ג – קניית המאכלים לשבת

פורסם בקטגוריה פרק ב - הכנות לשבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-02-03/

ג,א – ההידור בעונג שבת

כתב הרמב"ם (ל, ז): "איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים, שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח".

והמקור לכך שכל המרבה הרי זה משובח, ואף יש לו על זה שכר, בשבת קיט, א: "בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר: עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה הן זוכין? – אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת". ושם בהמשך מובא המעשה על אותו קצב שהתעשר מאוד בזכות שהידר במצוות השבת. ועוד מובא שם:  "יוסף מוקיר שבי, הוה ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי: כולהו נכסי – יוסף מוקר שבי אכיל להו. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה. בהדי דקא עבר מברא – אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא. אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי: מאן זבין כי השתא? אמרי להו: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקיר שבי, דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה, זבניה. קרעיה, אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא, אמר: מאן דיזיף שבתא – פרעיה שבתא".

ואע"פ כן כתבתי שאין הכוונה בעונג שבת לקנות את המאכלים היקרים ביותר, כי בדרך כלל אדם אינו נהנה מדבר שהוא מעל ומעבר לרגיל אצלו, וכפי שגם הרמב"ם כתב "הכל לפי ממונו של אדם". אמנם יש שנהנים גם ממה שמעל ומעבר לרגילותם, ואם ירצו להדר בעונג שבת, הרי זה משובח.

ג,ב – מקור לשיעור הכפול של הוצאות שבת

מה שכתבתי שאפשר לומר שככלל עונג שבת הוא כפליים מיום חול, הוא כדי שיהיה היכר משמעותי בין יום חול לשבת, וכן מצינו שכל עניינה של השבת כפול, מצוותיה: זכור ושמור. קרבנה כפול – שני כבשים תמימים. עונשה כפול ושכרה כפול. ואף הלחם שעליו בוצעים כפול (שבת קיז, ב), לבטא את גדולת היום שמעלתו כפולה (עפ"י ילק"ש בשלח רמז רסא).

ועוד במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח פרשה ב ד"ה והיה ביום, וכן הוא בילק"ש בשלח רמז רנח): "והיה משנה – לחם משונה. אתה אומר לחם משונה הוא או אינו אלא לחם כפול? כשהוא אומר שני העמר לאחד הרי לחם כפול אמור, הא מה תלמוד לומר והיה משנה? לחם שהוא משונה. כיצד, בכל יום היה בו עומר אחד ובשבת שני עמרים (הרי שהיה מזון כפול לשבת). בכל יום היה ריחו נודף ובשבת יותר. בכל יום היה מצולהב כזהב ובשבת יותר". וכמה הוא עומר? "והעומר עשירית האיפה" (שמות טז, לו). והוא כשיעור ארבעים ושלוש ביצים וחומש.

ולפי מה שלמדנו מהמכילתא שאוכלים בשבת כפול ממה שאוכלים ביום חול, כיוון שגם האוכל יותר משובח, ממילא הוצאות השבת יהיו יותר מכפולות מהוצאות הארוחות של יום חול.

ג,ג – לוו עלי ואני פורע, בדרך הטבע

ביצה טו, ב: "מאי כי חדות ה' היא מעזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע".

שאלו התוס' שם: "והא דאמר (פסחים דף קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". ולכאורה אם התכוונו חכמים באומרם "לוו עלי ואני פורע" שיכול לסמוך על הנס, הרי אם מוכנים לתת לו כסף בצדקה יוכל לבקש את אותו הכסף בהלוואה, ומובטח לו שיוכל להחזיר, ומדוע אמרו שיעשה שבתו חול ולא יקח צדקה. והשיבו התוס': "הני מילי כשאין לו לפרוע". היינו שרק כאשר הוא יודע איך יפרע את חובו יוכל להישען על הש"י שיעזור לו לעמוד בתוכניתו ולפרוע את חובו. אבל כשאינו יודע כיצד יוכל לפרוע, לא יסמוך על הנס ולא יקח הלוואה, אלא יעשה שבתו חול. וכ"כ בעטרת זקנים (על שו"ע רמב): "ומכל מקום לא ילוה אלא אם כן יש לו לפרוע". וכ"כ בערוה"ש רמב, מד: "ואמרו שם דהקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע, אך זהו הכל במי שיש לו איזה עסק, ולכן אף שעתה אין לו, יכול ללוות ולקוות לד' שירויח ויפרע, אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".

