פרק יב - מדיני צבא ומלחמה

פרשייה שלימה בתורה מוקדשת לאופיו של מחנה הצבא בישראל, שצריך להיות קדוש, שנאמר (דברים כג, י-טו): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ, וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה – וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה… כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

ההדרכה לחיילים להישמר "מִכֹּל דָּבָר רָע" כוללת את כל העבירות שבתורה, ובכללן העבירות שנחשבות רעות במיוחד, כמו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ומזה שאמרה התורה "דָּבָר רָע", למדנו שיש להיזהר במיוחד מעבירות של דיבור. פירשו חכמים שהכוונה לאיסור לשון הרע (ספרי שם). וכפי שאמרו חכמים (ערכין טו, ב): "כל המספר לשון הרע – מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".

יחד עם ההזהרה הכללית להישמר 'מִכֹּל דָּבָר רָע', הדגישה התורה להישמר במחנה במיוחד בענייני צניעות, שנאמר (דברים כג, טו): "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". למדו מכך חכמים איסור כללי (ע"ז כ, ב): "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". בכלל איסור 'עֶרְוַת דָּבָר' להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים הן לדיבור והן לענייני צניעות. מדברי חכמים למדנו, שהפריצות במחנה עלולה לגרום לנפילת נפשות מישראל במלחמה (שבת לג, א; עי' תנחומא ורשא כי תצא ג).

כמה טעמים נאמרו לציווי מיוחד זה, ומכולם לומדים הדרכות חשובות. הטעם שנזכר בתורה הוא: "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ", שישראל הם בניו של ה', וה' משרה את שכינתו על החיילים הלוחמים למען ישראל, כעין השראת שכינה שבמקדש, כדי "לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". אבל אם "יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר", תסתלק השכינה, שנאמר: "וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". הוסיפו חכמים ופירשו, שהחיילים זקוקים יותר לסייעתא דשמיא, משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (מדרש תנאים ורש"י שם).

ביאר הרמב"ן, שהזהירה התורה במיוחד את החיילים, משום שידועים מנהגי החיילים במחנות שפרוצים בכל האיסורים. כפי הנראה, הצורך להתאמן לקראת מלחמה, שבה החייל יסכן את נפשו ויצטרך להרוג באויב, פורץ את המסגרות. פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה רצוי, והחייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו עלולים לנטות לכיוונים שליליים. בנוסף, האימונים הקשים והסכנות עלולים לגרום לחיילים לנסות להשתחרר מהמתח והלחץ הנפשי שבו הם שרויים על ידי קלות ראש, ניבול פה ופריצות. בנוסף, השגרה הצבאית כוללת שעות רבות של בטלה, שאף היא עלולה להביא לידי חטא. לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא שומר יותר על צניעות וגודר את עצמו מן העריות, וכשהוא פורש לצבא, סדרי חייו הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. ואם החיילים יפגעו בצניעותם ובקדושתם, לאחר המלחמה יתקשו לאהוב כראוי את בת זוגם, כי הצניעות והקדושה הן היסוד לבניית האהבה במשפחה. לפיכך, הזהירה התורה את החיילים שיישמרו מכל דבר רע.

בנוסף, יש חשש שיהיו חיילים, שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, בשמירות ובפעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כשמירת הפה והרהורי עבירה. על כן באה התורה ללמדנו שמחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח יותר במלחמות.

מצווה לשמור על נקיון המחנה, שיהיה נקי מצואה וטינוף. על כן ציוותה התורה שחייל שנצרך להתפנות, ייצא אל מחוץ למחנה ויתפנה, ואחר כך יכסה את צואתו. שכן בעת שיש צואה במחנה, אסור לומר במחנה דברים שבקדושה, והשכינה עלולה להסתלק ממנו (פנה"ל תפילה ג, ט). שנאמר (דברים כג, יג-טו): "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ – וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". הרי שבנוסף לשמירה בענייני צניעות, צריכים להקפיד לעסוק במחנה בדברים שבקדושה: לקיים את התפילות, לברך ברכות וללמוד תורה.

