פרק ב - חובת תלמוד תורה

מצווה על ההורים ללמד את התורה לילדיהם, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". אמרו חכמים (קידושין ל, א): "כל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו לִמדוֹ לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות". ואם ההורים אינם יודעים או אינם יכולים ללמד את ילדיהם בעצמם, יקיימו את מצוותם על ידי שליח, היינו שיעשו את כל הנצרך כדי שילדיהם ילמדו את התורה אצל מורים ורבנים.

כהמשך לכך, מצווה גדולה לאדם ללמד את נכדיו, שנאמר (דברים ד, ט): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", אמרו חכמים (קידושין שם): "כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קִבלהּ מהר סיני".

במקביל לכך, מצווה על חכמי ישראל ללמד תורה לישראל, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". דרשו חכמים (ספרי שם), שהתלמידים נקראים 'בנים', אלא שמצווה לחכם להקדים ללמד את בנו לפני בן בנו, ואת בן בנו לפני בן חברו (רמב"ם ת"ת א, ב). מעלה יתרה ומיוחדת ישנה לרב שמלמד תורה לרבים (ב"ק יז, א).

מצוות לימוד התורה מוטלת גם על האדם עצמו – לחזור על מה שלמד מהוריו ומרבותיו, ולהמשיך להתעמק בתורה. גם מי שהוריו ומחנכיו לא לימדו אותו תורה בצעירותו, חייב ללמוד את כל התורה כשיגדל, שנאמר (דברים ה, א): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם, וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (קידושין כט, ב; רמב"ם ת"ת א, ג).

משעה שהילדים הגיעו לידיעת כל יסודות התורה כדי שיוכלו לחיות חיי תורה – ההורים קיימו את מצוותם. מאז עוברת האחריות כולה אל כתפי ילדיהם, ועליהם להמשיך לחזור על תלמודם ולהתעמק בו, כדי שהתורה תמשיך להדריך את חייהם. ואם התרשלו ושכחו את תלמודם, האחריות עליהם (להלן יב). אמנם, אם יש להורים השפעה על ילדיהם המבוגרים, מצווה שימשיכו לעודדם לחזור על תלמודם ולהתעמק בו (שועה"ר הל' ת"ת א, ו).

שני חלקים במצוות תלמוד תורה: האחד, לדעת את הוראת התורה להדרכת החיים, ובחלק זה גברים ונשים חייבים כאחד. וכפי שאמר ה' למשה (שמות יט, ג-ח): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם… וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". יתרה מזו, לגבי חלק זה שבתורה נשים קודמות, וכפי שדרשו חכמים (מכילתא שם): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב – אלו הנשים, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – אלו האנשים". (חלק זה יבואר להלן בהלכות ד; ט).

החלק השני, להקיף את התורה כולה, בין מצוות שקשורות לחייו של הלומד ובין שאינן קשורות, ולהמשיך לעיין ולדקדק בתורה. בחלק זה רק גברים חייבים. שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", דרשו חכמים (קידושין כט, ב): "ולא את בנותיכם". אמנם אשה שתתנדב ללמוד מעבר למה שנוגע להדרכת החיים, תקיים מצווה ותזכה לשכר (סוטה כא, א).

בעבר, ההבדל בין חובת הגברים לחובת הנשים היה גדול מאוד, וכיום הצטמצם מאוד, כפי שיבואר בהמשך. נתחיל לבאר את חובת הגברים ולאחר מכן את חובת הנשים.

מצוות תלמוד תורה מחייבת ללמוד את כל התורה. ואמנם אין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים רעיונות רבים, כמו שנאמר (איוב יא, ט): "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", שכן שורש התורה בנצח, ועל כן אין סוף לעומק רעיונותיה; אולם ליסודות התורה יש גבול, ואותם נצטוו ההורים ללמד את הבנים, ואותם חייבים כל הגברים לדעת. בכלל זה: התורה שבכתב, יסודות האמונה והמוסר, תרי"ג מצוות עם הסייגים שתקנו להן חכמים ודרכי לימודן מהמקרא. בכלל זה גם ישראלים צריכים ללמוד את מצוות הכהנים, וגם בזמן הזה צריך ללמוד את הלכות המקדש. אלא שאת המצוות וההלכות הנוגעות למעשה צריך ללמוד תחילה ובהרחבה, ואת המצוות שאינן למעשה לומדים לאחר מכן בקצרה.^[1]

בזמן חכמים, תוכנית הלימודים תוכננה כך שיספיקו ללמד את הבנים את כל יסודות התורה עד לקראת גיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה (אבות ה, כא) בשם יהודה בן תימא: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". שהואיל ולמד את יסודות התורה והוא נשוי, עליו לרדוף אחר פרנסתו ולעסוק ביישובו של עולם תוך קביעת עיתים לתורה. ומאותו זמן הוא גם נענש על חטאיו, שאין בית דין של מעלה מענישים בן פחות מעשרים (רע"ב).

"בן חמש שנים למקרא", כלומר, מגיל חמש עד עשר לימדו את הילדים לקרוא חמישה חומשי תורה, כאשר זמן רב הוקדש לשינון הניקוד והטעמים, שכן באותם ימים היה אסור לכתוב את התורה עם ניקוד וטעמים, שהם בכלל התורה שבעל פה. בשנים אלו גם למדו נביאים וכתובים.^[2]

"בן עשר למשנה" – היינו הלכות כל התורה, שכן בזמנם לימוד הלכה נקרא 'משנה'. יתרה מזו, כיוון שעדיין לא נחתמה המשנה, לימדו את התלמידים במסגרת ה'משנה' רק את הדעה שנפסקה להלכה. ובעת כתיבת המשנה ועריכתה, החליט רבי יהודה הנשיא לכלול בה גם את הדעות שלא נפסקו להלכה (עדויות א, ד-ו).^[3]

"בן חמש עשרה לתלמוד" – כלומר, העמקה בגדרי ההלכה ובסברותיה, ובדרכי לימודה מפסוקי המקרא. כך, עד בערך גיל עשרים למד הנער את כל יסודות התורה. לימים, בסוף תקופת האמוראים, כונסו דיוני האמוראים סביב מסכתות המשנה, בשני התלמודים, והם הנקראים כיום 'גמרא' או 'תלמוד ירושלמי' ו'תלמוד בבלי', אולם התוכן שבהם רחב בהרבה מהתלמוד שלימדו את הנערים.

בהמשך החיים, כאשר עוסקים ביישובו של עולם, החובה ללמוד תורה מתקיימת בשבתות ובחגים שניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה, ובימות החול בקביעת עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה (להלן ג, יא-יד). בזמנים אלו המצווה לחזור על הלימוד ולהמשיך להתעמק בו, עד שבמשך השנים יגדלו בתורה ויהיו תלמידי חכמים. לכן סתם 'זקן' בתורה הוא 'זה שקנה חכמה' (ספרא, רש"י ויקרא יט, לב; ועי' מלבי"ם איוב יב, יב). בהמשך הפרק נרחיב באתגר קיום החובה בימינו.

החובה המוטלת על הנשים היא, לדעת את הדרכת התורה כדי לחיות חיי תורה. חובה זו משותפת לגברים ולנשים כאחד, וכפי שהתורה ניתנה בהר סיני לכל ישראל – גברים ונשים כאחד (לעיל א).

לכן במצוות הַקְהֵל, שהתקיימה בכל שבע שנים, ובה כל ישראל התאספו לשמוע את התורה, היו הנשים משתתפות כמו הגברים. שנאמר (דברים לא, י-יב): "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

לכן נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה, שהן הברכות שצריך לברך לפני לימוד התורה (שו"ע או"ח מז, יד). וכן סיפרו חכמים (סנהדרין צד, ב) על המלך חזקיהו, שהעצים את לימוד התורה בישראל. "מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה – ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה".

בעבר, כאשר אנשים הוצרכו להקדיש את כל זמנם ומרצם להשגת מזון, להכנתו, להחזקת הבית ולטיפול בילדים, האנושות היתה שקועה בבערות, ורק אחוזים בודדים ידעו לקרוא. באותם זמנים, נשים למדו את הדרכת התורה לחייהן ממה ששמעו מהוריהן ומדרשות הרבנים בשבתות ובחגים, ועל כן לא טרחו ללמד את הבנות לקרוא כפי שטרחו ללמד את הבנים. ורק יחידות סגולה התעמקו בתורה ונעשו חכמות ונביאות. יתרה מזו, לדעת רוב התנאים, כיוון שאין מצווה לנשים ללמוד תורה, "כל המלמד את בתו תורה – כאילו מלמדה תפלות" (סוטה כא, א). שהואיל ובדרך כלל לא היתה לנשים אפשרות להשקיע מספיק זמן ומאמץ ללימוד, לא היה ביכולתן להבין כראוי את דרכי הלימוד, ונמצא הלימוד שבידן חסר ומשובש (ראו להלן בהלכה י).

בדורות האחרונים, בעקבות שיפור תנאי החיים והתפשטות החכמה באנושות, כדי לחיות על פי הדרכת התורה צריך ללמוד הרבה יותר תורה, וחובת הלימוד לנשים התקרבה לחובת הגברים. אך לפני שנרחיב בכך, נברר את חובת הגברים.^[4]

כפי שלמדנו (בהלכה ג), בימי חכמים היתה תוכנית לימודים שעל ידה יכלו הצעירים להקיף את כל יסודות התורה לקראת צאתם לחיי המעשה. עד גיל עשר למדו 'מקרא', עד חמש עשרה 'משנה' – הלכה למעשה, ועד עשרים 'תלמוד' – סברות ההלכה ומקורותיה.

בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הסנהדרין – רבו הספקות והדעות, ובטלה הסמכות להכריע הלכה, והגלויות הלכו והתפזרו, עד שרבי יהודה הנשיא ובית דינו הגיעו למסקנה שמוכרחים להתיר לכתוב את התורה שבעל פה, כדי שתהיה מונחת לפני כל ישראל בכל מקום שהם. לשם כך סידר את כל ההלכות בששה סדרים. בעקבות חתימת המשנה, הלימוד התרחב. שכן בתחילה לימדו במסגרת המשנה בעיקר הלכה למעשה, ולאחר חתימתה, לימודה כלל גם דעות שלא נפסקו להלכה והלכות שאינן שכיחות.

כשלוש מאות שנה לאחר חתימת המשנה, נחתם התלמוד הבבלי, שבו הובאו הדיונים העמוקים של האמוראים סביב המשנה. כך גם לימוד התלמוד התרחב מאוד, שכן עד חתימת התלמוד, כל רב לימד את תלמידיו את הסבריו בלבד, ואילו בתלמוד נכללו דעות אמוראים רבים וסברותיהם, מעל ומעבר למה שהיה מקובל לפני כן. אבל עדיין, התלמידים הטובים ביותר יכלו להקיף את כל התורה עד צאתם לחיי המעשה.

במשך חמש מאות השנים שאחרי חתימת התלמוד נוספו פסקי הגאונים שהסיקו ממנו הלכה למעשה, ואז גם למוכשרים ביותר נעשה קשה מאוד להספיק ללמוד עד גיל עשרים את התלמוד עם פסקי ההלכה העולים ממנו. כדי להקל על הלומדים חיבר הרי"ף (ד'תשעג-ד'תתסג, 1013-1103) את ספרו, שנקרא 'תלמוד קטן', ובו העתיק רק את סוגיות התלמוד הנוגעות להלכה בזמן הגלות, עם הוספת פסקי ההלכה היוצאים מהן. כמה דורות אחריו כתב הרמב"ם (ד'תתצח-ד'תתקסה, 1138-1204), את ספרו הגדול 'משנה תורה' בסגנון המשנה, בו כלל את כל הלכות התורה, כולל ההלכות שנוהגות בזמן בית המקדש, עם תמצית טעמן ומקורן. אולם רוב ככל הרבנים סברו שאין להסתפק בספרו, הואיל ואינו מבאר בהרחבה את סברת ההלכה, והמשיכו להדריך את התלמידים ללמוד את התלמוד הבבלי. כאשר בפועל, כל תלמיד למד את התלמוד עם פירוש אחד או שניים, שאותם היה צריך להעתיק בכתב יד על נייר, שהיה יקר למדי. כך התלמידים המצטיינים הקיפו את התלמוד עם ההלכות היוצאות ממנו.

בהמשך תקופת הראשונים התרבו הפירושים והפסקים, עד שעל ידי לימוד פירוש אחד לא יכלו לדעת את כלל הסוגיה. לשם כך כתב הרא"ש (ה'י-ה'פח, 1250-1327), את ספרו על הש"ס, ובו סיכום דעות הגאונים והראשונים עד ימיו עם סברותיהם. כמו כן את ההלכה למעשה יכלו ללמוד מספר 'ארבעה טורים', שכתב בנו רבי יעקב.

עד סוף תקופת הראשונים עברו עוד יותר ממאתיים שנה. כדי לכלול את פסקי כלל הראשונים וטעמיהם, מספרד ומאשכנז, כתב רבי יוסף קארו (ה'רמח-ה'שלה, 1488-1575), את ספרו הגדול 'בית יוסף', כפירוש ל'ארבעה טורים'. ועוד כתב את ה'שולחן ערוך' כספר סיכום להלכות היוצאות מספרו הגדול. אמנם מחמת ריבוי הדעות והסברות, בספרי הרא"ש, הטור ו'בית יוסף', כלולות רק ההלכות הנוהגות בזמן הגלות. ועדיין, הספר 'בית יוסף' ארוך מאוד, וזולת מצטיינים במיוחד, אין תלמידי חכמים צעירים שמסוגלים להקיף את התלמוד, 'בית יוסף' ו'שולחן ערוך' ולזוכרם.

בחמש מאות השנים שעברו מאז, חוברו לתלמוד פירושים רבים, ועוד נכתבו ספרי שאלות ותשובות ופסקי הלכה רבים. וכן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שכן האחרונים נצרכו להתייחס גם לדברי הראשונים. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים, והאתגר להקיף את כל יסודות התורה נעשה קשה יותר ויותר. לשם כך גדולי האחרונים כתבו ספרים שמבארים את מסקנת כלל הדיונים הלכה למעשה, כדוגמת 'חיי אדם', 'שולחן ערוך הרב' ו'ערוך השולחן', וזאת בנוסף לכל ספרי הפירושים על 'שולחן ערוך'.^[5]

כדי להבין פן נוסף בקושי לקיים את המצווה להקיף את התורה, צריך להרחיב מעט אודות ה'תלמוד הבבלי' שנקרא בלשון ארמית 'גמרא', שלמעשה, במשך דורות רבים רוב לימוד התורה נעשה בו וסביבו. ב'תלמוד הבבלי' נאספו מיטב דיוני האמוראים מארץ ישראל ומבבל סביב ההלכה שבמשנה. לעיתים הדיון עוסק בחיפוש הפסוק שממנו למדו חכמים את ההלכה, ולעיתים בהגדרה המדויקת של ההלכה. לעיתים כאשר יש במשנה מחלוקת, הדיון עוסק בהגדרת גבולות המחלוקת, ובבירור הסברות שעומדות בבסיסה. פעמים שהדיון הוא בין רב לתלמיד, ופעמים בין שני רבנים. לעיתים הדיון מתנהל בניחותא ולעיתים בוויכוח. לעיתים הדיון נמשך כמה דורות, עד שלבסוף נפסקה הלכה כאחת הדעות, ובתוך כך למדנו את השיקולים שהובילו לפסיקת ההלכה. מתוך העיסוק בהלכה שבמשנה, פעמים רבות הדיון מסתעף לעיסוק בנושאים הלכתיים קרובים ורחוקים. פעמים שהדיון מתחיל מהצגת פסק של אחד האמוראים, ולעיתים מתואר מקרה שעורר דיון הלכתי בבית המדרש.

בתלמוד כלולים גם דברי אגדה ומוסר, שמבוססים על דרשות הפסוקים או על שמועות מרבנים. לעיתים דברי האגדה מובאים תוך סיפור אודות תנאים (חכמי המשנה) ואמוראים (חכמי התלמוד), ולעיתים תוך בירור מעשיהם ואופיים של גדולי ישראל שבתנ"ך, כמו גם החוטאים שהוזכרו בתנ"ך. אולם אחר הכל, עיקר התלמוד עוסק בבירור ההלכה ממקורה ודיוק סברותיה. ובכך מתמקדים רוב מפרשי התלמוד, הראשונים והאחרונים. כהמשך לכך, כתבו הראשונים תשובות הלכתיות לשאלות שהתעוררו בימיהם, כאשר תשובות הראשונים נשענות על בירור סוגיות התלמוד, ותשובות האחרונים על בירור סוגיות התלמוד יחד עם דעות הראשונים. כל התשובות הללו כתובות בסגנון של התלמוד.

המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו, כמו נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עמהם בדיון, שמנוסח בשפה קצרה, מדויקת ועשירה. והדיון חי, מרתק ומלא הפתעות. לעיתים הסוגיה עוסקת בסברות ולעיתים בבירור מדוקדק של פסוקים, מילים והטיות. כיוון שמדובר בדיון, הלומדים המעמיקים כמו נקראים לשאול: מדוע נטענה טענה מסוימת ולא אחרת? ובתוך כך מגלים משמעויות נוספות. כך לימוד התלמוד מושך את הלבבות ומאתגר את הלומדים המוכשרים.

אולם כאמור, במשך הדורות הדיונים התרחבו עד שלא ניתן להקיף את כולם, וכאן עומדים לומדי התורה בדילמה: מחד, הלימוד העמוק והמעניין ביותר הוא לימוד התלמוד עם מפרשיו. מאידך, הלימוד החשוב יותר, שאותו חובה ללמוד תחילה, הוא הלימוד המכוּון לידיעת כל יסודות התורה, תוך הדגשת הנושאים שקשורים יותר להלכה ולמעשה.

בפועל, למרות שגדולי ישראל עוררו את הלומדים להקדים את לימוד ההלכה, ובלימוד התלמוד ללמוד אליבא דהלכתא, רבים מעדיפים ללמוד את התלמוד עם מפרשיו בעיון ובפלפול בלא קשר להלכה. יש מהרבנים שאף מעודדים זאת, משום שלדעתם על ידי לימוד התלמוד בעיון מתקשרים יותר לדרכי החשיבה התלמודית. אולם התוצאה היא, שהלומד בשיטה זו, אף אם ילמד כל ימי חייו, לא יקיף את כל התורה. ואם יֵצא מבית המדרש לחיי המעשה, אף שהשקיע שנים רבות בלימוד, פעמים רבות ימצא שאין בידו כלים להתמודד עם אתגרי החיים כראוי.^[6]

למרות שתוכן הלימוד התרחב והתעשר מאוד במשך הדורות, חובת המצווה ללמוד את כל יסודות התורה נותרה במקומה (כמבואר בהלכות ב-ג). לשם כך צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל עשרים יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו. כאשר את המצוות וההלכות שנוגעות למעשה ילמדו יותר בהרחבה ובפירוט, ועם יותר העמקה בטעמיהן, שכן הלימוד הנוגע למעשה קודם ללימוד שאינו נוגע למעשה. שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". בכלל זה צריך ללמוד את הלכות תפילה, סעודה וברכות, שבת וחגים. הלכות שבין אדם לחברו, כדוגמת ואהבת לרעך כמוך, איסור נזיקין, גניבה, שקר, לשון הרע, הלוואה, צדקה והשבת אבדה. הלכות כשרות על כל ענפיהן, בית כנסת, מזוזה, ציצית ותפילין, איסור עבודה זרה והמסתעף מכך. הלכות משפחה, כמו כיבוד הורים, נישואין, אבלות, טהרת המשפחה, החובות של בני הזוג זה לזה וחינוך הילדים. מצווֹת הכלל, כמו יישוב הארץ, מצוות הצבא, מעמד חוקי המדינה ותקנות הקהל. כמו כן, צריך ללמוד בקצרה את ההלכות שאינן נוגעות לחיי כל אדם, כדוגמת דיני ממונות וסכסוכים שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו. וכן דינים שאינם נוהגים בזמן הזה, כדיני סנהדרין, מקדש וקרבנות, טומאה וטהרה. למרות שהחזון ברור, לצערנו חסרים ספרים שמסכמים באופן תמציתי את יסודות המצוות וההלכה מהמקרא והתלמוד, עם עיקרי סברות הראשונים והאחרונים עד ההלכה למעשה (זו הסיבה המרכזית לכתיבת סדרת 'פניני הלכה'). בנוסף לחובה ללמוד את יסודות המצווה וההלכה, חובה ללמוד תנ"ך ואת יסודות האמונה והמוסר (כמבואר בהלכה הבאה). כפי שיבואר בהמשך (בהלכה ט), את כל זה גם נשים חייבות ללמוד כגברים. בנוסף, חובה ללמד את הבנים 'תלמוד', כדי שירכשו את דרכי הלימוד, ויוכלו להמשיך להתעלות בלימוד התורה ובהבנתה במשך כל ימי חייהם.

לסיכום, המצווה המוטלת על ההורים היא לדאוג שילדיהם ילמדו את כל יסודות המצוות וההלכות עד סביבות גיל עשרים, ויגיעו לרמה שבה יוכלו להמשיך ללמוד בכוחות עצמם. שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם – שיֵדעו את יסודות התורה, לְדַבֵּר בָּם – שיֵדעו ללמוד תלמוד בעצמם. מי שהוריו לא דאגו לכך, חייב להשלים זאת בעצמו (שועה"ר ת"ת א, ה-ז).

כך יוכלו הצעירים לצאת אל החיים כשהם מצוידים בידיעת ההלכה ובהשקפה הכללית של התורה על החיים, ויוכלו להיות שותפים ביישובו של עולם, להגן על העם והארץ ולהקים משפחה. בהמשך החיים, יקיימו את מצוות תלמוד תורה בשבתות ובחגים ובקביעת עיתים בימות החול (להלן ג, יב-יד), וכך ימשיכו להתגדל בתורה במקביל לניסיון החיים שירכשו, עד שיהיו תלמידי חכמים, וכפי הראוי לכל יהודי, שברבות השנים ייחשב תלמיד חכם.^[7]

לימוד האמונה חשוב במיוחד, והוא קודם בחשיבותו ללימוד שאר חלקי התורה, כי בו מתבארת המגמה הכוללת של התורה – ללכת בדרכי ה' ולהביא ברכה ותיקון לעולם, ולכן הוא נקרא 'נשמת התורה'. כיוצא בזה קוראים את פרשת 'שמע' לפני פרשת 'והיה אם שמוע', "כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות" (משנה ברכות ב, ב).

בכלל לימוד האמונה: ההכרה שה' מעל ומעבר לכל הגדרה, וכל מה שאנו יודעים אודותיו הוא כפי מה שהתגלה אלינו במעמד הר סיני ועל ידי הנביאים אודות בריאת העולם והנהגתו. כמו כן לימוד אודות: השגחת ה' בעולם, השכר והעונש, תכלית האדם בעולמו וייעודם של ישראל. כמו כן לימוד משמעותן של המצוות, שכן בכל מצווה באים לידי ביטוי רעיונות אמוניים ומוסריים. וכן לימוד מוסר, והדרכים שבהן האדם מתקן את מידותיו כדי לנהוג בדרך הישר והטוב.

בסדר לימוד הילדים והנערים, לימוד האמונה משולב בלימוד התנ"ך ודברי אגדה שבמדרש. אולם כיוון שנושאי האמונה עמוקים וגבוהים, יש להמשיך להעמיק בהם במשך כל החיים, וככל שאדם רוכש יותר ניסיון וחכמה, כך יוכל להעמיק יותר בלימוד המקרא, בדברי חכמים שבמדרש, ובספרי הראשונים והאחרונים אודות האמונה. מפאת חשיבותם, כללתי יסודות של אמונה ומוסר בסדרת 'פניני הלכה'. היסודות הכלליים מובאים בספר 'אמונה ומצוותיה', והיסודות הנוגעים למצוות השונות הובאו כהקדמות להלכות, ולעיתים כהסבר להן.

לימוד אמונה ומוסר נועד להבנה עיונית שלהם, אולם הלומדים דברי אמונה כדי להתרגש, מקיימים בכך מצוות אהבת ה' ויראתו, שהן מצוות שבלב, אך לא מצוות תלמוד תורה. וכדברי מרן הרב קוק (הקדמת עין איה), על לימוד דברי אגדה ואמונה, שצריך ללומדם בבקיאות ובעיון, והלומדם כדי לעורר את הרגש, "אפילו אם יביאו תועלת לתורה ולתעודה, לתיקון מדות ותיקון מעשים – לא נוכל להכניסו בכלל 'דברי תורה'". אמנם יש לכך "ערך תפילה והתעוררות תשובה", אבל "לא ערך תורה, שהיא יסודו של עולם" (וכ"כ במוסר אביך א, ז; וחזו"א אמונה ובטחון ג, כח).^[8]

כפי שלמדנו (הלכה ד), חובת הנשים היא לדעת תורה כפי הנדרש להדרכת החיים, כל אשה כפי הנצרך לה לפי כישרונה ולפי הסביבה שבה היא חיה. אך שלא כמו הגברים, אין לנשים חובה לעיין בתורה וללמוד נושאים שאינם קשורים להדרכת החיים. לכן בעבר גם לא היה צורך שנשים ילמדו לקרוא. כך היה במשך כל התקופה שבה האנושות היתה שקועה בבערות, כשרק אחוזים בודדים ידעו לקרוא. מיוחד היה העם היהודי, בכך שחלק גדול מהגברים שבו למדו לקרוא במסגרת חובתם במצוות 'תלמוד תורה'.

בדורות האחרונים, בתהליך שמבשר גאולה, החכמה התפשטה בקרב האנושות. רבים למדו לקרוא ולכתוב, בתחילה באירופה ובארצות שאליהן היגרו אירופאים, ובהמשך בכל הארצות. בתחילה הגברים למדו לקרוא ובהמשך גם הנשים, עד שכיום קרוב לתשעים אחוז מהמבוגרים בעולם יודעים לקרוא. בתוך כך, גם נשים שמנהלות את משק ביתן ומגדלות את ילדיהן, נפגשות עם דעות שונות בתחומי האמונה, החברה, המשפחה והאדם, וכבר אין די להן בידיעה כללית של התורה.

בנוסף, בעבר נשים נצרכו להקדיש את כל זמנן ומרצן לעבודות הבית והטיפול בילדים. אולם בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית עבודות הבית נעשו קלות, ונשים רבות החלו לרכוש השכלה, לעבוד בכל המקצועות, להשתתף בלימוד ובמחקר האקדמי, ולהיות שותפות מלאות בחיי הציבור ובהנהגתו. בתוך כך, נשים נפגשות עם שאלות נוספות מכל תחומי החיים.

לפיכך, כדי לדעת כיצד לחיות כיום על פי התורה, ולדעת את הדרכתה בתחומי האמונה והמוסר, היחיד, המשפחה והחברה, חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה כמבואר בתלמוד ובמפרשיו. בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה, כדי להבין את החזון הכללי של התורה. כמו כן, חובה ללמוד את יסודות האמונה ואת תולדות גילוי האמונה על ידי ישראל, כמבואר בתנ"ך ובדברי חכמים, ראשונים ואחרונים, כדי להבין את הרעיון המוסרי והאידיאלי שבתורה לתיקון העולם. ככל שאשה מוכשרת יותר בלימוד, כך האתגרים שלפניה גדולים יותר, ובמקביל עליה להעמיק יותר בלימוד התורה.

בסדרת 'פניני הלכה' השתדלתי להציע אפשרות לקיום החובה המוטלת על גברים ונשים כאחד, בהיקף ובהעמקה הנראים לי כמתאימים. אמנם במצוות המיוחדות לגברים, כדוגמת תפילין וציצית, די לנשים ללמוד את ההלכות שבהן מבואר כלל המצווה.

נמצא שבפועל, אחר שחובת הלימוד בהלכה, באמונה ובמוסר התרחבה מאוד, ההפרש בין חובת הגברים לנשים הצטמצם, ואף את מה שנשים חייבות, רוב הגברים אינם מספיקים ללמוד כיום.^[9]

כפי שלמדנו, חובת לימוד התורה לנשים התרחבה מאוד, אולם עדיין נותר הבדל, שגברים חייבים בלימוד התלמוד ונשים אינן חייבות. כלומר, אף שנשים צריכות ללמוד את ההלכה ביסודיות ובעמקות, תוך הבנת שורש סברת ההלכה כפי שמבואר בתלמוד ובמפרשיו, הן אינן חייבות ללמוד את הדעות השונות שלא נפסקו להלכה ואת התהליך שהתרחש עד ההגעה למסקנה ולסברה המזוקקת.

ואף שאינן מצוּות בזה, נשים שרוצות להרחיב את לימודן בתלמוד מקיימות מצווה. אלא שבפועל ישנה בעיה: לימוד התלמוד דורש מיומנות גבוהה וידיעה רחבה בתורה, ובלא זאת מסתבר שהלומד יטעה בהעלאת סברות מוטעות. לשם כך הבנים לומדים במסגרת בית מדרש שעות רבות, ורק לאחר שנים רבות הם לומדים לטעון טענות שיכולות להתקבל להלכה. וכיוון שקשה לנשים להגיע לרמה הנדרשת בלא אותה השקעה של זמן ובלא בית מדרש, יש חשש שיטענו טענות מוטעות, וכפי שכתב הרמב"ם (תלמוד תורה א, יג).

בכל אופן, להלכה ולמעשה, אחר שחובת המצווה לנשים התרחבה מאוד, חובה להקדים ללמוד תחילה את מצוות התורה והלכותיהן, עם סברותיהן וטעמיהן, וכן את יסודות האמונה והמוסר. כך הדין לגברים, שחייבים בלימוד התלמוד, ועל אחת כמה וכמה לנשים. לאחר לימוד רחב ויסודי של כל המצוות וההלכות, החשש שהתלמוד יילמד באופן מוטעה פוחת, אך לא נעלם. לפיכך, לומדות התלמוד צריכות לזכור שלימוד תלמוד ברמה בסיסית, או בלא קבלת מסורת בית מדרש, עלול לגרום להבנות מוטעות. לעומת זאת, בלימוד הלכה באופן יסודי, עם הסברות המזוקקות שעולות מהתלמוד ומפרשיו, אין כמעט חשש טעות. ומי שתחזור שוב ושוב על לימוד ההלכה, תוכל לשמש כמורה טובה להלכה, שיודעת לענות על רובן הגדול של השאלות ההלכתיות שמזדמנות לאדם. מתוך כך, על גבי הבסיס המוצק של לימוד הלכה, אמונה ומוסר, נשים שירצו בכך – יוכלו להמשיך להתעלות בלימוד התלמוד עד לרמה הגבוהה ביותר.^[10]

במקביל להדרכה שהובאה במשנה במסכת אבות (ה, כא), בשם התנא יהודה בן תימא: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לתלמוד", מובאת הדרכה נוספת (קידושין ל, א), בשם התנא רבי יהושע בן חנניא: "לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד".

כלומר, ההדרכה הטובה לתלמידי חכמים, לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים: שליש למקרא, שליש להלכה, ושליש ללימוד טעמי ההלכה וסברותיה. ואף שהזמן הנצרך ללימוד התנ"ך מועט מהזמן הנצרך ללימוד ההלכה, והזמן הנדרש לשניהם מועט מהנדרש לתלמוד, הכוונה היא שבתחילה, כדי לבסס את ידיעת שלושת חלקי התורה, צריך לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים. ולאחר שיֵדע את התנ"ך יוכל להקדיש ללימודו פחות זמן, וכן לאחר שיֵדע את ההלכה למעשה, יקדיש לה פחות זמן, ואז עיקר לימודו יופנה לתלמוד, שהוא העיון בסוגיות ההלכה והעמקה במקרא ובאגדה (רמב"ם ת"ת א, יא-יב; שו"ע יו"ד רמו, ד; שועה"ר הל' ת"ת ב, ב).

ויש אומרים, שאין כוונת חכמים לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים, אלא שנכון לכל אדם ללמוד במהלך השבוע בכל אחד משלושת התחומים (ר"ן ע"ז בדפי הרי"ף ה, ב). וכן סובר רבנו תם, אלא שלדעתו בלימוד התלמוד הבבלי יוצאים ידי הדרכת חכמים, שכן בלולים בו מקרא, משנה ותלמוד (תוס' סנהדרין כד, א). וכן נוהגים רבים מישראל, וכן כתבו כמה פוסקים (רמ"א יו"ד רמו, ד; ש"ך ה). וזאת בתנאי שכאשר לומדים בתלמוד את פירושי הפסוקים, מתבוננים במשמעותם, ובכל סוגיה מגיעים אל המסקנה ההלכתית, וכך לימוד התלמוד אכן כולל גם מקרא והלכה.

עוד הדרכה חשובה אמרו חכמים (ע"ז יט, א): "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", שנאמר (תהלים א, ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". שכן כאשר אדם לומד בנושא ובספר שהוא חפץ בו, הוא מסוגל ללמוד ביתר שקידה והבנה, ויכול להתקשר יותר אל תלמודו, לשמוח בו ולזכרו (רש"י שם). הדרכה זו היא הן על הספר שהלומד חפץ בו והן על התחום שהוא חפץ בו, כגון: הלכה או גמרא, אגדה או תנ"ך; עיון עמקני או דקדקני; הלכות שבת או הלכות ממונות; ראשונים או אחרונים, וכיוצא בזה. הוסיפו וביארו, שמן הסתם המקום שאליו אדם נמשך הוא המתאים יותר לשורש נשמתו, ועל ידי לימודו יגלה את האות המיוחדת שלו בתורה (שבט מוסר א; אדיר במרום עמ' עא; שם עולם ל'חפץ חיים' א, יג; אורות התורה ט, יב).

אמנם החובה הקודמת היא להקיף את יסודות התורה, ולכך צריכה להיות מכוּונת תוכנית הלימוד לילדים ולנערים. אלא שגם בימי הנעורים ראוי להקצות זמנים שבהם הילדים והנערים ילמדו בספרים שליבם חפץ. וכן מבוגרים שכבר למדו את יסודות התורה, צריכים ללמוד בספרים שליבם חפץ, יחד עם קביעת סדרים לחזרה על יסודות התורה כדי שלא ישכחום (חיד"א חומת אנך תהילים א, ב. עי' אורות התורה ט, יב; פנקסי הראי"ה טז, ג).

עוד אמרו (ע"ז יג, א), שלא מכל רב אדם זוכה ללמוד, ולכן מותר לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד תורה אצל רב שמתאים לו, אף שיש רב כמותו בארץ (שו"ע יו"ד שעב, א). וכן תלמיד שרוצה ללכת למקום שבו יש רב שלדעתו יוכל ללמוד אצלו יותר, ואביו מוחה בו לפי שדואג לשלומו, אינו צריך לשמוע לאביו (תרוה"ד מ; שו"ע יו"ד רמ, כה).

מצווה לזכור את התורה, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים". לשם כך צריך לחזור על הלימוד, וכן אמרו חכמים (קידושין ל, א): "וְשִׁנַּנְתָּם, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר – אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". כלומר, המצווה היא להבין ולזכור את דברי התורה, כדי לקיימה כהלכתה, וכדי להשיב לשואלים בהלכה תשובה מדויקת. בנוסף, מעלה גדולה לאדם שדברי התורה, שהם דברי אלוהים חיים, מונחים בזכרונו, שעל ידי כך הוא דבק בתורה ובה' נותן התורה, וחייו מתרוממים ומתקדשים ומקבלים השראה והדרכה מדברי התורה. אמרו חכמים (סנהדרין צט, א): "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר… כל הלומד תורה ומְשַכחהּ, דומה לאשה שיולדת וקוברת".

החובה היא לזכור את הנוגע להדרכת החיים על פי התורה, בהלכה ובאמונה. ואם את מה שעליו לזכור שכח מחמת שהתעצל ולא התאמץ לזוכרו, עבר באיסור. וכפי שאמרו חכמים במשנה (אבות ג, ח): "כל השוכח דבר אחד ממשנתו – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד, ט): רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יכול אפילו תקפה עליו משנתו (ששכח אותה שלא ברצונו)? תלמוד לומר (שם): וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הא אינו מתחייב בנפשו עד שיֵשב ויסירם מלבו". וכן אמרו חכמים (מנחות צט, ב), שהמתרשל מלחזור על לימודו ושוכח אותו, עובר באיסור.

אמנם ישנו הבדל בין התקופות, כשהיה אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה, היתה חובה גמורה לזוכרם, שאם לא כן, לא היתה דרך לחזור ולהיזכר בהם. ומעת שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, חומרת החובה לזכור בדייקנות פחתה. וכיום, שעל ידי מאגרי המידע הממוחשבים ניתן להיזכר בקלות בכל דבר תורה והלכה, החובה היא לזכור את יסודות התורה הנצרכים להדרכת החיים השוטפים, ובכלל זה לדעת אימתי מתעוררת שאלה הלכתית שצריך לברר. ורק אם את היסודות הללו שכח – עבר באיסור שכחה. ותלמיד חכם צריך לזכור את ההלכות שהוא צריך להורות לתלמידיו ולשואליו.^[11]

מעבר לחובת החזרות לשם זיכרון, החזרות המרובות על הלימוד מבטאות את הדבקות של הלומד בדברי התורה. סיפרו על הגר"א, שהיה בודק את תלמידיו לפי יחסם לחזרות. שכל תלמיד שהחזרות משעממות אותו – ידע שלא יצליח לגדול בתורה. וכל מי שאהב לחזור על לימודו, ובכל חזרה התחדשו לו הבנות נוספות – ידע שהוא מסוגל להגיע להשגות גבוהות בלימוד (מנוחה וקדושה א, כד).