הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

א – החובה להיעזר ברפואה (הפריות מבחנה)

הזרעה מלאכותית והפריית מבחנה

א, א – פתרונות רפואיים בזמננו

בחסדי ה', עם התפתחות הרפואה, ישנם כיום מספר פתרונות לזוגות שמתקשים לקיים מצוות פריה ורביה על ידי מצוות עונה. אחד הפתרונות הוא הזרעה מלאכותית, דהיינו הזרקה של זרע לתוך נרתיקה של האשה או לרחמה. פתרון נוסף: הפריית מבחנה או הפרייה חוץ גופית (IVF) המתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש, הכנסתם יחד למבחנה לצורך הפרייה, והחזרה של העוברון שהחל להתפתח לרחמה של האשה. זוהי שיטה חדשה שפותחה בעשרות השנים האחרונות שמצליחה לפתור את רוב בעיות הפוריות שלא היו פתירות על ידי הזרעה מלאכותית, כמו תאי זרע חלשים או סתימת החצוצרות.

א, ב – הזרעה מלאכותית

בעבר, יש שאסרו הזרעה מלאכותית מתוך חשש לאיסור השחתת זרע, וכ"כ דברי מלכיאל (ד, קז-קח), ופקפק בנאמנות הרופא, ובהצלחת הרפואה וחשש לערבוב זרעו של הבעל בזרע של איש אחר. וכ"כ ישכיל עבדי (ה, אה"ע י) שכל שלא מוציא את זרעו במקום המיועד לכך, אף שהוא מיועד אח"כ להפרות את אשתו, עובר על איסור השחתת זרע, משום ש"האיסור נעשה טרם עשיית המצווה של פריה ורביה, והרי קיי"ל אין עשה דוחה לא תעשה אלא בעידנה, וכאן לא הוי בעידנה". והוסיף שאין לסמוך על הרופאים, ושיש חשש של החלפת זרעו בזרע של איש אחר.

אמנם רוב הפוסקים התירו משום שאין איסור השחתת זרע כשהוא לצורך תיקון או מצווה, כ"כ מהרש"ם (ג, רסח); אגרות משה (אה"ע א, עא; ב, יח; ד, לב, ה); מנחת יצחק (א, נ); רשז"א (נועם א, עמ' קמה-קסו; מנחת שלמה ג, צח); יבי"א (ב, אה"ע א); שבט הלוי (ח, רנא, יא), ועוד. ועיין לעיל הרחבות לפרק ד, א, ט; ב, ה.

א, ג – הפריית מבחנה

בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט, נא, ד, ו, כתב שכשאין אפשרות אחרת, מותר לבצע הזרעה מלאכותית. אמנם בחלק טו, מה, כתב שאסור לבצע הפריית מבחנה, "ודין ההפרייה המלאכותית הוא הרבה חמור מדין ההזרעה המלאכותית עד שלא ניתן כלל להשוותם אהדדי".

וביאר את ההבדלים: א. משום הוצאת זרע לבטלה, שבהזרעה מלאכותית כל הזרע נכנס לגופה של האשה, וגם אם הפעולה לא הצליחה, כל הזרע הגיע למקום המיועד לכך, ואילו בהפריית מבחנה אם הפעולה לא הצליחה, הרי שהבעל הוציא את זרעו לבטלה, ואפילו אם הפעולה הצליחה, משתמשים רק בתא זרע אחד, ושאר הזרע שפוך לבטלה. ב. גם הפוסקים הסוברים שמקיימים מצוות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית יודו שלא מקיימים את המצווה על ידי הפריית מבחנה, משום שבהזרעה מלאכותית פעולת ההפרייה נעשית כדרך כל הארץ רק שחסרה הביאה, מה שאין כן בהפריית מבחנה, יש כאן שינוי מסדרי בראשית ואין כאן לא הזרעה כדרכה ולא הפרייה כדרכה, "ונלמד זאת מקל וחומר ממה שמצינו בכל מצוות התורה שלא יוצאים ידי חובת קיומם כאשר עושים אותם שלא כדרכם ושלא כדרך הנאתן". ג. אין אפשרות להשגיח כראוי על המעשה מכיוון שההפרייה מתקיימת במקום אחר והעוברון נכנס לגופה של האשה רק אחרי כמה ימים.

אמנם רוב הפוסקים התירו לבצע הפריית מבחנה כפי שהתירו הזרעה מלאכותית, וכ"כ יביע אומר (ח, אה"ע כא): "מסקנא דדינא, לגבי תינוק מבחנה שנראה שדינו שווה למה שהתירו האחרונים להתיר הזרקת זרע הבעל לרחם האשה, כשאי אפשר בשום פנים לאשה להיכנס להריון באופן אחר כדרך כל הארץ… וראיתי למי שכתב לחלק ולאסור בנידון דידן, ולא מצאתי יסוד נכון לחלק בזה. ואח"כ שמעתי שכן התירו כמה גדולים בדורינו". וכ"כ שבט הלוי (ה, מז; י, רלא); הרב אלישיב והרב נבנצאל (כמובא בנשמת אברהם א, ו, 5); הרב שילת (רפואה, הלכה וכוונות התורה סוגיה ו, פרק א); שו"ת אשר חנן (א, פח-פט; ב, יב).

א, ד – טיפולים לצורך הגדלת המשפחה

כתב בשבט הלוי (ח, רנא, יא): "יֵראה דהגם אם אנו נפסוק בלא קיים עדיין פריה ורביה דמותר הזרעה זאת, ואינו נכנס בגדר השחתת זרע, כיון שלבסוף יקיים על ידי זה מצות פריה ורביה, כרוב הסוברים כן שגם בדרך זה נתקיים המצווה… מכל מקום יראה להגביל הדבר רק למצות פריה ורביה בלבד, ונראה דזה היה דעת כל הגדולים שנשאו ונתנו בנדון זה, ועיין אה"ע סי' א' ס"ח דאפילו מכירת ספר תורה יש אוסרים משום בערב אל תנח ידך, ואעפ"י שאפשר לחלק, מכל מקום כן דעת נוטה". וכך דעת הרב אלישיב (תחומין כב, עמ' 403), שרק זוג שלא קיים עדיין מצוות פרו ורבו רשאי לקיים את המצווה בדרך של הפריית מבחנה.

מאידך כתב רשז"א (מובא בנשמת אברהם אה"ע כג, א, ב, 1), לגבי בדיקת זרע: "ויתכן דאפילו אם כבר יש לו בן ובת גם כן מותר, כדי לקיים מצוות שֶבֶת או שאשתו מצטערת הרבה מזה שאין להם עוד בנים". וכ"כ בשו"ת אשר חנן (ג-ד, סא), שנכון להמשיך את הטיפולים כדי להגדיל את המשפחה. וכ"כ הרב שילת לגבי הזרעה מלאכותית (רפואה, הלכה וכוונות התורה עמ' 189): "הואיל ונמנו וגמרו ונתקבל הלכה למעשה שלשם קיום מצווה אינו לבטלה, ואין המדובר בהפרדת חלק מהזרע התקין ואיבודו – אין לחלק בין חיוב פריה ורביה למצוות 'לערב', שגם בה מקיימים לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), וקיימא לן שמותר למכור ספר תורה בשבילה, והרחבת המשפחה יש לה חשיבות גדולה מאד, הן להורים, הן לאחים והן לכלל ישראל".

ובספר הרב כתב שחובה להיעזר ברפואה כדי לקיים מצוות פריה ורביה מהתורה (עיין לקמן א, ח), ואם כבר קיים פריה ורביה, "מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה, אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זה אלא הידור".

א, ה – נתעברה באמבטי

כתב חלקת מחוקק אה"ע א, ח: "יש להסתפק, אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה, ואם מקרי בנו לכל דבר. ובליקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי, כי סירא בגימטריא – ירמיהו". 1

ובבית שמואל י, הביא ראייה שמי שאשתו נתעברה באמבטי נחשב בנו: "ויש להביא ראיה ממה שכתב בהגהת סמ"ק, והב"ח הביאו ביו"ד סימן קצ"ה: אשה תיזהר שאל תשכב על סדינין ששכב עליהן איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו, נשמע דהוי בנו לכל דבר". וכ"כ משנה למלך (הל' אישות טו, ד); חכם צבי (ליקוטים בסוף השו"ת אות יז); בית יעקב (קכב), שבנו הוא וקיים האב פריה ורביה.

אמנם בשאלת יעב"ץ ב, צז, כתב, שלא קיים פריה ורביה, "אף על פי שבא על ידו בן קיימא לעולם, מאחר שלא עסק אפילו בבעילה". וכך משמע מהט"ז ח, שדחה את ראיית הבית שמואל: "ואין זה ראיה, דשמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, בפרט במידי דתלי בקום ועשה והיא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה". וכ"כ ברכי יוסף אה"ע א, יד, בשם כמה אחרונים שלא קיים מצוות פריה ורביה. וכ"כ מהר"ם שיק (תרי"ג מצוות א, ג).

א, ו – יסוד מצוות פריה ורביה (הרב בראל שבח)

כתב במנחת חינוך (א, יג), שהגדרת מצוות פריה ורביה היא שיהיו לאדם ילדים: "והנה לפי מה דקיימא לן היו לו בנים ומתו – לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצות, לולב ומצה ודומיהם, דאין להם משך זמן רק תיכף שנעשה המצוה יצא, אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה הוא לידת הבנים ובכל רגע חל עליו החיוב ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא". 1 והוסיף מנחת חינוך (א, כו) שכך משמע מהפוסקים שכתבו שאם אשתו נתעברה באמבטי קיים מצוות פריה ורביה, "נשמע מדבריהם כמו שכתבנו, דאין הביאה מצוה, רק הבנים הם המצוה". וכ"כ פרי יצחק א, מב.

אמנם בשו"ת הר צבי (אה"ע א) חלק על המנחת חינוך: "עיקר הסברא לא מתקבלת, דהרי לידת הבנים וחיותם לא מסור ביד אדם כלל, שזהו דבר הנעשה ממילא בידי שמיים, והאדם אינו יכול לעשות בזה כלום, וכיצד נאמר דבדבר שהוא אינו עושה ואינו יכול לעשות זהו קיום מצות עשה. ובודאי צריך לומר דמה שאמרה תורה (בראשית ט, ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, היינו שמצוה על האדם לעשות מעשה שיבוא לידי פרו ורבו, ובהמעשה מקיים מצות בוראו, ולידת הבנים וחיותם זה שיעורין להמצוה, דכל זמן שלא נולדו או שמתו עדיין לא קיים המצוה, וחיוב המצוה נמשך עד שיוולדו ויהיו בחיים ואז נגמרת המצוה. ומשום כך כתבה התורה מצוה זו בלשון פריה ורביה, אף על גב דעיקר המצוה היא המעשה של האדם ובמעשה שלו הוא מקיים מצות בוראו, לומר שהגדר של מצוה זו היא לעשות מעשה שיבוא לידי פרו ורבו". וכ"כ אגרות משה אה"ע ב, יח: "לא מסתבר לומר כהמנחת חינוך שהמצווה לא תהיה על המעשה, אבל המעשה שנצטוה בפו"ר אינה הולדת הבנים, דזה אינו בידו, אלא המצוה וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו ביאה גמורה שיהיה אפשר מזה להוליד" (וכ"כ בחלק ה אה"ע יט). וסמכו דבריהם על התוס' (ב"ב יג, א 'כופין'): "ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה". 1