אמרו חכמים (מגילה ג, א) שמלאך ה' שהתגלה אל יהושע, נזף בו על שבלילה, בעת שלא עסקו בהכנות למלחמה, בטלו מלימוד תורה. בעקבות זאת, בלילה שלפני מלחמת הניצחון על העי, למד יהושע תורה, שנאמר (יהושע ח, ט; ח, יג): "וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם", "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק", ואמרו חכמים (מגילה ג, ב): "מלמד שלן בעומקה של הלכה".

לפיכך, נכון לכל חייל להקפיד על קיום התפילות ולהשתדל ללמוד תורה כפי כוחו. ולכל הפחות לקיים את המצווה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, בכל עת מספר דקות, ועל ידי כך יבטא את קדושת המחנה. כמו כן, נכון לרבנים הצבאיים לשקוד על ייסוד מסגרות תפילה ולימוד שמתאימות לצרכיהם של החיילים וללוחות הזמנים של האימונים.

כל מצווה ומצווה שמקיימים ישראל ובמיוחד החיילים מוסיפה לקדושת המחנה, מעצימה את גבורת ישראל ומסייעת להצלחת המלחמה. מנגד, כל עבירה גורעת מקדושת המחנה ופוגעת בהצלחת המלחמה, ובמיוחד עבירות ששכיחות במחנות כפריצות וניבולי פה. שנאמר (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". אולם גם כאשר המנהיגים ורבים מהעם והחיילים חוטאים בחטאים חמורים, המצווה הגדולה להגן על העם והארץ אינה מתבטלת, ופעמים שכאשר היא מתקיימת במסירות נפש, היא לבדה מכריעה את הכף כנגד כל החטאים, וה' מסייע ללוחמים במלחמתם להגנת העם והארץ.

יש טועים לחשוב שהעבירות שבין אדם למקום הן שפוגעות יותר מכל בהצלחת המלחמה, אולם האמת שהמצוות שבין אדם לחברו חשובות ומועילות יותר להצלחת המלחמה. וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי פאה א, א), שאפילו היו ישראל עובדי עבודה זרה, אם היו מאוחדים, היו מנצחים במלחמתם נגד אויביהם, שנאמר (הושע ד, יז): "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם – הַנַּח לוֹ". לכן, בימי אחאב, למרות שחטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה יותר מכל המלכים שלפניו, ואף הרג נביאים, כיוון שהיו מאוחדים ולא היו בעלי לשון הרע, "היו יורדים למלחמה ונוצחים". לעומת זאת, על ימי שאול אמרו: "כולם צדיקים היו" (במצוות שבין אדם למקום), אלא שהואיל ו"היה בהם דילטורים", "זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע" – "היו יוצאים במלחמה והיו נופלים" (ראו להלן טו, ה).

שני טעמים לחשיבות המיוחדת של המצוות שבין אדם לחברו לעניין המלחמה. האחד, חשיבותן הכללית, וכפי שאמר רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם; ירושלמי נדרים ט, ד). וכפי שאמר הלל הזקן לאותו גר שביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, שהכלל שכולל את כל התורה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", וכל שאר המצוות הן פירוש והרחבה לכך (שבת לא, א). השני, האויבים לוחמים נגד כלל ישראל וכלל הרעיונות שהם מייצגים, והעבירות שבין אדם לחברו פוגמות באחדות ישראל ובקדושתו.

פעמים שיש בהלכה חילוקי דעות, יש מקילים ויש מחמירים. בדרך כלל ההלכה נפסקת על פי דעת הרוב, ובשעת הדחק סומכים על דעת המקילים. והמהדרים משתדלים להחמיר אף כדעת המיעוט. השאלה כיצד ראוי לנהוג בצבא.

מצד אחד, התורה הזהירה את החיילים במחנה להישמר מכל דבר רע, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ, וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". וכפי שלמדנו (הלכה א), שלושה טעמים עיקריים לכך: א) השכינה שורה בקרב מחנה ישראל. ב) השטן מקטרג בשעת הסכנה, ולכן צריכים בצבא להדר יותר במצוות כדי להיות זכאים לעזרת ה'. ג) האווירה בצבא עלולה להוריד את רמתו הרוחנית של החייל, וכנגד זה עליו להתחזק יותר בשמירת המצוות.

