פרק י - גבולות הארץ

מצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בכל גבולות ארץ ישראל שהבטיח ה' לאברהם אבינו עד נהר פרת. שנאמר (בראשית טו, יח): "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת – מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". וכן נאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ". וכפי שנצטווינו (דברים א, ז-ח): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם – לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב – לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". וכן נאמר (דברים יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ – לָכֶם יִהְיֶה, מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם". וכן נאמר (יהושע א, ג-ד): "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ – יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".

אמנם בפועל מצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה, לפי יכולתו של עם ישראל. לכן ההדרכה האלוהית היתה לכבוש תחילה את עבר הירדן המערבי כפי הגבולות שבפרשת מסעי (במדבר לד), שהם השטחים המקודשים יותר שבארץ, ורק לאחר שיְיַשבו אותם, יתרחבו בהדרגה לעבר הירדן המזרחי ולכל שטחי ארץ ישראל (רמב"ן במדבר כא, כא). שנאמר (שמות כג, ל): "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". ונאמר (דברים ז, כב): "וְנָשַׁל ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט". לכן מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את ארצות סיחון ועוג, ורק לאחר שהם לא נענו להצעת השלום של ישראל ויצאו נגדם למלחמה, כבשו ישראל את ארצם. ורק אחר שבני שבטי ראובן וגד ביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, נענה משה לבקשתם, ובתנאי שישתתפו בכיבוש החלק המקודש יותר שנמצא בעבר הירדן המערבי (ראו לעיל ט, ב, שגם בעבר הירדן המערבי, מצוות יישוב יהודה ושומרון קודמת ליישוב הגליל והשפלה. ראו עוד להלן בהלכה ט).^[1]

גבול דרום-מערב של ארץ ישראל כולה הוא 'נהר מצרים', שנאמר (בראשית טו, יח): "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". מוסכם שנהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, שהיא באזור תעלת סואץ כיום. לגבי גבול דרום, נאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים", משמע שכל חצי האי סיני בגבול ישראל, שכן ים סוף מקיף אותו, והוא נקבע כגבול דרום.^[2]

אולם המצווה על עולי מצרים בהנהגת יהושע בן נון היתה לכבוש תוואי גבול שמתחיל מדרום ים המלח עד 'נחל מצרים', כפי שמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד, ג-ה), ורק לאחר שיְיַשבו את עיקר הארץ כראוי, יתפשטו לכל גבולות הארץ.

נחלקו הפוסקים בשאלה מהו 'נחל מצרים': לרוב הראשונים וכמה אחרונים, 'נחל מצרים' זהה ל'נהר מצרים', שהוא השלוחה המזרחית של הנילוס (תרגום יונתן וירושלמי, רש"י, רמב"ם, תוס', רוקח, רד"ק, רש"ס, גר"א). ולרבים מהאחרונים על פי מקצת הראשונים, 'נחל מצרים' הוא ואדי אל-עריש (רס"ג, כפתור ופרח, רדב"ז).

עוד נחלקו לגבי הגבול הדרומי שנצטוו עולי מצרים לכבוש, והמחלוקת תלויה בזיהוי המקומות שנזכרו בפרשת מסעי מדרום ים המלח ועד נחל מצרים. יש אומרים שהגבול מתעגל מעט דרומה מים המלח וכולל את העיר ירוחם ושדה בוקר ושוב מתעגל צפונה עד נחל מצרים. ויש אומרים שהוא נמשך יותר דרומה עד עין יהב בערבה ומצפה רמון בנגב, ומשם נמשך עד נחל מצרים. ויש סוברים שהוא מדרים עד אילת ומשם נמשך לנחל מצרים.