וכ"כ הרבה אחרונים שעיקר מצוות פריה ורביה מתקיימת בביאה: האדר"ת (חשבונות של מצוה): "ודאי דמה שנושא אשה ובועלה, הוא מקיים מצות פריה ורביה… דהבעילה היא היא עצם המצוה, כל שבועל אשה לשם שמים, הרי הוא מקיים מצות פריה ורביה. כשיצליח ד' מעשיו ותתעבר, למפרע קיים אז מצוות פריה ורביה, ולכן בהתעסקו עתה בבעילתו, הרי הוא מתעסק במצות פריה ורביה". וכ"כ ר"ש קלוגר בספרו 'בגדי יום טוב' (קמג, ע"ג); ר' אליהו פיינשטיין (רבה של פרוז'ן), שו"ת הליכות אליהו (אה"ע ד); שו"ת זקן אהרן (א, אה"ע סב) 1; בית שערים (יו"ד רכז); דבר יהושע (א, נג, אות טו; ג, א, אות ח). 1

א, ז – קיום מצוות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית ובהפריית מבחנה

בשו"ת באהלה של תורה א, סט, כתב שלא מקיימים מצוות פריה ורביה בהפריית מבחנה, משום שהתורה לא צוותה לקיים מצוות באופן לא טבעי. אמנם אדם שיש לו ילדים מהפריית מבחנה קיים מצוות 'לשבת יצרה' שעיקרה הוא התוצאה שיהיו לו ילדים ושהעולם יהיה מיושב. והוסיף שגם נפטר מחובת קיום פריה ורביה, בדומה למצוות כיסוי הדם, שאם הרוח כיסתה את הדם, השוחט פטור מלכסות, למרות שלא קיים את המצווה.

אמנם רבים כתבו שמקיימים מצוות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית ובהפריית מבחנה. וכ"כ הר צבי (אה"ע א), שאפילו למ"ד נתעברה באמבטי לא קיים פריה ורביה, בהזרעה מלאכותית קיים פריה ורביה: "ואפילו להמצדדים לומר דבנולד ע"י אמבטי… דלא קיים פריה ורביה משום שלא עשה מעשה כלל בפועל לשם קיום המצוה, וכ"כ בשאילת יעב"ץ שאינו מקיים מצות פו"ר כשאינו עושה שום מעשה לקיום המצוה, אבל בהזרעה מלאכותית כיון דמוציא זרע לשם כך, וגם מה שהרופא עושה הזריקה יש לדון דהוא שלוחו של הבעל ושלוחו כמותו, אין מקום לומר שלא קיים פריה ורביה". וכ"כ רשז"א (נועם א, עמ' קמו-קסה); יבי"א (ב, אה"ע א), ושבט הלוי (ח, רנא, יא) לגבי הזרעה מלאכותית; וכ"כ הרב שילת (רפואה, הלכה וכוונות התורה, סוגיה ו, פרק א) לגבי הפריית מבחנה: "כל פעולה שתוצאתה התרבות והבאת הדור הבא לעולם, הרי היא פעולה של פריה ורביה". וכ"כ בשו"ת אשר חנן (ב, יב).

וכ"כ הרב בספר (סוף הערה 1) שגם לדעת כל האחרונים באות הקודמת שלא קיבלו את דברי המנחת חינוך וסוברים שמצוות פריה ורביה מתקיימת בחיבור, אין כוונתם לומר שבהזרעה מלאכותית או הפריית מבחנה אין מקיימים מצווה פריה ורביה, "אלא שכוונתם שצריך לעשות מעשה מתוך כוונה לקיים את המצווה, אבל גם אם מעשה זה יהיה בדרך של הפריית מבחנה יקיימו את המצווה לשיטתם".

א, ח – החובה להיעזר ברפואה בכלל מצוות פרו ורבו

כפי שלמדנו, רוב הפוסקים התירו לבצע הזרעה מלאכותית והפריית מבחנה, ועל ידי טיפולים אלה מקיימים מצוות פריה ורביה. למרות זאת, כתבו כמה פוסקים שאין חובה לבצע טיפולים אלה כדי לקיים מצוות פריה ורביה, וכ"כ מנחת שלמה (ג, צח, ח): "ובנוגע להספק אם על ידי הזרעה מלאכותית מקיימים מצות פריה ורביה או לא, אף שראוי לפלפל בזה מכל מקום אין מקומו כאן, ונלענ"ד אף בכהאי גוונא שמניעת ההריון הוא מפני שימי התעברותה של האשה חלים בימי נדותה, אפילו הכי לא רמיא כלל חיובא עלייהו להתחכם בתחבולות כאלה". וכ"כ בנשמת אברהם (א, ו, 5) בשם רשז"א לגבי הפריית מבחנה: "ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאין שום חיוב בזוג חשוך ילדים לעבור טיפול ב-IVF, כדי לקיים מצוות פרו ורבו". וכ"כ בשו"ת באהלה של תורה א, סו: "מי שאינו מצליח להוליד בדרך הטבע אינו מצווה לעשות מעשים שלא כדרך הטבע כדי לקיים מצוות פריה ורביה" (וחזר על דבריו שם בסי' סט).

מאידך, הרב דייכובסקי (תחומין כב, עמ' 406) כתב: "ההלכה בדבר איסור הוצאת זרע לבטלה לא נאמרה בחלק יורה דעה אלא באבן העזר (סי' כג), ללמדך שמדובר בחובה שיש לאיש כלפי אשתו, והפוגע בכך נחשב למורד בחיי הנישואין. מכאן חובתם של זוגות חשוכי ילדים להוציא סכומי עתק כדי לזכות בפרי בטן, וכל אחד מבני הזוג רשאי לדרוש מזולתו להוציא הוצאות אלו ולעשות את כל הדרוש להוליד וללדת ילדים".

וכ"כ הרב בספר שחייבים לעשות כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים מצוות פרו ורבו בבן ובת. וביאר (בהערה 1): "לאחר שטיפולים אלו נעשו רווחים מאד, ורוב בעיות העקרות נפתרות על ידם, הרי הם בכלל ההשתדלות הרגילה שבני הזוג חייבים לעשות כדי לקיים את המצווה… ולא יתכן שמה שעושים כיום בכל העולם, בני ישראל שמחויבים במצוות פרו ורבו לא יעשו".

והוסיף הרב: "אמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה". 1

א, ט – הזרעה מלאכותית בשבעת הנקיים

לפעמים יש לאשה ווסת קצר, ואם לא יעשו את ההזרעה המלאכותית בימי שבעת הנקיים, יפספסו את הביוץ, והתעוררה השאלה אם מותר לקיים את ההזרעה בגופה של האשה לפני שהיא טבלה לנידתה.

בשו"ת הר צבי (אה"ע ג) כתב: "אם מעשה הזריקה יהיה בימי טומאתה הרי זה בן הנדה, מכיון שתחילת העיבור היה בימי טומאתה. ואף על פי שאין כאן איסור ובן נדה כשר לבוא בקהל ישראל, עם כל זה פגום יהיה כי היצירה שלו היתה בימי טומאה, וזה יוכל לגרום להילד שיהיו לו מידות נשחתות ועז פנים, וגם הרכבת מידותיו יהיו נשחתות מאד וגם אפשר שיהיה מצורע, ועכ"פ תביא לעולם איש משחת ונפש טמא". וחזר על דבריו שם בסימן ז. ובמנחת יצחק (ח"א, נ, ג-ד) הביא בשם הרש"ד כהנא שאפשר לבצע הזרעה מלאכותית בימי שבעת הנקיים, אבל כדי לצאת מחשש בן הנדה צריכה האשה לטבול לפני שבעת הנקיים. והסתפק המנחת יצחק למעשה אם אפשר להתיר.

אמנם באגרות משה (ב, אה"ע יח) כתב שמותר לבצע את ההזרעה המלאכותית בשבעת הנקיים, ואין שום פגם לוולד. והוסיף שאין לאשה לטבול לפני שבעת הנקיים, "משום שיכול לבוא מזה קלקול להקל גם לשמש עם בעלה, והוי חומרא דאתי לידי קולא". וכ"כ יבי"א (ח"ב, אה"ע א, י) שאם אי אפשר לבצע את הטיפולים אלא בימי שבעת הנקיים – מותר, במיוחד במקום של מצווה גדולה זו של פריה ורביה. והוסיף בחלק ח (אה"ע כא, ו) שאין לאשה לטבול שלא יגיעו לידי מכשול, והביא שכ"כ בשו"ת רב פעלים (ג, יו"ד יב) לגבי אשה שצריכה לטפל בבעלה החולה שאין לה לטבול בשבעת הנקיים שמא עקב כך יגיעו למכשול. וכ"כ רשז"א (נועם א, עמ' קסה, אות א). וכ"כ בשו"ת אשר חנן (א, פט; ב, יג). 1

לגבי הדרכים המותרות להוציא את זרעו כשאשתו נדה, עיין בסמוך על מתן זרע לצורך בדיקה.


  1. . חגיגה יד, ב: "שאלו את בן זומא: בתולה שעיברה מהו לכהן גדול? מי חיישינן לדשמואל, דאמר שמואל: יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם, או דלמא דשמואל לא שכיחא? – אמר להו: דשמואל לא שכיח, וחיישינן שמא באמבטי עיברה (ויש לומר שהטיח שם אדם שכבת זרע ונכנס במעיה, רש"י)".
  2. . ועל פי יסוד זה ביאר המנחת חינוך את הדין המובא בשו"ע אה"ע א, ו, שגוי שהוליד ילדים בגיותו ונתגייר – קיים מצוות פריה ורביה. והקשה בטורי אבן (ר"ה כח, א), איך קיים את המצוה כאשר בעת קיומה היה פטור, שהרי למדנו שאם כפאו שד לאכול מצה – לא יצא, מכיוון שהיה שוטה ופטור בזמן שאכל את המצה. וביאר המנחת חינוך שמצוות פריה ורביה היא עצם הויית הילדים והביאה היא רק הכשר מצוה, ולכן גוי קיים את המצווה כי בפועל יש לו ילדים.
  3. . המנחת חינוך א, יג, התקשה בדברי התוס', והשאיר את דבריהם בצ"ע.
  4. . וז"ל: "ומה דקיי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דבכל הבעילות שעשה עד עתה לא קיים שום מצוה בהם, אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיה לו בנים, אבל ודאי שהביאה הוא גוף המצוה". וכ"כ בשו"ת זית רענן (א, אה"ע ה): "דעת מהר"י מינץ שבמצות פו"ר נמצאו שני ענינים והם נפרדים זה מזה. בראשון, שכל אחד מבני ישראל מחויב להשיא אשה ולקיים עונתו, ובזה מקיים עיקר המצוה של פו"ר. והשנית, הוא תכלית המצוה, שיוליד בן ובת. וכאשר נשלם כן, אזי קיים המצוה פו"ר עד תכליתו. אמנם כאשר נשא אשה וקיים עונתו כדין ולא הולידה, הגם שקיים מצות פו"ר בפועל, אבל עודנו לא השיג תכליתו כי ה' מנע ממנו פרי בטנו, הכי יעלה על דעת לומר ולהשוות איש הלזה, ליושב בטל ולא נשא אשה כלל, שהרי איש הזה נידון כרשע גמור, וזה כצדיק בכשרון מעשיו, ובהדי כבשי דרחמנא מי יעלה השמימה ונדעם".
  5. . וכן דייקו האחרונים מכמה ראשונים: הראב"ד ריש שער הקדושה (עמ' קטז): "כי הבורא צוה על המצוה הזאת שתי פעמים, לאדם ולאשתו פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית א, כח), וכן בבני נח: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (שם ט, ז). והזהיר עוד עליה: שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא, י). והמקיים שני מצות בעשה ואחד בלא תעשה – שכר הרבה יש בדבר". הרי שאת מצוות פרו ורבו מקיים בקיום העונה; ר"ח (פסחים עב, ב): "ביאתו על אשתו נמי מצוה היא, שנאמר פְּרוּ וּרְבוּ". וכן דייק הצי"א (ד, טו, אות ד), מדברי הרשב"א (בעניין האומר לאשתו קונם שאיני משמשך); וכן באר ר"י פערלא את דברי רס"ג (עשה סט). ע"ע ריטב"א (נדה ט, א, 'טעמא'; מו"ק כג, א, 'ואם'); נצי"ב בהעמק שאלה (קסה, א) בדעת הרמב"ם. וכאמור למעלה, כך עולה מתוס' ב"ב יג, א; ושנו דבריהם בפסחים פח, א; חגיגה ב, ב; גיטין מא, א; וכ"כ תוס' הרא"ש בגיטין שם.
  6. . ולכאורה לפי כל האחרונים המובאים לעיל (א, ו) שיסוד מצוות פריה ורביה מתקיים בביאה, אין חובה לעשות שום פעולה שאינה טבעית לצורך קיום מצוות פריה ורביה. אמנם גם לדעתם אפשר לומר שחובה כיום לבצע הפריית מבחנה, מכיוון שהיא הפכה להיות דרך מקובלת ללדת ילדים. וכדברי הר"ש קלוגר בבגדי יום טוב: "רק עיקר המצווה שישתדל ויעשה המועיל לפרות ולרבות". כלומר אין הכוונה בדבריהם שיש לעשות דברים טבעיים בלבד לקיום מצוות פריה ורביה אלא שמצוות פריה ורביה כוללת את ההשתדלות הרגילה לקיום המצווה, וכיום הפריית מבחנה הפכה להיות השתדלות רגילה לקיום המצווה. וכן משמע מהר צבי (אה"ע א): "ובמעשה שלו הוא מקיים מצות בוראו, לומר שהגדר של מצווה זו היא לעשות מעשה שיבוא לידי פרו ורבו". ומאג"מ (אה"ע ה, יט): "ולכן ודאי שרק על מעשה שאפשר שיולד מזה ולד היא מעשה המצוה". וכן נראה מעוד אחרונים. יתירה מכך, עיקר טענת הפוסקים שחלקו על המנחת חינוך היא שלא יתכן שהתורה תצווה על דבר שאין בידו של האדם לקיימו, ולפי זה, כיום כשיש דרכים נוספות מקובלות לקיים את המצווה, הרי זה נקרא בידו של האדם לקיים, ודרכים אלו הפכו להיות חלק מהמצווה.

    וכ"כ הרב בספר (סוף הערה 1) שגם האחרונים הסוברים שמצוות פריה ורביה מתקיימת בחיבור, "כוונתם שצריך לעשות מעשה מתוך כוונה לקיים את המצווה, אבל גם אם מעשה זה יהיה בדרך של הפריית מבחנה, יקיימו את המצווה לשיטתם".

    עיין עוד בפלא יועץ (ערך פריה ורביה): "ראוי לאדם להשתדל על אשתו ולהוציא זרע רב ולעסוק בתרופות אפילו אם יש לו בנים, כי שמא יזרח לו השמש מאשר יצא ממעיו או מיוצאי חלציו, ונפש אחת הוא עולם מלא".

  7. . כתב ברכי יוסף (אה"ע א, סוף יד): "ועוד מצאתי בקובץ ישן נושן כ"י על קלף מתשובות הראשונים, ובו פסקים למהר"ר שלמה מלונדון, כתב וז"ל, אין אשה יכולה לרחוץ ביום טבילתה במרחץ שרחץ בו בעלה, שמא תתעבר ויהיה הולד בן הנדה, אך יכול האיש לרחוץ במרחץ שרחצה בו האשה. עכ"ל". משמע שיש חשש של בן הנדה אם יקיימו את ההזרעה המלאכותית בשבעת הנקיים. ולעיל הביא את מה שכתב רבנו פרץ: "אשה מוזהרת שאל תשכב בסדין ששכב עליה איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו", משמע שאין חשש של בן הנדה. וכתב הברכי יוסף: "ויש לחלק קצת" (ע"ע בספרו של הרב שילת רפואה, הלכה וכוונות התורה עמ' 183, לתשובה המלאה של רבנו פרץ, ומוכח ממנה שאין חשש של בן הנדה).

תפריט