזמן הגלות, כאשר גויים שלטו בארץ, ונראה היה לכאורה שאין סיכוי שישיבתו של אדם אחד תועיל למצווה הכללית, היתה מצווה פרטית על כל יהודי לגור בארץ. וכן כתב הרמב"ן, שמצוות יישוב הארץ "היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות" (השמטות לסהמ"צ עשין ד). וכפי שאמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל; שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כה, לח): לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים". וכן אמרו בתוספתא (ע"ז ה, ב). וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, יב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה".

וכן למדנו, שגם בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני וכישלון מרד בר כוכבא, כאשר שלטו הרומאים בארץ ביד קשה ואכזרית, ורבים מבני העם עזבו את הארץ מפני הרעב והחרב, עמדת חכמים היתה שמצווה להתאמץ להישאר בארץ. וכן אמרו (ספרי ראה פ): מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים לחוץ לארץ, והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא-לב): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה", וחזרו ובאו להם לארץ ישראל.

ואף שכאשר השלטון היה בידי נוכרים לא זכינו לקיים את המצווה הכללית ש"הארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת", כל יהודי שהתגורר אז בארץ קיים במידה מסוימת גם את המצווה הכללית, מפני שעצם ישיבתו בארץ סייעה לשמירת הזיקה שבין ישראל לארצם למרות שנות הגלות הארוכות. בנוסף, ישיבתו בארץ סייעה להמשך הרחבת ההתיישבות לקראת ריבונות ישראלית. ואם עשה ופעל בצורה מכוּונת למען מטרה זו, כמו שעשו תלמידי הגר"א שעלו לארץ במסירות נפש ובנו את חורבותיה כדי לקרב את הגאולה, נעשה שותף ממש במצווה הכללית.^[2]

כלל נקוט בידינו: "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). כלומר, התורה ניתנה לאדם כדי שיחיה בה, ולא שימות על ידה. על פי זה נקבעה ההלכה המפורסמת: "פיקוח נפש דוחה שבת". כלומר, מחללים שבת כדי להציל חולה שמצבו מסוכן. וכן הדין בשאר המצוות, שאם יאמרו גויים אלימים לאחד מישראל, שיעבור על אחת ממצוות התורה או שיהרגו אותו – יעבור ולא ייהרג. חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמרו לאדם: הרוג את חברך או שנהרוג אותך – ייהרג ואל יהרוג. וכן אם יאמרו לו: עבוד עבודה זרה פלונית או שנהרוג אותך – ייהרג ולא יעבור, וכן בגילוי עריות. אבל בכל שאר המצוות, אין לאדם למסור את נפשו כדי לקיימן (סנהדרין עד, א; פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, ג; ה).

אמנם כל זה אמור לגבי מצוות של יחיד, אולם מצוות יישוב הארץ, שהיא מצווה שמוטלת על כלל ישראל, דוחה פיקוח נפש. שהרי מעצם זה שהתורה ציוותה אותנו לכבוש את הארץ למדנו שיש להסתכן לשם כך, שאין מלחמה ללא אבדות, ובוודאי לא התכוונה התורה שנסמוך על הנס. אלא שמצוות יישוב הארץ, שהיא מצווה כלל-ישראלית, מחייבת מסירות נפש ממש (מנחת חינוך תכה; תרד; משפט כהן קמג; אגרות ראיה ח"ג תתקמד). וכך נהג עם ישראל בכיבוש הארץ בימי יהושע ובימי דוד, וכן בעת הקמת בית המקדש השני ולאחר מכן בתקופת מלכות בית חשמונאי.

אולם גם על המצווה הכללית חל הכלל: "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם", אלא שהואיל והמצווה היא כללית, החשבון הוא כללי. לכן, במצב שישנה סבירות גבוהה שלא נצליח במלחמה ונפסיד את הנחלות שכבר בידינו, או שחיי האומה יהיו בסכנה קיומית, המצווה היא לשמור על האומה, שכן התורה היא תורת חיים, ולא תורה שמְצווה לקיים מלחמת התאבדות. אבל כאשר ישנה סבירות גבוהה שננצח, אף שבוודאי כמה מאיתנו יאבדו את חייהם, מצוּוים אנו לכבוש את הארץ, ולכל הפחות לשמור על מה שכבר בידינו.

