פרק ו - קיום התורה והחינוך

כפי שלמדנו בפרק הקודם (ה, ד-ו), על פי התורה, הכהנים והלוויים צריכים לעסוק בחינוך, הוראת הלכה ושיטור, ולקבל ערים למגורים ולהתפרנס מתרומות ומעשרות ומשאר מתנות כהנים. כך נהגו עד חורבן בית המקדש הראשון. אולם בימי בית המקדש השני, מכמה סיבות הכהנים והלוויים כבר לא יכלו למלא כראוי את תפקידם המרכזי בחינוך, הוראה ושיטור.

ראשית, לוויים רבים לא עלו לארץ בעת הקמת בית המקדש השני, ולכן לא יכלו למלא את תפקידם כשוטרים (יבמות פו, ב; ראו פנה"ל כשרות ז, ח). שנית, כיוון שרוב ישראל לא ישבו בארץ – מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מהתורה בטלה, ורק מדברי חכמים המשיכו לקיימה, והיו שלא הפרישו תרומות ומעשרות, עד שהוצרכו לקבוע תקנות לגבי מצבי ספק (דמאי). שלישית, כיוון שרוב עם ישראל לא עלה לארץ, לא היה בידי ישראל כוח לשוב לחלק את הארץ לכל ישראל לשבטיהם ולייחד ערים ללוויים, וכך הכהנים והלוויים נאלצו להתפרנס כדי לקנות ולהחזיק את נחלתם. רביעית, בימי בית המקדש הראשון, למעלה מתשעים אחוז מהתוצרת הלאומית היתה מחקלאות וממקנה, והתרומות והמעשרות ומתנות הכהונה יכלו לקיים את אנשי התורה והחינוך בישראל. אולם בימי בית המקדש השני, כאשר נוכרים רבים גרו בארץ, אחוז החקלאים פחת במקצת, ובמקומם היו שעסקו בתעשייה, במסחר ובתחומים נוספים. כך נוצר מצב, שגם אם הכהנים והלוויים היו מקבלים ערים למגורים, וכולם היו מפרישים תרומות ומעשרות – לא ברור שהיה בכך די לפרנסת כולם. למרות זאת, רבים המשיכו להפריש תרומות ומעשרות, וכהנים ולוויים רבים למדו תורה והורו הלכה. ואף מורשתם כשומרי משמרת עם הקודש נשמרה, כאשר משפחת החשמונאים הרימה את נס המרד ביוונים והביאה ישועה לישראל. אמנם דווקא מבין הכהנים הגדולים, רבים השתייכו לצדוקים שקנו את הכהונה הגדולה בכסף, ואף היו מתייוונים. ואף מבית חשמונאי, כאשר נטלו לעצמם את המלוכה, רבו המתייוונים (ראו יומא ט, א; לעיל ה, יא; פנה"ל זמנים יא, ד).

כיוון שפרנסת כלל הכהנים והלוויים לא היתה מסודרת כראוי, ורבים מהם נאלצו לעסוק בפרנסות שונות כדי להתקיים, לא היו מספיק כהנים ולוויים כדי למלא כראוי את כל תפקידי החינוך וההוראה. בעיה זו היתה חמורה יותר בקהילות היהודיות הגדולות שחיו בגולה – בבבל, במצרים ובשאר הארצות. ואמנם תיקנו הנביאים והחכמים שיפרישו תרומות ומעשרות גם בבבל, במצרים, בעמון ובמואב (פנה"ל כשרות יב, ה), אולם מסתבר שפחות דקדקו בכך. קל וחומר אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר רוב רובו של עם ישראל ירד לגולה (שם יב, יג, 16).

ואזי התעוררה השאלה, כיצד עם ישראל ימשיך לקיים את לימוד התורה. לשלם באופן ישיר למורים ולרבנים שמלמדים את תלמידיהם היה אסור, שכן כעיקרון, אסור לרב שמלמד תורה לקבל על כך שכר, שנאמר (דברים ד, ה): "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'", למדו חכמים (נדרים לז, א): "מה אני בחינם – אף אתם נמי בחינם" (רמב"ם ת"ת א, ט). השאלה אם כן: כיצד מקיימים את התורה בישראל, כאשר הכהנים והלוויים אינם פנויים כראוי כדי למלא את תפקידי החינוך וההוראה?