מנגד, פטרו חכמים את החיילים היוצאים להילחם, מעת צאתם למלחמה ועד חזרתם, משישה דברים. ואלו הם: א) מותר להם להביא עצים מכל מקום בלא לחשוש לגזל. ב) פטרו אותם מלחזר אחר מים לנטילת ידיים לפני אכילת פת. ג) התירו לחיילים לאכול פירות דמאי, היינו פירות שחכמים חייבו לעשר מספק. ד) פטרום מלהניח מאכל שתי סעודות לצורך 'עירוב חצרות' ו'עירוב תחומין'. ה) מותר לחיילים לחנות ולעבור בכל שדה, בלא לחשוש שיגרמו נזק לבעל השדה. ו) חיילים שנהרגו נקברים במקום נפילתם ואין צריך להוליכם לבתי קברות (עירובין יז, א). שישה דברים אלו הותרו דווקא בעת שיוצאים למלחמה, ולא בזמן אימונים.

במצב של פיקוח נפש כל המצוות נדחות, אולם שישה דברים אלו התירו חכמים גם במצב שאין חשש פיקוח נפש מיידי. וזאת משום שחששו חכמים, שאם החיילים יצטרכו להקפיד עליהם בתנאֵי השטח הקשים, תיגרם להם הכבדה גדולה, שבעקיפין אולי תגרום לפגיעה ביכולתם להילחם. לדוגמה, אם יצטרכו לשאת על גבם לכל מקום מים לנטילת ידיים ועצים להבערת אש, יתעייפו ויתעכבו. וכן אם יצטרכו לקבור כל הרוג בבית קברות מסודר, יצטרכו לעיתים להוליכו על גבם במשך ימים, והדבר יפגע בהכנתם לקרב ובמצב רוחם. וכן אם יצטרכו לבקש בכל מקום רשות מבעלי הקרקע לחנות בגבולם ולקחת עצים, יתעכבו מאוד. על כן הפקיעו חכמים את רשות בעלי הקרקעות והעצים לטובת החיילים.^[1]

מיסודות אלו למדנו שמצד אחד בדברים שעלולים לעכב ולשבש את הפעילות המלחמתית, יש לסמוך על דעות המקילים, כפי שהקילו חכמים בששת הדברים. מאידך, בדברים שאינם עלולים לשבש את הפעילות המלחמתית, יש להדר ולהתקדש במחנה. על אחת כמה וכמה בזמן האימונים, שאז יש להחמיר ולדקדק יותר מאשר בזמנים אחרים.^[2]

אמרו חכמים, שאם מלך ישראל, שנבחר על ידי נביא וסנהדרין, הורה להפר מצווה ממצוות התורה – אסור לשמוע לו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (מלכים ג, ט): "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה – הרי זה פטור, דברי הרב (ה' בורא העולם) ודברי העבד (המלך) – דברי הרב קודמים. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה, שאין שומעים לו".

לפיכך, מצד אחד, יש למפקדי הצבא הפועלים מכוח נבחרי הציבור סמכות לגייס אנשים ולארגנם במסגרת צבאית כדי לשמור על העם והארץ. וגם במשך האימונים החיילים צריכים לציית לפקודות, כדי שיהיו מוכנים לקרב; ובעת מלחמה, החיילים חייבים לציית לפקודות גם כאשר הדבר כרוך בסיכון נפשם. אולם מאידך, אם יקבל החייל פקודה הסותרת את ההלכה, כגון לחלל שבת שלא לצורך ביטחון – אסור לו לקיימה.

כאשר יש לחייל ספק אם יש צורך של פיקוח נפש בקיום הפקודה הכרוכה בחילול שבת, חובה עליו לקיימה, מפני שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת (יומא פג, א). אולם אחר השבת יבדוק, ואם יתברר שלא היה בכך צורך של פיקוח נפש – עליו להתלונן על המפקד בכל הדרכים האפשריות, כדי למנוע הישנות מקרים של מתן פקודות הכרוכות בחילול שבת קודש. זה גם העיקרון המנחה את צה"ל, ולשם כך נקבעו חוקי הדת בצבא, כדי למנוע מצב שמפקד נותן פקודה שסותרת את ההלכה.

הרב גורן זצ"ל, שכיהן כרב הצבאי הראשי הראשון של צה"ל, חזר והדגיש שצריך לסרב לפקודה שסותרת באופן מובהק את ההלכה, ואף דאג לפרסם זאת בחוברת רשמית של הרבנות הצבאית.^[3]

חייל שמפקדיו או חבריו פגעו באפשרותו לקיים את אחת ממצוות התורה, חייב להתלונן על כך בכל הכלים החוקיים המקובלים, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". במסגרת הצבאית מצווה זו מחייבת יותר מהמצווה הרגילה המוטלת על כל אחד מישראל להוכיח את חברו שחוטא, מפני שמדובר בחטא מערכתי-ציבורי, שפוגע ברבים ובצביון החברה. וכן אמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". הרי שחייל שיכול למחות כנגד חטא מערכתי ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף במידת מה בחטא הציבורי.

מצוות התוכחה צריכה לנבוע מתוך אהבה ואחריות, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחברו שלא יהיה רעב, כך עליו לדאוג שלא יחטא. אכן מצינו שמצוות אהבת הרֵע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ראו פנה"ל ליקוטים ב' יז, ג-ה).

חובת התוכחה היא אפילו פעמים רבות, וכפי שאמרו חכמים: "הוֹכֵחַ – אפילו מאה פעמים" (ב"מ לא, א). וזאת בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או כאשר התוכחה היא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת, הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, מצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חכמים (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

מצוות התוכחה מחייבת גם כאשר היא כרוכה באי נעימות, כגון בשעה שצריך להוכיח אדם שמתעמר בחברו, ואפילו אם יש חשש שמקבל התוכחה יעניש את המוכיח או אף ירצה להכותו, חובה לקיים את מצוות התוכחה (רמב"ם הל' דעות ו, ז). נמצא אם כן, שחובת התוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים לא נעימים מול מפקדיו, וגם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שכל זמן שיש סיכוי קטן שתועיל – חובה להוכיח. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאם של המפקדים שפוגעים בצביון היהודי של צה"ל וכופים על חיילים לנהוג שלא כהלכה.

ישנם חיילים דתיים שחושבים בטעות שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקדים ופוגעת בצבא. אולם במדינה דמוקרטית, תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח, שכן בכך הציבור כולו משתתף בעיצוב המערכות ושיפורן.^[4]

כיוון שמצווה לרשת את הארץ, שתהיה בריבונות ישראל (לעיל ט, א-ג), ממילא אסור להעביר חלקים מארץ ישראל לרשות נוכרים, ואסור גם לסייע לגירוש יהודים והחרבת יישובים, כפי שהיה בעת גירוש היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון בשנת תשס"ה (2005). וכן פסקו הרב הראשי לישראל (תשל"ג-תשמ"ג), הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), הרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב נריה זצ"ל. וכן הורה עוד לפני כן פעמים רבות מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (ראו ב'תשובות העם והארץ' הרב גורן סימן ה, ותשובת הרב שפירא סימן יב. ועי' אגרות הראיה איגרת רלז). וכן נפסק על ידי 'איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל', שאיגד מאות רבנים, ובראשו עמד הרב אברהם שפירא זצ"ל.^[5]

גם כאשר ברור לחייל שאם יסרב להשתתף בנסיגה וגירוש יהודים, יהיו חיילים אחרים שיבצעו את הנסיגה ויגרשו יהודים, אסור לו לבצע פקודה זו. שכן גם כאשר המצב הכללי מקולקל, אין היתר ליחיד להיות שותף לחטאים שהציבור מבצע. וכל אדם שנוטל חלק בנסיגה מחלק כלשהו מארץ ישראל, נעשה שותף לכמה וכמה איסורים חמורים מן התורה (להלן יג, ז). ואף שאין בכוחו למנוע את הציבור מלחטוא, חובה עליו לשמור על ניקיון כפיו. וכשם שבמקום שכולם גנבים, ואין בכוחו של היחיד להשפיע עליהם להיטיב את דרכם, חובה עליו שלא לגנוב; כך כשהציבור חוטא בהסגרת הארץ לידי נוכרים, חובה על היחיד שלא להשתתף עמהם בחטא. ויש בכך גם משום מצוות התוכחה, שאף היא מצווה מהתורה.

עמידה זו על האמת והסירוב להשתתף בחטא חשובים ביותר, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שיֵדעו בכל הדורות, כי לא הכל טעו, ובזכות אותם צדיקים תישמר הגחלת עד לתיקון החטא הלאומי. כמו שנאמר (מלכים א' יט, יח): "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ". כיוצא בזה, השופט גדעון ניצח את כל מחנה מדיין העצום על ידי שלוש מאות האנשים אשר בניגוד לשאר העם לא התרגלו לכרוע לבעל (שופטים ז, ז; מצו"ד שם).