לדיון עד היכן גבול עולי מצרים יש משמעות לשני עניינים:
א' מצוות יישוב הארץ, האם הוא בסדר עדיפות גבוה כגבולות פרשת מסעי או נמוך כשאר גבולות הארץ המובטחת. ב' חובת המצוות התלויות בארץ כל עוד אין שם ריבונות ישראל. אמנם מקום שנמצא בריבונות ישראלית והוא בגבולות הארץ כולה, בכל אופן חייב במצוות התלויות בארץ כגבול עולי בבל.^[3]

גבול צפון שבפרשת מסעי מתחיל במערב מהים התיכון, במקום הסמוך להֹר הָהָר, שנאמר (במדבר לד, ז-ח): "וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן: מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת…". השאלה היכן הוא הֹר הָהָר, והאם הוא הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה או רק גבול צפון לעולי מצרים, שלאחר שיתחזקו יכבשו הלאה עד נהר פרת.

חמש שיטות ישנן בזיהוי הֹר הָהָר:

לתרגום יונתן ותרגום ירושלמי (במדבר לד, ז) הוא ברכס ההרים הנקרא 'טוורוס אומנוס', שהם הרי אמנוס בדרום טורקיה, צפונה מקו רוחב 36.

ל'כפתור-ופרח' (פרק יא) הוא הר הנקרא 'אקרא', הנקרא כיום 'הר קל', בגבול שבין טורקיה לסוריה, בקו רוחב 36.

לרמב"ם (הל' קידוש החודש יא, יז) גבול צפון הוא בקו רוחב 35, ומתחיל בצד המערבי בהר הסמוך לעיר 'בַּנִיַאס'.

לר"ש סירילאו (שביעית ו, א) ו'תבואות הארץ' (פרק א), הוא הר הנמצא מעט דרומה מטריפולי שבלבנון, שנקרא כיום 'הר בתרון'.

ל'אדמת קודש' (פרק א) הוא סמוך לביירות ממזרחה, בהר הנקרא כיום 'חמנה'.

כפי הנראה, לדעות הרביעית והחמישית, מקום הֹר הָהָר הוא הגבול שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש ולחלק לשבטים. אולם קשה לומר שלדעתם הוא גבול הארץ כולה, כי לא ניתן למתוח גבול טבעי בין נהר פרת והֹר הָהָר לשיטתם. ולכן מסתבר שלדעתם גבול הארץ כולה הוא כדעה הראשונה או השנייה.

מנגד, לדעות הראשונה והשנייה, הֹר הָהָר הוא אכן גבול הארץ כולה, וניתן למתוח ממנו גבול טבעי של כ-180 ק"מ עד לנהר פרת. אולם מה שהצטוו ישראל לכבוש בפרשת מסעי מסתבר שכלל את הרי הלבנון בלבד. הרי שאין מחלוקת גדולה בעניין גבול צפון, מפני שהדעות המצמצמות עוסקות בגבול פרשת מסעי, והדעות המרחיבות עוסקות בגבול הארץ כולה. ונראה, שגבול פרשת מסעי הוא כדעה החמישית, וגבול הארץ כולה כדעה הראשונה.^[4]

גבול המזרח לא מבואר בתורה, אלא נאמר שארץ ישראל נמשכת עד נהר פרת, השאלה האם עד הצד הצפוני הקרוב לעיקר הארץ או לכל אורכו עד השפך במפרץ הפרסי. הסברה שנהר פרת מסמן רק את הגבול הצפוני, כי בשטח שבין עבר הירדן המזרחי לסוף נהר פרת יש מדבר עצום, שלא היו רגילים להתיישב בו, ואולי הוא המדבר שצוין כגבול ארץ ישראל, שנאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר". מנגד, אפשר שכל נהר פרת עד המפרץ הפרסי הוא גבול הארץ, שאם לא כן, איננו יודעים היכן מסתיים גבול ארץ ישראל, וגבול המדבר הוא דרומה משם. למעשה, נחלקו בזה הראשונים, יש אומרים שנהר פרת מסמן רק את גבול הצפון של הארץ, ויש אומרים שהוא מסמן גם את גבול המזרח.^[5]

מפת השיטות המצמצמות את גבול מזרח

מפת ארץ ישראל למגדילים ביותר

כפי שלמדנו (לעיל ח, ד), מקום קיום התורה והמצוות הוא בארץ ישראל, אמנם בפועל, כדי שלא נשכח את המצוות בעת הגלות, ציוותה התורה שאת המצוות שאינן תלויות בארץ נקיים גם בחוץ לארץ (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).