הפתרון מורכב מכמה חלקים: ראשית, האחריות ללימוד התורה של הילדים מוטלת על הוריהם, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ואם אינם יכולים, וגם אין כהנים ולוויים שיסייעו להם, עליהם לשלם למלמדים שילמדו את ילדיהם תורה. ואף שכעיקרון צריך ללמד תורה בחינם, כיוון שאם לא היו משלמים למלמדים הם היו צריכים ללכת לעבודתם, נמצא שהתשלום שניתן להם הוא 'דמי בטלה' ולא תשלום עבור לימוד התורה (רא"ש נדרים ד, ה; שו"ע יו"ד רמו, ה).

לגבי תלמידי חכמים שהתמנו לתפקיד מנהיגותי, כלפי פנים בהנהגת הקהילה היהודית וכלפי חוץ במשא ומתן עם שלטונות הגויים, ההוראה היתה שהציבור צריך לדאוג שיהיו עשירים ונכבדים. מפני שכבוד הציבור ושלומו, שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים, ולא יהיו תלויים בציבור, ועל ידי כך דבריהם יהיו נשמעים ויוכלו לאחד את הקהילה ולהנהיגה. לפיכך, אם לא היו עשירים, הציבור היה צריך להעשירם.^[1]

כל שאר תלמידי החכמים שלמדו ולימדו תלמידים מבוגרים, כיוון שלא שימשו כמנהיגים, ולא הוצרכו להקדיש את רוב יומם ללמד ילדים, התפרנסו ממלאכתם. אמנם הציבור השתדל לסייע להם בעבודתם ובמסחרם. ואף נקבעו תקנות לשם כך, שאם תלמיד חכם הגיע לשוק למכור את פירות שדהו, היו עוצרים את השוק עד שיסיים למכור את פירותיו, כדי שיוכל לחזור במהרה לתלמודו (נדרים סב, א; ב"ב כב, א; שו"ע יו"ד רמג, ד). כמו כן, חסידים ואנשי מעשה היו מסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם, כגון שסחרו בכספם ובפירותיהם ונתנו להם את הרווחים (כתובות קיא, ב), או סייעו בהתנדבות במלאכתם (שבת קיד, א; יומא עב, ב). כמו כן, הציבור פטר תלמידי חכמים מובהקים ממיסים וממלאכות שבני כל הציבור עשו עבור הכלל, כגון שמירה, חפירת בורות ותיקון דרכים (ב"ב ח, א; רמב"ם ת"ת ו, י). כך תלמידי החכמים יכלו להתפרנס בזמן קצר יחסית, ולפנות את רוב זמנם לתורה, ללמוד וללמד (ברכות ח, א; לעיל ג, ד).

כפי שלמדנו (הלכה א), בתחילה, למעלה מתשעים אחוז מהתוצרת הלאומית היתה מחקלאות ומקנה, וממילא התרומות והמעשרות לכהנים וללוויים יכלו לקיים את אנשי התורה והחינוך בישראל. כמו כן, מתנות העניים מיבול השדה, כפאה, לקט ושכחה, ומעשר עני בשנה השלישית והשישית לשמיטה, סייעו באופן משמעותי להחזקת העניים. אולם במשך הזמן, פרנסתם של רבים מישראל התרחבה לתעשייה ולמסחר, ואזי כתחליף לתרומות ולמעשרות ולמתנות העניים הורו חכמים להפריש מעשר מרווחי כלל הפרנסות, כדי להחזיק את מלמדי התורה לילדי העניים וכדי לסייע בפרנסת העניים. וכפי שלמדנו מאברהם אבינו, שלאחר מלחמתו בארבעת המלכים נתן למלכי צדק "מַעֲשֵׂר מִכֹּל" שלל המלחמה (בראשית יד, כ). וכנדרו של יעקב אבינו בבורחו לחרן, שאם יזכה לחזור בשלום, יהיה ה' לו לאלוהים, "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי – עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (שם כח, כא-כב). וסמכו דבריהם על מה שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" – עַשֵּׂר מיבול השדה, תְּעַשֵּׂר מכל שאר הרווחים. וכפי שאמרו לגבי סוחרים (פסיקתא דרב כהנא י, י; תנחומא ראה יח): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר… רמז למפרשׁי ימים (סוחרי הים), להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה".