מצווה מהתורה, שכאשר ישראל יצטרכו לצאת במלחמה נגד ממלכה או עיר, יציעו לה תחילה הצעת שלום, שנאמר (דברים כ, י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ – וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". הצעת השלום פירושה הצעת כניעה, שנאמר (שם כ, יא): "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, וּפָתְחָה לָךְ, וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". משמעות הכניעה: קבלת שלטון ישראל, תשלום מיסים וסיוע לכל צורכי ישראל, וכן קבלת יסודות האמונה והמוסר הכלל-עולמיים, שהם 'שבע מצוות בני נח' (רמב"ם הל' מלכים ו, א). אלו הן שבע המצוות: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה וגזל, איסור ברכת השם (לשון 'סגי נהור', והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי, חיוב למנות בתי דינים שישפטו משפט צדק בשבע המצוות הכוללות גם את כל הדינים שבין אדם לחברו. תמורת כל זה יזכו בני העיר הנכנעת לשלום, כלומר, למעמד מכובד כבני אדם שמגלים את צלם האלוהים שבהם, וזכות לשמור על חירותם, רכושם, אורחות חייהם וקהילתם.

גם לפני שיוצאים למלחמה בעמלק, מצווה לקרוא להם לשלום, היינו להציע להם להיכנע תוך קבלת שבע מצוות בני נח, ובזה יפסיקו להיחשב עמלק. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם (כך משמע מהרמב"ם וכס"מ מלכים ו, א-ד. וראו פנה"ל זמנים יד, ח).

וכך עשה יהושע בן נון. לפני שעבר את הירדן, שלח שלושה כתבים לכנענים יושבי הארץ. בראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח – יברח. בשני שלח: מי שרוצה לעשות שלום – ישלים. ובשלישי כתב: מי שרוצה לעשות מלחמה – נילחם בו. הגִרגשים החליטו לברוח והלכו לגור באפריקה, ומצאו שם מקום טוב, ושאר הכנענים נשארו ונלחמו בישראל (ירושלמי שביעית ו, א, דברים רבה ה, יג).

לפי זה יש לשאול: מדוע הוצרכו הגבעונים (יהושע ט) להערים על ישראל ולהתחפש לאנשים שבאו ממקום רחוק, ולא השלימו עם ישראל כפי שהציע להם יהושע? יש אומרים שהגבעונים יכלו לבקש שלום בלא לרמות, והם טעו בכך ולכן רימו (רמב"ם מלכים ו, ה). ויש אומרים שהם עשו זאת מפני שרצו לכרות ברית שווה עם ישראל, ואילו השלום שהציע להם יהושע הוא שיהיו כפופים לישראל ויעלו להם מס. וכיוון שהגבעונים הטעו את ישראל, לא היו חייבים לקיים את הברית שכרתו עימם. אך כיוון שהנשיאים נשבעו שישראל לא יפגעו בהם, קיימו את השבועה כדי שלא יגרמו לחילול השם (אברבנאל). ויש אומרים, שהגבעונים יכלו לקבל את הצעת השלום כל זמן שישראל לא עברו את הירדן, אולם לאחר שעברו את הירדן כבר התחילה המלחמה ואיבדו את ההזדמנות לקבל את הצעת השלום (ראב"ד על רמב"ם שם; ראו פנה"ל גיור ג, ה-ו, 5).

כאשר יש חשש שבחסות הקריאה לשלום האויב יתקוף אותנו ונספוג מזה אבדות, אין לקרוא לו לשלום.^[6]

כאשר האויב הקם עלינו לכלותינו לא קיבל את הצעת השלום, ועלינו לצאת למלחמה כנגדו, המגמה אינה רק להציל את ישראל ולהרתיע את שונאי ישראל, אלא גם להכרית את הרשעים ולכלותם מן העולם. אמנם מלכתחילה רצוננו לגמול חסד עם כל אדם בעולם, וכפי שנהג אברהם אבינו, שגם עובדי עבודה זרה שפלה קירב באהבה, וגמל עמהם חסד בהכנסת אורחים ובקירובם לאמונה בה'. ובני ישראל הולכים בדרכו והם מטבעם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות עט, א). אבל יש בחירה לאדם, וכשעם כלשהו החליט להתנהג ברשעות עד שהתעצם לצאת במלחמה נגדנו, להרוג בנו ולגזול מאיתנו את הארץ הקדושה שה' הנחיל לאבותינו ולנו, מצווה להילחם בו כדי להעניש אותו.