המצוות התלויות בארץ, שאותן מקיימים רק בארץ, הן בראש ובראשונה המצוות הנוגעות לכלל ישראל: הקמת המלוכה או השלטון כפי הדרכת התורה, ובכלל זה הקמת צבא, איסור מגורי אויבים בארץ ישראל וביעור עבודה זרה מהארץ.

בארץ ישראל צריכים ישראל לקיים את מערכת המצוות הקשורות לבית המקדש והשפעתו הרוחנית על כל ישראל. בכלל זה מצוות הטהרה והטומאה, מצוות הכהנים והלוויים, ערי הלוויים וערי המקלט, נגעי בתים ועוד.

כמו כן, בארץ ישראל מתקיימות המצוות הקשורות למערכת המשפט, שבראשה הסנהדרין הגדולה השוכנת סמוך למקדש, ותפקידה להכריע בשאלות הגדולות והקשות. בבית הדין הגדול היו מקדשים את החודשים ומעברים את השנים, וקובעים בכך את מועדם של חגי ישראל. מצוות המשפט מחייבת גם מינוי דיינים בכל עיר, ולצידם שוטרים שאוכפים את הדין. בכלל מצוות המשפט כלולות המצוות הקשורות לסדרי הדין, הכרעת הדין והענישה. על מנת למנות דיינים שיהיה בסמכותם לדון דיני תורה צריך שרבותיהם יסמכו אותם לכך, כך שיהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, שסמך את החכמים הראשונים. ורק בארץ ישראל ניתן לקיים את מסורת הסמיכה. אמנם גם בזמן הגלות יש מצווה לקיים מערכת משפט, אך היא מתקיימת על ידי רבנים שאינם סמוכים, וקיומה נועד לצורך שמירתה של הקהילה היהודית בנאמנות למסורת ישראל, בלא החזון של קיום משפט התורה כדי לתקן את העולם. לכן סמכותם נוגעת רק לדיני נזיקין השכיחים וענישת הרתעה הכרחית, ולא לדינים שאינם שכיחים ולענישה שנועדה לגיבוש עם קדוש.

ישנה עוד סדרה שלימה של מצוות שתלויות בארץ וקשורות לעבודת השדה ולגידול הפירות, ומצוות אלו מופנות לכל יחיד ויחיד מישראל, ואלו הן: ערלה, כלאי זרעים, כלאי הכרם, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, ביכורים, תרומות ומעשרות, חלה, ראשית הגז, שביעית ויובל. ואף שעיקר חיובן בארץ, חיובן של רבות מהן מתפשט במידה מסוימת גם לחוץ לארץ (פנה"ל כשרות יב, א, 1).

חיוב המצוות התלויות בארץ ישראל תלוי בהיות עם ישראל שוכן בה. נפרט בקצרה את תולדות התיישבות עם ישראל בארצו, ובמקביל את סדר חיוב המצוות: לאחר שעולי מצרים כבשו את הארץ וסיימו לחלקה לשנים עשר השבטים (בשנת 2503 למניין שאנו מונים לבריאת העולם), התחייבו בכל המצוות התלויות בארץ הנוגעות לעבודת החקלאים, ובכללן תרומות ומעשרות, שביעית ויובל.^[6]

אמנם עוד שנים רבות עברו עד שהצלחנו לקיים את המצוות הקשורות לכלל ישראל, כמו הקמת המלוכה, המקדש ומערכת המשפט המסודרת, מפני שלצורך קיומן עם ישראל היה צריך להשלים את יישוב הארץ ולהתבסס בנחלתו. בתקופה זו המשכן הארעי שכן בשילה, ושופטים הנהיגו את ישראל באופן ארעי. לאחר כארבע מאות שנה קם שמואל הנביא לשפוט את ישראל, ומכוח השפעתו והדרכתו הוקמה מערכת המשפט, נוסדה מלכות בית דוד, ועל ידי שלמה המלך, בנו של דוד, נבנה בית המקדש שבירושלים (בשנת 2928), שעמד על תילו כארבע מאות ועשר שנים.