ויש אומרים שחובת מעשר כספים היא מהתורה, כהמשך גמור של תרומות ומעשרות. וכפי שמובא בתוספות (תענית ט, א, בשם הספרי): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה, אין לי אלא תְּבוּאַת זַרְעֶךָ שחייב במעשר, רִבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנַין? תלמוד לומר: אֵת כָּל… לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרוויח בו".

עוד אמרו חכמים (תענית שם): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר". ואף שככלל אסור לנסות את ה', שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה". בדבר זה, שאדם יפריש מעשר ויבחן אם יתעשר מכך, אפשר לנסות את ה', שנאמר (מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת – אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

עוד אמרו, שהמפריש 'מעשר' מקיים את המצווה במידה בינונית בלבד, אבל הרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, צריך להפריש 'חומש' מרווחיו (שו"ע יו"ד רמט, א). וזאת משום שתקנת מעשר כספים נועדה להחליף הן את חיוב התרומות, המעשרות והמתנות שנתנו לכהנים מן הבהמות, והן את שאר המתנות שנתנו לעניים. וכשמחשבים את כולם יחד, הרי שהם בין מעשר לחומש.^[2]

מכיוון שמצוות 'מעשר כספים' מהווה המשך למתנות שניתנו לכהנים וללוויים, מגמתה העיקרית להחזיק את מלמדי התורה בישראל. וכפי שאמרו חכמים: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל (דברים יד, כב), אמר רבי אבא בר כהנא: רמז לסוחרים ולמפרשי ימים, שיהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה" (פסיקתא דרב כהנא יא; תנחומא ראה יז). וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ג), על רבי יונה, שהיה נותן את מעשרותיו לרבי אחא בר עולא, משום שהיה עוסק בתורה. וסמך הנהגתו על הפסוק (דבה"י ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם, לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'". בתחילה השתמשו ב'מעשר כספים' להחזקת מורים לילדים, שכן הרבנים הגדולים התפרנסו מעמל כפיהם (לעיל ג, ח). אולם במשך הדורות, ככל שתוכן הלימוד התרחב, הוצרכו להחזיק גם את רבני המקומות ובתי הכנסת, ואת הר"מים שמלמדים תורה בישיבות (כמבואר בהערה). אמנם למי שפרנסתו מסודרת מתקציב ממשלתי, כגון רבנים רשמיים ומורים עד גילאי שמונה עשרה, אין צורך להוסיף תשלום על משכורתם מכספי 'מעשר כספים', אלא אם כן משכורתם דחוקה והם מוסיפים שעות מעבר לחובת תפקידם.

עוד מגמה יש למעשר כספים: להחזיק עניים, וכדרך שציוותה התורה להפריש מעשר עני בשנתיים מתוך שבע שנות מחזור השמיטה, ולהשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה בכל השנים.

כפי שלמדנו, הפרשת מעשר היא מידה בינונית, ומידה טובה להפריש חומש (שו"ע יו"ד רמט, א; ראו לעיל הערה 2). וכיוון שלעיתים צרכי לומדי התורה והעניים מרובים, אמרו חכמים: "המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות" (כתובות נ, א).

כאשר יש צורך לתרום גם לעניים דחוקים וגם ללומדי תורה, יש להקדים את העניים, כי לומדי התורה יכולים לצאת ולהתפרנס. כלומר, במצב רגיל, רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה ומלמדיה, שמדריכים את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. וכדרך שרוב התרומות והמעשרות ושאר המתנות היו מיועדות לכהנים וללוויים, מלמדי התורה, ורק מיעוטן לעניים. אולם כאשר ישנם עניים רבים, נותנים להם את רוב מעשר הכספים, ואזי הוא תחליף למעשר עני, לקט, שכחה, פאה וצדקה (עי' אהבת חסד ח"ב יט, א).

