פרק ג - תורה ודרך ארץ

מתחילה כשברא הקב"ה את העולם, בראו חסר, כדי לתת לאדם, שנברא בצלם אלוהים, אפשרות להיות שותף עמו ביישובו של העולם ובתיקונו. לכן, אף בהיותו בגן עדן, עוד לפני שחטא, האדם נועד לעסוק ביישובו של עולם. שנאמר (בראשית ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". וכן נאמר (שם ה): "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". וכן אמרו חכמים (זו"ח בראשית ט, ב): "בֹא וראה למה ברא הקדוש ברוך הוא את האדם אחרון לכל הנבראים, אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי – שהוא אחרון למלאכתו – ברא בו את האדם, אמר לו לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך – אתה תשתדל בה". כיוון שזה תפקידו של האדם, אמרו חכמים (אדר"נ יא) שלא ניתנה רשות לאדם לאכול מפירות גן העדן "עד שעשה מלאכה".

לאחר חטא אדם הראשון, לא די היה בעבודה רגילה, אלא האדם נצרך לעבודה קשה ומפרכת, כדי לתקן את חטאו, ועל כן נגזר עליו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). וכך, בעודו עוסק בעבודתו הקשה להשיג לחם, האדם מתקן את חטאו ומְפַתח את עצמו ואת העולם. אמרו חכמים (זו"ח בראשית ט, א): "צריך האדם להשתדל בדרך ארץ (עבודת הפרנסה) ולעשות עתים לתורה ולהיות עמלו בשני הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכחת עוון. ושמא יאמר אדם: 'הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות בה! אמור לו: שוטה! כבר קדמך יוצרך, שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם".

וכן אמרו חכמים (פסחים קיג, א): "פְּשוֹט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא: כהנא אנא, וגברא רבא אנא, וסניא בי מלתא". כלומר, העיקר שתתפרנס ממעשה ידיך, ואפילו ממלאכה שנראית בזויה כפשיטת עור נבלה בשוק, ואל תאמר: 'כהן אני, אדם גדול אני, ואין ראוי לי שאעשה מלאכה בזויה שכזו'. כי עיקר כבודו של האדם, שהוא מתפרנס מיגיע כפיו ואינו נצרך לבריות. וכדברי חכמים (נדרים מט, ב): "גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה". וכדברי חכמים (ב"ב קי, א): "לעולם ישכיר אדם עצמו (אפילו) לעבודה שהיא זרה לו (שאינה לפי כבודו), ואל יצטרך לבריות", כי ההצטרכות לבריות או לתקציבי רווחה – בזויה מכל מלאכה שהיא. וכן הורו חכמים (אבות א, י): "אהוֹב את המלאכה", וכדברי רבנו בחיי (שם): "בא להזהיר על המלאכה – שיאהבנה, אי זו מלאכה שתהיה ושתזדמן לו, כי היא מידה טובה, מסלקת חרפת הבריות, והיא היא סיבת קיומו של אדם וחייו בעולם הזה".

הרי שהעובד לפרנסתו ומיישב את העולם, מקיים מצווה גדולה, והולך בדרכי ה' שברא את העולם וצווה על האדם להמשיך ליישבו ולשכללו. וכן אמרו חכמים (אדר"נ נ"ב, כא): "גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת – כך נצטוו על המלאכה, שנאמר (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ".^[1]

האתגר הגדול של הדורות שלפני מתן תורה היה לחיות בדרך ארץ, היינו לעבוד בחריצות, להוציא בעמל כפיים לחם מן האדמה, לפתח בתושיה דרכים לייעול העבודה והטבת חיי האדם, ולא לבזוז את אוצרות הטבע באכילה מן החי והצומח עד שמשאבי הטבע יתכלו. וזה היה חטאם של בני דור המבול, שזכו לשפע רב, וכפי שסיפרו חכמים (תנחומא בראשית מ): "שהיו זורעים שנה אחת, והיה עושה תבואה לארבעים שנה". אך במקום להשקיע בעבודה וביצירה, ולהשביח את האדמה ואת היבול כדי להרבות את השפע בעולם, התגאו, התעצלו וניצלו את משאבי הטבע, והארץ נשחתה (סנהדרין קח, א). כיוון שחטאו בדרך ארץ, החלו לסבול ממחסור והיו חומסים וגונבים, שנאמר (בראשית ו, יא-יג): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".

זהו שאמרו חכמים (סנהדרין קח, א): "בֹא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל". וכן אמרו (ירושלמי מעשרות ב, ד): "גדולה מלאכה, שלא חרב דור המבול אלא מפני הגזל", שהואיל והתבטלו ממלאכה – סבלו מחסור וחטאו בגזל (ר"ש סירליאו שם). כלומר, אף שבני דור המבול חטאו בעבודה זרה, בשפיכות דמים ובגילוי עריות, העבירה החמורה שהכריעה את דינם לאבדון היתה גזל, כי היא הפוגעת ביותר בתפקידו הבסיסי של האדם, לעסוק ביישובו של העולם. שכן כאשר אדם יודע שאם יעבוד יזכה ליהנות מיגיע כפיו, הוא מתמסר למלאכתו ועובד בחריצות, והאדמה נותנת את יבולה, והעולם מתפתח ומשגשג. אך כאשר הוא חושש שיגזלו את יבולו, ניטל ממנו הרצון לעבוד, ובמקום לתכנן כיצד לעבוד ולהגדיל את השפע, הוא חושב כיצד לגנוב משכניו את המעט שעוד נותר, ובינתיים הארץ נשחתת.

לעומת בני דורו, נח עמד בצדיקותו ולא גזל מאחרים ועבד את אדמתו בחריצות. ואף המציא את המחרשה, כדי להיטיב את עיבוד האדמה ולהרבות את היבול. כפי שאמרו חכמים, שעד נח היו מעבדים את האדמה בידיהם, וכשהיו זורעים חיטים היתה האדמה מוציאה קוצים רבים. משבא נח, המציא את כלי המחרשה, והיו זורעים חיטים והאדמה הוציאה חיטים. על כן נאמר עליו (בראשית ה, כט): "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (תנחומא בראשית יא, רש"י שם). זו היתה מורשתו של נח: לעסוק ביישובו של עולם, ולא להתפתות אחר בני דור המבול שבזוּ לעבודה והתעצלו בה, ובזזו את עבודתם של זולתם והשחיתו את העולם. או בהגדרה כוללת יותר, להיות שותף עם ה' ביישוב העולם ובשמירתו, ולשמור את שבע המצוות שמבטאות את המוסר הבסיסי.

ספר משלי מלא בהדרכות חשובות לאדם, שיהיה חרוץ במלאכתו ולא יתעצל. כדוגמת מה שנאמר (משלי ו, ו-יא): "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל – תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ. עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב? מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ? מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב". וכן נאמר (שם י, ה): "אֹגֵר בַּקַּיִץ – בֵּן מַשְׂכִּיל, נִרְדָּם בַּקָּצִיר – בֵּן מֵבִישׁ". ונאמר (יב, יא): "עֹבֵד אַדְמָתוֹ – יִשְׂבַּע לָחֶם, וּמְרַדֵּף רֵיקִים – חֲסַר לֵב". "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ – אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית" (יח, ט). "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב" (יט, טו). "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ, וְשָׁאַל בַּקָּצִיר – וָאָיִן" (כ, ד). "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" (כא, כה). "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי – אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי – לָקַחְתִּי מוּסָר" (כד, ל-לב).

כדי שאדם יוכל להתמיד בעבודתו בחריצות נכון שילמד מקצוע, ועל ידי כך יהיה שמור ומוגן מעבירות חמורות שאורבות לפתחו של הבטל ממלאכה. כדברי חכמים (תוספתא קידושין א, ט): "כל שבידו אומנות, למה הוא דומה? לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסים לתוכו, ואין עוברים ושבים נכנסים לתוכו, ואין רואים את מה שבתוכו. וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם פרוץ שבהמה וחיה נכנסים לתוכו, ועוברים ושבים נכנסים לתוכו, ורואים מה שבתוכו".

גם אדם עשיר שאינו נזקק לעבוד לפרנסתו, כגון שירש ירושה גדולה – צריך לעבוד, הן מפני הערך הגדול של העיסוק ביישובו של עולם, והן כדי להינצל מהבטלה, שמביאה לידי חטא. וכפי שהורו חכמים (אבות א, י): "אהוב את המלאכה". כלומר, "אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שיעמום" (רע"ב), "והיא מדת החולי" (רבנו יונה).

ואף כאשר אין תועלת גדולה בעבודתו, הורו חכמים שיעבד את שדהו, כדי שלא יהיה בטל. "שנאמר (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. ומה תלמוד לומר וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ? להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרֵבות – ילך ויתעסק בהן" (אבות דר' נתן נ"א יא). כלומר, אף שיש לו שדות שאינן מסוגלות להניב פירות רבים, יעבד אותן ויוציא את הפירות שניתן להוציא מהן. וכדברי המאירי (שם): "שיתעסק באיזה דבר של תועלת ולא יעמוד בטל, שהבטלה גורמת לו דברים קשים".

כיוון שיצר הרע מתגבר כנגד הדברים החשובים ביותר, צריך האדם להתחזק בהם, וכפי שאמרו חכמים (ברכות לב, ב): "ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הם: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ". 'דרך ארץ' היינו עבודה לפרנסה וליישובו של עולם (רש"י שם).

אמרו חכמים (ברא"ר לט, ח) על אברהם אבינו, שהלך במצוות ה' אל הארץ המובטחת כדי להביא ברכה לעולם: "בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיוון שהגיע לסולמה של צור (בצפון הארץ), ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".

גם הברכה שה' מביא לעולם, באה לאדם על ידי עבודתו. שנאמר (דברים טו, יח): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה", אמרו חכמים (ספרי שם): יכול תבוא הברכה כשהוא בטל? "תלמוד לומר: בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". וכן למדנו מיצחק אבינו, שעבד בחריצות רבה מאד בחפירת בארות מים ובטיפול במקנה, שנאמר (בראשית כו, יד): "וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה". וכל כך הצליח, עד שקינאו בו הפלישתים ורבו עמו, ואמרו לו (שם טז): "לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". בעקבות זאת הבטיח לו ה' (שם כד): "וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ". הבין יצחק אבינו שהברכה תתקיים על ידי עבודתו, והתחזק לעבוד ביתר חריצות, כמו שאמרו חכמים (תוספתא ברכות ו, ח): "דרש יצחק ואמר, הואיל ואין הברכה שורה אלא על מעשה ידי, עימר וזרע". וכך היה, בעקבות התחזקותו בעבודה בחריצות, זכה לברכה כפולה ומכופלת.

גם יעקב אבינו השתבח בכך שעבד בחריצות רבה אצל לבן הארמי. ואף שלבן רימה אותו, ויכול היה למצוא תירוצים רבים להתרשל במלאכתו, עבד ביושר ובנאמנות בשמירת הצאן ובטיפוחו. שנאמר (בראשית לא, לח-מא): "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". בזכות כך, למרות כל הרמאויות של לבן, התעשר יעקב מאד, שנאמר (שם ל, מג): "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד, וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים". לא זו בלבד, אלא שאמרו חכמים (ברא"ר עד, יב), שחייו של יעקב אבינו ניצלו בזכות עבודתו, שכאשר רדף אחריו לבן הארמי כדי להורגו ולבזוז את רכושו, הציל אותו ה' בזכות היותו חרוץ בעבודתו. "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, שנאמר: לוּלֵי אֱלוֹהֵי אָבִי, אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי. ומלאכה הצילה נפשות, שנאמר: אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלוֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".

על פי כל זה אפשר להבין, שהעיסוק ביישובו של עולם הוא הבסיס לקבלת התורה, שמתוך קבלת האחריות לשמירת העולם ולשכלולו, ניתן לקבל את התורה שמדריכה אותנו כיצד לתקן את העולם ולרוממו באופן הנכון. לכן האנושות היתה צריכה לרכוש תחילה את מעלת 'דרך ארץ', כלומר, ללמוד להתמודד עם קשיי הפרנסה ולהתארגן במסגרת חברתית, ומתוך כך יכלו האבות להתקדש ולקבל את ההדרכה האלוהית להקים את עם ישראל שיקבל את התורה. זהו שאמרו חכמים (ויק"ר ט, ג): "עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה", שנאמר (בראשית ג, כד): "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים", "דרך – זו דרך ארץ, ואחר כך עץ החיים – זו תורה".

גדולה מלאכה, שעל ידה ישראל עושים משכן לשכינה. לכן כשאסרה התורה על ישראל לעשות כל מלאכה בשבת, אסרה את שלושים ותשע המלאכות שעל ידן הקימו את המשכן (שבת מט, ב), שהן כל המלאכות שיש בהן יצירה, והן המלאכות שעל ידן האדם מיישב את העולם. ואף שיש חשיבות גדולה למלאכות, ובמיוחד כאשר עושים בהן את המשכן, ציוותה התורה לשבות מהן בשבת, כדי שמתוך השבת תימשך השראה וברכה למלאכת המשכן ולכל מלאכתו של האדם (פנה"ל שבת ט, ב).

בתוך כך למדנו דבר נפלא, שכל המלאכות החשובות שאדם עושה בעולם – הן המלאכות שבהן הקימו את המשכן, וממילא מובן שגם כל המלאכות שאדם עושה ליישובו של העולם נועדו לעשות את העולם כולו משכן לגילוי השכינה, כלומר לגילוי הערכים האלוהיים בעולם. באופן זה האדם דבק בה' וממשיך את רצונו הטוב לעולם. אלא שבמשכן הרעיונות האלוהיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני.

'שולחן לחם הפנים' שהיה בבית המקדש, שעליו היו מעלים בכל שבת שנים עשר לחמים כנגד שבטי ישראל, ביטא את הערך המקודש של כל העבודות שהאדם עוסק בהן כדי לפרנס את משפחתו וליישב את העולם. וכאשר הוא עושה אותן לשם שמיים, כפי הדרכת התורה, הוא ממשיך את קדושת המקדש לעבודתו. וכדרך שאמרו חכמים, שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י ספרא). כך לדוגמה, העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות ומפריש מעשר כספים מרווחיו – ממשיך את קדושת המקדש לבנק ומקריב את קרבנותיו. וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית היטב מִקור, גשם וחום, לעשותו נוח, יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – ממשיכים על ידי עבודתם את קדושת המקדש ועבודת הקרבנות אל הבתים שהם בונים. וכן בכל המלאכות.

כל כך חשובה העבודה ליישובו של עולם, עד שאמרו חכמים (סנהדרין נח, ב): "נכרי ששבת – חייב מיתה, שנאמר (בראשית ח, כב): וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". כי רק לישראל שקיבלו את השבת, והיא עבורם מקור ברכה לששת ימי המעשה, מותר לשבות (ראו פנה"ל שבת כה, א). אבל לנוכרי אסור לקבוע יום לבטלה. אמנם כאשר המטרה היא לנוח כדי לצבור כוח – מותר, כי אף זה צורך העבודה (חת"ס סנהדרין שם).

חובה מהתורה על ההורים ללמד את ילדיהם אומנות שיתפרנסו ממנה (קידושין כט, א; מכילתא). משמעות המצווה ופרטיה יבוארו להלן בהלכה יח.

אמרו חכמים (כתובות נט, ב), שאף אשה עשירה שיש לה שפחות ואינה צריכה לעבוד לצורכי הבית, נכון שתעבוד. כי "הבטלה מביאה לידי שעמום", כלומר ניוון ושיגעון. ואמנם אם תתעסק במשחקים, כגון שחמט או גידול חיות מחמד, לא תגיע לידי 'שיעמום', אבל עדיין ישנו חשש שהבטלה תביא אותה לידי חטא, וכפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל: "שהבטלה מביאה לידי זימה" (כתובות סא, ב). על כן, אם יש ויכוח בין הבעל לאשה, שהאשה רוצה להתבטל מכל מלאכה, והאיש מבקש שתשתתף בעבודות הבית או הפרנסה, חובה על האשה לעבוד. וכן להיפך, אם האיש רוצה שאשתו תתבטל מכל מלאכה ואילו האשה רוצה לעבוד, אסור לבעל להפריע לאשתו לעבוד (שו"ע אה"ע פ, ב-ג).

עוד אמרו חכמים (סנהדרין כד, ב), שהמעבירים את זמנם בבטלה, כגון במשחקי קובייה, פסולים לעדות, "לפי שאין עסוקים ביישובו של עולם" (שו"ע חו"מ לד, טז). וכן כתב הרמב"ם (עדות יא, א): "מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ (עבודה), הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך – חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו".

כמו כן, אף שמצווה מהתורה לקום לכבוד תלמיד חכם מלוא קומתו מעת שייכנס לתוך ד' אמותיו, ולפני רבו המובהק מעת שיראה אותו ועד שיתכסה מעיניו או עד שיגיע למקומו (שו"ע יו"ד רמד, ט), הורו חכמים שהעוסק בעבודתו, וקימתו תגרום לו להתבטל מעט ממלאכתו, אינו חייב לקום. ואם הוא עוסק במלאכת אחרים, גם אם ירצה להחמיר על עצמו ולקום, אינו רשאי (שם ה).

וכן תיקנו חכמים לקרוא בתורה, בימי שני וחמישי שלושה עולים, ובראש חודש וחול המועד ארבעה עולים, והזהירו שלא להוסיף עוד עולים על מה שתיקנו, מפני 'ביטול מלאכה' (מגילה כב, ב; פנה"ל חפצי קודש טו, ב).

כיוצא בזה, כשהפרנסה היתה דחוקה מאוד, הקילו חכמים לפועלים שיקראו חלק מקריאת שמע בתוך מלאכתם, ויקצרו בתפילתם ובברכת המזון, כדי שלא יתבטלו ממלאכתם (ברכות טז, א; שו"ע או"ח סג, ז-ט; קצא, א-ב).

כמו כן, למדנו על חשיבות העבודה ממה שגזרה התורה שהגונב שה ישלם פי ארבעה משוויו, ואילו הגונב שור ישלם פי חמישה, שנאמר (שמות כא, לז): "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ – חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה". וזאת משום שעל ידי השור היו חורשים, והגונבו ביטל את בעליו ממלאכתו. וכדברי רבי מאיר (תוספתא ב"ק ז, ג): "בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם: שור, מפני שביטלו ממלאכתו, משלם חמשה; שה, מפני שאין לו מלאכה, משלם ארבעה" (וכן בב"ק עט, ב). הרי לנו ש"אף על פי שצריך אדם להיזהר מכל דבר שיגיע ממנו נזק לחברו, בביטול מלאכה שלו צריך להיזהר ביותר" (מאירי שם).

עוד אמרו חכמים (ספרי ראה קמ), שציווה ה' את ישראל לחגוג את חג השבועות יום אחד בלבד, כדי שלא לבטלם ממלאכתם, שאז עונת הקציר העמוסה במלאכה. "רבי שמעון אומר: פסח וחג (סוכות) שאין עונות מלאכה, עשה זה שבעה וזה שמונה. עצרת (חג השבועות) שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד. מלמד שחסך הכתוב לישראל", שלא יצטרכו להתבטל ממלאכתם. (וכן למדנו בר"ה כג, א, שהדליקו משואות רק בחודש חסר, כדי שלא לגרום ביטול מלאכה יומיים).

אמרו חכמים (ברכות ח, א): "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", מפני שלגבי הנהנה מיגיעו נאמר (תהלים קכח, ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ", דרשו חכמים (שם): "אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה, וְטוֹב לָךְ לעולם הבא". ואילו לגבי ירא שמיים נאמר (תהלים קיב, א): "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'", אַשְׁרֵי בעולם הזה, אך לא נאמר 'טוֹב לָךְ' לעולם הבא. כלומר, מעלתו של תלמיד חכם שמתפרנס מעבודתו גדולה ממעלתו של תלמיד חכם שאחרים מפרנסים אותו, למרות שזה שמתפרנס מעבודתו לומד פחות שעות ביום (מהרש"א ופני יהושע שם; תשב"ץ א, קמח). וכך נפסק להלכה: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (רמב"ם תלמוד תורה ג, יא; טור ורמ"א יו"ד רמו, כא).

וזאת משום שהמתפרנס מעבודתו נושא באחריות לקיומו, ומגלה בכך את צלם אלוהים שבו. כפי שנאמר לאדם הראשון, שייעודו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (לעיל א), היינו להתפרנס בכוחות עצמו. וכיוון שהוא מבטא בכך את הכשרונות שה' נתן בו, הוא נהנה מיגיע כפיו. ובכך הוא אף דבק במידתו של הקב"ה, שברא את העולם חסר ונתן מקום לאדם להשלימו ולהיות שותף בקיומו. כיוון שכך, כתב המהר"ל (נתיב העושר א): "כי הנהנה מיגיע כפו – אי אפשר שלא יגיע גם כן לאהבת ה'". לעומת זאת, מי שאינו מפרנס את עצמו ונעזר באחרים, נעשה תלוי בזולתו, ומחשבתו טרודה האם יתנו לו וכמה ואיך, וצלם אלוהים שבו נחסר (עפ"י מהר"ל שם).

וכן אמרו חכמים (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עון". כלומר, גם תלמידי חכמים צריכים לשלב עם תורתם דרך ארץ, היינו מלאכה לשם פרנסה. ואם לא יעשו כן, הם עלולים להגיע לידי עוון. מפני שרק היגיעה בתורה ובמלאכה מרחיקה את האדם מן העבירה, כי התורה מתקנת את נשמתו, והמלאכה את גופו, וכך הוא נעשה שלם (מאירי, מהר"י אלאשקר במרכבת המשנה ומהר"ל אבות שם).

ועוד, שאם אינו עוסק במלאכה, הוא עלול להיות מפונק ולהיגרר אחר התאווה. ועוד, שכדי לקבל את מזונותיו, יצטרך להחניף לבעלי ממון ולאהוב מתנות. ועוד, שפעמים יהיה נזקק למזונותיו ויתפתה לשקר ולגנוב ולהמר ולשלוח יד בממונם של אחרים (מאירי, תשב"ץ במגן אבות, ברטנורא אבות שם). וכדברי רבנו יונה (שם): "ולא ינוח ולא ישקוט עד יעבור על כל המצוות האמורות בתורה".^[2]

כיוצא בזה למדנו, שרבי חנינא בן דוסא ואשתו לא רצו לקבל מתנה שלא הגיעה אליהם בזכות עמל כפיהם. ואף שהיתה זו רגל של זהב שניתנה להם בדרך נס מן השמיים, מפני שלמדו בחלומם שמתנה זו פוגמת את מעלתם ומפחיתה משכרם בעולם הבא (תענית כה, א; מהרש"א וחפץ ה' ברכות ח, א).

אמנם תלמידי חכמים שמשמשים כמורים, ר"מים ורבני קהילות, נחשבים כעוסקים במלאכתם, ואין מעלה בכך שיתפרנסו מעבודה אחרת, כאשר היא תהיה על חשבון הוראת התלמידים והקהילה (ראו להלן בסוף הערה 15, ולהלן ו, ג-ד).

גדולי התנאים והאמוראים התפרנסו ממלאכתם, ועשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, וזכו ששתיהן התקיימו בידם (ברכות לה, ב). שעל ידי שלמדו תורה בשקידה והסתפקו במועט, זכו לעזרה משמיים, שלא נפלו עליהם הוצאות גדולות, ובזמן קצר יחסית הצליחו לפרנס את משפחתם. ואמנם החכמים שהתמנו לתפקידי מנהיגות הפסיקו לעסוק במלאכתם, ואם לא היו עשירים מחמת עצמם, הציבור היה מעשיר אותם, כדי שיהיו מכובדים ודבריהם יישמעו (קידושין ע, א). אולם כל זמן שלא התמנו למנהיגים, אף שהיו תלמידי חכמים גדולים ועצומים, עסקו במלאכתם.

וכדרך שאמרו על שמעון בן שטח, שלפני שהתמנה להיות נשיא הסנהדרין עסק בפשתן (ירושלמי ב"מ ב, ה). ואבא חלקיה, שהיה בעל תפילה ומלומד בנסים, היה עובד בחריצות בשדה ומתפרנס בדוחק כשכיר (תענית כג, א). וכן הלל הזקן, לפני שהתמנה להיות נשיא היה חוטב עצים, ומקבל טרפעיק (מטבע) בשכרו, בחציו התפרנס ובחציו שילם לשומר בית המדרש (יומא לה, ב). שמאי הזקן היה בנאי, ועל כן אמת הבניין היתה בידו (שבת לא, א; תשב"ץ א, קמז). וכן אבא יוסף היה בנאי מומחה, ומתוך עבודת הבנייה הבין בתורה בתחומי הבנייה (שמו"ר יג, א). רבי יהושע, שפעמים רבות נפסקה הלכה כמותו, היה יוצר מחטים בעזרת פחמים (ברכות כח, א; ירושלמי ד, א). רבי עקיבא התפרנס בדוחק רב מהבאת עצים מן השדה ומכירתם, ומהם גם היה מדליק אש כדי להתחמם בה וללמוד לאורה בלילות (אבות דרבי נתן ו). רבי מאיר, שאמרו עליו שאין בדורו כמותו, התפרנס מכתיבת סת"ם (עירובין יג, א). רבי יוסי בן חלפתא, שהלכה כמותו כי נימוקו עמו, התפרנס מעיבוד עורות (עירובין מו, ב; יד, ב; שבת מט, א-ב).

וכן האמוראים: רבי ינאי, מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, היה חקלאי ועסק בנטיעת כרמים (ב"ב יד, א). שמואל, מהדור הראשון של אמוראי בבל, שהלכה כמותו בדיני ממונות, היה רופא ובעל שדות, ונהג לבודקם בכל יום (ב"מ פה, א; חולין קה, א). רב הונא, בן הדור השני לאמוראי בבל, לפני שהתמנה להיות ראש הישיבה הגדולה בסורא, התפרנס מהשקיית שדות, וכשהיו באים אליו אנשים כדי שידון אותם בדין תורה, היה אומר להם שיעמידו אדם אחר שישקה את השדה במקומו, כדי שיוכל להתפנות לדון אותם (כתובות קה, א). רב חנינא ורב אושעיא, שעלו מבבל לארץ ישראל ולמדו אצל רבי יוחנן, התפרנסו מעשיית סנדלים (פסחים קיג, ב). עליהם מסופר שבראו בכל ערב שבת עגל ואכלוהו, אבל לא התפרנסו ממעשי ניסים, אלא ממלאכתם (סנהדרין סה, ב; עי' פנה"ל אמונה ומצוותיה כ, 1). רב כהנא התפרנס מעשיית סלים ומכירתם (קידושין מ, א). רב פפא, בן הדור החמישי של האמוראים, היה עובד בשדות, ויש אומרים שהתפרנס מעשיית שֵׁכר (ב"מ קט, א; פסחים קיג, א). רבי אבדימא היה מוכר בשר, ורבי אבהו ייצר בדים, ורבי זירא עסק בכותנה, ורבה מכר אמבטיות (ירושלמי ב"מ ד, ז). היו חכמים שאף נקראו על שם מלאכתם, כדוגמת שמעון הפקולי שעסק בצמר גפן (ברכות כח, ב); רבי יוחנן הסנדלר (אבות ד, יא); נחום הלבלר שהיה סופר (פאה ב, ו); רבי ישבב הסופר שהיה מעשרה הרוגי מלכות (איכ"ר ב, ב). הוסיף הרשב"ץ (מגן אבות א, י), ש"חכמי ישראל הגדולים" בחרו מלאכות קשות, כחפירת שדות וחטיבת עצים, "כדי להכניע את יצרם ולא יבואו לידי הרהור".

בעקבות ריבוי הספרים ותוכני הלימוד, כבר בימי הראשונים, הסכימו רבים, שרבני קהילות ור"מים צריכים לקבל משכורת מהציבור, כדי שיוכלו להתפנות למלאכת הקודש לקיים את התורה בישראל, ללמוד וללמד. אך עוד היו לא מעט רבנים שהצליחו להתפרנס ממלאכתם וללמד תורה. אולם בימי האחרונים כבר כמעט ולא היו רבנים שהיו מסוגלים להתמסר לרבנות והחזקת ישיבה ויחד עם זאת להתפרנס ממלאכתם, ובכך נעשו תפקידי הרבנות וההוראה בישיבות כשאר העבודות, שהעובד בהם צריך לקבל משכורת.^[3]

עד כה למדנו את דעת רוב ככל חכמי ישראל, הסוברים שגם תלמידי חכמים מובהקים, כל עוד הציבור אינו נצרך לכך שיתפנו לגמרי לתורה ולהוראה, צריכים לשלב תורה עם דרך ארץ ולא להתפרנס מהציבור (אבות ב, ב; ראו להלן ו, ד-ה). אולם נראה שרבי שמעון בר יוחאי חולק על כך.

מובא בתלמוד (ברכות לה, ב), שלדעת רבי ישמעאל, תלמידי חכמים צריכים לשלב עבודה עם לימוד התורה. ואף שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", אין הדברים כפשוטם (כמבואר להלן בהלכה יא). שכן למדנו בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יד), שבשכר שמירת מצוות ה', יזכו ישראל ליבול רב בשדותיהם – "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". הרי שגם במצב המתוקן, עובדים בשדה. לפיכך, ההוראה לתלמיד חכם: "הַנְהג בהן מנהג דרך ארץ", כלומר, לשלב עבודה עם הלימוד.

אולם רבי שמעון בר יוחאי טען כנגדו: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?!". כלומר, לדעתו, תלמיד חכם צריך להקדיש את כל שעותיו לתורה בלבד, ומן השמיים יעזרו לו בפרנסתו. שכן "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו סא, ה): וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי עצמם, שנאמר: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח, מח): וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ".

ממשיך התלמוד ומסכם: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידם". מכאן למדנו שהדרך הראויה לכלל תלמידי החכמים – לשלב עבודה עם התורה, ורק ליחידי סגולה מתאים ללכת בדרכו של רבי שמעון בן יוחאי. וכן היה רגיל רבא לומר לתלמידיו: בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי, שבהם עבודת השדה בבבל היתה רבה, וממנה היה אפשר להתפרנס בדוחק כל השנה – אל תבואו ללמוד אצלי, כדי שלא תהיו טרודים בפרנסתכם כל השנה. הרי שההדרכה הראויה לתלמידי החכמים היתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה. אמנם היה עליהם להקפיד שתורתם תהיה עיקר ומלאכתם עראי, ועל ידי כך יזכו שהתורה והמלאכה יתקיימו בידם (ברכות שם).

ולדעת רבים, גם רבי שמעון בר יוחאי מסכים שכלל תלמידי החכמים צריכים לשלב עבודה עם תלמודם, ודבריו נאמרו לצדיקים גמורים ומופלגים בחסידות, שהם צריכים לדעתו להקדיש את כל שעותיהם לתורה, ומן השמיים יסייעו להם בפרנסתם (תוס', ספר חסידים, מהרש"א, גר"א, מקנה, נפש החיים, חת"ס).^[4]

הדרכת התורה לכלל הציבור, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב. שנאמר (שמות כ, ט-י): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". אמרו חכמים: "כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה" בששת ימי המעשה (מכילתא דרשב"י שם). בכך העניקה התורה ערך מקודש לעבודה שעובדים ישראל בששת ימי המעשה.

וכך מתוארים חיי האדם, שעובד מן הבוקר עד הערב, שנאמר (תהלים קד, כב-כג): "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ (וחיות הלילה) יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. (ואז) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ, וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב". וכן למדנו מעבודתו של יעקב אבינו, שהעיד על עצמו שעבד עשרים שנה בשמירת הצאן בחריצות גדולה, בימים החמים ובלילות הקרים. שנאמר: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, לח-מ). וכן נאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים".

ואף הברכה שהבטיח ה' לישראל אם ישמרו את מצוות התורה, באה על ידי עבודה כדרך העולם, שנאמר (ויקרא כו, ג-ה): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". וכן נאמר (דברים יא, יג-טו): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". וכן נאמר (דברים טו, יח): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה", אמרו חכמים (ספרי שם): יכול תבוא הברכה כשהוא בטל? "תלמוד לומר: בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".^[5]

ואל ירע בעיני האדם שהוא צריך לעבוד במשך רוב היום, שכן אמרו חכמים (אבות דרבי נתן יא): "מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה, שכשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". ברית מבטאת את הערך המוחלט והקיומי של המלאכה.