אמנם גם אז, כיוון שלא זכינו ליישב את מלא הארץ, עוד לא זכינו למדרגה השלימה של גילוי השכינה וקיום המצוות. כפי שכתב הרב אברהם אזולאי (סב סבו של החיד"א) בספר 'חסד-לאברהם' (מעין ג נהר ז): "וכמו שהשכינה אינה בשלימות כל עוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו, כן השכינה גם כן אינה בשלימות כל זמן שארץ ישראל אינה שלימה בכל גבוליה, שהוא מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, ושישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלקו המגיע לו כפי חלק גבולו האמיתי".

כמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון הגלה מלך אשור את השבטים שבעבר הירדן המזרחי וצפון הארץ, ומאז פקע חיוב מצוות שביעית ויובל מהתורה. מפני שחיוב המצוות הללו תלוי בהיות כל ישראל בארצו, כל שבט בנחלתו. אמנם המשיכו לקיים את השביעית והיובל על פי הוראת החכמים (פנה"ל שביעית ויובל א, ט; ה, ג).

כעשרים שנה לאחר מכן, כאשר כל עשרת השבטים גלו, נוצר מצב שרוב ישראל כבר לא היו בארצם, ופקע חיוב מצוות תרומות ומעשרות וחלה מהתורה, מפני שחיובן תלוי בהיות רוב ישראל גרים בארץ. אמנם מדברי חכמים המשיכו לקיימן.

בעת חורבן בית המקדש הראשון נפסק לגמרי חיוב המצוות הציבוריות התלויות בארץ, כשביעית ויובל, תרומות ומעשרות וחלה (פנה"ל כשרות יב, ד).

לאחר שבעים שנות גלות בבל, החל תהליך שיבת ציון ובניית בית המקדש השני. אז הוקמה הכנסת הגדולה, היא בית הדין הגדול ביותר שעמד לישראל, ומנה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, ובראשו עמד עזרא הסופר. הם תיקנו את סדרי מושב בית הדין, את נוסח הברכות והתפילות, ואת סדרי התפילה וקריאת התורה בבתי הכנסיות. הם גם חזרו וקידשו את הארץ לעניין חובת קיום מצוות שביעית ותרומות ומעשרות. אמנם כיוון שרוב העם היה בגלות, לדעת רוב הפוסקים חיוב המצוות הללו חל אז מדברי חכמים בלבד (פנה"ל כשרות יב, ז; פנה"ל שביעית ויובל ה, ד).

בעקבות חורבן בית המקדש השני, בתהליך הדרגתי שנמשך מאות שנים, ההתיישבות היהודית בארץ הלכה והתדלדלה. קרוב לשלוש מאות שנה אחר החורבן, ראו חכמי ארץ ישראל, ובראשם הלל השני, שהיה הנשיא, שלא יוכלו להמשיך לקיים את סמיכת החכמים ואת בית הדין שמקדש חודשים ומעבר שנים, וקבעו שמכאן ואילך זמני החודשים והמועדים ייקבעו על פי הלוח העברי שאותו הם קידשו לדורי דורות, ומאז נוהגים כל ישראל על פי לוח השנה (פנה"ל זמנים א, ג; פנה"ל שביעית ויובל ה, ו; על החזרת הדינים לקדמותם ראו להלן הלכות י-יא).

שלושה גבולות ישנם לארץ ישראל: האחד, כל הארץ כולה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, והוא הגבול הקובע לעניין מצוות יישוב הארץ, עליו הרחבנו בהלכות ב-ד.

השני, 'גבול עולי מצרים', הוא הגבול שנחלו שנים עשר השבטים בימי משה רבנו ויהושע בן נון. כאשר גבול הנחלות שבעבר הירדן המערבי נזכר בפרשת 'מסעי' (במדבר לד). גבול זה קובע את מקום חלותן של המצוות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות ושביעית. אמנם כל עוד רוב ישראל אינם בארץ, חיובן מדברי חכמים. השטחים שמחוץ ל'גבול עולי מצרים', למרות שהם בגבול ארץ ישראל השלימה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, כיוון שלא יושבו על ידי ישראל בימי משה רבנו ויהושע בן נון – לא התחייבו במצוות אלו (פנה"ל כשרות יב, ב; יא; יד. לגבי אילת עי' שם יב, 20).

השלישי, 'גבול עולי בבל', הוא גבול ההתיישבות של עולי בבל בימי בית המקדש השני, שהוא מצומצם מ'גבול עולי מצרים', ועליו תיקנו חכמים את התקנות והגזירות, כספיחים ודמאי, ועל מה שמחוצה לו החילו את 'טומאת ארץ העמים'. כלומר, גם בימי בית המקדש השני וגם לאחר חורבנו, חובת המצוות התלויות בארץ חלה על כל 'גבול עולי מצרים', אולם התקנות שתיקנו חכמים, תוקנו רק ל'גבול עולי בבל', היינו למקומות שההתיישבות היהודית התפשטה אליהם בימי בית המקדש השני. כיום חיוב התקנות חל על כל המקומות שבריבונות ישראל, וגם טומאת ארץ העמים לא חלה בכל מרחביה (פנה"ל כשרות יב, ז-ט; יז. לעיל ט, י).

סוריא: מעבר לגבולות שכבשו משה ויהושע, דוד המלך כבש את סוריא, ובכללה שטחים שבתחום גבולות ארץ ישראל השלימה, כארם דמשק, ושטחים שמחוץ לגבולות הארץ, כארם נהריים שבין הפרת לחידקל. אולם כיוון שכיבושו נועד להכניע אויבים ולא לשם יישוב הארץ, כיבושו נקרא 'כיבוש יחיד', והתעורר ספק לגבי מעמדם של שטחי סוריא לעניין המצוות התלויות בארץ. למעשה נפסק, שגם כאשר רוב ישראל יושבים בארץ, רק מדברי חכמים צריך לקיים בסוריא את המצוות התלויות בארץ (שם כשרות יב, ג, 4).

כתב רבי שמעון בן צמח (תשב"ץ ג, ר), שמצד הקדושה והשראת השכינה, מעלתו של עבר הירדן המערבי גבוהה יותר מהמזרחי, ולכן התאווה משה רבנו לעבור את הירדן. וכן מה שאמרו חכמים (כתובות קיא, א): "כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", ועל ידי כך מתכפרים עוונותיו, אמרו על עבר הירדן המערבי. וכן מה שאמרו (יבמות סד, א) שבני זוג שבמשך עשר שנים לא זכו לילד בחו"ל, בזכות ארץ ישראל יכולים להיפקד – אמרו על עבר הירדן המערבי. וכן אמרו חכמים (במד"ר ז, ח): "ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן – ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה". כלומר מאז שנכנסו ישראל לארץ, אסור להקים בעבר הירדן המזרחי את המשכן.

אולם מצד מצוות יישוב הארץ, אין הבדל בין עבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי, ולכן הבעל או האשה יכלו לכוף את בן זוגם לעלות מחוץ לארץ לעבר הירדן המזרחי. אבל לא יכלו לכוף לעבור מעבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי, מפני שלעניין מצוות יישוב הארץ, עבר הירדן המזרחי שווה למערבי.^[7]

ואף שחיוב מצוות יישוב הארץ שווה בשני עברי הירדן, מצד מטרת המצווה, שהארץ תהיה בידי ישראל, הסדר הנכון הוא ליישב תחילה את עבר הירדן המערבי. וכפי שהורה ה' למשה, לקראת הכניסה לארץ, כאשר מספרם של ישראל לא הספיק ליישוב שני עברי הירדן, שיתמקדו תחילה ביישוב עבר הירדן המערבי (כמבואר בהלכה א). יתרה מזו, גם בעבר הירדן המערבי, נכון ליישב תחילה את הרי יהודה ושומרון, שהם ליבה של הארץ, ובהם היה עיקר גילוי השכינה במשכן שילה, נוב וגבעון, ובמקדש שבירושלים, ובהם היו רוב ככל גילויי הנבואה, כמבואר לעיל (ט, ב).

