פרק יד - מהלכות מדינה

אחד הכללים היסודיים בדיני ממונות ומשפטים הוא 'דינא דמלכותא – דינא', כלומר דין המלכות הוא דין בעל תוקף הלכתי מחייב, ולכן חייב אדם לשמור ולקיים את דיני המלכות, בין חוקים הקשורים למיסים ולמכס, ובין חוקים הנוגעים לתקנת הציבור כחוקי התנועה והבנייה.

שני הסברים נאמרו לזה: האחד, תושבי המדינה מקבלים על עצמם את המלכות ומוחלים לה על חלק מזכויותיהם, ומסכימים לכך שהיא תקבע חוקים ותנהל את סדרי החיים הציבוריים. ואמנם אזרחים רבים רגילים להתלונן על גובה המיסים ועל חוקים שונים, אך כל זמן שהם אינם מתקוממים ומפילים את השלטון, הרי שהם מסכימים למצב הנוכחי של שלטון המלכות, ומודים שהוא עדיף להם על פני האנדרלמוסיה שעלולה לשרור בהעדרו. בכך הם מעניקים למלכות את הסמכות לקבוע חוקים ולגבות מיסים.

הסבר שני, קרקעות המדינה שייכות למלכות מדין כיבוש, שהרי המלכות, על ידי כוחה הצבאי והכלכלי, שומרת על המדינה. וכיוון שכל קרקעות המדינה שייכות למלכות, כל מי שמתגורר בהן, חייב לציית לחוקיה. ואף שישנם בעלים פרטיים לכל חצר ובית, הבעלות שלהם נשענת על הבעלות הכללית של המלכות, שאם לא היתה מלכות, מסתבר שהבית והחצר שלהם לא היו נשארים בידיהם.

לממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית יש לכל הפחות את הסמכות שיש למלכות. כי ההסכמה הציבורית לשלטון הממשלה רחבה יותר, שהרי הציבור בחר בה, ובכך קיבל על עצמו את ההחלטות שתחליט. וגם המיעוט שאינו מיוצג בממשלה, הסכים לקבל על עצמו את החלטת הרוב. ואף אם יבוא אדם ויאמר, שאינו מסכים לשיטה הדמוקרטית, לא ייגרע כוחה של הממשלה מכוחו של מלך ששולט על המיעוט שאינו מסכים עמו בכוח חרבות חייליו, שאף לגביו אמרו: 'דינא דמלכותא דינא'. לפיכך, יש לשמור על חוקי המדינה, ואסור להעלים מס או להבריח את המכס, והעושה כן עובר על איסור תורה של 'לֹא תִגְזֹל' (שו"ע חו"מ שסט, ו).

חכמי הראשונים דייקו במשמעות הכלל 'דינא דמלכותא דינא', שדווקא דין המלכות הוא דין, אבל לא דין המלך. כלומר, אם יקום מלך ויגזור גזירות הנוגדות את ההיגיון והמוסר המקובל, אין לגזירותיו תוקף. כי רק לתקנות וחוקים המקובלים בשאר המלכויות יש תוקף. וכפי שכתב רבי יוסף חביבא (נימוקי יוסף ב"ב נד, ב): "והסכימו כל בעלי הוראה, שמזה שאמרו 'דינא דמלכותא', משמע שלא אמרו אלא בדברים שהם חוקי המלכים, שלכל המלכים יש חוקים ידועים, אבל מה שׁשׂר-אנס נוטל בזרוע, אינו דין". גם הרמב"ן (שם) כתב, שלא אמרו 'דינא דמלכותא דינא' אלא לגבי דינים הידועים בכל המלכויות, שכל המלכים נוהגים כך. וכך כתב הריטב"א (נדרים כח, א), שמה שהגמון אחד עושה לפי שעה, הן על יחיד והן על רבים, או שגוזר גזירה חדשה שלא היתה נהוגה בימי האבות, אין זה דין אלא חמסנות וגזל.

בכלל זה צריך שהחוקים לא יַפלו או יקפחו אדם מסוים או קבוצה. וכבר היו מקרים בתולדות ישראל, שנחקקו חוקים שמפלים באופן בוטה את היהודים לרעה, וגדולי ישראל פסקו שאין לחוקים אלה תוקף של 'דינא דמלכותא'. מפני שהעם קיבל על עצמו את המלכות או את הממשלה על מנת שתמשול בהגינות, כפי שמקובל ונהוג בעולם, ואין לה סמכות לחרוג מכך, ואם חרגה – אין דינה דין (עי' ציץ אליעזר טז, מט).

אולם כל זה דווקא בעוול מובהק, שאי-הצדק שבו נוקב עד תשתית המלוכה או הממשלה. אבל שחיתויות והפליות רגילות, שמצויות כמעט בכל שלטון, אינן מבטלות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'. שאם כל שחיתות היתה מבטלת כלל זה, לא היה מקום בעולם שיחול בו הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.

לדעת הר"ן (נדרים כח, א), הכלל 'דינא דמלכותא דינא' נאמר לגבי מלכות של גויים בחוץ לארץ. מפני שיסוד הכוח של המלכות לחוקק חוקים, מבוסס על כך שהארץ שייכת למלך או למלכות. ולכן אדם שמעוניין להתגורר באותה המלכות, צריך לקבל על עצמו את חוקיה, ואם אינו מוכן לקבלם עליו לחפש מקום אחר. וכן הדין בארצות דמוקרטיות. אבל את ארץ ישראל נתן ה' לעם ישראל, ואין לשום מלכות רשות לגרש יהודי ממנה, הרי שאין למלכות בעלות על האדמה, ולכן אם היהודי לא הסכים לקבל על עצמו את חוקי אותה המלכות, אין להם תוקף לגביו.

אולם רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ם, חולקים על פירושו וסוברים שאין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ובכל מקום שיש מלכות או ממשלה, דיניה וחוקיה מחייבים. מפני שהכלל 'דינא דמלכותא דינא' נשען על ההסכמה הציבורית למלכות, וכל זמן שהציבור אינו מורד בשלטון, הרי הוא מסכים לקבל על עצמו את החוקים שהוא מחוקק. לפיכך, אין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, וגם בארץ ישראל חוקי המלכות או הממשלה מחייבים. וכך נפסק להלכה (שו"ע חו"מ שסט, ו).

אמנם במדינת ישראל, נראה שגם לפי הר"ן חובה על כל יהודי לקיים את החוקים ולשלם את המיסים. מפני שכפי שביאר ה'חתם סופר' (חו"מ מד), רק למלך שגובה מיסים לצורך הנאתו הפרטית ולהחזקת ארמונו, חצרו וכבוד מלכותו, אין חובה לדעתו לשלם בארץ ישראל, הואיל ומגורי היהודים בארץ אינם ברשות המלכות אלא ברשות הבורא. אבל חוקים ומיסים שנועדו למען אזרחי המדינה, כגון לצורכי ביטחון, חינוך, כבישים וכדומה, חייבים לקיים ולשלם. ומי שאינו משלם – עובר על הדין של 'דינא דמלכותא דינא', וגם גוזל את חלקו של הציבור (עי' ציץ אליעזר טז, מט; יחו"ד ה, סד). וזאת בנוסף לנימוק שיובא בהלכה הבאה.

עד כה למדנו שעל פי הכלל 'דינא דמלכותא דינא', ישנו תוקף הלכתי לחוקים ולמיסים שהמלכות קובעת. עתה נוסיף, שתוקפם של החוקים והמיסים במדינת ישראל מחייב את ישראל יותר מבשאר המדינות. משום שהממשלה נבחרה על ידי רוב הציבור היהודי, ובנוסף לתוקף של 'מלכות', יש לה גם תוקף של 'חֶבֶר עיר'. 'חבר עיר' או 'טובי העיר', היה השם שנתנו למנהיגים שנבחרו על ידי בני העיר או הקהילה. וכתב הרא"ש בתשובותיו (ו, יט), שכל מה שטובי העיר מסכימים לעשות, בכל תקנות הקהל שמתקנים על יחידים ועל רבים, הכל שריר וקיים גם בלא קניין, וכל דבריהם ככתובים וכמסורים. ואף רשאים בני העיר להעניש ולקנוס את מי שעובר על תקנותיהם (שם כז).