וכן עולה מדברי חכמים (ברכות ד, ב), שדרכו של עולם שאנשים מקדישים את רוב יומם לעבודה ובערב חוזרים לביתם מן השדה. וכן מצינו שהורו חכמים שלא להוסיף על שלושה עולים בקריאת התורה בימי שני וחמישי, משום 'ביטול מלאכה' (מגילה כב, ב; לעיל הלכה ו). ואם לא עובדים כל היום, מה בכך שיוסיפו עוד עלייה?^[6]

שאלו חכמים, כיצד אפשר שישראל יקדישו את רוב יומם למלאכה, כאשר לכאורה מצוות תלמוד תורה מחייבת אותם ללמוד יומם ולילה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", וכן נאמר (תהלים א, ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה"? שתי תשובות השיבו על כך:

האחת, המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת כפשוטו בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים (תנא דבי אליהו רבה פרק א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יֵעשה כולו תורה". עניין זה יבואר בהלכה הבאה.^[7]

השנייה, בששת ימי המעשה המצווה מתקיימת על ידי קביעת עיתים לתורה ביום ובלילה, ובכך הם נחשבים כלומדים כל היום כולו. וכפי שלמדו חכמים (מנחות צט, ב) מדברי רבי יוסי, "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". קביעת העיתים לתורה ביום חול תבואר להלן בהלכות יג-טו.

כאמור, על פי הדרכת התורה, עיקר לימוד התורה לכלל הציבור הוא בשבתות ובחגים, שבהם אסור לעשות מלאכה, ועיקר היום צריך להיות מוקדש לתורה. וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". וכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכָּנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ).

שני יסודות לכך: האחד, מצוות תלמוד תורה מחייבת ללמוד הרבה תורה בכל יום, אלא שבימות החול, כיוון שאדם צריך לעסוק בפרנסתו וביישובו של עולם, הוא מסתפק בקביעת עיתים לתורה ביום ובלילה (רמב"ם ת"ת א, ח; ג, יג). אבל בשבתות ובחגים, שאסרה התורה לעשות מלאכה כדי שיוכלו לעסוק בתורה, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלוא תוקפה.

היסוד השני, השבתות והחגים הם ימים קדושים שניתנו לישראל כדי שיתעלו בהם במעלות התורה, ויאירו על ידם את ימות החול. השבת נועדה להאיר ולרומם בכל שבוע את ששת ימי החול, וכל אחד מהחגים נועד להאיר את אורו המיוחד על כל השנה. לפיכך, תיקנו לקרוא בתורה בכל שבת בפרשת שבוע ובכל חג בעניינו של חג. וכן תיקנו לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א; שעה"צ תכט, ה). וכפי שאמר הקב"ה למשה רבנו: עשֵׂה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים בעניינו של יום, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וחג, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בנַי (ילקוט שמעוני ויקהל תח). וכך נהגו חכמי ישראל במשך כל הדורות, לדרוש בפני הציבור בהלכה ובאגדה. הדרשה העיקרית התקיימה ביום ונקראה 'פִרקא', והקפידו שהכל יבואו לשומעה (פנה"ל שבת ה, ד, ובהרחבות שם). גם בלילי שבתות וחגים היו דורשים, וכפי הנראה בעיקר בדברי אגדה (מרדכי פסחים תריא), וגם נשים שמעו את הדרשה (ירושלמי סוטה א, ד).

אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת והחג – חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש, וחציו לעונג שבת בחיק המשפחה באכילה, שתייה ושינה (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). כשמפחיתים שבע שעות שאדם צריך לישון בלילה, נותרות כשמונה עשרה שעות, שאת חציין, היינו תשע שעות, צריך להקדיש לה' בלימוד תורה. אמנם כיוון שגם בתפילה יש חלקים של תורה, ניתן לחשב שלוש שעות מתוך התשע לתפילה, ושש שעות צריך להקדיש ללימוד תורה (פנה"ל שבת ה, א; פנה"ל מועדים א, ה-ו; י, ו).

אמרו חכמים (שבת לא, א): "בשעה שמכניסים אדם לדין", שואלים אותו שש שאלות. הראשונה, קשורה למלאכתו: "נשאת ונתת באמונה"? כלומר, האם נהגת בישרות בעבודתך ובעסקיך? השנייה: "קבעת עתים לתורה"? שכן, כלל הציבור מקדישים את רוב יומם לעבודה, ולכן השאלה היא, האם קבעת עיתים לתורה. 'עיתים' לשון רבים, כי צריך לקבוע עת ביום ועת בלילה (מהרש"א).^[8]

כמה הוא שיעור הלימוד בכל עת? אמרו חכמים במכילתא (דרשב"י שמות טז, ד): "רבי יהושע אומר: שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועשה מלאכה כל היום – מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כולה". ומדברי רבי יוסי למדו (מנחות צט, ב), שצריך ללמוד לכל הפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".

לא ברור כמה הוא שיעור שתי הלכות שבו ניתן לקיים את הקביעות לדעת ר' יהושע, אולם נראה שמדובר בלימוד משמעותי, שעל ידו גם אדם שעובד כל היום יכול להתקדם מעט בכל יום בלימוד התורה ובידיעתה. אולי אפשר לומר שלרבי יהושע כל 'עת' הוא זמן של כחמש עד עשר דקות, שבו אפשר ללמוד שתי הלכות, ולרבי יוסי הוא כחצי שעה, שניתן ללמוד בו פרק.

ולדעת רבי שמעון בן יוחי (שם): "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית" – קיים את מצוות 'לֹא יָמוּשׁ' (וכן בתיקוני זוהר כא, ס, א). אלא שהוסיפו חכמים ואמרו ש"דבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ", שמא יסמכו על דעתו של רבי שמעון בן יוחי ויתרשלו מלקבוע עיתים ללימוד התורה. "ורבא אמר: מצווה לאומרו בפני עמי הארץ", כדי שיֵדע כל מי שקורא קריאת שמע שגם לו יש חלק בתורה יחד עם כל ישראל, ויֵדע עד כמה גדולה מעלת קריאת שמע שחרית וערבית, שכבר באמירתה זכה לקיים את מצוות תלמוד תורה באופן בסיסי.

וכן נפסק להלכה, וכפי שכתב בשולחן ערוך (יו"ד רמו, א): "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". הוסיף הרמ"א: "ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית", קיים את המצווה.^[9]

אמרו חכמים שצריך ללמוד בכל יום: מקרא, משנה – היינו הלכה, ותלמוד – היינו יסודות ההלכות וסברותיהן (קידושין ל, א; רמב"ם תלמוד תורה א, יב; שו"ע יו"ד רמו, ד). עוד הורו להקדים את ההלכות שנוגעות למעשה ורק לאחר מכן ללמוד את ההלכות הפחות מעשיות (שועה"ר ת"ת ג, ד; מ"ב או"ח קנה, ט). כמו כן, צריך שסדר הלימוד יכלול חזרות על יסודות התורה, בתנ"ך, בהלכה ובתלמוד, תוך מגמה להרחיב ולהעמיק בהם.

במסגרת הלימוד הקבוע בימות החול או בשבתות, צריך ללמוד את פרשת השבוע (פנה"ל שבת ה, ט-י), וכן צריך לקבוע זמן להמשך העמקה בלימוד האמונה והמוסר (שועה"ר יו"ד ת"ת ב, ט; קצשו"ע כז, ג).

רבים מישראל אוהבים ללמוד גמרא יותר מכל, מפני שכל התורה כלולה בה, ולימודה מעורר את המחשבה העיונית. אכן, יש אומרים, שבלימוד התלמוד הבבלי יוצאים ידי חובת שלושת החלקים: מקרא, משנה-הלכה ותלמוד, שכן שלושתם נמצאים בו (ר"ת, רמ"א יו"ד רמו, ד). אולם זה היה נכון כאשר למדו גמרא 'אליבא דהלכתא', אבל במשך הזמן, אחר שנכתבו פירושי הראשונים והאחרונים ופסקיהם, כבר לא ניתן להסיק מהתלמוד את פסקי ההלכה וסברותיה. ועל כן הורו הפוסקים, שעדיף יותר למי שקובע שעות אחדות ביום ללימוד תורה, ללמוד בספרים שמבארים את ההלכה מהגמרא עד המעשה, ולא להסתפק בלימוד תלמוד עם רש"י ותוספות, שממנו לא מגיעים להלכה (דרישה רמו, ב; ט"ז ב; ש"ך ה). אמנם מי שליבו נמשך אל לימוד הגמרא והתוספות, ופחות ללימוד ההלכה בסברותיה, עדיף שילמד גמרא ותוספות מאשר יתבטל (ערוה"ש יו"ד רמו, יז). וכפי שאמרו חכמים (ע"ז יט, א): "אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ".^[10]

העיתים לתורה צריכות להיות קבועות, שאם לא כן, יש חשש שהאדם יימשך אחר מלאכתו וענייניו וישכח ללמוד (רש"י שבת לא, א). וכן נפסק להלכה (טור ושו"ע או"ח קנה, א), לגבי העת בבוקר: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה". אמנם מי שצריך למהר למלאכתו אחר התפילה, יקבע את זמן הלימוד לפני התפילה או בשעה אחרת ביום (עי' שועה"ר שם).

בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, בין בתחילת לימודו כדי ללמוד את יסודות התורה כפי הנצרך להדרכת חייו, ובין בהמשך החיים בעיתים שקבע לתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה. ועל כך אמרו חכמים (חגיגה יב, ב): "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה – מאכילין אותו גחלי רתמים".^[11]

אמרו חכמים (ברכות נג, א), שמפני ביטול תורה אין אומרים לאדם שמתעטש באמצע הלימוד 'אסותא' או 'לבריאות'. אמנם יש אומרים שהואיל וכיום אין מדקדקים בביטול תורה של מילים אחדות, נכון לומר 'לבריאות' (פרישה רמו, לו; ש"ך טז). ויש אומרים שגם כיום יש להקפיד שלא לומר 'לבריאות' באמצע הלימוד (ט"ז ו; שועה"ר ת"ת ד, יא). ונראה שכאשר חבורה לומדת יחד, לכל הדעות אין לומר 'לבריאות'. וכן אדם שצריך לברך על מאכל או 'אשר יצר', לא יברך בקול רם, כדי שלא לבטלם מתורתם בעת שיענו לו אמן (פתח עינים ברכות שם; שבט הלוי ט, מג).

ואף ההולך בדרך וקבע עצמו ללמוד תורה, לא יפסיק באמצע לימודו, וכפי שאמרו חכמים (אבות ג, ז): "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".^[12]

בנוסף למצווה לדעת את יסודות התורה, שאותה צריך לקיים בשנות הנעורים, ובנוסף למצווה המוטלת על כל אדם שעובד לפרנסתו לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה – מצווה שאדם שיש לו זמן פנוי יעסוק בו בתורה ולא יאבד אותו לבטלה. זהו שאמרו חכמים (ברכות ה, א): "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערים ועוכרים אותו". שתי גישות ישנן במידת החובה שלא לבטל תורה בשעות הפנאי.

הנוטים לחומרה סוברים, שככלל יהודי צריך להפנות את כל זמנו לעבודה או למעשים טובים או ללימוד תורה. וכל זמן פנוי שהוא מבטל מלימוד תורה – הוא עובר באיסור של ביטול תורה. וזהו שאמרו חכמים (יומא יט, ב): "השׂח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז): וְדִבַּרְתָּ בָּם – בָּם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים". וזאת משום שמצוות תלמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". לפיכך, או שילמד תורה או שיקיים את מצוותיה או את ערכיה על ידי עבודה ביישובו של עולם או בלימוד ועיסוק בדברים שמרחיבים את הדעת, וכפי שנלמד בהמשך (ד, ד), שאין בלימוד מדעים איסור ביטול תורה. אמנם, גם הנוטים לחומרה מסכימים שאדם נצרך לעיתים להינפש על ידי מנוחה או טיול או קריאה בדברי חול או שמיעת מוזיקה וכדומה, כדי לאגור כוח להמשך הלימוד או העבודה (שמונה פרקים לרמב"ם ה). אלא שצריך לעשות זאת במידה הנדרשת ולא יותר.

הנוטים לקולא סוברים, שחובת מצוות תלמוד תורה היא לדעת את יסודות התורה כפי הנצרך לחיות על פי הדרכת התורה. לשם כך צריכים להקדיש זמן רב ללימוד בגיל הנעורים, ולקבוע עיתים לתורה כפי הדרכת חכמים במשך כל החיים, כדי לחזור על הלימוד וכדי להמשיך להתגדל בתורה לפי מידת התפתחותו של האדם (לעיל הלכות יב-יד, ופרק ב, ג). מעבר לכך, מצווה גדולה מאד להרבות בלימוד התורה, אבל אין חובה, ובלבד שלא יעשה דברים שאינם ראויים. ומה שאמרו חכמים (יומא יט, ב): "השח שיחת חולין – עובר בעשה… וְדִבַּרְתָּ בָּם – ולא בדברים אחרים". הכוונה ולא 'בדברים אחרים' שהם "דברי גנאי וקלות ראש" (רבנו פרץ, מ"א קנו, ב; מ"ב ד). וכן הזהירו חכמים מליצנות אסורה (ע"ז יח, ב).^[13]

העוסק בעבודתו כדי להתפרנס בכבוד ואף כדי להתעשר, גם לנוטים לחומרה (בסעיף הקודם) אינו נחשב כעובר באיסור ביטול תורה. אמנם אם יוכל להרבות בלימוד תורה, עדיף יותר שיסתפק בעבודה כדי צורכו, כדי שירבה בלימוד התורה. 'כדי צורכו' הכוונה כדרך אנשים רגילים, שאם יעבוד פחות מכך, יש חשש שלא ימלא את חובתו לאשתו כפי שהתחייב בכתובה, ויש חשש שילדיו ימאסו בדרך התורה. אבל אם ירצה לעבוד יותר מכדי צורכו, אין בידו איסור (עי' טור ושו"ע רמג, ב; ש"ך ו; לעיל הלכות י; יג). ויש אומרים, שאמנם אם הוא עובד מעבר לכדי צורכו אינו עובר באיסור ביטול תורה, אבל הוא מבטל את המצווה להרבות בלימוד התורה ככל האפשר, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (ברכ"י יו"ד רמו, א). ואם יפריש חומש מרווחיו לצורך פרנסת עניים או תלמידי חכמים, וגם מצד אופיו אינו מתאים להיות תלמיד חכם, לכתחילה יוכל להרבות בעבודה. ואם ירצה לתרום יותר מחומש, גם אם מצד אופיו הוא מתאים להיות תלמיד חכם, יוכל לכתחילה להרבות בעבודה כדי להתעשר (עי' שועה"ר הל' ת"ת ג, ד).

אמנם כל זה בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל, מי שעוסק ביישובו של עולם, מקיים מצוות יישוב הארץ. וכפי שאמרו חכמים (ויק"ר קדושים כה), שהדריך ה' את ישראל ללכת בדרכיו, ולכן "אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ ישראל – לא תתעסקו אלא במטע תחילה". ולכן בארץ לכל הדעות הרוצה להרבות בעבודה מעבר לכדי צורכו אינו מבטל בכך מצווה, הואיל והוא מקיים בעבודתו את מצוות יישוב הארץ. וכפי שכתב ה'חתם סופר' (סוכה לו, א): "שהעבודה בקרקע גופה – מצווה, משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ'. ובועז 'זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה' משום מצווה. וכאִלו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה". וכן בכל שאר העבודות שמסייעות ליישוב הארץ (תורת משה דברים כ, ה). וכן כתב רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה דברים לב, מז), שעל ידי העיסוק בחרישה ובקצירה בארץ ישראל, "תאריכו ימים על האדמה אשר אתם באים שמה לרשתה. אבל לעסוק במסחרים ובחרישה בארצות רחוקות – זה אסור לבטל עבור מותרות ותענוגות בני אדם". וכן כתב מרן הרב קוק (אורות התחיה כז), שההסתייגות מעבודה ליישובו של עולם היתה בזמן החורבן, "אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה", העיסוק ביישובו של עולם ובפיתוח הכלכלה נעשה חלק מהמצווה הכללית של יישוב הארץ, וממילא "הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו – יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים". וכן כתב (שם טז): "כל מה שמתווספות מלאכות ועבודות גשמיות בארץ ישראל, תצא על ידי ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה המאררה", שנעשתה האדמה ארורה בעקבות חטא אדם הראשון.^[14]

אמרו חכמים במשנה (קידושין כט, א), שחובה על האב ללמד את בנו אומנות. כלומר מקצוע. הוסיף רבי יהודה, שכל שאינו מלמדו אומנות, "כאילו מלמדו ליסטות", שהואיל ואין לו מקצוע, כשירעב "ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות" (רש"י שם).

החובה ללמד את הילדים אומנות היא מהתורה, וכלשון חכמים: "מכאן אמרו: מן התורה חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה" (מכילתא דר' ישמעאל בא, מסכתא דפסחא יח).

עוד אמרו חכמים (ילק"ש שלח תשמה), שכל הדברים שחייב האב בבנו, קִיֵים ה' בישראל: ה' פדאם ממצרים, ה' לימדם תורה בסיני. וכן לגבי אומנות, ציווה אותם לנחול את הארץ וליישבה, שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל".

בתלמוד הירושלמי (פאה א, א), סמכו חכמים את החובה ללמד את הילדים אומנות על הפסוק (דברים ל, יט): "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים", 'חיים' זו היכולת להתפרנס ולהתקיים. ובתלמוד הבבלי (קידושין ל, ב), סמכו זאת על הפסוק (קהלת ט, ט): "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", בשני פירושיו. אם הכוונה 'אִשָּׁה' כפשוטו, אזי "כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות", שעל ידי המקצוע שילמד, יוכל לפרנס את אשתו ומשפחתו. ואם הכוונה במילה 'אשה' לרמוז לתורה, אזי "כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות", שכן בלא מקצוע שממנו יתפרנס, לא יוכל לחיות וללמוד תורה. וכן דרשו חכמים (ב"מ ל, ב) על הפסוק (שמות יח, כ): "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" – "זה בית חייהם", היינו "ללמד להם אומנות להתפרנס בו" (רש"י).

כיוון שזו מצווה, התירו חכמים לדבר על כך בשבת, שאם הזדמן לאב לפגוש בשבת אדם שיכול ללמד את בנו או בתו מקצוע, יוכל לסכם איתו בשבת על תנאי עבודתו והתשלום עבור כך. וכן אם הזדמן למנהל בית ספר לפגוש בשבת מורה שיוכל ללמד את התלמידים מקצוע שיסייע להם בפרנסתם, כדוגמת מתמטיקה או אנגלית, מותר לו לסכם עם המורה בשבת על עבודתו ומשכורתו, כדרך שמותר לסכם עם מורה לתורה (שבת קנ, א; שו"ע או"ח שו, ו).

ואין לסמוך על כך שהבן ימצא מי שיפרנס אותו ולהתרשל מללמדו אומנות, כי אין לסמוך על הנס שימצא מי שיתנדב לסייע לו בפרנסתו, וכפי שאמרו חכמים (אבות ב, ב): "כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עָוֹן" (מהרש"א קידושין ל, ב). אמנם כאשר הבן מתאים להיות מורה, יוכל אביו ללמדו תורה כדי שיתפרנס מהוראה, שכן מקצוע ההוראה הוא מקצוע חשוב ומקודש מאין כמותו. וכפי שאמר רבי נהוראי (קידושין פב, א): "מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה" (עיון יעקב שם).^[15]