כדי שנחזור לקיים את מצוות תרומות ומעשרות וחלה מהתורה – צריך שרוב ישראל יתגוררו בארץ. וכדי שנתחייב בשביעית ויובל מהתורה – צריך שבנוסף לכך ישראל יֵשבו בארץ כתיקונם, כל שבט בנחלתו (כמבואר בהלכה הבאה).

השאלה את מי צריך לכלול בעם היהודי לשם חישוב רוב ישראל. יש אומרים שמספר היהודים כיום (תשפ"ז) כחמישה עשר מיליון, ומספר היהודים בארץ מעל שבעה מיליון. לכאורה לפי זה, תוך שנים אחדות יהיו רוב יהודי העולם בארץ, וממילא יתקיים התנאי הראשון ונתחייב בחלה ובתרומות ומעשרות מהתורה. אולם בפועל מספר היהודים גדול בהרבה, מפני שהמספר חמישה עשר מיליון כולל רק את היהודים שמזדהים כיהודים והינם יהודים על פי ההלכה, וישנן עוד שתי קבוצות של יהודים שאינם מזוהים כיהודים אבל להלכה הם יהודים. הקבוצה הראשונה, יהודים שהוריהם התבוללו בדורות האחרונים בעקבות התהפוכות, הרדיפות והשואה שהעם היהודי עבר, ואת זהותם היהודית ניתן לברר בקלות יחסית. יחד איתם ניתן לשער שהעם היהודי מונה בין עשרים לשלושים מיליון.

הקבוצה השנייה גדולה בהרבה, וכוללת בתוכה את כל צאצאי היהודים שהתבוללו בגויים בלחץ ייסורי הגלות האיומים, אבל להלכה הם יהודים, שכן הם צאצאי אימהות יהודיות, ולהלכה כל מי שאימו יהודייה, אפילו אחר מאה דורות, נותר יהודי. ואמרו חכמים על פי נבואות הגאולה שבתורה, שאליהו הנביא עתיד להחזירם לכור מחצבתם (משנה עדויות ח, ז; רמב"ם בפירושו שם). קבוצה זו כוללת לכל הפחות מאה מיליון, ואולי הרבה יותר. שכן במשך הגלות הארוכה, בכל המלחמות והנגישׂות וגזירות השמד האיומות, מיליוני יהודים הורחקו מגבול ישראל בזרוע, וכיוון שילדיהן של הבנות היהודיות נותרים תמיד יהודים, יש לשער שכל האנוסים הללו התרבו כשיעור שהתרבו העמים שבתוכם התבוללו. לדוגמה, משערים שהיהודים שהתבוללו בספרד ובפורטוגל היו לפחות עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה, נמצא שגם היום, כעשרה אחוז מתושבי ספרד ופורטוגל, וכן כעשרה אחוז מצאצאי הספרדים והפורטוגזים שהיגרו לארצות אמריקה הלטינית, כדוגמת ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו, הם יהודים. צאצאי האנוסים הללו לבדם הם לפחות שלושים מיליון יהודים שהורחקו בזרוע. כמו כן, יש מעריכים שקרוב לעשרה אחוז מאוכלוסיית אירופה המערבית הם צאצאי יהודים אנוסים. וכן ישנם עוד צאצאי יהודים בארצות ערב, צפון אפריקה ומזרח אירופה. יתכן שקבוצה זו מונה מאה מיליון יהודים, ואולי כמה מאות מיליונים. כמו כן, יתכן שיש לצרף קבוצה שלישית – צאצאי עשרת השבטים, שאמנם חלקם חזרו והצטרפו לישראל, אבל רבים מהם נותרו בארצות גלותם (אמנם לפי דעות ביבמות יז, א, לא נמשך זרעם).