אמנם חובה לציין, שעם שאינו מוכן להילחם במסירות נפש על ארצו חושף את בניו לסכנה חמורה מצד שכניו, וסופו שייכבש ובניו ובנותיו יהיו למשיסה. לפיכך המצווה להילחם על ארץ ישראל במסירות נפש תואמת את השיקולים של הצלת חיי אדם. לכן, הנלחם על הגנת גבולות ישראל מקיים שתי מצוות מהגדולות והחשובות ביותר: יישוב הארץ והגנת ישראל.^[3]

ביום ה' באייר, חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת הכרזת המדינה, זכה עם ישראל לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות לחזור ולקיים את מצוות יישוב הארץ. שכן בעת הכרזת המדינה הוחלה הריבונות הישראלית על חלקים מארץ ישראל, ובכך התחלנו לקיים את המצווה הכללית שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. ואף שגם לפני הקמת המדינה, כל יהודי שגר בארץ קיים בעצמו מצווה אישית של יישוב הארץ, את עיקר המצווה, שהיא המצווה הכללית שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, עדיין לא קיימנו.

גם בזמנים שגרו בארץ יהודים רבים, כל זמן שהארץ היתה תחת שלטון זר, לא זכינו לקיים את המצווה הכללית. וכן מצינו שתיקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" (ישעיהו סד, ט) ויקרע את בגדו. ומה שקובע אם הן נחשבות חרבות או מיושבות הוא השלטון. אם השלטון ביד גויים, גם אם רוב תושבי אותן הערים הם יהודים, הן נחשבות חרבות, וקורעים על ראייתן. ואם הן תחת ריבונות ישראל, גם אם רוב תושביהן נוכרים, אין קורעים עליהן (ב"י וב"ח או"ח תקסא; מ"ב ב).^[4]

במשך דורות רבים, לא יכולנו לקיים את המצווה, מפני שלא היו לנו צבא וכלי נשק שיאפשרו לנו לכבוש את ארצנו ולקיים בה שלטון. נמצא שהקמת הכוח הצבאי של ישראל לפני הקמת המדינה, וביצורו וביסוסו בהקמת צה"ל, איפשרו את קיום מצוות יישוב הארץ. בנוסף, על ידי צה"ל מקיימים את מצוות הצלת ישראל מיד שונאיהם. וכך יהיה עד שיגיעו ימים מתוקנים, ותתקיים נבואת ישעיהו (ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

כפי שלמדנו, אמרו חכמים (ספרי ראה פ; תוספתא ע"ז ה, ב): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ואמנם על עוד כמה מצוות אמרו שהן שקולות כנגד כל המצוות, אולם מבחינה הלכתית יש למצוות יישוב הארץ עדיפות עליהן, שהיא היחידה שנצטווינו להיכנס לסכנת נפשות כדי לקיימה, שכן כיבוש הארץ ושמירתה מידי אויבינו כרוך בסיכון נפשות (לעיל הלכה ד).^[5]

בנוסף, מצווה זו היא היחידה שדוחה איסורי 'שבות' שתיקנו חכמים כסייג לשמירת השבת. שבכל שאר המצוות, חכמים העמידו את דבריהם וקבעו שגם במצב של התנגשות בין קיום מצווה מהתורה לאיסור 'שבות', ישמרו על תקנת ה'שבות' ויתבטלו מקיום המצווה, מפני שאם יעברו על הסייגים, יגיעו לבסוף לחילול שבת גמור. לפיכך, אם כדי לקיים מצוות ברית מילה בשבת צריכים לטלטל סכין במקום שאסור לטלטל מדברי חכמים, דוחים את ברית המילה ואין עוברים על דברי חכמים.

יתר על כן, כדי למנוע חשש איסור טלטול ברשות הרבים בשבת, קבעו חכמים שבשנה שיום ראשון של ראש השנה חל בשבת, ויום ראשון של חג הסוכות חל בשבת – לא יקיימו מצוות תקיעת שופר מהתורה, כדי שלא יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, ולא יקיימו את מצוות נטילת לולב מהתורה, מחשש לטלטול הלולב ברשות הרבים. נמצא שכל ישראל מתבטלים ממצוות עשה מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב מפני איסור 'שבות' של חכמים.

אולם לשם מצוות יישוב הארץ ביטלו חכמים איסור 'שבות'. שאם התאפשר ליהודי לקנות בית מידי נוכרי ביום השבת, ויש חשש שלאחר השבת יפסיד את ההזדמנות – מותר לו לבצע את הקניין בשבת, ואף לבקש מהגוי לכתוב עבורו שטר בשבת ולהראות לו היכן הכסף מונח כדי שייקחנו, בלא לחשוש שמא מתוך כך יגיע היהודי לחילול שבת גמור בכתיבה או בטלטול. ולא מדובר על הצלת הארץ כולה, אלא על גאולת בית אחד של ארבע על ארבע אמות, שכדי לגואלו התירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם, מה שלא התירו במצוות אחרות (שו"ע או"ח שו, יא).^[6]

ככלל, כאשר ישנה מחלוקת בין בני זוג היכן יגורו, אין צד אחד יכול לכוף את שכנגדו לעקור ממקום מגוריהם הנוכחי. משום שכל עקירה למקום אחר יוצרת קשיים, ולכן הרוצה להישאר יכול לטעון שמבחינתו מקום המגורים המוכר עדיף, ואין בן זוגו יכול לכפות עליו להרע את תנאי חייו. אבל אם הם גרים ביישוב שרובו גויים, יכול אחד מבני הזוג לכפות את בן זוגו לעבור למקום שרובם יהודים (דינים אלו מפורטים בשו"ע אה"ע סימן עה).

אולם כל זה אמור כאשר עומדים על הפרק שני מקומות בחוץ לארץ או שני מקומות בארץ ישראל, אבל כשצד אחד מעוניין לעלות לארץ, הדין אִתו. ואין זה משנה אם מדובר באיש או באשה, המסרב צריך לבטל את דעתו ולעלות לארץ. ואפילו אם בחוץ לארץ הם גרים במקום שרובו יהודים, ובארץ ישראל ייאלצו לגור במקום שרובו גויים עובדי עבודה זרה, מצוות יישוב הארץ עדיפה.

ואם למרות ההלכה, הצד שרוצה להישאר בגלות מסרב לעלות, הרי שזו עילה מוצדקת לגירושין. וכיוון שהאשמה מוטלת על זה שמסרב לעלות, קבעו חכמים שהוא יפסיד את כל הכתובה. כלומר, אם הבעל מסרב לעלות – עליו לשלם את כל הכתובה, ואם האשה מסרבת לעלות – היא מפסידה את כל כתובתה (שם עה, ד).

שוב למדנו על גודל מצוות יישוב הארץ, שבכל מקום הדרכת התורה היא להתאמץ לשמור על שלום הבית, אבל כאשר שלום הבית מתנגש עם מצוות יישוב הארץ, מצוות יישוב הארץ עדיפה.

גם כאשר ההורים מתנגדים לעלייה לארץ, מצווה לעלות לארץ. שכן תנאי יסודי במצוות כיבוד הורים, שלא תסתור שום מצווה ממצוות התורה, ואפילו לא מצווה מדברי חכמים. שאם אמרו ההורים לבנם לעבור על דבר מדברי התורה, או תבעו ממנו שלא יקיים מצווה ממצוות התורה, אסור לו לשמוע בקולם, משום שגם הם מצוּוים בכבוד המקום ובקיום התורה (שו"ע יו"ד רמ, טו). לפיכך, כיוון שמצווה לגור בארץ, מצווה על הבן או הבת לעלות לארץ, גם בניגוד לרצון ההורים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג עט; המבי"ט קלט. עי' פתחי תשובה אה"ע עה, ו; יחו"ד ג, סט).

אמנם חובה על העולה לארץ להשתדל ככל יכולתו לפייס את הוריו בדברים, וגם אחר עלייתו לארץ, להתקשר אליהם ולכבדם, ולבקרם כפי יכולתו.

כמו כן, מי שרוצה להתיישב ביהודה ושומרון, כדי שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, והוריו דואגים לשלומו ודורשים ממנו שלא להתיישב שם; כיוון שיש בהתיישבות ביהודה ושומרון מצווה, אינו צריך לשמוע בקולם, וישתדל לפייסם בדברים.^[7]

שאלה מרכזית בהלכות יישוב הארץ היא, מהו הגדר המדויק של המצווה. האם עיקרה הוא שמקום המגורים הקבוע יהיה בארץ, אבל אין חובה על יהודי לשהות בכל רגע בארץ. או שעיקר המצווה לחיות תמיד בארץ, ובכל רגע ורגע ישנה חובה להיות בארץ ורק לצרכים מיוחדים מותר לצאת. בהגדרה הלכתית זו תלויה השאלה האם מותר לצאת מהארץ לשם טיול קצר.

על פי התלמוד (ע"ז יג, א) פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ מלבד לצורך שלושה דברים: לימוד תורה, נישואין ומסחר, וגם זאת בתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ. אבל לגור בחוץ לארץ בקביעות אסור. ורק כשיש רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. וגם אז, מידת חסידות להישאר בארץ, וכפי שציווה ה' את יצחק אבינו בעת שהיה רעב: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ" (בראשית כו, ב). ואנשי ציבור צריכים להיזהר בזה יותר, מפני שבירידתם מהארץ הם מחלישים את הציבור, ולכן אלימלך שירד למואב בעת רעב נענש שמת עם שני בניו (רות א; ב"ב צא, א).

נמצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ: האחת היא קביעת מקום המגורים בארץ, וממנה מותר להתבטל רק כאשר ישנו רעב קשה בארץ, עד שכמעט ולא ניתן להתקיים בה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, גם בשנות משבר, המצב בארץ סביר, ולכן מצווה על כל יהודי לקבוע את ביתו בארץ וגם בשנות משבר אסור לרדת ממנה לשם השתקעות.

הדרגה השנייה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם, אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מותר למי שלא הצליח להתחתן בארץ לצאת לחוץ לארץ כדי להתחתן ולעלות אחר כך לארץ. וכן מותר למי שרוצה ללמוד אצל רב מסוים שגר בחוץ לארץ, לצאת וללמוד אצלו, ולאחר מכן לחזור. אמנם בתקופה האחרונה, זכינו שרובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לנכר כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. גם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ, וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.

אבל לצורך טיול נחלקו. יש אוסרים, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין – התירו, ולא לצורך טיול (יחו"ד ה, נז; עשה לך רב ח, מט). ויש מתירים (הרב דיכובסקי תחומין כ). למעשה נראה שאם היציאה היא לזמן קצר, כגון למשך זמן של פחות מחודש, אין בה איסור. מפני שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד, ברמב"ם ובפוסקים. באותם ימים, היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך ארכה שבועות או חודשים, ומי שכבר יצא לחוץ לארץ יצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש שלא יחזור. וכן שלושת הדברים שלמענם התירו חכמים לצאת מהארץ, דרשו יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו כשנה ואף יותר. גם מי שרצה לצאת לטייל בחוץ לארץ באותם ימים, היתה יציאתו לזמן רב של חודשים רבים, כשזמן החזרה לא היה בטוח. הרי שכל ההיתר שעסקו בו חכמים התייחס ליציאה ממושכת שהיה בה חשש השתקעות, אבל לא אסרו יציאה לזמן קצר, כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן אין איסור לצאת לטיול קצר. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים.

אמנם בכל רגע ורגע שיהודי נמצא בארץ ישראל הוא מקיים מצווה, וכפי שלמדנו (ח, ד), עיקר מעלת המצוות כשמקיימים אותן בארץ. נמצא שהיוצא מהארץ לזמן קצר, אף שאינו עובר באיסור, מאבד באותו זמן את מעלת מצוות השהייה בארץ, ואת המעלה שבקיום המצוות בארץ, ועל כן טוב להיות תמיד בארץ.^[8]

בימי בית המקדש השני, גזרו חכמים על ארץ העמים, היינו על השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות היהודית של עולי בבל, שתהיה טמאה כטומאת מת. וכיוון שאסור לכהנים להיטמא למת, לאחר הגזירה נאסר עליהם לצאת מחוץ לגבול עולי בבל אפילו לרגע אחד. ורק לצורך פרנסה, לשאת אשה או ללמוד תורה, התירו להם לצאת (ע"ז יג, א; פנה"ל כשרות יב, ט).

יש אומרים שגם כיום, שבטלה הטהרה, אסור לכהנים לצאת מחוץ לגבולות עולי בבל שלא לצורך גדול כפי שנזכר (רמב"ם, שו"ע יו"ד שעב, א; שסט, א). אולם למעשה, כיוון שהאיסור המיוחד לכהנים הוא מפני גזירת 'טומאת ארץ העמים', מאז שבטלה הטהרה מישראל, דין הכהנים כדין ישראל, ואין להם איסור לצאת מחוץ לגבול עולי בבל (רש"ל, פרישה, ב"ח, ש"ך, ט"ז ועוד. ועי' פנה"ל כשרות שם).^[9]

מהתורה למדנו שיש להעריך את טוּבה של הארץ ולהודות לה' עליה, שנאמר (דברים ח, ז-י): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". הרי שהתורה מחנכת אותנו לאהוב את ארץ ישראל, ומתוך כך להודות לה' עליה.

מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א-ב), שכאשר היה רבי אבא מגיע לגבולה של ארץ ישראל, היה מנשק את אבניה מרוב חיבת הארץ, ורבי חייא בר גמדא היה מתגולל בעפרה מרוב חיבתה, לקיים מה שנאמר (תהלים קב, יד-טו): "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, י): "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים על עפרה, וכן הוא אומר: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". למדנו מהלכה זו, שיש לאהוב את ארץ ישראל, ולבטא אהבה זו בפועל. אפשר ללמוד מכך לימינו, שגם מי שקשה לו לעלות לארץ, מצווה שיבקר בארץ כמה שיותר פעמים, יתעניין במה שקורה בה, יתרום ויתפלל למען יישובה וביטחונה, ויבטא בכך את אהבתו וכיסופיו אליה.

וכן מצינו שגדולי ישראל במשך הגלות שרו שירי געגועים וכיסופים לארץ ישראל, כמו רבי יהודה הלוי, בשירו: "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ. מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל-חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ. לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ… מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ. מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ. אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ… יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ. אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ. לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ". ובשיר אחר: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב, לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב. הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם, כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב. וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב. הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם, וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב".

כפי שלמדנו (לעיל ח, ז), יסוד חטאם של המרגלים שלא אהבו את הארץ, שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". מתוך כך דיברו בגנותה, שנאמר (במדבר יג, לב): "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא".

מכאן למדנו על מעלתה של ארץ ישראל, שאיסור לשון הרע חל על אנשים בלבד, כדי שלא לצערם, ולא על עצים ואבנים שאינם חשים צער. אולם על ארץ ישראל אסור לספר לשון הרע, מפני שהמְדבר בגנותה כופר בתורה ששיבחה אותה, ומרחיק את ישראל מלגור בה, ומעכב את גילוי שמו של ה' בעולם, שמתגלה דרך ארץ ישראל. לפיכך עונשו של המדבר בגנותה של ארץ ישראל חמור במיוחד, שאפילו בני דור דעה, שקיבלו תורה מסיני, לא עמדה להם זכותם, וכיוון ששמעו עליה לשון הרע ומאסו בה, נגזרה עליהם מיתה, ואף יש סוברים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קח, א).

וכן מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א), על גדולי האמוראים שהיו משתדלים שלא ייצא שם רע על ארץ ישראל. רבי חנינא, כשהיה מהלך בארץ ישראל וראה מכשול בדרך, היה מתקנו. ופירש רש"י שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מפני חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו כל כך עד שהיה מחזר תמיד לתקנה כדי שלא ייצא שם רע על דרכיה. רבי אמי ורבי אסי היו מדקדקים להושיב את תלמידיהם במקום הנעים ביותר: בבוקר, כשהיה מעט קר – הושיבום בחמה, ולעת הצהריים, כשנעשה חם – הושיבום בצל, כדי שיהנו מאקלים הארץ ולא יתרעמו חלילה על ישיבתה.

עלינו לתקן את חטא המרגלים ולדבר בשבחה של הארץ, ולהודות לה' על המתנה הטובה שהנחיל לאבותינו ולנו. בפרט בדורנו, שבחסדי ה' מיליוני יהודים זכו לעלות לארץ, להקים בה משפחות וליישבה, מה שלא זכו דורות רבים של צדיקים וקדושים לפנינו. לפיכך, חובה כפולה מוטלת עלינו, להקפיד לדבר בשבחה של ארץ ישראל, לאהוב את נופיה, לקשטה בעצים ופרחים, לנקותה מפסולת, לתקן את דרכיה, לבנות בה בתים נוחים ונאים. ולחזור תמיד על דברי יהושע וכלב, שכנגד כל המשטינים עמדו ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז). בזה נתקן את חטא המרגלים, ומתוך כך יותר יהודים ירצו לעלות לארץ ופחות ירצו לרדת, ונזכה לקיים את המצווה הגדולה של 'יישוב הארץ'.

כתב מרן הרב קוק (אגרות ראיה אגרת צו): "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה".

כפי שלמדנו (בהלכה א), מצוות יישוב הארץ אינה רק לכבוש את הארץ שתהיה תחת שלטון ישראל, אלא גם ליישב אותה לאורכה ולרוחבה, באופן שלא תישאר שממה, שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

וכן כתב ה'חתם-סופר' (חידושיו לסוכה לו, א; ראו לעיל ג, יז), שעבודת האדמה בארץ ישראל כדי להוציא את פירותיה הקדושים, יש בה משום מצוות יישוב הארץ, ועל זה ציוותה התורה "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד). וכן בועז, שהיה גדול הדור, היה זורה בעצמו את גורן השעורים כל הלילה, ולא חשש בזה לביטול תורה. וכמו שלא יאמר אדם: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, כך לא יאמר: לא אאסוף את דגני מפני ביטול תורה. והוסיף, שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות ליישוב הארץ – בכלל המצווה.

ובזה מיוחדת ארץ ישראל, שבחוץ לארץ אין מצווה ליהודי לטעת עצים ולפתח את הכלכלה מעבר לצורכי פרנסתו. אבל בארץ ישראל, אפילו מי שפרנסתו מצויה, מצווה שייטע עצים ויעסוק בפיתוח הכלכלה. שארץ ישראל היא ארץ הקודש, כלומר, גם בגשמיות שלה יש קדושה, וכל המסייע לבניינה, פיתוחה ושגשוגה שותף לבניין הקודש.

אמרו חכמים (ויק"ר כה, ג): "נאמר (דברים יג, ה): אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וכי אפשר לבשר ודם ללכת אחרי הקב"ה? וכן נאמר (שם ה) וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וכי אפשר לבשר ודם להתדבק בשכינה? אלא הלֵך בדרכיו והתדבק במידותיו – מה הקב"ה, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, שנאמר (בראשית ב, ח): וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן, אף אתם, כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה. זהו שנאמר (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם". נמצאנו למדים שהנוטע עץ בארץ ישראל דבק במידותיו של הקב"ה.

בנטיעת עצים בארץ יש שתי מעלות: הראשונה – השקעה לטווח ארוך. לפעמים אנשים נוטים להשקיע בדברים חולפים כדי לקבל רווחים מידיים, והתורה מדריכה אותנו להשתקע בארץ בדרך קבע, כדרך נוטעי העצים שמתכננים את השקעתם לטווח ארוך, ועל ידי כך נשתרש יותר בארץ. כיוצא בזה כאשר בונים את הכלכלה, יש לתת דגש על השקעות לטווח ארוך, שהן כעצי פרי שנותנים פירות למשך שנים רבות. השנייה – על ידי העצים הארץ מוציאה את פירותיה הקדושים, שאותם אנו אוכלים, והרבה מצוות, כתרומות, מעשרות ושביעית, מתקיימות בהם.

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון ניסי ושמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות שיש בהם טומאה, והפירות הגדלים בהם אינם מסוגלים לקבל קדושה, וכדי שיוכלו לקלוט את התורה, היה צורך להוריד להם מן מהשמיים על מנת שלא ייטמאו במאכלים מגושמים. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן לא נצרכו למן מהשמיים. הוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות, שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתרה על המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר 'טוב-הארץ' לרב נתן שפירא).

וכן ביאר מרן הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה כישרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה. והשאיפה שלנו היא לגלות את הקדושה השלמה בכל תחומי החיים, ודבר זה יכול להתגלות רק בארץ ישראל (אורות התחיה כח; לעיל ח, א-ג). מתוך כך, דבר ה' יתגלה אחר כך בכל העולם.