פרק יא - מצוות הצבא

על פי שתי מצוות גדולות מהתורה, שכל אחת מהן היא מצווה כללית ששקולה כנגד כל המצוות, מצווה להתגייס לצבא ההגנה לישראל: א) הצלת ישראל מיד אויביהם, ב) מצוות יישוב הארץ.

הצלת ישראל: נצטווינו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה – ניחלץ להצלתו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". קל וחומר שכאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, חובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", על אחת כמה וכמה כשהוא שותף בקיומו של העם כולו.

מלחמה להצלת ישראל היא מלחמת מצווה, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, א): "ואי זו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ), ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם". מצוות המלחמה מחייבת כל יחיד להסתכן הרבה מעבר למה שנצטווינו להסתכן לצורך הצלת יחידים. לצורך הצלת יחיד או יחידים, לכל הדעות אין חובה להיכנס לסכנה שרוב הסיכויים שהבא להציל ייהרג בה. אולם בעת מלחמה, כשיש הכרח לסכן יחידים כדי להציל את המערכה, לפעמים היחיד נדרש להיכנס גם למצב שסכנתו מרובה מהצלתו. וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג), שהכלל של "וָחַי בָּהֶם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה גדולה. על פי זה כתב בשו"ת 'ציץ אליעזר' (יג, ק), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה, כאיש אחד, מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה".^[1]

נצטווינו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות ישראל ותיושב ביהודים לכל מלוא אורכה ורוחבה. מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, כמבואר בספרי (ראה פרשה פ), והיא אף דוחה פיקוח נפש של יחידים. שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה, תרד; משפט כהן עמ' שכז; לעיל ט, ד). קל וחומר שמצווה להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה' אשר פקד את עמו, נתן לנו ה' בדורות האחרונים את הכוח לקיים את המצווה.^[2]

הקדמתי את יסוד הצלת עם ישראל למצוות יישוב הארץ, כפי שיואב בן צרויה, שר צבא ישראל בימי דוד המלך, בעת שגברה המלחמה והיה צורך להתחזק מאוד כנגד האויב, הקדים את הצלת העם ליישוב הארץ. שנאמר (שמואל ב' י, יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ, וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". וכן להלכה קיום העם קודם למצוות יישוב הארץ (לעיל ט, ד).

הצורך להישען על צבא כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ אינו ביטוי לחולשה באמונה, אלא להיפך, ביטוי לכך שעם ישראל זוכה לגלות את דבר ה' על ידי מלוא כוחותיו דרך המציאות הטבעית. וכן אמרו חכמים (איכה רבה פתיחתא ל): "ארבעה מלכים היו… דוד אמר (תהלים יח, לח): אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם – ואתה הורגם. ונענה לו הקב"ה והרג באויביו (דבהי"ב יד, י-יב). עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה – ואתה הורג באויבי. ונענה לו הקב"ה והרג באויביו (שם כ, כ-כב). עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי – ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה" (עי' מל"ב יט, לה). קטני האמונה עלולים לחשוב שחזקיהו הגדול שבהם, אולם האמת הפוכה. המדרש מבטא את ההידרדרות של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד סמוך לחורבן. בימי חזקיהו המציאות כבר לא תאמה את הערכים האלוהיים והוא נזקק לנס כדי להתקיים, אולם הנס יכול לעזור רק לטווח קצר, ואם לא יתקנו את הנצרך, יבוא החורבן ויגלו מהארץ (פנה"ל אמונה ומצוותיה יח, ז-ח).

כלומר, המצב המתוקן הוא שעם ישראל מקיים את מצוות ה' ומיישב את הארץ ומנצח את הרשעים, דרך הכוחות האנושיים הטבעיים שה' נתן לו, בלא צורך בנס. כך יתגלה שה' אחד בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת ומלוא כל הארץ כבודו, וגם הכוחות הארציים והאנושיים מגלים את דבר ה' ואינם מתנגדים לו. מתוך כך העולם כולו ילך ויתעלה, וכל הגויים יכירו בזכותם של ישראל על ארצם וניישב את הארץ בלא צורך במלחמות (ראו פנה"ל שם יח, ט).

לעיתים, בשעות קשות ונוראות שבהן תובעים מישראל לחלל שם שמיים, כגון לעבוד עבודה זרה, על ישראל להיהרג ולא לעבור. שנאמר (ויקרא כב, לא-לג): "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים, אֲנִי ה'". אמרו חכמים (ספרא שם): "על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי" (פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, א). המוסרים את נפשם על קידוש השם – זוכים למעלה עליונה שאין למעלה ממנה. במותם על קידוש השם הם מתקשרים אל ה' ומתקדשים בקדושתו. לכן אף שהם מתים בקיצור ימים בעולם הזה, הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב).

כן היא גם מעלת החיילים שמוכנים לחרף את נפשם על הגנת העם והארץ. כבר בעת גיוסם ליחידות קרביות, בהסכמתם למסור את נפשם אם יידרשו לכך, הם זוכים להתעלות במצוות קידוש השם, שהיא המצווה הנשגבה שבכל המצוות. למעלה מהם מדרגת החיילים שעומדים לצאת לקרב, ולמעלה מהם החיילים שנהרגים במלחמה. במותם על קידוש השם הם מתעלים אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל, ומתוך כך הם מתקשרים אל ה' אלוהי ישראל, מקור החיים, וחייהם מתעצמים מאוד בעולם האמת. מכוחם עם ישראל ממשיך במסעו הגדול לתיקון העולם, ומכוחם נעשים כל המעשים של יישוב הארץ, לימוד התורה, עשיית צדקה וחסד, והוספת טובה וברכה לעולם.

עליהם נאמר (תהלים נ, ה-ו): "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי, כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח, וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ". אמרו חכמים (סנהדרין קי, ב): "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי – אלו צדיקים שבכל דור ודור, כֹּרְתֵי בְרִיתִי – אלו חנניה, מישאל ועזריה שמסרו עצמם לתוך כבשן האש, עֲלֵי זָבַח – אלו רבי עקיבא וחבריו, שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה". ויש להמשיך לדרוש: "וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ" – אלו החיילים שחרפו נפשם על הגנת העם והארץ.

אמרו חכמים (שוח"ט תהלים טז, ד), שאף שגדול צערם של הנהרגים על קידוש שמו, אמר הקב"ה שלא הפסידו כלום, ודמם חשוב לפניו יותר מכל הקורבנות. כי על ידם העולם מתקיים. עוד אמרו חכמים (ספרא אחרי מות ח, יג), שאמר ה' לישראל: "אם מקדישים אתם את שמי – אף אני אקדש את שמי על ידיכם", להביא גאולה לעולם. וכל כך גדול קידוש השם הנעשה במסירות נפשם, עד שההווה והעתיד מתאחדים, וכבר בעת שהם נהרגים נקבעת ונעשית הנקמה שעתיד ה' לעשות ברשעים שהרגום, וכבר עכשיו הם כקמים ועומדים בתחיית המתים, וה' אומר באותה שעה: "היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם מכחישי התורה, היום אני נפרע להם משונאיהם, היום אני מחיה בהם את המתים. אני ה', אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר" (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, א-ב; יד; זמנים ד, יב).

וכן גדולה מאוד מעלת הפצועים בגוף ובנפש, שהיו מוכנים לחרף את נפשם על הצלת העם והארץ, ומסרו את גופם ונפשם על כך. על הנהרגים על הצלת ישראל אמרו חכמים (פסחים נ, א), שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם בעולם הנשמות, ועל הפצועים נֹאמר שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם בעולם הזה, שהם נושאים על גופם ועל נפשם את אותות מסירות נפשם. הרי הם כיעקב אבינו, שנלחם עם שרו של עשיו שרצה לעקור את שם ישראל מהעולם, ולמרות שנפגע בכף ירכו – המשיך להיאבק עד הניצחון. ואף לאחר מכן, בעודו משתקם מצליעתו על ירכו, המשיך לשאת בעול הקמת האומה. ככל שהפצועים זוכים לשאת את ייסוריהם יותר באהבה, ומשמשים דוגמה ומופת למשפחתם, לחבריהם ולכלל ישראל, כך הם מקרבים יותר את גאולת ישראל. וכדברי רבי שמעון בר יוחאי (ברכות ה, א): "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנם אלא על ידי יסורים. אלו הם: תורה וארץ ישראל והעולם הבא".

במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. אמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל". אולם במצוות השירות בצבא גם בלא כוונה עילאית, כיוון שכולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל, כל יחיד מתעלה למדרגת קדושת הכלל.

על ידי כך יכול היחיד להימנע מאימת המלחמה. אם ישקול את המצווה כיחיד – יחשוש. אכן, בחיים הרגילים צריך אדם להיזהר ולחשוש מהסכנות, ובכך הוא מקיים את המצווה לשמור את נפשו מאוד. וכך הלכה – פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (לעיל ט, ד). אולם במלחמה צריך כל יהודי להתעלות מתפישת עצמו כיחיד, ולראות את עצמו כחלק מכלל ישראל, כנציג של עם ישראל, שנועד לגלות את דבר ה' לעולם, וכך יוכל להתגבר על הפחד הטבעי ולהילחם באומץ.

וכן כתב הרמב"ם (מלכים ז, טו): "מאחר שיכָּנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויֵדע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב (מחשבות מורך) לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו ויִפְנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו. ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו – הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם ח): וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד – מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כה, כח-כט): כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ… וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ".^[3]

ייעודו של צה"ל – להציל את ישראל מיד שונאיהם, ולקיים את מצוות יישוב הארץ בשמירת הריבונות הישראלית על ידי מדינת ישראל. לפיכך, מצווה על כל אדם מישראל הנדרש לכך להתגייס לצבא. ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל בערך המצווה בין החיילים הקרביים לתומכי הלחימה, ובין תומכי הלחימה לחיילים שבעורף, שככל שאדם נדרש לחרף נפשו יותר למען הצלת ישראל – מעלתו גדולה יותר.

ואין ללמוד משומרי המחנה בחילו של דוד, שקבע דוד שיחלקו את השלל בשווה עם הלוחמים, שנאמר (שמואל א' ל, כד): "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים – יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ". מפני שגם היושבים על הכלים, היינו שומרי המחנה, היו חיילים קרביים, ואם לא היו נותנים להם מחצית מהשלל, כיוון שהגיוס למלחמת רשות היה מבוסס על התנדבות ועל הסיכוי לקבל שלל, לא היו מסכימים למלא את תפקידם. בנוסף, אף הם היו בסכנה, מפני שבעבר המחנה היה קרוב לחזית, וחילות האויב ניסו תמיד לתקוף את המחנה, כדי להרוס את תשתיות המלחמה ולהכריע את הקרב. לכן תפקידם של השומרים על המחנה היה חשוב ומסוכן.^[4]

אבל כיום רוב החיילים העורפיים, כמעט שאינם נוטלים חלק בסיכוני המלחמה, ולכן אין מעלת מצוותם כמעלת המשרתים בחילות קרביים הנדרשים למסירות נפש. הכלל לגבי המשרתים בעורף הוא, שככל שהחייל תורם יותר לביטחון ישראל, כך מעלת מצוותו גדולה יותר, ויש מהם שתרומתם עצומה ומכרעת, עד שמבחינת השיקול הכללי, עדיף שישרתו בעורף מאשר בחיל קרבי.

מצוות הצלת ישראל מתקיימת כבר בגיוס ובאימונים, כי מזה שאויבינו יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק, פעמים שהם נרתעים מללחום בנו. נמצא שעצם הגיוס והאימונים מועילים לביטחון ישראל ולקיום מצוות יישוב הארץ. ולכן גם חייל שנהרג באימונים נחשב כנהרג על קידוש השם, העם והארץ. וכן חייל שנהרג בתאונה מבצעית, נחשב כנהרג על קידוש השם, כי כך היא דרכה של מלחמה, שאין מלחמה בלא תקלות מבצעיות, נמצא שהוא נהרג במסגרת המלחמה באויב (ראו עוד פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, ב, 2).

מצוות תלמוד תורה אינה דוחה את מצוות הגיוס לצבא כדי להציל את ישראל מיד צריהם. אמרו חכמים (סוטה מד, ב), שכל אלו שנזכרו בתורה שחוזרים מהמלחמה, כגון מי שבנה בית ולא חנכו, או נטע כרם ולא חיללו, או ארס אשה ולא לְקחהּ – פטורים ממלחמת רשות. אבל במלחמת מצווה, כדוגמת מלחמה להצלת ישראל מיד צר – "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (מלכים ז, ד).

וכן מצינו שגדולי האומה, כמשה רבנו, יהושע בן נון, שמואל הנביא ודוד המלך, יצאו למלחמות ישראל יחד עם תלמידיהם. וכן מצינו שדבורה הנביאה שיבחה את חכמי התורה מכמה שבטים שיצאו להילחם בכנענים (שופטים ה, ט; יד-טו, והמפרשים שם). וכן אמרו חכמים, שבניהו בן יהוידע הכהן, שר צבאו של שלמה המלך, היה מגדולי החכמים (ברכות יח, ב). ומה שאמרו חכמים שהמלאך הוכיח את יהושע על ביטול תורה (מגילה ג, א; להלן יב, ב), הוא על כך שבלילה, בעת שלא עסקו בצורכי המלחמה – התבטלו מתורה. אבל על שעת האימונים והמלחמה לא הוכיח אותו (רש"י מגילה שם). אמנם מסופר שכאשר עמשא היה צריך לגייס חיילים כנגד המרד של שבע בן בכרי, לא יכול היה לגייס את החכמים לומדי התורה (סנהדרין מט, א). אלא ששם היה מדובר במלחמת רשות, שאינה דוחה תלמוד תורה (הרצי"ה, משפטי שאול ב, קלג). אבל כשיש צורך לגייס לומדי תורה למלחמת מצווה, כהצלת ישראל מיד האויב, חובה לבטל תורה. ומה שאמרו (ב"ב ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, ועל כן אינם צריכים לשאת בנטל שמירת העיר, הכוונה בשמירה למניעת גניבות בלבד (רדב"ז ב, תשנב). אבל כאשר צריך להגן על ישראל, יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". ואף שאמרו (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", הכוונה מצד ערכה, אבל מצד החיוב, כל מצווה שאין בידי אחרים לקיימה, דוחה את מצוות תלמוד תורה, ועל אחת כמה וכמה מצוות הצלת ישראל מיד צר.

אמנם, לגבי יחידים המסוגלים להתעלות בתורה למען כלל ישראל, הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכל זמן שאין הצבא מוכרח לגייסם, מוטב שיִדחו את הגיוס ולאחר מכן ישרתו שירות קצר, ובתוך כך יתעלו בלימוד התורה על מנת ללמד תורה לרבים. על ידי כך יתרמו תרומה מכרעת לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל וליישוב הארץ. ובתנאי שיכבדו מאוד את החיילים המקיימים בגופם את מצוות הצלת ישראל ויישוב הארץ, ויחנכו את תלמידיהם לקיים מצווה חשובה זו, מפני שרק באופן זה יוכלו לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל.^[5]

יש טוענים, שאמנם בעיקרון הלוויים ולומדי התורה חייבים להתגייס למלחמת מצווה של הצלת ישראל, אולם זה היה נכון בעבר, כאשר הצבא נהג בקדושה, וכל מעשיו על פי התורה והדרכת הסנהדרין. אך כאשר הצבא מונהג על ידי ממשלה חילונית ומפקדים חילוניים, אין בצבא קדושה, ואין מצווה להתגייס לצבא שכזה. אולם אין בסיס הלכתי לטענה זו, שכן החובה להתגייס לצבא אינה נובעת מאיכות מנהיגיו אלא מכך שעל ידו אנו מקיימים שתי מצוות גדולות: א) הצלת ישראל. ב) יישוב הארץ. וכיוון שהמתגייס לצבא מקיים שתי מצוות גדולות, שעל כל אחת מהן אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ממילא כל המתגייס לצבא – מתקדש. שכן העיסוק במצוות מְקַדֵּש, כמו שאנו אומרים בברכות של כל המצוות "וקידשנו במצוותיו", ומבקשים בתפילת השבתות והחגים: "קדשנו במצוותיך". לפיכך, גם כאשר יש בעיות קשות בהנהגת המדינה, וגם כאשר יש תלונות צודקות על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, המצווה להתגייס לצבא כדי להגן על העם והארץ לא זזה ממקומה. משום שאחר כל הביקורות, בלא שיהיה לנו צבא, אויבינו יקומו עלינו לכלותינו, כפי שאירע לנו בכל ימי גלותנו.

וכן מוכח מכך שבכל דברי חכמים אודות מלחמת מצווה, לא מצינו שום פטור ממצוות המלחמה בעת שהמלך רשע ואינו שומע לסנהדרין ולנביאים. אילו היה פטור כזה, היו חכמים מוכרחים לאומרו, שכן רבים ממלכי ישראל ויהודה עבדו עבודה זרה, והנביאים הגדירו אותם כרשעים, ואע"פ כן לא נמנעו הצדיקים והנביאים מלהשתתף עמם במלחמות להצלת העם והארץ. ואף שמן הסתם תפיסותיהם השגויות השפיעו לרעה על ניהול המלחמה וסיכון החיילים, וכפי שתפיסותיו של אחאב הרשע גרמו לו לרחם על אויביו, לא העלו על דעתם שלא יתגייסו. הטעם לכך ברור, מגמת המצווה היא להגן על העם והארץ, ואין אפשרות לקיים את המצווה בלא ארגון ממלכתי. לכן כל עוד המנהיגים מנהלים את המלחמה לשם כך, גם אם הם רשעים, חובה להתגייס למען הצלת העם והארץ.

כיוצא בזה אמרו חכמים (ראש השנה כה, ב): "שָקַל הכתוב (שמואל א' יב), שלושה קלי עולם כשלושה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל (גדעון) בדורו – כמשה בדורו, בדן (שמשון) בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים. ואומר (דברים יז, ט): וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. ואומר (קהלת ז, י): אַל תֹּאמַר: מֶה הָיָה, שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה".

גם בימי מלכות בית חשמונאי היו מלכים רשעים, כדוגמת המלכים ינאי והורדוס, שהרגו רבים מחכמי ישראל (קידושין סו, א; ב"ב ג, ב). ואף הכהנים הגדולים בתקופתם היו צדוקים שכפרו בתורה שבעל פה (יומא ט, א). ואף על פי כן, כשעסקו חכמים במצוות המלחמה, הורו (משנה סוטה ח, ז): "הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", בלא להוסיף שום סייג, שאם המנהיגים רשעים, אין מצווה לצאת בהנהגתם למלחמה על הגנת העם והארץ. להיפך, עצם מלכות בית חשמונאי נחשבה הישג גדול לעם היהודי, שגם עליו אנחנו חוגגים את ימי החנוכה. וכפי שכתב הרמב"ם, שבזכות ניצחונות החשמונאים "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" (הל' חנוכה ג, א), וברוב השנים הללו מלכו מלכים רשעים.^[6]

וכן כתב בכלבו (מה), שהיתה מלכות חשמונאי כ"גאולה שלמה" שאומרים עליה הלל כיציאת מצרים. כלומר, מצד המצווה הלאומית, הניצחונות היו 'גאולה שלמה', ולכן אומרים עליהם הלל, למרות שרבים ממלכי חשמונאי היו רשעים. וזאת משום שגם מלכות ישראלית שמלכיה רשעים כינאי והורדוס, עדיפה על שלטון נוכרים בארץ, ועל כן הורו חכמים לומר עליה הלל לדורות עולם.

לכן, אף שלרבים יש תלונות צודקות, הן על מפקדים שונים והן על המדיניות הביטחונית, אין זה משנה את המצווה להתגייס לצבא. מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, כיוון שמפקדי הצבא הם אנשים, מעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא מפקדים יותר טובים ופעמים פחות. ואע"פ כן המצווה להילחם למען העם והארץ היתה ונשארה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על צה"ל, צריך לאומרה כדי לשפר את המצב ולתקנו (להלן יב, ו), אבל כל הביקורות אינן מבטלות את המצווה להתגייס לצבא.

אף שגם נשים מצוּות בהצלת ישראל ובמצוות יישוב הארץ, לא ציוותה התורה את הנשים להתגייס לצבא. לכן, כאשר ציווה ה' את משה להכין את עם ישראל לקראת כיבוש הארץ, ציווה למנות את הגברים יוצאי הצבא ולא את הנשים (במדבר א, א-ג; מה-מו). וכן בימי כיבוש הארץ, ובימי בית המקדש הראשון והשני, נשים לא התגייסו לצבא. וכפי שאמרו חכמים, שאין דרך אשה לכבוש (יבמות סה, ב), ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב, ב).

כלומר, על פי כללי דרך ארץ שקדמו לתורה, נהגו בכל העמים שנשים לא התגייסו לצבא, כי אין דרכן לעשות מלחמה ולכבוש. עמדה זו התבססה על חלוקת התפקידים הטבעית, לפיה, הגברים, שחזקים יותר בממוצע מבחינה גופנית, היו אחראים על עבודת השדה והגנת המשפחה, ואילו הנשים, שנושאות ברחמן את ילדיהן ומניקות אותם, היו אחראיות על משק הבית וגידול הילדים. במסגרת זו, בעת מלחמה הגברים התגייסו לצבא, והנשים קיימו במידת האפשר את שגרת החיים בעורף.

ואף שאמרו חכמים במשנה (סוטה מד, ב): "במלחמת מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (רמב"ם מלכים ז, ד), לא התכוונו שהכלה תצא ללחום, שכן לא מצינו בתולדות ישראל מקרה שנשים יצאו לצבא. אלא הכוונה היא, שהואיל והחתן יצא מחדרו למלחמה, הכלה יצאה מחופתה לביתה (רדב"ז בפירושו הראשון, דברי יששכר קמט). ובשעת הצורך, סייעה למלחמה בהספקת מים ומזון (רדב"ז בפירושו השני, תפארת ישראל, רש"ש). כלומר, הכלה יצאה מחופתה כדי לחזק את העורף, שככל שהעורף יהיה חזק יותר, כך יוכלו החיילים להתפנות יותר לניצחון המלחמה (שיחות הרצי"ה א"י עמ' 256).

אמנם במצב של מלחמה טוטאלית, שבה כל המשאבים בלא יוצא מהכלל צריכים להיות מופנים להצלת האומה והצלחת המלחמה, במידה והדבר יהיה הכרחי – נשים יצטרכו להתגייס לצבא, שכן פיקוח נפש דוחה את כל המצוות. וכפי שנהגו אומות העולם במלחמת העולם השנייה, שבנוסף לכמאה מיליון חיילים גברים, גם כשני מיליון נשים גויסו לצבאות השונים, רובן ככולן כתומכות לחימה, כחובשות וכאחראיות על המטבחים והאספקה. בצבא הרוסי היו גם כמה אלפי נשים שנלחמו כצלפיות וטייסות קרב. במקביל לתרומת החיילות לצבא, תופעת הפריצות במחנות רבתה, וחיילות רבות מאוד נפגעו מכך. בחסדי ה', מאז שקמה מדינת ישראל לא הגענו למצב של פיקוח נפש לאומי שמחייב את גיוס כל המשאבים בלא יוצא מהכלל, ובכלל זה גיוס נשים.^[7]

לאחר הקמת המדינה, הממשלה וראשי מערכת הביטחון ביקשו לחוקק חוק גיוס חובה לנשים משתי סיבות עיקריות: האחת, מלחמת השחרור היתה מלחמה טוטאלית, ועמד החשש שמא מדינת ישראל תצטרך לשוב ולעמוד במלחמה קשה שבה יצטרכו גם את עזרת הנשים הצעירות. השנייה, רבים ממנהיגי המדינה האמינו בערך השוויון כערך עליון, ובכללו גם שוויון בין גברים לנשים. במשך השנים הסיבה הראשונה בטלה, והשנייה הפכה למרכזית יותר.

משתי סיבות עיקריות רבני ישראל מכל החוגים התנגדו לגיוס נשים. האחת, העריכו שהשירות בצבא יפגע ברמתן הדתית של החיילות. השנייה, עירוב בנים ובנות בצבא מנוגד למצוות התורה לשמור על קדושת המחנה (להלן יב, א). בעקבות זאת, פסקה הרבנות הראשית לישראל, בראשות שני גדולי הדור, הרב עוזיאל והרב הרצוג, שככלל אסור לבנות להתגייס לצבא. אמנם היו מגדולי הרבנים שהתירו לנשים להתגייס לצבא במסגרת גרעיני נח"ל דתיים, או כהוראה פרטית לבת שלא חששו שתינזק.

במשך השנים הרבות שעברו מאז ועד היום (תשפ"ז), בתהליך הדרגתי הצבא השתנה בשלושה תחומים. ראשית, הצבא החל להתייחס בחומרה יתרה להטרדת בנות על ידי מפקדיהן. שנית, מעמד הדתיים בצבא עלה, וכיום קל יותר לחיילות לשמור על רמתן הדתית. שלישית, ככל שהצבא נעשה מתוחכם יותר, אחוז המשרתים ביחידות עורפיות גדל, ומקצועות רבים בצבא נעשו דומים למקצועות אזרחיים, שבהם בנות יכולות לשרת כמו בנים. ואף ביחידות הקרביות, האמצעים הטכנולוגיים הפכו למרכזיים יותר, כך שבנות מסוגלות להפעילם כמו בנים.

בעקבות זאת, יש רבנים ורבניות שסוברים, שמותר ואף מצווה לנשים להתגייס לצבא, שכן עם הכנה מתאימה וליווי בעת השירות, אין לחשוש מירידה ברמה הדתית עקב הגיוס לצבא. וכן ידוע, שבמשך השנים האחרונות, חיילות רבות מקפידות להתפלל, ובבתי כנסת צבאיים רבים, עזרת הנשים מלאה בחיילות שחלקן מקפידות להתפלל אף שלוש תפילות ביום. אמנם גם לדבריהם אין להתגייס ליחידות שדה קרביות מעורבות (כמבואר בהלכה הבאה). דברי הרבנים המתירים גיוס לבנות מכוונים בעיקר לבנות שגדלו בחברה מעורבת מודרנית.

אולם לדעת רוב הרבנים והרבניות, נכון לנשים צעירות שלא להתגייס לצבא. יש סוברים שאף יש בכך איסור גמור. אך הדעה העיקרית היא שאין בכך איסור, אלא הדרכה חשובה שלעיתים משקלה גדול ממשקלו של איסור. כלומר, אף שחיילת שמשרתת בצבא ותורמת לביטחון מקיימת מצווה, ויש לכבד אותה על כך, ובמיוחד כשהיא הולכת בדרכם של הוריה ורבניה; לדעת רוב הרבנים, משתי סיבות נכון שלא להתגייס.

ראשית, על פי הניסיון, שירות הבנות בצבא מזיק לרמתן הדתית של חלק מהבנות, ואף שדברים רבים שופרו, המצב עדיין רחוק מלהשביע רצון. במיוחד בתחום הצניעות, שבו המצב ביחידות רבות נעשה גרוע יותר. כי אף שהמפקדים נרתעים מלהיטפל לחיילות, בין החיילים והחיילות ביחידות רבות המצב חמור. וכיוון שאין מדובר בפיקוח נפש קיומי כשירותם הצבאי של הבנים, הנזק לעם ישראל מחולשה דתית גדול בהרבה מהתועלת שבשירותן הצבאי.

שנית, במבט כלל לאומי, כשם שיש צורך גדול שחיילים יתגייסו לצבא, כך יש צורך גדול לשמור על העורף והמשפחה. וכפי שנוכחנו ב'מלחמת התקומה' ('חרבות ברזל'), כאשר חיילי המילואים גויסו למאות ימים, ובלא תמיכתן של האמהות והרעיות, שנטלו על כתפיהן את האחריות המלאה להחזקת הבית והטיפול בילדים ובפצועים, החיילים לא היו יכולים להמשיך לשרת בהתמסרות שכזו. לפיכך, בנות שרוצות לשרת את עמן באופן המעולה ביותר, יעשו זאת על ידי התנדבות בתחומי החינוך, ההתיישבות, קליטת עלייה ועזרה לזולת, הקמת משפחות ברוכות ילדים ועידוד הגברים לשירות איכותי בצבא.

עוד ראוי להוסיף, שכדי לאפשר גיוס של בני הציבור החרדי, שמקפיד מאוד על הפרדה בין בנים לבנות, צריך שיהיו חטיבות רבות של גברים בלבד. וכיוון שממילא יש אבטלה סמויה רבה בתפקידים העורפיים, נכון לבטל את חוק גיוס חובה לנשים, ולהשאיר את אפשרות הבחירה לנשים להתגייס. על ידי כך ניתן יהיה ליצור שוויון חובות בין כל חלקי החברה, ותוך כך להפחית את האבטלה הסמויה בצבא.^[8]

כפי שנלמד (להלן יב, א), מצווה מיוחדת לשמור על הצניעות בצבא. ועל כן אסור להקים בצה"ל יחידות שדה מעורבות של בנים ובנות. וכן אסור לחייל להשתתף בפעילות צבאית אינטנסיבית עם בנות במצב שקשה להינצל מאיסורים.

הסיבה שבצבא צריך להחמיר יותר בענייני צניעות מאשר במקומות העבודה השונים, מפני שאין להשוות את הקשר הרצוף והקרוב שנוצר בין החיילים ביחידות שדה צבאיות לקשר שנוצר במקומות עבודה אזרחיים. שכן מהעבודה האדם חוזר בכל ערב למשפחתו, ואילו בצבא האדם מתנתק ממשפחתו למשך ימים ולילות רבים. לכן הזהירה התורה על הצניעות במחנה יותר מאשר בשאר המקומות (להלן יב, א). בנוסף, גיל השירות הצבאי הוא צעיר, ועל כן צריך להוסיף סייגים של צניעות. בנוסף, בחיי האזרחות, כל אדם שמרגיש שמקום עבודתו או מקום לימודיו עלולים להביאו לידי עבירה, צריך לעזוב אותו, כדי לשמור על צניעותו וקדושתו. ואילו בצבא אין רשות לחייל לעזוב את יחידתו.

בנוסף, כל הסייגים שקבעה התורה נועדו לדאוג לחברה כולה, ובכללה גם לאלו שנוטים להתפתות בקלות אחרי יצרם. וככל שמדובר במצווה חשובה יותר, כך נקבעו לה יותר סייגים כדי לשמור עליה. לדוגמה, המצווה להאמין בה' ואיסור עבודה זרה יסודיים כל כך, עד שמצוות רבות בתורה משמשות כסייג לעבודה זרה (רמב"ם ב'מורה נבוכים'). כיוצא בזה, הנאמנות והאהבה שבין בני הזוג הם ערכים מקודשים מהמעלה העליונה ביותר, ועל כן נקבעו סביבם סייגי צניעות רבים, שנועדו להגן על האהבה המקודשת שלא תאבד לריק בקשרים מזדמנים, וכדי שלא יגיע אדם למכשול שיפגע אנושות במשפחתו.

יתרה מזו, אחת הסיבות המרכזיות למשבר הדמוגרפי החמור שפוקד את המדינות המפותחות היא טשטוש החלוקה המסורתית שבין גברים לנשים. ואף שהחברה המודרנית הוכיחה שההבדל בין גברים לנשים אינו מוחלט, ואפשר שאשה תעבוד בעבודה שנחשבה גברית ותצליח בה, וכן להיפך; בפועל, המשפחה בחברה המודרנית נמצאת במשבר חמור, ובעקבות זאת חוסנן הלאומי של המדינות המפותחות נפגע אנושות. לפיכך, יחד עם קבלת היתרונות שבחברה המודרנית, יש לשמור על היסודות שמטפחים את המשפחה, שאחד המרכזיים שבהם הוא החלוקה המסורתית שבין גברים לנשים, ובמיוחד בצבא. ואל למעודדים שילוב בנות בכל היחידות הצבאיות לזלזל בזחיחות בטענה זו, שכן החברה המודרנית החופשית לא מצאה דרך טובה יותר לבניית זוגיות אוהבת ונאמנה.

ואף שיש אישים ממערכת הביטחון שטוענים לעיתים שיש הכרח ביטחוני בגיוס חובה לכל הנשים, ובכלל זה גם ליחידות השדה הקרביות, לדעת הרבנים אין לעמדתם בסיס במציאות. וכפי שפעמים רבות תפיסות עולם שזרות לצורכי הביטחון שיבשו את יכולתם להבין את כוונת האויב ולהכין את הצבא כראוי לקראתו. במסגרת זו, למרות עמדת ועדות מקצועיות שהתנגדו לשילוב בנות בחילות שונים, בעקבות התערבות של מערכת המשפט, עירבו בנות בחילות קרביים תוך הורדת רף האימונים והתעלמות מהנזק שנגרם לכשירות היחידות, לכידותן ואפשרות גיוסן למילואים.