למעשה נראה שלכל הפחות יש לצרף לחשבון העם היהודי את כל אותם האנשים שהוריהם התבוללו בדורות האחרונים, שאילו היו בודקים את מוצאם, היה ניתן להוכיח שהם צאצאים של אם יהודייה. שכן להלכה לא ניתן להתעלם ממה שניתן לברר בקלות יחסית. אמנם לגבי בני הקבוצה השנייה, שהם צאצאי האנוסים שהתבוללו בגויים במשך כל הדורות, יש מקום להסתפק. ניתן לומר, שאף שלבסוף כל הנידחים יחזרו לישראל, בינתיים אין מתחשבים בהם. מנגד, ניתן לומר שיש להתחשב בכל מי שלהלכה הוא יהודי, גם אם כבר עברו דורות רבים מאז שמשפחתו התרחקה מישראל. למעשה נראה שיהיה צורך בהחלטה של בית הדין הגדול, שמכוח כלל ישראל שחיים בארץ יכריע בשאלה אימתי יגיע הזמן שבו נוכל לומר שרוב העם היהודי גר בארץ. ואולי נצטרך להמתין להופעת נביא שידריך אותנו בסוגיה זו (פנה"ל שביעית ויובל יא, ג-ד).

כדי שנחזור לקיים את מצוות שביעית ויובל מהתורה, לא מספיק שרוב ישראל יֵשבו בארצם, אלא צריך שיֵשבו כתיקונם, היינו שכל אדם מישראל ינחל את חלקו בנחלת שבטו (ערכין לב, ב). לשם כך צריך לחזור ולייחס כל אדם מישראל לשבטו, ולקבוע מחדש את נחלת השבטים (רמב"ם מלכים יב, ג). מנבואת יחזקאל עולה, שאף מקום נחלת שנים עשר השבטים ישתנה בעתיד, וכל שבט ינחל רצועה מהמערב ועד המזרח, כאשר דן בצפון, ואחריו אשר, נפתלי, מנשה, אפרים, ראובן ויהודה. אח"כ נחלת הנשיא, ובה ירושלים והמקדש, ובה תהיה גם נחלה לכהנים וללוויים. אח"כ ממשיכה החלוקה לכיוון דרום: בנימין ראשון ואחריו שמעון, יששכר וזבולון, ואחרון שבט גד, שיהיה בנחלה הדרומית ביותר (יחזקאל מח; ב"ב קכב, א). לפי רוב המפרשים, הנחלה הצפונית של דן תגיע עד סמוך לטורקיה, במוצאו של נהר פרת. גם גרי הצדק שהצטרפו לישראל בעודם סובלים, יקבלו נחלה בארץ, כל משפחת גרים יחד עם בני השבט שאליו התחברה (פנה"ל שביעית ויובל יא, ה, 4).

לפי זה, לאחר שיתגלה ייחוסו של כל אדם מישראל לשבטו, ותחולק הארץ לשבטים, לכאורה כל אדם יצטרך לעבור להתגורר בנחלה שניתנה לו בקרב שבטו. ונראה שתהיה סמכות לבית הדין הגדול יחד עם המלכות, לחלק את הארץ באופן שכל אדם מישראל יוכל להישאר לשבת במקומו או במקום שיבחר, תוך נכונות להשתתף בהמשכת מורשתו של השבט שבתחום נחלתו הוא יושב. ואם ילכו בדרך זו, אולי יצטרכו לקבוע שככל שהביקוש לנחלת שבט מסוים יעלה, כך השטח שלו יחולק לנחלות קטנות יותר שתספקנה לכולם.

לאחר חלוקת הנחלות, ייחשבו כל ישראל כיושבים על אדמתם כתיקונם, ובית הדין הגדול יתחיל לִמְנות מחדש את השנים, ונוכל לקיים את מצוות השביעית והיובל מהתורה (פנה"ל שביעית ויובל יא, ה).