וכ"כ באשל אברהם בוטשאטש מהדו"ת סי' רמב: "דווקא כשיש לו קרקע ומטלטלים ובטוח שלא יהיה לווה רשע וכו', כי אם ילחצוהו – ימכור וישלם, ומ"מ הישועה קרובה שלא יצטרך למכור וישלם בהרווחה". וכ"כ במנחת שבת עב, לב, דמ"מ לא ילווה בלא משכון ויסמוך על נס, ואם אינו כדאי, יתחלל שם שמים על ידו (הביאם בשש"כ מב, הערה עא).

ובהגהות אשרי (ביצה ב, ד) כתב: "והא דאמרינן עשה שבתך חול… מיירי שאין לו לפרוע אלא אם כן יטול מן הצדקה. אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע". וכ"כ אליה רבה, עפ"י הגהות אשרי והלבוש, שילווה על המשכון. וכ"כ במפורש בשולחן ערוך הרב או"ח רמב, ג: "אבל אם אין לו חפצים למשכנם ולפרוע בהם, לא ילוה ושהקב"ה יפרע, כי מאחר שאין לו משלו אין עליו חיוב כלל להרבות בהוצאת שבת יותר מהשגת ידו". וכ"כ במ"ב רמב, ג. ואפשר להבין את דבריהם בשני אופנים: א) שאם יש לו ממי ללוות ילווה, אף שאינו יודע היאך יפרע ולפי דרך הטבע יפסיד את משכונו, מ"מ יסמוך על ה' שיעזור לו לפדות את משכונו. ב) שמדובר באדם שסבור שיוכל להחזיר, אלא שתמיד יש מקום להסתפק, שמא תארע תקלה ולא יצליח, ולכן אם יש לו משכון, שאז מובטח לו שלא יהיה "לווה רשע ולא ישלם", ילווה ויסמוך על ה'. ובאיזה מצב יכול לסמוך על הש"י? כאשר יעבוד בחריצות ויענג את השבת כראוי, וינהג בחסכנות. אבל אם לא ינהג כראוי, לא יוכל לסמוך על הנס, ואם לא יחזיר יהיה רשע. וכך נראה לי יותר.

והגר"א שינה את הגירסה בתוס' וכתב: "והני מילי שאין לו ממי ללוות". הרי שלדעתו אם יש מי שמוכן להלוות לו, ילווה. וכך הבינו רבים בדעת הגר"א, שאף שאינו יודע כיצד יפרע את חובו, יסמוך על הקב"ה וילווה, ולא יחשוש שמא יהיה לווה רשע ולא ישלם. וכתב בשעה"צ יב, שכך גם דעת הב"ח (רמב, ד). שאם מלווים לו בלא משכון, חייב ללוות כדי לכבד את השבת, ויסמוך על ה' שיעזרהו לשלם.

ובשפת אמת לביצה שם כתב: "עיין בתוס' שהקשו מהא דעשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ותירץ דמיירי באין לו לפרוע. ויש מגיהין בתוס' דאין לו ממי ללוות, ואינו נכון, דהא מאותן אנשים שרוצה ליקח מהם צדקה יכול ליקח בהלואה, ולמה יעשה שבתו חול. רק כדפירש מהרש"ל בתוס' שאין לו נכסים לפרוע, ומי שאין לו, אסור ללוות. והגם דלמצוות קדושת היום מבטיחין לו מן השמים לפרוע, מ"מ מצד ממון חבירו אסור ללוות על סמך זה. ודוקא כשיש לו לפרוע ע"י מכירת חפץ וכדומה כדברי המהרש"ל אז מותר ללוות כנ"ל".[1]

ג,ד – מחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל

ונראה ששורש המחלוקת במחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל בברכות לה, ב: "תנו רבנן: ואספת דגנך, – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר (יהושע א): לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא".

וכיוצא בזה מצאתי שכתב בשו"ת אפרקסתא דעניא א, קנד: "אם עובד ה' רק בדרך הטבע, על זה אמר עשה שבתך חול, ואם עובד למעלה מהטבע, על זה אמר לוו עלי כו', דהקב"ה מזמין לו למעלה מן הטבע אע"פ שאין לו כלום". ובספר בן יהוידע לביצה שם כתב, שלוו עלי ואני פורע תלוי בשני תנאים, האחד שישמור הלכות יו"ט בעשה ולא תעשה. השני שישים מבטחו בה' ולא בעסקיו. וזהו שאמר "לוו עלי".

וצריך לבאר שמי שעובד את ה' למעלה מדרך הטבע כדרכו של רשב"י, אינו נחשב כמי שמסכן את ממון חבירו, שכן אחר שהוא מכיר בעצמו שהוא יכול לסמוך על הנס, הרי זה ריאלי שאף שאינו יודע איך, יזמן לו ה' כסף שיוכל להחזיר את החוב. (וכן מובא בהלש"ב א, 26, שהכל תלוי במידת הביטחון שלו).

ומ"מ למדנו מדברי רבא ואביי בברכות לה, ב, שהלכה לרבים היא כדעת רבי ישמעאל, וצריך לומר שכך הוא לכתחילה בעולם הזה לרוב העולם, לגלות את דבר ה' דרך סדרי הטבע בלא לסמוך על הנס.

ג,ה – הוצאות מצווה מחוץ לחשבון שקצבו לו בר"ה

ביצה טז, א: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו".

רש"י: "כל מזונותיו של אדם – כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם – קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה – שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו".

וכתב הריטב"א: "לאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי". ומפירוש ר"י בתוס' שם קצת משמע אחרת, שפירש: "הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע, תורה דכתיב חדות, וחדות היא תורה, דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט)".

עוד יש לסייג את הדברים, שכבר נפסקה הלכה המבזבז על יבזבז יותר מחומש (כתובות נ, א), ובתוס' ב"ק ט, א, 'אילימא' כתב, שהוא נוגע לכל המצוות. וכך למדנו ברמ"א או"ח תרנו, א, לעניין אתרוג: "וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצווה עוברת". וכתב במ"ב ח, ומ"מ חייב להוציא על כל פנים עישור נכסיו לזה, דגם בצדקה שיעור בינוני הוא מעשר. ע"כ. ואין הכוונה לכל מצווה עד חומש, אלא לכל המצוות יחד עד חומש. וכ"כ למשל באג"מ יו"ד א, סו"ס קסג, לעניין מצוות כתיבת ס"ת, שרק מי שיכול לכתוב את הספר במעשר מנכסיו, שישאר לו עוד מעשר לשאר מצוות, מצווה שיכתוב ספר תורה.

ואף בזה נראה שמוסיפים למי שמוציא יותר ממעשר עד חומש בתנאי שהוציא לשם שמים, וגם כפי הראוי לו לפי ערכו ומצבו הכספי, ובלא שיסמוך על הנס כשאינו ראוי לכך.


[1]. ולדעת היעב"ץ, ההוראה "לוו עלי" היא לנותן ההלוואה שיסמוך על ה' ויתן הלוואה לעני. וכך כתב בסידורו (דיני ערב שבת יב): "ועוד אני מפרש אותה שאמרו לוו עלי, לא באו לומר שילוה מישראל בלי משכון ויאכל הלה וחדי ויסמוך על הנס ואם אינו כדאי יתחלל שם שמים ח"ו, ויהא לווה רשע חלילה. אלא כך הוא הפירוש שילוה על ה' שיאמר למלוה לצורך הוצאת שבת אני לווה ממך על סמך שתבטח בה' שאמר לוו עלי, והיינו ודאי לוו עלי יע"ש". ובכך הלווה אינו גונב את דעתו של המלווה, ואם לא יזכה לנס, המלווה ימחל לו, שכן נתן את ההלוואה לשם שמים.
פורסם בקטגוריה פרק ב - הכנות לשבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן