ה,א – המנהג לסיים את התורה בשנה
עיין במאמרו של הרב זווין ב'המועדים בהלכה' (סוכות ו – שמחת תורה), ובספר 'מועדים לשמחה' מאמר ארוך ומקיף על ההקפות.
בארץ ישראל נהגו להשלים את התורה כל שלוש שנים או כל שלוש וחצי שנים. לעומת זאת בבבל נהגו להשלים את קריאת התורה בשנה אחת, ומשלימים את התורה בשמחת תורה. ורמז לכך שגמרו את התורה בשנה מבואר במסכת ברכות ח, ב: "רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורא". ור' בנימין מטודילה בספרו (עמ' סג) מתאר שבשנת ד' אלפים תתקל היו בקהיר שני בתי כנסת, האחד כמנהג ארץ ישראל והשני כמנהג בבל, אבל נהגו להתפלל יחד ביום שמחת תורה וביום מתן תורה.
מנהג ארץ ישראל נכחד עם חורבן קהילות ארץ ישראל בימי כיבוש הצלבנים. וכן נוהגים כיום בכל קהילות ישראל לסיים את התורה בשנה אחת, וכ"כ הרמב"ם (תפילה יג, א). בחו"ל שעושים שני ימים טובים של גלויות, ליום השמיני קוראים שמיני עצרת, ולתשיעי שמחה תורה. ובארץ ישראל היום השמיני נקרא שמחת תורה.
ה,ב – מדוע נקבע סיום התורה לשמיני עצרת
נראה שזה היום המתאים מפני שבו מסתיימים כל החגים בשני מסלוליהם. האחד שלושת הרגלים שמתחילים בפסח, נמשכים בעצרת ומסתיימים בסוכות, וחג הסוכות הוא גם חג האסיף שמסכם את יבול השנה. המסלול השני, הימים הנוראים שמסתיימים בשמיני עצרת. ולכן ביום זה ראוי גם לסיים את התורה.
ויש שואלים מדוע לא נקבע בחג השבועות, יום מתן תורה. וביאר זאת בספר קול יהודה במשל, ממי שנאלץ לישא אשה כדי להציל עצמו, ולבסוף התברר לו שהיא מושלמת, השמחה העיקרית שלו היא לאחר שהתבררו לו מעלותיה. כך ישראל נאלצו לקבל את התורה בכפיית הר כגיגית, ולבסוף כשהתברר שאין טובה הימנה, עושים שמחה לגמרה של תורה (מועדים לשמחה עמ' תנד, בשם קול יהודה).
ה,ג – המנהג להעלות את כל המתפללים לתורה
ויקרא רבה (ט, ג): "מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע (נאה) ביותר. א"ל משגח רבי מתקבלא גבן (התואיל להתארח אצלי). אמר לו אין. הכניסו לביתו האכילו והשקהו, בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו. אמר ליה: סב בריך. אמר ליה: יברך ינאי בביתיה. אמר ליה: אית בך אמר מה דאנא אמר לך (האם אתה יכול לחזור אחר דברי). אמר ליה: אין. אמר ליה: אמור אכול כלבא פיסתיא דינאי (אכל הכלב פיתו של ינאי). קם תפסיה, אמר ליה: ירותתי גבך דאת מונע לי (ירושתי אצלך ומדוע אתה מונע אותה ממני?!). אמר ליה: ומה ירתותך גבי? אמר ליה: חד זמן הוינא עבר קמי בית ספרא ושמעית קלהון דמניקיא אמרין (דברים לג, ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב, מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קְהִלַּת יַעֲקֹב. אמר ליה: למה זכיתה למיכלא על פתורי. אמר לו: מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה, ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון. אמר ליה: כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא. קרא עליה שם דרך, דשיים אורחיה סגי שוי, דא"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה"ד (בראשית ג, כד) לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, דֶּרֶךְ זו דרך ארץ ואח"כ עֵץ הַחַיִּים זו תורה…"