כמה הסברים נאמרו להלכה זו. מדברי המבי"ט (ג, רכח) משמע שהתוקף ההלכתי של תקנות הקהל נובע מהמנהג, שהואיל והציבור נוהג לנהל את ענייניו באופן של בחירת מנהיגים המתקנים תקנות ומטילים מיסים וקנסות, אין אדם פרטי יכול לעבור על מנהגם, וחובתו למלא אחר תקנות הקהל. הסבר נוסף, שבכל ענייני הציבור יש לקהל דין של שותפים, שהרי אם לא יתארגנו יחד בכל הנוגע לענייני הציבור, עלולים כולם להינזק, ולכן בעל כורחם נעשים כל בני העיר וכל בני המדינה שותפים וערבים זה לזה (מהר"ם שיק או"ח לד). ועוד, שיש לציבור זכות של 'חזקה', שכך נהגו מאז ומתמיד, שהקהל מתערב מעט בענייניו של הפרט על ידי הטלת מיסים ומכס לצורכי הציבור. ובכל דבר שיש לציבור חזקה בו, אין היחיד יכול לבטלה. לדוגמה, כאשר שביל עובר בחצרו של יחיד, ובמשך זמן רב עברו בו רבים, נקבעה חזקה לגבי ההליכה בו, ואין בעל החצר יכול למנוע את הרבים מלעבור בשביל שבחצרו (ב"ב יב, א; ק, א). וכן הדין לגבי מיסים, יש חזקה שהציבור נוטל מס מכל יחיד.

לפיכך, גם מטעם זה חובה לשלם מיסים (ציץ אליעזר טז, נ). וכיוון שהמיסים נועדו לתועלת כלל הציבור, המעלים מס עובר באיסור חמור של גזל הציבור כולו.

טוב לאדם שיראה בתשלום המיסים למדינת ישראל חובה נעימה, שעל ידי תשלומיו הוא נעשה שותף בקליטת העלייה, בביצור הביטחון וביישוב הארץ וקיום ערכים רבים נוספים. ואף שתמיד ניתן למצוא נקודות שבהן מדיניות חלוקת המיסים לוקה בחסרונות ובשגיאות, רוב ניכר של המיסים הולכים למטרות טובות.

הניסיון בקיום חובת תשלום המיסים קשה, שכן פעמים רבות יצר תאוות הממון של האדם מעביר אותו על דעתו. לדוגמה, קורה שאדם מבקש מחשמלאי הצעת מחיר עבור עבודה, ותשובתו היא שבלי חשבונית העבודה תעלה 500 ₪ ועם חשבונית 600 ₪. והניסיון קשה, שהרי לא קל לוותר על מאה שקלים. אבל ההלכה קובעת שאסור לגנוב את המס, ולכן חובה על האדם לומר שהוא מעוניין לקנות עם חשבונית. אמנם כאשר איש המקצוע הוא קרוב משפחה או חבר קרוב, שהיה יכול לעשות לו את העבודה בחינם, מותר לשלם לו בלא חשבונית. מפני שבמצב כזה אפשר להחשיב את התשלום כמעין מתנת הוקרה ולא כשכר החייב במס.

כמו כן כאשר אדם מבקש לקנות מוצר מסוים, והמוכר מציע אותו בלי חשבונית ב-500 ועם חשבונית ב-600 – חובה עליו לקנות ב-600 עם חשבונית. אמנם ככלל, הקונה אינו חייב לדרוש חשבונית, שכן אין עליו חובה לשמש כשוטר או כגובה מס. ובכך שהוא קונה ללא קבלת חשבונית הוא אינו עובר על איסור, כפי שהיה עובר אילו היה אומר בפירוש למוכר שהוא רוצה לקנות בזול ללא חשבונית. בנוסף, גם כשהמוכר אינו נותן חשבונית, לא ברור שהוא מעלים מס, כי אולי הוא מתכוון להוציא חשבונית בהמשך, ואולי מסיבות אחרות הוא פטור מתשלום. אבל ראוי לקונה לבקש חשבונית, שכן יתכן שבזה שהקונה אינו דורש את החשבונית הוא מסייע לדבר עבירה. ועוד, שהמצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), כוללת גם את החובה להציל את החבר מהפסד ממוני (רמב"ם סה"מ ל"ת רצז). והציבור אינו גרוע מאדם יחידי, ויש בזה גם משום מצוות 'השבת אבדה' לציבור. לכן ראוי לבקש חשבונית מהמוכר, ועל ידי כך לדאוג שהמס ישולם (עי' שו"ת עשה לך רב ז, סג).

חוקי המלכות מחייבים בתנאי שאינם מנוגדים לחוקי התורה. וכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו ייענש במיתה. אמנם בהמשך הפסוק סמכותו מסויגת בביטוי 'רק חזק ואמץ'. שנאמר (יהושע א, טז-יח): "וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה – כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ, רַק יִהְיֶה ה' אֱלוֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ, וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ – יוּמָת. רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". כלומר תקנותיו של יהושע מחייבות בתנאי שיקיים את הפסוק שנאמר לו קודם (שם ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה – דבריו בטלים, ואין לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעים לו. משום שדבריו של הקב"ה קודמים לדבריו של המלך, שהמלך עצמו הוא עבד למלך מלכי המלכים הקב"ה (עי' לעיל יב, ה).

ואם כך נאמר לגבי מלך כיהושע בן נון, שנתמנה בהוראת ה' על ידי משה רבנו, גדול נביאי ישראל, והסנהדרין ועם ישראל קיבלוהו עליהם, קל וחומר שאין לשום מלך או ממשלה סמכות להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. ואם יחוקקו חוק שיחייב חילול שבת או אכילת מאכלים אסורים – לא יהיה לחוקים אלו שום תוקף, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצועם.

כיוצא בזה, אם תצווה ממשלה לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות יישוב הארץ באותו שטח, או תאסור על יהודים להתיישב בחבל מחבלי ארץ ישראל, אין להוראתה תוקף, מפני שהיא מנוגדת למצוות יישוב הארץ. אמנם אם באו יהודים וביקשו להתיישב במקום מסוים, יש לממשלה סמכות לקבוע כי אין להתיישב בו אלא רק בסמוך לו, כאשר הנימוקים הם ענייניים, כגון, שעל המקום שרצו להתיישב מתכננים לסלול כביש או לנטוע עצים וכדומה (ראו לעיל יג, י).^[1]

ציוותה התורה (שמות כא, א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ופירשו חכמים (גיטין פח, ב): לִפְנֵיהֶם היינו דווקא לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים. גם כאשר דייני הגויים פוסקים באותו עניין כתורה, אסור לילך לדון בפניהם, שנאמר (דברים א, יז): "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלוֹהִים הוּא", ודייני ישראל הסמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, פוסקים הלכה בשליחות אלוהית. אמנם, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני – פסקה הסמיכה בישראל, ומעמדם של הדיינים נחלש, ובכמה נושאים אף בטלה סמכותם. אך המצווה לדון בפניהם נותרה על כנה, לפי שהם נחשבים שליחים של הדיינים שנסמכו בעבר, ומכוח שליחותם הם מורים הלכה בכל הדינים השכיחים שאם לא ידונו בהם ייגרם נזק (עי' פנה"ל גיור ד, 10).

עמדת רובם המכריע של הרבנים, שבתי המשפט החילוניים בישראל נחשבים 'ערכאות של גויים' ואסור לדון לפניהם, הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה על פי תורת ישראל. ואף ש'דינא דמלכותא דינא', ומותר לשלטון לחוקק חוקים ולתקן תקנות, ואף בתי הדין הרבניים צריכים להתחשב בחוקים אלו כמחייבים; אולם אין לשום שלטון סמכות לבטל באופן גורף את המצווה לדון בדין תורה בפני דייני ישראל. לפיכך, כל סכסוך צריך להתברר בפני דיינים שדנים על פי התורה. ואם הנתבע מסרב להישפט בדין תורה, על התובע ללכת לבית דין או לרב שעוסק בדיני ממונות, ולקבל ממנו רשות ללכת ל'ערכאות' כדי להציל את ממונו, ואז יוכל לתבוע אותו ב'ערכאות', שכן הלך אליהן ברשות דייני ישראל (עי' רמב"ם סנהדרין כו, ז; דיני ממונות לרב בצרי, ח"א י, ה).

לדעת רבים אף חלים על בתי המשפט החילוניים שבישראל ועל ההולכים לדון בפניהם דברי הרמב"ם החמורים (סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל – הרי זה רשע, וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו".

אמנם ישנם תלמידי חכמים ומשפטנים שפקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, מתוך טענה שכל מה שהציבור מחליט הוא בעל תוקף, והציבור רשאי להחליט לדון על פי סברות אנושיות ושיטות משפט שונות שהוכחו כמוצלחות במדינות מודרניות. כפי שנלמד בהלכה הבאה, יש לסברתם משקל. אולם נראה שאת הניכור החמור של מערכת המשפט כלפי ערכי התורה ומשפטיה, שמחלחל לפרשנות כל החוקים והתקנות, גם לפי סברתם לא ניתן להצדיק. התוצאה המרה של ניכור זה, שמערכת המשפט במדינת ישראל היא כיום המוסד הפוגע ביותר בזהותה היהודית של המדינה, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ.^[2]

מצב זה, שבתי המשפט במדינת ישראל שופטים על פי שיטה נוכרית, מהווה חילול השם נורא. לפיכך, חובה גדולה מוטלת על לומדי התורה להכין תשתית משפטית חילופית, וכל זמן שהם אינם מכינים אותה, גם הם שותפים מלאים באחריות לחילול השם. וכיוון שאין עדיין תשתית משפטית על פי התורה שתוכל להחליף את מערכת המשפט, ניתן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים חברה וכלכלה מודרניות על פי משפטי התורה. לכן פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ, שתחילתו בחוקים הטורקיים ועיקרו על פי המשפט האנגלי. ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית. לפי זה, אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דבריו החמורים של הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם… הרי זה רשע, וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו".

כדי לתקן את מערכת המשפט, לומדי התורה והמשפטנים צריכים ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם, על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאשר ומה ראוי לשנות, ואילו תקנות ראוי לתקן, ומה ראוי לאמץ מהניסיון המשפטי של המדינות המפותחות.

חובה לציין, שגם לאחר שמדינת ישראל תחליט להעמיד את מערכת המשפט האידיאלית על פי תורת ישראל, נצטרך לקבוע תקופת ביניים, שבה כל החוזים, ההסכמים והתיקים הפליליים, יידוֹנו על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא לזעזע את מערכות החברה והכלכלה שהתבססו עליה. לכן, המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם ושום ערך לא ייפגע מהשינוי. אולם כבר משעה שמדינת ישראל תחליט שבתי המשפט ישפטו כעיקרון על פי ערכי התורה ומשפטיה, גם בתקופת הביניים בתי המשפט הישראלים כבר לא ייחשבו 'ערכאות של גויים'.

מינוי שופטים דתיים: יש רבנים שסוברים שאסור לשומר תורה ומצוות להתמנות כשופט בבית משפט חילוני במדינת ישראל. לעומתם, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור, על ידי נציגיו בכנסת, קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לקיימה ואף להתמנות לשופט בה, שהרי שופט זה לא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית. למעשה נראה שהדין תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מקבל על עצמו את תפיסותיה ותחלואיה של מערכת המשפט, גם אם מעת לעת יעטר את דבריו בפסוקים, הרי שהוא שותף בחילול השם. אבל אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי ערכי התורה ומשפטיה, ומנסה כפי יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן לא יפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, ישתדל לנטות לכיוון משפט התורה, ובכך יקרב את מערכת המשפט לתיקונה (כך נראה מהראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג, עמ' 244).^[3]