אפשר לומר, שבמצב המתוקן עיקר ה'מעשר כספים' משמש כ'רפואה מונעת', שנועדה להרחיב את שורות מלמדי התורה, כדי שידריכו את העם לתורה ודרך ארץ, וכך ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכלל. הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו ביושר, בחריצות ובמקצועיות, ואף ייתנו מעשר כספים שיאפשר את המשך קיום התורה בישראל בצורה בריאה. כך תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים, ומעט צדקות יספיקו להם. אולם כאשר ה'רפואה המונעת' לא הצליחה, כלומר, לומדי התורה לא חינכו כראוי את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה, העוני מתרחב בישראל, וצריך לתת את רוב המעשר ל'חולים' עצמם, כלומר לעניים, לחולים ולשאר נזקקים.^[3]

אחר שלמדנו שעיקר מעשר הכספים מיועד למלמדי תורה, עדיין נותרה השאלה: האם מותר גם לבחורים ולאברכים הלומדים בישיבות להתפרנס מתרומות מעשר כספים?

משתי סיבות הרמב"ם התנגד בחריפות רבה ללומדי התורה שמתפרנסים מהציבור: א) לימוד התורה צריך להיות לשמה, כדי לדעת את דבר ה', ולא כדי לקבל עבורו כסף או טובת הנאה. ב) יש בזה חילול השם. וכך כתב (תלמוד תורה ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה – נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" (ראו גם פיה"מ לאבות ד, ה).

ואף שהרמב"ם הוא עמוד ההוראה, למעשה הורו גדולי הרבנים שמותר לכתחילה הן למלמדי תורה (כפי שמבואר בהלכה הקודמת), והן ללומדים על מנת להיות מחנכים או רבנים, להתפרנס מהציבור. לגבי מלמדי התורה, שכן גם בימי חכמים בעלי תפקידים התפרנסו מן הציבור, ולפני כן הכהנים והלוויים שלימדו תורה, התפרנסו מהתרומות והמעשרות. וכן לגבי התלמידים הלומדים להיות מחנכים ורבנים, כיוון שהדורות התמעטו, ותוכן הלימוד התרבה מאוד, אי אפשר לגדל תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את עיקר יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם, לא יהיו לישראל תלמידי חכמים שילמדו תורה ויורו הלכה בדור הבא. לפיכך, כשם שמעשר כספים נועד להחזיק את מלמדי התורה בישיבות, כך הוא נועד להחזיק את הלומדים על מנת ללמד (תשב"ץ א, קמב-קמח; כסף משנה ת"ת שם; מהרש"ל וש"ך יו"ד רמו, כ; דבר שמואל קלח; באו"ה רלא, 'בכל דרכיך', ועוד רבים).

בדורנו התעוררה בעיה נוספת: רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שכל ישראל צריכים לחיות חיי תורה, ישנו צורך גדול לאפשר לצעירים ללמוד שנים אחדות בישיבה לפני שיֵצאו לחיי המעשה. וכן ישנם בעלי תשובה שצריכים לרכוש ידע בסיסי בתורה, ולשם כך עליהם להשקיע כשנה או שנתיים בלימוד התורה. וגם להם אפשר להתיר לקבל מלגה למשך זמן זה, כדי שילמדו את יסודות האמונה וההלכה. ואף לשם כך ראוי לתרום את כספי מעשר הכספים (ראו להלן ז, ז; י).

אבל לאחר שהבחור או בעל התשובה קיבל את הבסיס הנדרש, אסור לו להתפרנס מלימוד תורה, כדברי הרמב"ם והסכמת הפוסקים, ועליו ללמוד מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו. שכן מעבר לקניית הבסיס לשמירת התורה והמצוות, רק מי שמתאים להיות מורה או רב, רשאי להתפרנס מכספי הציבור או מצדקה כדי ללמוד עוד כמה שנים, על מנת להתכונן כפי הנצרך לשליחותו המקודשת. אבל לשאר הלומדים אין היתר להתפרנס מתורה, ואין לתרום עבור לימודם מעשר כספים. גם המציאות מורה, שככל שישנם יותר לומדי תורה שהציבור אינו נזקק להם כמורים ורבנים, והם מתפרנסים מקצבאות, מתרומות או מצדקות – גדל חילול השם, כדברי הרמב"ם.^[4]

יש להקפיד לתרום למוסדות שמלמדים בהם תורת אמת, ובכלל זה מחנכים למצוות החשובות ששקולות כנגד כל התורה: מצוות יישוב הארץ, מצוות הגיוס לצבא, מצוות אהבת ישראל כלפי כל היהודים והחוגים וזהירות מאיסור לשון הרע ומחלוקת. כמו כן, מחנכים את התלמידים להעריך את העבודה והמדע, ומעודדים את כל מי שאינו מיועד לשמש כמורה או רב ללמוד מקצוע מכובד כדי לפרנס את משפחתו ולעסוק ביישובו של עולם, כל אדם בתחום המתאים לו.

ככלל, עדיף לתרום למוסדות תורה כישיבות על פני תרומה לתלמידי חכמים יחידים. שכן מוסד שכל ייעודו להרבות תורה, בדרך כלל יודע יותר כיצד נכון לחלק את הכסף באופן שיועיל יותר להגדלת התורה ולהאדרתה. אמנם מי שמכיר תלמיד חכם שמתמסר ללמד תורה, ומכיר בו שהוא ישר, יכול לתרום לו את מעשר הכספים שלו. כמו כן, העדיפות לתרום למוסד היא בתנאי שידוע שהמוסד מתנהל ביושר, ועיקר הכסף שנתרם אליו הולך ללימוד תורה ולא למתרימים ולבעלי תפקידים שונים.

בסדר הקדימה למתן 'מעשר כספים' צריך כל אדם להקדים לתרום לישיבות שקרובות אליו יותר. וכפי שהורו לגבי כל הלכות הצדקה והחסד, שנאמר (שמות כב, כד): "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", מי שיותר עִמָּךְ – יותר קודם. וכן מצאנו, שהיו ישראל בוחרים את הכהנים והלוויים שיקבלו את מתנותיהם (לעיל ה, ו).

כמה סוגי קרבה ישנם: ראשית, קרבה אישית. אדם שלמד בישיבה מסוימת, הקרבה שלו לאותה ישיבה היא קרבה אישית, ונכון שיקדים לתרום לה, לפחות כשיעור הסכומים שהשקיעה בו.

שנית: קרבה רעיונית. התורה רחבה מיני ים, ולכל ישיבה ישנו דגש מיוחד. יש שמדגישים את השמחה ויש את המוסר; יש שמדגישים את לימוד הגמרא ויש את ההלכה או האמונה; יש שמדגישים את הכלל ויש את הפרט; יש את הלמדנות המופשטת ויש את ההכנה לחיים. וכל אדם צריך להיות נאמן להשקפת עולמו, ומתוך אהבת ישראל ולשם שמיים, לסייע לישיבה המתאימה להשקפתו.

שלישית: קרבת מקום. מי שמתלבט בין שתי ישיבות, ששתיהן קרובות לרוחו, אלא שאחת בעיר אחרת והשנייה בעירו, עליו להקדים את הישיבה שבעירו.

מצווה גדולה לסייע ביד תלמידי חכמים שמלמדים תורה, שהמסייעים להם נעשים שותפים בלימוד התורה שלהם ובקיומה. בימי חכמים, כאשר תלמידי חכמים עבדו לפרנסתם, המצווה היתה לסייע להם בעבודתם או במכירת סחורתם (לעיל הלכה ב). וכפי שאמרו חכמים (פסחים נג, ב): "כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים", כלומר נותן סחורה לתלמידי חכמים כדי שיוכלו למוכרה ולהתפרנס על ידה בקלות, "זוכה ויושב בישיבה של מעלה", שנאמר (קהלת ז, יב): "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף", שבמחיצת החכמים ייכנסו גם המסייעים בפרנסתם.

כיוצא בזה אמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עמי הארצות אינם חיים (לעולם הבא)… כל המשתמש (עוסק) באור תורה – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו", שנאמר (ישעיהו כו, יט): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל". טַל אוֹרֹת היינו אור התורה. הצטער רבי יוחנן על עמי הארץ, שאין להם תקומה. אמר לו רבי אלעזר: "רבי, מצאתי להם תקנה מן התורה", שאם יסייעו לתלמידי חכמים בפרנסתם, הם קשורים לתורה ויש להם חלק לעולם הבא. שנאמר (דברים ל, כ): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ", דרשו חכמים: "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאילו מִדבק בשכינה". עוד אמרו, שעם הארץ שזוכה לפרנס תלמידי חכמים, יזכה בעולם הבא שילמדוהו תורה, כדי שיוכל ליהנות מהלימוד שהתקיים בזכותו (חיד"א ראש דוד דף סב ע"ד).