כדברי דוד המלך (שמואל ב' כב, לח-מג; מח): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן, וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה, תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף, מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. יִשְׁעוּ – וְאֵין מֹשִׁיעַ, אֶל ה' – וְלֹא עָנָם. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ, כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם, אֶרְקָעֵם… הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי, וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי" (ועי' לעיל יא, ב).

הלוחמים כנגד ישראל נלחמים גם כנגד ריבונו של עולם, שישראל הם בניו. וכפי שאמרו חכמים (ספרי זוטא במדבר י, לה): "כל שהוא אויב ושונא לישראל – כְּאִלו הוא אויב ושונא למקום". זהו שנאמר (במדבר י, לה): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ", אֹיְבֶיךָ ומְשַׂנְאֶיךָ הם אויבי ישראל ושונאיו, ועליהם אמר דוד (תהלים קלט, כא-כב): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי". וכן אמרו חכמים (מכילתא דר' ישמעאל), על הפסוק (שמות טו, ז): "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", מי הם הקמים על ה'? "כל מי שקם כנגד ישראל – כאלו קם כנגד הקדוש ברוך הוא". ועל כן מלחמותיו של דוד נגד שונאי ישראל נקראות 'מלחמות ה" (שמואל א' יח, יז; כה, כח). וזו גבורה מוסרית, לכלות מן העולם את שונאי ה' ושונאי ישראל, ובזכות גבורה זו זכה דוד להקים את מלכות ישראל לדורות. וכפי שאמר בסיום שירתו (שמואל ב' כב, נ-נא): "עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם, וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ – לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ – עַד עוֹלָם".

בימי קדם, כאשר הצעת השלום של ישראל נדחתה, וישראל נאלצו לצאת למלחמה באויב, הוראת התורה היתה להרוג את כל הגברים, שהם אלו שנלחמים בישראל. שנאמר (דברים כ, יב-יד): "וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ, וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה – וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר – כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֶיךָ לָךְ". כך כלפי ערים שאינן מערי הכנענים יושבי הארץ. אך כלפי הכנענים המצווה לנהוג בחומרה גדולה יותר, שנאמר (שם טו-טז): "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה".

שתי סיבות עיקריות למצווה להרוג את כל הגברים במלחמה: א) לשם ביטחון. באותם ימים החשיבו את כל הגברים כחיילים, ואם לא היו הורגים אותם, הם היו עלולים ליזום מערכה נוספת נגדנו שתסכן את קיומנו. בנוסף, אם הניצחון לא יהיה מוחלט, לא נרתיע אויבים אחרים מלסכן את קיומנו. והכל תלוי במנהג העולם. באותם זמנים כך ויותר נהגו כל המנצחים, ואם ישראל לא היו נוהגים כמקובל, היו כל העמים שסביבנו יודעים שכדאי להילחם בישראל, שאם ינצחו – מה טוב, ואם יפסידו – לא נורא (עי' אגרות הראיה ח"א עמ' ק). ב) מצד הצדק, יש להעניש את האויב במידה כנגד מידה, ולכן יש לעשות להם מה שהם זממו לעשות לנו. וכן עשינו בימי המן הרשע.

ועדיין היה הבדל משמעותי בין ישראל לעמים: א) ישראל נצטוו לפתוח בשלום, ב) גם בעת המלחמה פוגעים באויב כפי הצורך והצדק ולא יותר.

