פרק א - תלמוד תורה

אמרו חכמים, ששקולה מצוות תלמוד תורה כנגד כל שאר המצוות, ושכרה שקול כנגד שכרן של כל המצוות (פאה א, א, ובירושלמי שם; בבלי מו"ק ט, ב). שתי סיבות לכך:

ראשית, בלא לימוד התורה לא ניתן לדעת כיצד לקיים את מצוות התורה ולחיות על פי ערכיה. על כן המצווה הבסיסית ביותר היא תלמוד תורה (רמב"ם פהמ"ש פאה א, א). זהו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

שנית, מצוות תלמוד תורה היא המצווה הנעלה ביותר, מפני שהיא מתקיימת בחלק הגבוה שבאדם – בשכל. שכל המצוות המעשיות מתקיימות על ידי הגוף, וכל המצוות שמתקיימות ברגש, מתקיימות על ידי הלב, והגוף והלב מוגבלים במסגרות העולם הזה. ואילו מצוות תלמוד תורה נעשית על ידי המחשבה, שהיא קשורה לעולם הנצח הרוחני שמעבר לגבולות עולם הזה (מהר"ל נתיב התורה א). כהמשך לכך, מכיוון שמצוות תלמוד תורה מתקיימת בחלק העליון שבאדם, על ידה האדם זוכה לתקן את נשמתו, מחשבתו ורעיונותיו, שמהם מושפעים כל רגשותיו ומעשיו (ראו להלן הלכה ח).

לפי שני היסודות הללו, אפשר להבין את שני חלקי מצוות תלמוד תורה (להלן ב, א). הראשון, לשם ידיעת התורה, כדי לחיות על פי הדרכתה. השני, לשם הרחבה והעמקה אין-סופית, ולכן גם מי שכבר זכה לדעת את יסודות התורה, מצווה שימשיך להתעמק בתורה, ועל ידי כך ימשיך אליו את אורה וברכתה עד אין קץ.

לרוב חשיבותה של מצוות תלמוד תורה, האדם נידון עליה תחילה, וכפי שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): "אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה". אמנם בסדר השאלות ששואלים את האדם ביום הדין, זו השאלה השנייה מתוך שש השאלות, וכפי שאמרו חכמים (שבת לא, א): "בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: א) נשאת ונתת באמונה (היית ישר בעסקיך)? ב) קבעת עתים לתורה? ג) עסקת בפריה ורביה? ד) צפית לישועה? ה) פלפלת בחכמה? ו) הבנת דבר מתוך דבר?". אולם לגבי הוצאת הדין לפועל, תחילה דנים את האדם על התרשלות מקביעת העיתים לתורה (תוס' קידושין שם). עוד למדנו על חשיבות המצווה מכך ששלוש מתוך שש השאלות עוסקות בלימוד התורה, שכן גם השאלה החמישית והשישית הן על האיכות של לימוד התורה (ב, ה, ו).^[1]

אמרו חכמים (ברא"ר א, א), שבסדר הבריאה – התורה קדמה לעולם, ורק לאחר שברא הקב"ה את התורה, הכוללת בתוכה את כל האידיאלים והערכים שבעולם, "היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם". כדרך מלך שרוצה לבנות ארמון, שמכין תחילה תוכנית לבנייתו, כך ברא ה' תחילה את התורה, ועל פיה ברא את העולם. שנאמר (משלי ח, ל): "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן", לשון אומנות, שהתורה היתה כלי אומנותו של ה', ועל ידה ברא את העולם. אָמוֹן גם לשון חינוך, כדרך אומֶנֶת שמגדלת את הילד, כך על ידי התורה ה' גידל את העולם (ברא"ר א, א).

וכפי שאמרו חכמים (זוהר תרומה קסא, א, בתרגום): "אשרי המשתדלים לעסוק בתורה. לפי שכאשר ברא הקב"ה את העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם, ובתורה נברא העולם… מפני שכל הדברים והמעשים של העולמות כולם הם בתורה… שכתוב בתורה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם, הסתכל במילה זו וברא את השמים. בתורה כתוב, וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים: 'יְהִי אוֹר', הסתכל במילה זו וברא את האור. וכן בכל מילה ומילה שכתובה בתורה, הסתכל הקב"ה ועשה דבר ההוא…".

הוסיף וביאר רבי חיים מוולוז'ין ב'נפש החיים' (ד, י): "התורה הקדושה היא דיבורו יתברך, ובמאמר פיו יתברך, במעשי בראשית, נבראו העולמות כולם". "כי שורשה העליון של התורה הקדושה הוא בעליון שבהעולמות, הנקראים 'עולמות האין סוף'… ולכן בה נאצלו ונבראו כל העולמות, עליונים ותחתונים… נמצא שהתורה היא החיוּת והאור והשורש של כל העולמות".

כתוספת העמקה אמרו חכמים (זוהר ח"ב קכד, א): "התורה כולה היא שמו של הקב"ה, ומי שעוסק בה – כאילו עוסק בשם הקדוש. משום שהתורה כולה היא שם קדוש אחד, שם עליון, שם שכולל את כל השמות, ומי שגורע אות אחת ממנה – כאילו פגם בשם הקדוש" (וכ"כ רמב"ן בהקדמה לבראשית). כלומר, הקב"ה מתגלה על ידי שמותיו, ועל ידי שמותיו הוא ממשיך חיים לכל הנבראים. שורשה של התורה בגובהי מרומים, ושם היא מתפרשת כשמות של הקב"ה; וכשהיא יורדת להתגלות בעולם הרוח – היא מתפרשת כתוכנית לבריאת העולם; ובעולמנו היא מתפרשת לפי המתאים לנו, כדי להדריכנו לדבוק בה' וללכת בדרכיו.

ביאר ב'נפש החיים' (ד, יא), שהגילוי האלוהי (הקב"ה), התורה וישראל הם עניין אחד, "שכל אחד מישראל – שורש נשמתו העליונה מדובק ונאחז באות אחת מהתורה, והיו לאחדים ממש". לכן אמרו חכמים: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", ואין זה סותר את מה שאמרו שהתורה קדמה לכל דבר, "כי הכל אחד בשורשן". וכפי שדרשו חכמים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים" – "בשביל התורה שנקראת רֵאשִׁית, שנאמר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. ובשביל ישראל שנקראו רֵאשִׁית, שנאמר (ירמיהו ב, ג): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ברא"ר א, ד; ויק"ר לו, ד; רש"י בראשית א, א).

כלומר, ישראל מבטאים את הרצון העליון של הבורא לברוא עולם ולהשפיע לו טובה וברכה, שכן כל חפצה של כנסת ישראל להשפיע טוב לעולם (אורות ישראל א, ד). כהמשך לכך ברא ה' את התורה, שהיא התוכנית של בריאת העולם, ובה מבוארת הדרך שעל ידה ישראל יתקנו את העולם. נמצא אם כן, שעל ידי לימוד התורה אנו מתקשרים אל שורשו הרוחני של העולם, ומבינים את תפקידם של ישראל, ואת הדרך שעל ידה יוכלו להתקשר אל ה' ולהמשיך אורה וברכה לעולם, כדי שיתעלה בלא גבול.

כיוצא בזה שאל התנא את אליהו הנביא (תדא"ר טו): "שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבם אהבה גדולה – תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם?". השיב אליהו: "דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קדומה לכל, אבל הייתי אומר: ישראל קודמים". שכן "אם אין ישראל – אין תורה" (כוזרי ב, נו; אלשיך ואור החיים ויקרא כו, מד; שיחות הרצי"ה בא א, 6).

כיוון שתכלית בריאת העולם היא כדי שתתגלה בו התורה על ידי ישראל, נמצא שקיום העולם היה מותנה בקבלת ישראל את התורה. וכפי שאמרו חכמים (שבת פח, א), שמראשית הבריאה היתה הארץ יראה שמא לא יקבלו ישראל את התורה, "שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

כהמשך לכך אמרו חכמים (זוהר תרומה קסא, א), שכל אדם מישראל שעוסק בתורה – מקיים את העולם: "כיוון שנברא העולם, כל דבר לא היה מתקיים עד שעלה ברצונו לברוא את האדם שיהיה עוסק בתורה, ובשבילו יתקיים העולם. ועתה, כל מי שמסתכל בתורה ומשתדל לעסוק בה, כביכול הוא מקיים את כל העולם. שכשם שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, כך אדם שמסתכל בתורה מקיים את העולם. נמצא שהמעשה של בריאת העולם והקיום של העולם הוא התורה, שעל ידה נמשך השפע לקיום העולם. לפיכך, אשרי אדם שעוסק בתורה, כי הוא מקיים את העולם" (וכן בזוהר בראשית מז, א; ויקרא יא, ב).

הוסיף על פי זה ב'נפש החיים' (ד, יא): "והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו, מקצה עד קצהו, פנוי חס ושלום אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כְּרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו חס ושלום. וכן שִפעת עולם או מיעוטו חס ושלום, הכל רק כפי עניין ורוב עסקנו בה". ועל כן נקראו תלמידי חכמים 'עמודים', שנאמר (משלי ט, א): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" – אלו תלמידי חכמים שמעמידים את העולם. "אמר הקדוש ברוך הוא: אם זכה אדם ולמד תורה וחכמה – חשוב לפנַי כאילו העמיד כל העולם כולו" (מדרש משלי ט, א). וכפי שנאמר (ירמיהו לג, כה): "כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה – חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (עי' נפש החיים ד, כה-כו).

כיוון שהתורה מבטאת את התוכנית האלוהית העליונה, אין אפשרות שתבוא לידי ביטוי מלא בסוג אחד של לימוד. לכן תחילת הופעתה בשני פנים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב מבטאת את ההארה האלוהית השמימית שמעל האדם, והתורה שבעל פה מבטאת את ההארה האלוהית שמתגלה על ידי חכמי ישראל, שנדרשים לפרש את התורה שבכתב תוך מתן תשובות והדרכות לשאלות שעולות מהחיים עלי אדמות. תחילתה של תורה שבעל פה במסורת הפירוש שקיבל משה מסיני, והמשכה בפירושם של חכמי ישראל לדורותיהם. שנאמר (דברים ט, י): "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹוהִים, וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל". דרשו חכמים (ירושלמי פאה ב, ד): "כְּכָל הַדְּבָרִים" – "מקרא, משנה, תלמוד ואגדה". כלומר, כל המשמעויות היוצאות מהמקרא: משנה היא ההלכה, תלמוד הוא העיון בשורשי ההלכה ובסברותיה, אגדה היא פירוש המשמעויות האמוניות והמוסריות של התורה. וכן נאמר (תהלים סב, יב): "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי". וכן נאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם ה', וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע". דרשו חכמים: "מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות" (שבת פח, ב). "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א).

גם הדעות שלא נפסקו להלכה, מבטאות צד אמיתי בתורה, הואיל וכל דעה נסמכת על התורה עצמה. וכפי שאמרו חכמים (עירובין יג, ב) על מחלוקת בית שמאי ובית הלל: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים, והלכה כבית הלל". וכן דרשו חכמים (חגיגה ג, ב), על הפסוק (קהלת יב, יא): "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד". "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת – אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה; הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה (שאיני יודע מי מייצג את התורה)? תלמוד לומר: כולם נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד – אל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלוֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שכל הדעות שורשן מסיני). אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרים ואת דברי מתירים, את דברי פוסלים ואת דברי מכשירים" (ראו מסכת סופרים טז, ה).

לכאורה ריבוי הדעות שבתורה גורם לפירוד, אולם באמת הוא מביא לשלום, שכן ישנן בתורה ובעולם פנים שונות, וממילא דעות שונות, וכאשר אין נותנים מקום לאחת הדעות – מתפתחת ממנה מחלוקת. אולם כאשר במסגרת לימוד התורה מתבררת האמת שבכל דעה, והלומד רואה איך הדעות השונות מבררות ומעשירות זו את זו, נעשה שלום אמיתי בעולם. וכדברי חכמים (ברכות סד, א): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בוניך". אלו תלמידי חכמים, שבונים את ישראל והעולם. וזהו שנאמר (תהלים קיט, קסה): "שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ, וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל" (עין איה ברכות ט, שסא).

וכן אמרו חכמים (סנהדרין צט, ב): "כל העוסק בתורה לשמה – משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה… ואף מגן על כל העולם כולו, שנאמר: וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ. ואף מקרב את הגאולה, שנאמר: וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה".^[2]

אמרו חכמים (ירושלמי פאה ב, ד): "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני". כלומר, כל חידושי התורה האמיתיים המתחדשים לאורך הדורות הם המשך ישיר של הגילוי האלוהי בסיני. וזהו שנאמר (קהלת א, י): "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר: רְאֵה, זֶה חָדָשׁ הוּא! משיבו חברו ואומר לו: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (וכן בשמו"ר י, א). וכך מוכרח שיהיה, שהואיל ומקורה של התורה באור אין-סוף, אין גבול לחידושים היוצאים ממנה על ידי תלמודה, וכדברי חכמים (חגיגה ג, א): "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש".

נמצא אם כן, שלימוד תורה בהבנה נכונה לשם שמיים מקיים את העולם, וחידושי תורה, שנולדים מתוך התעמקות בה או מתוך שאלות שעולות מהחיים בארץ, מפתחים ומקדמים את העולם (נפש החיים ד, יב; יסוד ושורש העבודה ו, ו). וכפי שאמרו חכמים (הקדמת זוהר ד, ב): "כמה יש לו לאדם לעמול בתורה יום ולילה, מפני שהקב"ה מקשיב לקולם של העוסקים בתורה, ובכל מילה שמתחדשת בתורה על ידי אותו העוסק בתורה – עושה רקיע אחד… והוא קורא אותן 'השמים החדשים'… וכל שאר דברי תורה המתחדשים עומדים לפני הקב"ה, ועולים ונעשים ארצות החיים… ונעשה הכל ארץ חדשה… ועל זה כתוב (ישעיהו סו, כב): כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' – עשיתי לא נאמר אלא עֹשֶׂה, שעושה תמיד, אלו החידושים והסודות של התורה. ועל זה כתוב (ישעיהו נא, טז): וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן: עַמִּי אָתָּה… אל תקרי עַמִּי אלא עימי, להיות שותף עימי: מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי… אף אתה כן" (וכן בזוהר ויחי רמג, א; שלח קעג, א).

אמנם רק לחידושים שמכוונים לאמיתתה של תורה יש ערך, שהם החידושים שתלמיד ותיק יכול לומר בפני רבו. אבל חידושים שאינם מכוונים לאמת, שנקראים לעיתים 'פלפולים', משבשים את הלימוד הישר ומחשיכים את אור התורה (מהר"ל, של"ה ועוד. ראו להלן ב, 6).^[3]

אמרו חכמים (מו"ק ט, ב), שכאשר מזדמנת לאדם שלומד תורה מצווה שאינה מוטלת דווקא עליו, וישנם אחרים שיכולים לקיימה, מוטב שימשיך לעסוק בתורה ואחרים יקיימו את המצווה. אבל כאשר ישנה לפניו מצווה שמוטלת עליו באופן אישי, כהנחת תפילין או הקמת סוכה או עזרה להוריו, עליו להפסיק מלימודו כדי לקיים את המצווה. כמו כן, כאשר ישנה לפניו מצווה התנדבותית שאין אחרים שיכולים לקיימה, כגון שישנו אדם שנזקק לעזרה, והוא מסוגל לעזור לו יותר מחבריו, או כאשר יש הלוויה ואין מספיק אנשים שמשתתפים בה, יפסיק מלימודו ויקיים את המצווה (רמב"ם ת"ת ג, ד; שו"ע יו"ד רמו, יח; שועה"ר ד, ג).

מעבר להדרכה זו, התעוררה שאלה עקרונית: מה גדול יותר – התלמוד או המעשה? האם לימוד התורה, מפני מעלתה של התורה, שהיא עליונה על הכל, או שמא הגשמת ערכי התורה על ידי קיום המצוות בעולם המעשה? אמרו חכמים (קידושין מ, ב): "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". לכאורה קשה, שהשאלה נותרה במקומה, שכן אם התלמוד גדול מפני שהוא מביא לידי מעשה, הרי שהמעשה גדול יותר, ואם כן, למה אמרו 'תלמוד גדול'? רבים סוברים שאכן מסקנת חכמים היא שהמעשה גדול כי הוא התכלית, אלא שמוכרחים להקדים את הלימוד, כי ללא הלימוד לא ניתן לקיים את המעשה כהלכה (רש"י ושל"ה). מנגד, יש סוברים שהמסקנה היא שהלימוד גדול, והראיה לגדולתו, שבנוסף לעצם גדולתו – הוא המביא לידי מעשה (ר"ת ומהר"ל).

כלומר, הכל מסכימים שמי שעדיין לא למד את יסודות התורה, צריך להקדים את הלימוד. והכל מסכימים שמעלת הלימוד שהוא מביא לידי מעשה המצוות. אלא שנחלקו מבחינה עקרונית מה גדול יותר עבור האדם, להתקשר על ידי הלימוד לעולם הרוח העליון או להגשים בפועל את דברי התורה. למעשה, המחלוקת נוגעת לאדם שזכה ללמוד את הנצרך כדי לקיים את התורה ויש לו זמן פנוי, מעבר לזמן הנדרש לקביעת עיתים לתורה, האם עדיף שיקדיש אותו לתורה או למצוות ומעשים טובים. ונראה שהכל יסכימו, שאם ליבו נוטה יותר ללימוד נכון שירבה בלימוד, ואם ליבו נוטה יותר למעשה – יבחר במעשה. השאלה היא מהי הבחירה המועדפת לאדם שאין לו נטייה^[4] (ראו להלן ג, א-ו, על מעלת העבודה והעיסוק ביישובו של עולם).

כל הדיון מה גדול יותר – הלימוד או המעשה, נוגע למי שלומד לעצמו, אבל לגבי רב או מורה שמלמד תלמידים, הכל מודים שהלימוד שהוא מלמד לאחרים גדול מהמעשה, שעל ידי תלמודו יתרבו הלומדים והמקיימים את התורה. אמנם גם הוא חייב להפסיק מלימודו כדי לקיים מצוות שהוא עצמו חייב בהן, כהנחת תפילין והקמת סוכה, שאם לא יקיים אותן, הרי שהוא פועל בניגוד למה שהוא מלמד, וממילא גם לא יוכל לחנך את תלמידיו.^[5]

בנוסף, ההדרכה להפסיק את הלימוד עבור מִצְווֹת התנדבותיות שאין אחרים שיקיימו אותן (כמבואר בהלכה הקודמת), היא בתנאי שמִצְוַת ידיעת התורה לא תיפגע. אבל אם בעקבות קיום מִצְווֹת ההתנדבות התלמיד לא יֵדע את יסודות התורה, מִצְוַת לימוד התורה גוברת, ומִצְווֹת ההתנדבות נדחות מפניה. את מִצְוַת ידיעת התורה מקיימים ילדים וצעירים שלומדים את יסודות התורה, וכן בעלי תשובה בתחילת לימודם.

על פי כלל זה, כאשר מבקשים מנערים להתנדב למִצְווֹת חשובות, כגון עזרה לחולים ולקשישים או יישוב הארץ, אם לדעת הרב המחנך, בעקבות התנדבות זו הנער לא יֵדע את יסודות התורה כדי לחיות חיי תורה – עליו להדריך את התלמיד למעט בהתנדבות כדי שלא לפגוע בלימוד יסודות התורה (עפ"י שועה"ר הל' ת"ת ג, א, ובקונ"א שם).^[6]

באדם ישנם יצרים רבים שאינם מעובדים. כשהם נוטים לרעה הם יצר רע וכשהם נוטים לטובה הם יצר טוב. ונתן ה' לישראל את התורה כדי שיוכלו לתקן על ידה את יצרם ולהדריכו בדרך טובה, שכן התורה היא התוכנית שעל פיה ברא ה' את העולם כדי לגלות בו את ערכי האמת והטוב, וממילא לימודה מעצים את הרצון והיכולת להוסיף טובה וברכה לעולם. כלומר, על ידי לימוד מצוות התורה והלכותיה, האדם לומד להבחין בין טוב לרע, ועל ידי לימוד סיפורי התורה והדרכותיה, הוא לומד להתבונן בדרכי ההשפעה של הרצונות והיצרים על האדם לטובה או לרעה. וכן אמרו חכמים (חגיגה ג, ב), על דברי תורה שהם "מכוונים את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים". וכן ביאר הרב קוק (אורות הקודש א, א): "חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקַרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה".

בשלב הראשון, לימוד התורה מסייע לאדם להתגבר על פיתויי היצר הרע, הן בכך שהוא מחליש את עוצמת הפיתוי שלו, והן בכך שהוא מעניק ללומד כוח להתגבר עליו. וכפי שאמרו חכמים (קידושין ל, ב): "בְּנִי, אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ". וכן אמר תנא דבי אליהו (זוטא טז): "כל הנותן דברי תורה על לבו – מעבירים ממנו הרהורי עבירה, הרהורי חרב, הרהורי מלכות, הרהורי שטות, הרהורי יצר הרע, הרהורי זנות, הרהורי אשה רעה, הרהורי עבודה זרה, הרהורי עול בשר ודם, הרהורי דברים בטלים".

בשלב מתקדם יותר, על ידי לימוד התורה יצר הרע מתהפך ליצר טוב. שנאמר (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם", דרשו חכמים (קידושין ל, ב): "וְשַׂמְתֶּם – סם תם, נמשלה תורה כסם חיים". שכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "בָּנַי, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין". כלומר, התורה אינה מבטלת את יצר הרע, אלא הופכת אותו ליצר טוב על ידי תיבולו. וזאת משום שביסודו יצר הרע אינו רע, אלא הוא רצון גולמי, שבלא הַכְוונה פעמים רבות הוא נוטה לרע. ועל ידי לימוד התורה, האדם לומד בהדרגה לכוון את יצרו לטוב ולתקנו. וכן ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין בכתביו.^[7]

נמצא שעל ידי לימוד התורה, האדם משתחרר מהשעבוד ליצריו הרעים ומסוגל לגלות את רצונותיו הטובים. זהו שאמרו חכמים (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". עוד אמרו (זוהר חיי שרה קלא, ב), "שהתורה היא כל החיים וכל החירות וכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא…" (נפש החיים ד, יז).

הוסיף הרב קוק, שאם אנו רואים ירא שמיים שלא התגדל בתורה, נדע שהרצון שלו אינו חזק, ולכן הצליח לתקן את עצמו במעט תורה, וממילא תיקונו בעולם מועט. וככל שיתגדל בתורה, יעצים וירומם את כוח הרצון שלו לקדושה ולטובה, ותיקונו בעולם יהיה גדול יותר (מידות הראיה רצון ב).

התורה מרוממת את האדם ומתקנת אותו בתנאי שהוא לומד אותה לשמה. כלומר, לומד את דבר ה' כדי לקיים את מצוותיו והדרכותיו. שכן זו המשמעות הבסיסית של המילה 'תורה' – הוראה. זהו שאמרו חכמים (אבות ד, ה): "הלומד על מנת לעשות – מספיקים בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות".

מדרגה עליונה יותר של לימוד תורה לשמה – על מנת להיות שותף במגמת התורה להוסיף טובה וברכה לעולם. וכן אמרו חכמים (סוכה מט, ב), ש"תורה לשמה – זו היא תורה של חסד", שעליה נאמר (משלי לא, כו): "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ", אבל תורה "שלא לשמה היא תורה שאינה של חסד". וכפי שאמרו חכמים (סוטה יד, א): "תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים". וזה מפני ש"התורה עצמה היא הטוב הגמור, כמו שהוא החסד, שהוא טוב הגמור" (מהר"ל נתיב התורה ז).

אמנם גם מי שאינו זוכה לכוון לדרגה העליונה, כל שהוא לומד כדי לקיים את המצוות, נחשב לומד 'לשמה', ובהדרגה יתעלה לדרגה העליונה. וכפי שאמרו חכמים (ויק"ר לה, ז), שהלומד על מנת לעשות יזכה להצלחה, ובעתיד אף יזכה לרוח הקודש, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל", "ואין תַּשְׂכִּיל אלא רוח הקודש".

כיוון שמגמתו של לומד התורה לשמה היא להוסיף טובה וברכה, אף הוא עצמו זוכה להיות טוב ולהוסיף ברכה לעולם. וכפי שאמרו חכמים (תענית ז, א): "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, ואומר (שם ג, ח): רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ, ואומר (שם ח, לה): כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים". וכן אמרו חכמים (ברכות יז, א): "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר (תהלים קיא, י): רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה', שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם. לעושים לא נאמר, אלא לעֹשֵׂיהֶם – לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה".^[8]

שלושה סוגים של לימוד תורה 'שלא לשמה' ישנם: הסוג הגרוע הוא זה שאינו ירא שמיים, ולימודו אינו כדי לקיים את התורה אלא כדי להרע, כגון כדי לקנטר ולהתריס. עליו אמרו חכמים: "כל העוסק בתורה שלא לשמה – נעשית לו סם המות" (תענית ז, א); "וכל העושה שלא לשמה – נוח לו שלא נברא" (ברכות יז, א); "הלמד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא… ונוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם" (ירושלמי ברכות א, ב).

הסוג השני, הלומד שלא על מנת לקיים את התורה. מצד אחד, כיוון שאין כוונתו לרעה, התורה אינה נהפכת לו לסם המוות. אולם מאידך, אין לו מעלה של לומד תורה. וכפי שאמרו חכמים (יבמות קט, ב): "כל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו", שכן התורה ניתנה על מנת להורות את ערכיה ומצוותיה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", ואם אינו רוצה לקיימה, אין לו שכר על הלימוד. וכן אמרו (ע"ז יז, ב) על הלומד שלא על מנת לקיים את התורה: "כל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו אלוה", שנאמר (דבה"י ב' טו, ג): "וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹוהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה". אמנם יש לקוות שהמאור שבתורה יחזירנו למוטב (ראו להלן הלכה יב).

הסוג השלישי, הוא הלומד מתוך יראת שמיים וכוונה לקיים את המצוות, אלא שהוא לומד גם לשם כבוד וכיוצא בזה. ואף שאין ראוי ללמוד לשם כבוד, וכפי שאמרו חכמים (נדרים סב, א): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ (דברים ל, כ) – שלא יאמר אדם: אקרא – שיקראוני חכם, אשנה – שיקראוני רבי, אשנן – שאהיה זקן ואשב בישיבה; אלא לְמַד מאהבה, וסוף הכבוד לבא". אולם כיוון שהוא לומד כדי לקיים את המצוות ולא כדי להשתמש בתורה למטרות רעות, אף שאין כוונתו טהורה, הוא מקיים מצווה, ומתוך כך יזכה ללמוד לשמה כדי להוסיף טובה וברכה לעולם. וכפי שאמרו חכמים (פסחים נ, ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה". ואף יש לו על כך שכר בעולם הזה, ועליו נאמר (תהלים נז, יא): "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ". אך אינו מגיע לדרגת העוסק לשמה, שעליו נאמר (תהלים קח, ה): "כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ", שבזכות לימודו לשמה יזכה לחסד אלוהי ממדרגה שמעל השמיים. וכן דרשו חכמים (שבת סג, א), על הפסוק "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג, טז), לַמְיָמִינִים שלומדים לשמה – אורך ימים וגם עושר וכבוד, וְלַמַּשְׂמְאִילִים שלומדים לשם עושר וכבוד – עושר וכבוד בעולם הזה, אבל לא אורך ימים (בעולם הבא). וכן אמרו (זוהר וישב קפד, ב): "אפילו מי שעוסק בתורה, ואינו עוסק בה לשמה כראוי – זוכה לשכר טוב ושלווה בעולם הזה". וכן ביאר המהר"ל (חידושי אגדות שם), שהואיל והם לומדים לשם כבוד ועושר "שהוא בעולם הזה – זוכים למדרגת עולם הזה בלבד, והוא עושר וכבוד".

עוד צריך לדעת, שכמעט לא ניתן להגיע בשלבים הראשונים של הלימוד למדרגה העליונה של לימוד תורה לשמה, כי בדרך כלל רק לאחר שהלומד יעמיק בייעודו של האדם בעולם, יוכל ללמוד לשמה. וכן נוהגים לעודד את הילדים והנערים ללמוד תורה בעזרת פרסים ובעזרת שבחים וכבוד. בשלב מתקדם יותר, מעודדים אותם ללמוד לשם השכר שהבטיח ה' ללומדי התורה בעולם הזה ובעולם הבא. לאחר מכן יזכו להתעלות ללימוד לשמה – לשם עצם המעלה הגדולה של לימוד דבר ה', מתוך אהבה לה' ולתורתו (רמב"ם תשובה י, א-ה). פעמים רבות גם מבוגרים שמתחזקים בלימוד התורה, בשלב הראשון לומדים כדי לזכות בשכר בעולם הזה או בעולם הבא, ורק לאחר שיזכו להבין את ייעודו של האדם, יזכו ללמוד תורה לשמה, כדי להוסיף טובה וברכה לעולם. לפיכך, הדרך להגיע ללימוד לשמה היא דרך לימוד שלא לשמה, וכדרך שעולים בסולם מהשלב התחתון עד העליון, ובתנאי שהשאיפה תהיה תמיד להתעלות אל לימוד לשמה (נפש החיים פרקים, ג).^[9]

תנאי הכרחי בלימוד תורה לשמה, שיהא הלומד ירא שמיים, שמתוך כך ילמד את התורה כדברי אלוהים חיים, והם ישפיעו עליו ויזככו את מידותיו וירוממו אותן. וכפי שאמרו חכמים (יומא עב, ב), שהתורה, שיש בה עוצמות אדירות, היא כמו סם חזק שמשפיע מאוד על הנפש, "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה". וכן אמרו חכמים (אבות ד, ה): "אל תעשֵׂם (את דברי התורה) עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר: ודאשתמש בתגא – חלף (המשתמש בכתר התורה להנאתו יחלוף מהעולם). הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה – נוטל חייו מן העולם".

ישנם אנשים שלמדו הרבה תורה על מנת לקיים את מצוותיה, ואף החלו להתעלות ביראת שמיים ובזיכוך המידות, אולם במשך הזמן הפסיקו לשאוף לכך, ויראת השמיים שלהם נחלשה. ואזי לעיתים מצבם נורא, שאין תוכם כברם, כלפי חוץ הם נראים כתלמידי חכמים שדבקים בתורה ובמצוות, אולם עיקר שאיפתם לכבוד, ממון ושליטה, והם מחרחרי מחלוקות ועוברי עבירות. כל זה אירע להם מפני שהפסיקו להשתדל להתעלות באמונה, ביראת ה' ובזיכוך המידות, וכך מידותיהם הרעות, כגאווה ותאווה, גברו עליהם. אמרו חכמים (יומא עב, ב): תלמיד חכם "שאין תוכו כברו" – "אינו תלמיד חכם", והוא נקרא 'מתועב'. עוד אמרו חכמים (שם) בלשון סגי נהור: "אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמיים". שהואיל ואין בהם יראת שמיים, כל המאמץ שהם משקיעים בלימוד התורה מתהפך לרעתם, להיות להם כסם המוות. עליהם נאמר (משלי יז, טז): "לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה, וְלֶב אָיִן", למה ינסה כסיל לקנות חכמה, כאשר אין לו לב ליראת שמיים.

עוד אמרו חכמים (שבת לא, א), שאדם שלמד הרבה תורה בלא יראת שמיים, דומה למי שיש לו אוצר גדול של חיטים, אך כיוון שלא עירב בו מעט חומטין (אדמה מלוחה לשומרם מתולעים ועובש), כל אוצרו יירקב. כך תורתו של מי שאין לו יראת שמיים, במקום שתשפיע עליו לטובה – תימאס. עוד אמרו (שם): "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמיים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל" (במה ייכנס)?! כלומר, אדם שלמד הרבה תורה, זכאי לקבל אוצרות רבים, אך אם אין בו יראת שמיים, אין לו את המפתח לדלת הראשית של הבית, שדרכה יוכל להיכנס לחדרי האוצרות.

הרי שחכמת התורה, שהיא חכמה אלוהית, תלויה ביראת השמיים של הלומד ובהתמסרותו לקיום המצוות ולהוספת טוב בעולם. וכפי שאמר רבי חנינא בן דוסא (אבות ג, ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו – אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובים מחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת". וכן אמרו (שם ג, יז): "אם אין חכמה – אין יראה, אם אין יראה – אין חכמה". לפיכך, תלמידי חכמים, כמו כל ישראל, במסגרת הזמן שמקדישים ללימוד תורה, צריכים להקדיש זמן ללימוד אמונה ומוסר, כדי שימשיכו להתעלות באמונה, ביראת שמיים ובזיכוך המידות (להלן ב, ח).

ככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, כך הוא יכול להבין יותר את התורה. מפני שהתורה היא דבר ה', שניתנה לישראל כדי לתקן את העולם בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, ומי שמתוך מידותיו הטובות נכסף לכך, זוכה לקלוט את התורה. אבל מי שמידותיו רעות, מידותיו הרעות חוסמות את יכולתו להתקשר אל התורה. ובזה התורה מיוחדת ונעלה משאר החכמות, שאת כל שאר החכמות גם אדם מקולקל יכול להבין, ואילו את התורה, מי שמקולקל במידותיו אינו יכול להבין. ורק אם ילמד לשמה, כדי לקיים את התורה ולתקן את מידותיו, יזכה לתקנן בהדרגה, ובתוך כך יתקדם ויתעלה בהבנת התורה.

המידה המזיקה ביותר היא מידת הגאווה. אמרו חכמים (תענית ז, א), שדברי תורה נמשלו למים, שמעניקים חיים לעולם, שנאמר (ישעיהו נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם". ללמדנו, שכשם שהמים מניחים את המקום הגבוה וזורמים למקום נמוך, כך התורה אינה נקלטת במוחם של גסי הרוח והגאוותנים, אלא רק אדם עניו וצנוע פתוח להשפעת התורה. גם תאווֹת גשמיות ותאווַת ממון מקשות על האדם להתקשר כראוי לתורה האלוהית, שהואיל והוא משועבד למגמות חומריות ואנוכיות, קשה לו להבין את עומק דבר ה', שנועד להיטיב לעולם כולו.

הורו חכמים שלא ללמד תורה ל'תלמיד שאינו הגון', כלומר לתלמיד שמידותיו מקולקלות, כגון שמחציף פנים לעבור עבירות בפומבי במקום שכולם רגילים לשומרן, או שהוא גנב או נואף. הזהירו חכמים ואמרו (חולין קלג, א): "כל השונה לתלמיד שאינו הגון – נופל בגיהנם", והרי הוא "כזורק אבן למרקוליס". וזאת מפני ש'תלמיד שאינו הגון' ישתמש לרעה בדברי התורה שילמד, ואף יחטיא את הרבים (מהר"ל ומהרש"א שם). אלא אם ירצה ללמוד, ילמדו אותו תחילה את יסודות המוסר והאמונה שבתורה, ורק לאחר שיתקן את מידותיו – ילמדו אותו תורה (רמב"ם ת"ת ד, א).

אולם אחר הכל, אין להתייאש משום יהודי. אמרו חכמים (ירושלמי חגיגה א, ז), שגם החוטאים ביותר, אם יעסקו בתורה מתוך כבוד לדבר ה', יש לקוות שלבסוף המאור שבה יחזירם למוטב. ועל כן, בימי החורבן היה הקב"ה מוכן לוותר לישראל על חטאי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל "על מאסם בתורה לא וויתר", שאם לא היו מואסים בתורה – המאור שבה היה מחזירם למוטב. אך כיוון שמאסו בתורה, אבדה תקוותם. זהו שנאמר (ירמיהו ט, יא-יב): "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר ה': עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ". וכן אמרו (איכ"ר פתיחתא ב): "מתוך שהיו מתעסקים בה – המאור שבה היה מחזירם למוטב". לפיכך, הורו חכמים (שם בירושלמי): "לְמַד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – אתה בא לשמה".^[10]

לימוד התורה משמח, שנאמר: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט). וכן אנו אומרים בברכת 'אהבת עולם' בערבית: "ונשמח [ונעלוז] בדברי תלמוד תורתך". שכן בכל עת שאדם זוכה לקלוט דברים נוספים שמעצימים את חיותו הוא שמח. כך בדברים גשמיים, כאשר הוא אוכל ושותה; כך בדברים נפשיים, כאשר הוא זוכה לאהוב; וכך בדברים שכליים, כאשר הוא זוכה להבין דברים נוספים. מעל כל זה לימוד התורה, שקדמה לעולם, שהלומד אותה זוכה להתקשר לשורש חיי העולם, להעצים את חייו ולהבין את ייעודו (עי' מוסר אביך א, ח).

לא זו בלבד, אלא בעת שישראל עוסקים בתורה, "כביכול הקב"ה שמח במעשה ידיו ושמח בעולמות כולם, ושמיים וארץ עומדים בקיומם" (זוהר תרומה קנה, ב), ומתפשטות שמחה והארה בכל העולמות ובכל הברואים (זוהר ויקהל ריז, א; נפש החיים ד, יג-יד).

ככל שאדם לומד יותר לשמה, כלומר, מתוך הבנה שהתורה היא דבר ה' שעל ידו האדם זוכה לתקן את עצמו ואת העולם, ומתוך הזדהות עמוקה עם מטרות התורה – כך לימוד התורה משמח אותו שמחה עמוקה, עליונה ואמיתית יותר. אמנם גם מי שעיקר לימודו בפרטי התורה, ואינו זוכה להבין את מלוא משמעותה, שמחתו בלימוד ובחידושים שעולים לו היא שמחה כשרה וטובה. ובתנאי שהיא מבוססת על האמונה שהוא לומד את דבר ה' המקודש, ובתנאי שחידושיו ישרים ומכוונים לאמיתתה של תורה (אורות התורה ט, י).

כיוון שלימוד התורה משמח, אסור למי שיושב שבעה על אחד משבעת הקרובים ללמוד תורה, זולת בדברים הקשורים לאבלות (מו"ק כא, א; שו"ע יו"ד שפד, א). וכן אסור ללמוד תורה בתשעה באב, זולת בדברים שקשורים לאבלות וצער החורבן (תענית ל, א; שו"ע או"ח תקנד א; פנה"ל זמנים י, י).

ככל שאדם זוכה ללמוד בשמחה, כך הוא זוכה להבין יותר את לימודו (רבנו בחיי בראשית א, כא; מהר"ל דרך חיים אבות ו, ה). ואף יזכה לזכור את תלמודו יותר, שנאמר (תהלים קיט, טז): "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע, לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ" (רד"ק ומלבי"ם שם; רבנו יונה משלי ב, ד). וכן אמרו חכמים (אבות ו, ה), ששמחה היא אחד מהדברים שעל ידם התורה נקנית. בנוסף, ככל שאדם זוכה ללמוד יותר בשמחה, כך קל לו יותר לשקוד על תלמודו (רבנו מנוח תפילה ז, י; שערי קדושה ח"ב שער ד). ואף ילדיו ותלמידיו ירצו ללמוד תורה, אחר שיראו כיצד היא משמחת אותו (לבוש מז, א; הרב קוק במאמר העונג והשמחה).

אמרו חכמים (ע"ז יט, א), שכאשר עומדת בפני הלומד האפשרות ללמוד בכמה נושאים תורניים שכולם חשובים, עדיף שילמד במה שליבו חפץ, שנאמר (תהלים א, ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". שעל ידי כך יזכה ללמוד יותר בשמחה (וראו להלן ב, יא).^[11]

התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ולכן העוסק בתורה מתקשר אל ה' מקור החיים ומתברך על ידו. וכפי שאמרו חכמים (ברכות ו, א), שכל הלומד תורה – "שכינה עימו", שנאמר: (שמות כ, כא): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי – אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". וכיוון ששכינה עמו, שם ה' נקרא עליו והכל יראים ממנו, שנאמר (דברים כח, י): "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (ראו נפש החיים ד, יט). הוסיף וביאר בספר ה'תניא' (ח"א ה), שעל ידי לימוד התורה, האדם זוכה לדבקות מיוחדת, שכן בעת הלימוד שכלו מקיף את דבר ה' שהוא לומד, וכשהוא שוקע בלימוד, הוא עצמו נעשה מוקף בדברי התורה, וכך הוא זוכה להתקשר ולהתייחד באופן מופלא עם דבר ה'.

עוד אמרו חכמים (אבות ו, א): "כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, נקרא: רֵע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות". שהואיל ועל ידי לימוד התורה נשלמת כוונת הבריאה, מתווספים על ידי לימודו חיים ושמחה לעולם.

כיוון שהלומד תורה לאמיתה מוסיף ברכה לעולם, גם הוא עצמו מתברך, וכבוד ה' חופף עליו כל היום, וכמו שאמרו חכמים (יומא לט, א): "אדם מקדש עצמו מלמטה – מקדשים אותו מלמעלה" (נפש החיים ד, טו). ואמרו חכמים (ע"ז יט, א): "כל העוסק בתורה – הקב"ה עושה לו חפציו".

ואם הוא לומד מתוך התמסרות ושקידה גם כשמצבו דחוק, הוא זוכה למעלה יתירה: "תפילתו נשמעת" ו"אין הפרגוד ננעל בפניו" (סוטה מט, א). לא זו בלבד, אלא שמצד מסוים מעלתו גבוהה ממעלת נביא, שעל הנביא רק לפעמים רוח הקודש שורה, ואילו החכם זוכה תמיד בלימודו לרוח הקודש (זוהר שמות ו, ב; צו לה, א; נפש החיים ד, כ; ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה יז, ז).

הלומד בשקידה יזכה בעולם הבא להשגות גבוהות יותר לאין ערוך מאלו שזכה להן בלימודו בעולם הזה (נפש החיים ד, כא). זהו שאמרו חכמים (ב"ב י, א), על תלמידי חכמים שמנדדים שינה מעיניהם כדי ללמוד תורה בעולם הזה, שהקב"ה "משׂביעם מזיו השכינה לעולם הבא". וכן אמרו (חגיגה יד, א), על תלמידי חכמים "שמקמטים שינה מעיניהם על דברי תורה בעולם הזה – הקב"ה מגלה להם סוד לעולם הבא".

וכן אמרו חכמים (סנהדרין ק, א), על כל אדם מישראל שמקפיד על קביעת עיתים לתורה למרות מצבו הדחוק: "כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה – הקדוש ברוך הוא מבהיק זיווֹ לעולם הבא… כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה – הקדוש ברוך הוא משׂביעו לעולם הבא".

לעיקר מעלת העולם הבא זוכים הדבקים בתורה לעתיד לבוא, אולם ככל שיעמיקו באמת שבה, כבר בעולם הזה יתחילו לזכות למעלת העולם הבא. ולכך התכוונו חכמים בברכתם (ברכות יז, א): "עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקותך לדור דורים". עולמך תראה בחייך – שכבר בעולם הזה תתחיל לזכות למעלת עולם הבא.

מעלה מיוחדת יש למלמדי תורה, וכפי שאמרו חכמים (בבא מציעא פה, א): "כל המלמד את בן חבירו תורה – זוכה ויושב בישיבה של מעלה… וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה – מבטלה בשבילו, שנאמר (ירמיהו טו, יט): וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – כְּפִי תִהְיֶה". וכן אמרו (סנהדרין יט, ב): "כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ" (עוד במעלת המורים, ראו להלן ז, ד-ו).

כיוון שלומד התורה מתקשר אל מקור החיים, הוא זוכה להצלה מכל מיני פורענויות והפרעות. וכפי שאמרו חכמים (אבות ג, ה): "כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". וכן אמרו חכמים (תדב"א רבה יח): "כל העוסק בתורה, בין בעולם הזה ובין לימות המשיח ובין לעולם הבא – אינו רואה במדת פורענות העתידה לבוא" (וכן בזוהר ויקהל ר, א; וישב קפה, א). וכן אמרו חכמים (ברכות ה, א): "כל העוסק בתורה – יסורים בדלים הימנו". ואמרו חכמים (עירובין נד, א): "חש בראשו – יעסוק בתורה… חש בגרונו – יעסוק בתורה… חש במעיו – יעסוק בתורה… חש בעצמותיו – יעסוק בתורה… חש בכל גופו – יעסוק בתורה". ביאר המהר"ל (נתיב התורה א), שהואיל והתורה היא סדר העולם ותיקונו, הרי שכל מי שחש שגופו יוצא מן הסדר התקין, יכול להחזירו אל הסדר התקין על ידי לימוד התורה.

אמרו חכמים (סוטה כא, א): תורה, בעת שעוסקים בה – מגינה ומצילה, בעת שלא עוסקים בה – מגינה אך לא מצילה. אולם מצווה, בין בעת שעוסקים בה ובין בעת שלא עוסקים בה – מגינה אך לא מצילה (עי' פנה"ל אמונה ומצוותיה א, יז).

עוד אמרו חכמים (מנחות קי, א), שכל העוסק בתורה זוכה שעוונותיו מתכפרים, שלימוד התורה מכפר במקום הקרבנות. שנאמר (ויקרא ז, לז): "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם". עוד אמרו (שם), שכל העוסק בפרשת חטאת שבתורה – כאילו הקריב חטאת, בפרשת עולה – כאילו הקריב עולה (ראו מהרש"א שם; של"ה תענית תורה אור קנד). וכן אמרו חכמים (ברכות טז, א): "מה נחלים (מעיינות) מעלים את האדם מטומאה לטהרה – אף אהלים (של תורה) מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות" (ראו נפש החיים ד, לא-לב).

לא זו בלבד, אלא אמרו חכמים (חגיגה כז, א): "תלמידי חכמים – אין אוּר של גיהנם שולט בהם", ועוד אמרו (חגיגה טו, ב): "תלמיד חכם, אע"פ שסרח – אין תורתו נמאסת". כלומר, אם למד אדם תורה לשמה ונעשה תלמיד חכם, גם אם אח"כ גבר עליו יצרו, אין עונשו חמור כל כך, כי אין תורתו נמאסת, שהואיל וכבר היה קשור לדבר ה', שהוא עליון ונצחי, אש של גיהנם אינה שולטת בו כל כך. וכן אמרו חכמים (חגיגה טו, ב) על אלישע בן אבויה, שבתחילה היה תלמיד חכם גדול, ולבסוף יצרו גבר עליו ופרש מהתורה ונעשה חוטא גדול, אולם בזכות תורתו – לא הענישו אותו בגיהנום. אך כיוון שלא נענש, גם לא נכנס לגן עדן לקבל שכר עבור תורתו. ביקש עליו רבי מאיר רחמים שיענישו אותו בגיהנום, כדי שיוכל אח"כ לקבל שכרו בגן עדן. עוד ביארו, שקלקולו נבע מכך שכבר מתחילת לימודו היו פגמים במידותיו, וכיוון שלא התאמץ לתקנם כנדרש, גברו עליו הפגמים והפילו אותו (עוד ראו נפש החיים ד, יז).

אמרו חכמים: "בשלושה כתרים נכתרו ישראל": "כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות". הכתר הוא סמל לכבוד, ושלושה סוגים של אנשים נכבדים ישנם בעם ישראל. מתוך שלושת הכתרים – שניים עוברים בירושה, וכתר אחד נקנה על ידי השתדלותו של האדם, והוא החשוב שבהם. "כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר (במדבר כה, יג): 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם'. כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר (תהלים פט, לז): 'זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה, וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי'. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר (דברים לג, ד): 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב', כל מי שירצה – יבוא וייטול. שמא תאמר, שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר (משלי ח, טו-טז): 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ'. הא למדת, שכתר תורה גדול משניהם" (רמב"ם ת"ת ג, א, על פי יומא עב, ב).

לטווח קצר נראה שהשפעת כתרי הכהונה והמלכות גדולה יותר, כי השפעת התורה כמוסה ונסתרת. אך לטווח ארוך, השפעת התורה גדולה ועמוקה יותר, כי הזוכה לה מתעלה במחשבתו אל מעבר למגבלות העולם הזה, ועל כן יש ביכולתו לשנות את העולם לטובה, שמתוך חידושי תורתו – דבר ה' מתגלה יותר בעולם, ומתוך כך מתעוררים רעיונות מקוריים להוספת אמת וטוב בעולם, וכך העולם הולך ומתעלה ומשתנה לטובה.^[12]

וכן כתב ב'נפש החיים' (ד, יח): "האדם המקבל על עצמו עול התורה לשמה לאמתה… הוא נעלה מעל כל ענייני העולם, ומושגח מאיתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כוחות הטבעיים והמזלות כולם, כיוון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול, ומתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה, שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות, והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכוחות הטבעיים. הרי האדם העוסק בה מחייה ומקיים את כולם, ולמעלה מכולם" (עפ"י זוהר פנחס רע"מ רטז, ב).

אכן, עובדה מפליאה היא בישראל, שאין מעמד נכבד ממעמדם של גדולי התורה, ולמעמד זה ראויים כל ישראל, ופעמים רבות בנים של עניים זכו להתעלות בתורה עד שנעשו גדולי ישראל. הנה, רבי עקיבא, שהיה עני ובן גרים, זכה להיות מגדולי ישראל שבכל הדורות. וכן הלל הזקן, שבתחילת דרכו היה עני מרוד ולמד תורה במסירות מתוך דוחק גדול – נתעלה ונתמנה לנשיא ישראל.

לפיכך, הרוצה לזכות בכתר התורה, צריך שלא ייגרר אחר התאוות, ולא יבקש לקנות תורה יחד עם עושר וכבוד, ולא יסיח דעתו לדברים אחרים, כדי שיוכל להקדיש את חייו ללימוד התורה. ואפילו אם יצטרך לשם כך לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה ולישון על הארץ – ימשיך לעמול בתורה, כי רק מי שמוכן להתמסר בכל כוחו ללימוד התורה, יוכל לזכות בכתר התורה (עי' אבות ו, ד; רמב"ם הל' ת"ת ג, ו).