עוד אמרו חכמים (ירושלמי סוטה ז, ד), על הפסוק (דברים כז, כו): "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" – "למד (תורה) ולימד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק (תלמידי חכמים), ולא החזיק – הרי זה בכלל אָרוּר… לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק (כי לא היה עשיר, ולמרות זאת התאמץ) והחזיק – הרי זה בכלל ברוך".

כפי שלמדנו בהלכות הקודמות, החל מתקופת הראשונים נוצר צורך שתלמידי חכמים ישקיעו את כל זמנם לתורה, ללמוד וללמד, ואזי הסיוע לתלמידי חכמים נעשה על ידי החזקתם בכספי תרומות של 'מעשר כספים' ו'חומש', והחזקת הישיבות שבהם מחנכים לתורה ולדרך ארץ, כמבואר בסעיף הקודם.

כל מה שלמדנו הוא על מעלת המסייעים לתלמידי חכמים, כאשר האחריות לפרנסה נותרת על כתפי התלמיד חכם. וכן על מעלת התורמים לישיבות, כאשר האחריות על קיום הישיבה היא על מנהליה. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של תלמיד חכם, או לתרום תרומה גדולה וקבועה לישיבה, מעלתו גדולה יותר, שהוא נעשה שותף מלא בלימוד התורה שמתקיים בזכותו, ושכרו שווה לשכר לומד התורה.

וכן אמרו חכמים (ברא"ר עב, ה; צט, ט): "מאתיים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמיתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר? מִשֶּׁל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צורכו כדי שיעסוק בתורה… לפיכך, כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל, הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר (דברים לג, יח): שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. ועל זבולון נאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". כלומר, מעלתם של בני זבולון היא בכך שקיבלו על עצמם לפרנס את תלמידי החכמים מבני יששכר, והסירו מהם את עול הפרנסה. וכיוון שכך, יש להם זכות שווה בכל תלמודם. אולם מי שנותן תרומות גדולות ללומדי תורה וישיבות, אבל אינו מקבל על עצמו אחריות מלאה לפרנסתם, אע"פ שזכותו גדולה מאוד, ושכרו גדול בעולם הזה ובעולם הבא, כיוון שהם אינם יכולים להישען עליו לטווח ארוך, אינו נעשה שותף מלא בתלמודם.

בשתי המדרגות הללו יכול העשיר לזכות בתנאי שיסייע לתלמיד חכם להתקיים בעת שהוא לומד. אבל אם לאחר שהתלמיד חכם למד יבוא העשיר ויציע לו ממון רב כדי לקנות שותפות בשכר לימודו, כיוון שלימודו התקיים ללא עזרתו, אינו יכול להשתתף בו. וכך מסופר (סוטה כא, א) על שבנא, אחיו של הלל הזקן, שכל אותן שנים שהלל למד תורה מתוך עוני, עשה שבנא עסקים והתעשר ולא סייע ביד אחיו כלום. לבסוף, לאחר שהלל החכים והתפרסם כגדול בתורה, הציע שבנא להלל: 'הבה ונעשה שותפות: אני אתן לך חצי מממוני, ואתה תתן לי חצי משכר לימודך'. יצאה בת קול ואמרה (שה"ש ח, ז): "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".

יש אומרים, שגם כאשר העשיר פִרנס תלמיד חכם שלמד 'שלא לשמה' או שהיה בעל עבירה או שהִרבה מחלוקות בישראל, כיוון שהעשיר התכוון לטוב, שכרו שלם לעולם הבא. ויש אומרים שכיוון שתורתו של הלומד פגומה, אין לעשיר שכר על כך שפרנסו. לפי זה, יש מעלה לתמוך בכמה תלמידי חכמים, שוודאי כמה מהם לומדים לשמה, ועל ידי כך בוודאי יזכה לשכר. לעומת זאת, יש צד של מעלה לתמוך בתלמיד חכם אחד ולמלא את כל מחסורו, שבזה הוא נעשה שותף מלא בלימודו (עי' ראש דוד פרשת קדושים). ונראה שהתורם תרומה גדולה וקבועה לישיבה, זוכה למכלול המעלות של מחזיקי התורה, הואיל ומנהלי הישיבה יודעים שאפשר לסמוך על תרומתו ולהחזיק מכוחה את לומדי התורה, ורבים מהלומדים בישיבה לומדים 'לשמה'.

חשוב לציין, שאף כי אמרו חכמים (כתובות נ, א), שאין לאדם לתת יותר מחמישית מרווחיו לצדקה, כתבו הפוסקים שהכוונה לצדקה רגילה, אבל עשיר גדול המקבל על עצמו להיות שותף מלא בלימוד התורה של תלמיד חכם או ישיבה, רשאי לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו (אהבת חסד ח"ב כ, ד, עפ"י שיטה מקובצת כתובות מט).

שתי גישות ישנן בדברי רבותינו לשותפות שבין עשיר ותלמיד חכם. יש שעולה מדבריהם שרק אם יעשה העשיר תנאי מפורש עם לומד התורה, שיתחלקו בשווה בשכר הלימוד, יזכה להיות שותף שווה זכויות בשכר לימודו. אבל אם לא יעשה תנאי מפורש, למרות שיש בידו שכר רב על שסייע לתלמיד חכם בלימודו, אינו זוכה להיות שותף מלא בשכר לימודו.

אולם לדעת רב האי גאון, אין כל משמעות לתנאים כאלו, מפני ששכר העולם הבא אינו דבר שאדם יכול לשאת בחיקו ולמוכרו, או ליתנו לחברו במתנה. ולכן מעצם זה שהעשיר התחייב לפרנס תלמיד חכם, ואיפשר לו בכך להתמסר ללימוד התורה, הוא נעשה שותף בלימודו ושכרו רב מאוד. ואם יעשה תנאי לקבל מחצית משכרו של הלומד, התנאי לא יוסיף כלום, אלא להיפך, יפחית את שכרו, מפני שהוא מראה בכך שלא לימוד התורה לשמה הוא החשוב בעיניו, אלא השכר, ושכרו של העושה לשמה גדול משכרו של העושה שלא לשמה. וכן כתב מהר"ם אלשקר (ק"א).

לפי הסוברים שרק לאחר הסכם מפורש זוכה העשיר במחצית שכר הלימוד בעולם הבא, התעוררה שאלה: האם בעקבות זאת נחסר שכרו של לומד התורה בעולם הבא?

יש אומרים, שאם התלמיד חכם שמקבל את פרנסתו מהעשיר עשה עמו עסק להתחלק בשכר לימודו, שכרו של הלומד נחסר (מהר"ם גלאנטי), ואף על פי כן כתב הנצי"ב (משיב דבר ג, יד), שאם אותו תלמיד חכם אינו רואה לעצמו אפשרות אחרת לקיים את משפחתו, מוטב שיעשה הסכם כזה מאשר יתפרנס בכוחות עצמו וימעט בלימודו. וכן כתב רבי חיים מוולוז'ין (מעשה רב שאילתות נ), שאף ששכרו הרוחני בעולם הבא יפחת, כבוד שמיים חשוב יותר. ולכן אם הדרך היחידה שלו להמשיך ללמוד וללמד היא על ידי הסכם עם העשיר שיפרנס אותו וייטול מחצית שכרו, מוטב שימסור את נפשו, ויחסיר משכרו בעולם הבא לטובת העשיר, ובלבד שיתרבה כבוד שמיים על ידי שיִלְמַד ויְלַמֵד תורה.

מנגד, יש אומרים שאין שכרו של התלמיד חכם נפגם כלל, וגם העשיר מקבל שכר שלם. כך דעת רבי חיים בן עטר (אוה"ח שמות ל, יג), וכך כתב החיד"א. גם רבי פנחס בעל ה'הפלאה' כתב בהקדמתו (פתחא זעירא מג), שחלילה לחשוב שהעשיר קונה חצי משכרו כדרך שאר משא ומתן, וכי יעלה על הדעת שימכור התלמיד חכם אפילו שעה אחת מחיי העולם הבא, שהיא חשובה יותר מכל חיי העולם הזה? אלא כל אחד משניהם מקבל שכר שלם. וכשם שהמדליק נר מנר אינו מחסיר כלום מהנר הראשון.^[5]