בימינו, מסיבות רבות מדינת ישראל חייבת להתחשב במשפט הבינלאומי ובנורמות המקובלות על המדינות המפותחות והחופשיות. ראשית, כמו שאר המדינות המפותחות שאינן מעצמות, ישראל תלויה במערכת מסועפת של קשרים עם מדינות אחרות. היא זקוקה ליבוא של חומרי גלם, מכונות, כלי רכב, תרופות ומוצרים חיוניים נוספים. היא גם צריכה לייצא את מוצריה ושירותיה, והפעילות הכלכלית שלה נשענת על מערכת הבנקאות והאשראי הבינלאומית, ועל השקעות מחו"ל. היא גם נזקקת לקשרים עם אוניברסיטאות וחברות שונות לצורך פיתוח המדע והטכנולוגיה. משום כך, אם תחרוג באופן חמור מהמשפט הבינלאומי ומהנורמות המקובלות על מדינות המערב, היא עלולה להיחשף לעיצומים ולהגבלות על המסחר, ההשקעות ושיתופי הפעולה המדעיים והטכנולוגיים. פגיעה מתמשכת בתחומים אלה עלולה לדרדר את מצבה הכלכלי והמדעי של ישראל, לפגוע ברמת החיים וביכולת הפיתוח שלה, ואף להגביר ירידה ולצמצם עלייה.

חמורה לא פחות היא התלות הביטחונית. אף שישראל מפתחת ומייצרת בעצמה מערכות נשק מתקדמות רבות, אין ביכולתה לייצר בעצמה את כל כלי הנשק, התחמושת, המטוסים, הרכיבים וחומרי הגלם הדרושים לה. לפיכך, עיצומים על מכירת נשק, חלפים וציוד ביטחוני עלולים במשך הזמן לפגוע קשות ביכולתה הצבאית. נמצא שגם מדינה חזקה מבחינה צבאית כישראל אינה יכולה להתקיים לאורך זמן תוך התעלמות מהנורמות המקובלות במדינות המערב, ומהמחיר הכבד שהיא עלולה לשלם על הפרתן.

בנוסף לכך, מעת הקמת המדינה התחייבה ישראל לשמור את כללי המוסר המקובלים במדינות הדמוקרטיות, וההסכמים שערכה ישראל עם המדינות שמוכרות לה נשק מאז ועד היום נשענים על כך.

מלבד שיקולים אלה, אפשר אולי לומר שהערכים המוסריים המוסכמים על המדינות המתוקנות ובכללן ישראל, שאף התגבשו כחוקים ששופטים על פיהם, מחייבים את ישראל כדין שבע מצוות בני נח (ראו בבארות 3, בהרחבת המקורות והשיקולים לכך).

אסרו חכמים לשלם עבור שבוי יותר מ'כדי דמיו', כדי שלא לעודד בכך את הרשעים לחטוף עוד יהודים (גיטין מה, א; שו"ע יו"ד רנב, ד). וכאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית, נחלקו הפוסקים אם מותר לפדותו ביותר מכדי דמיו (פת"ש יו"ד רנב, ד; ראו פנה"ל ליקוטים ב' יז, ז). אולם המחלוקת היא כאשר מדובר בפושעים שחוטפים כדי להרוויח ממון, אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שאם ניכנע ונשחרר מחבלים רבים, אויבינו יראו זאת כסימן ברור של חולשה, הרצון שלהם לחטוף עוד יהודים יתחזק, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן מורה הניסיון, שהאויב מחשיב כ'הצלחה' עסקה שבה אנו משחררים מחבלים רבים עבור חיילים מעטים, ובעקבות זאת מחבלים נוספים מצטרפים לארגוני הטרור. בנוסף, מחבלים רבים יותר מעיזים לפגוע בנו, תוך הערכה שגם אם ייתפסו, לבסוף ישתחררו מן הכלא הישראלי בעסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שחלק מן המחבלים המשוחררים יחזרו לרצוח יהודים, כפי שכבר אירע בעבר, שבעבור הצלת חטוף אחד שחררו מחבלים שאחר שיחרורם רצחו וסייעו לרצח יהודים רבים, ואף הובילו את ההתקפה הרצחנית על ישראל שבה נהרגו למעלה מאלף יהודים, ובעקבותיה נפתחה 'מלחמת התקומה' שגם בה נהרגו חיילים רבים. לכן, אסור להיכנע לסחטנות ולשלם עבור חטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה.

הכלל הבסיסי הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. וכן למדנו בתורה (במדבר כא, א): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". אמרו חכמים (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו מישראל, וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א' ל). ואף אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להילחם בנו עוד ועוד (עירובין מה, א).^[7]

כל זה אמור לגבי מחבלים ואויבים שממשיכים במלחמתם. אבל כאשר מדובר במלחמה שהסתיימה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזה הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב 'יותר מכדי דמיהם', ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה.