יא – ענייני תפילה וקריאה בתורה

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

וידוי בראש השנה

יא, א – סתירה בין מקורות בזוהר

כתב של"ה (מס' ראש השנה נר מצוה יח-יט): "היה מן הראוי גם כן שיתוודה, אמנם אמרו בזוהר (ח"א קפו, א) שלא להזכיר בראש השנה שום חטא ועון ופשע. וזה לשון תולעת יעקב (סוד תפלת מוסף ראש השנה): שנינו בפרק בתרא דראש השנה (לב, א): אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות. דע, כי כמו שיש מלכיות, זכרונות ושופרות של טובה בהר ה' ובמקום קדשו, כן יש כנגדן של פורענות חוץ למחנה שכינה. והמזכיר אותם ביום ראש השנה, שמידת הדין מתוחה, גורם שיזכרו עוונתיו, ויריעו מזלו. ומטעם זה קבלו אנשי האמת שלא נזכיר ביום הזה בתפילתנו שום חטא ועון ואשמה ורשע מכל מה שחטאנו לפניו, שלא יתן פתחון פה לשטן העומד במארב חצרים, פן מצא לו עדים באיבה, והציל עינינו. וסמכוה על מה שכתוב (תהלים לט, ב) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, עכ"ל.

אמנם, בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א) משמע להיפך. דאיתא שם: בההוא יומא של ראש השנה, דקיימין שבעים קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין, מקטרגין דקיימי לעילא, אלו מימינין לזכות, ואלו משמאילים לחובה, לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד. ועל דא אצטריך בר נש לפרשא חוביה, כל חד וחד כמה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי, לא אתמסר דינו אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי… וכל בי דינא בדילין ממנו. ועל דא אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא, וכל דעביד בפרט, הדא הוא דכתיב (תהלים לב, ה) חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וגו', לבתר וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה, עכ"ל".

יא, ב – אין להתוודות בזמן התפילה

כתב השל"ה (שם יט) ליישב את הסתירה בזוהר: "ונראה שיש לחלק בין הזכרת וידויין בתפלה, שמה לא יזכיר, כדי שלא ימצא השטן מקום לקטרג על התפילה. אבל להתוודות כך בלא תפילה, יתוודה".

יא, ג – אם יש חטא מסויים אפשר להתוודות עליו

עוד הביא השל"ה שם: "והחסיד מוהר"ר שלמה רופא יצ"ו תירץ, דמה שאסרו בזוהר להזכיר חטא ועוון ופשע, היינו מי שלא חטא אלו החטאים, רק שמתוודה כדרך המתוודים בסתם – חטאתי, עויתי, פשעתי, וידוי כזה פותח פיו לשטן. אבל מי שיש עליו איזה חטאים אשר חטא, נודע כי כל חטא עושה רושם למעלה ורישומו ניכר, על כן יקדים הוא ויפרשם. וכן משמע קצת לשון הזהר, שאמר 'לפרטא חובין דכל שייפא ושייפא'. פירוש, שצריך להתוודות על כל עבירה בכל אבר ואבר מאבריו לתקן מה שפגם".

יא, ד – לפי האר"י אפשר להתוודות בר"ה בלחש בתקיעות דמיושב

עוד הביא בשל"ה (שם כ): "אחר כך מצאתי בכתבי הקודש דקונטרס תלמידי דהאר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער השופר ריש פ"ה), וזה לשונו: בענין וידוי ראש השנה הנזכר בספר הזוהר, דבעי בר נש לפרטא חטאוי, ובמקום אחר נראה להיפוך, מורי ז"ל היה נוהג להתוודות בלחש בין שפתיו, שלא ישמעו דבריו. ואמר, כי מקום הזוהר האוסר, אינו אוסר אלא בקול רם, והמקום המתיר הוא בלחש בין שפתיו, שלא ישמעו דבריו. ואפילו בלחש לא היה מתיר אלא בעת תקיעת שופר מיושב. והטעם, כי אז השטן מעורבב כבר, והוידוי של אדם עולה למעלה על ידי קול השופר ובאמצעותו, ולא יש קטרוג עליו… עכ"ל".

למעשה, בשל"ה העיר שגם מי שנוהג כאר"י להתוודות בלחש בזמן תקיעות דמיושב, "לא יתוודה בסתם – חטאתי, עויתי, פשעתי, רק יפרוט חטאיו שעשה, כדי לקיים כל התירוצים הנזכרים לעיל, ויהיה זריז שלא יבטל ח"ו שמיעת הקולות. ונראה בעיני, טוב שיתוודה ויפרוט חטאיו בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, שאז מפסיקין קצת בלאו הכי. ובשעה שמתוודה, יבכה ויתחרט במאוד, ויבקש מחילה מהשם יתברך, ומודה ועוזב ירוחם". וכ"כ מ"א תקפד, ב.

יא, ה – מניעת הוידוי בראש השנה הוא לכבוד ה' ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה ירח האיתנים עמ' קטו): "והנה לכאורה יש לחקור במניעת הוידוי בראש השנה, דלכאורה יוכל לצאת מזה ח"ו הפסד גדול. שהרי סגולת הוידוי נודעת בזוהר הקדוש (פנחס רלא, א) שגדולה מאד, שכל המקטרגים פורשים ממי שמתוודה, ואין דינו נמסר כי אם למלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו. ודבר זה גדול מאד, שהרי על זה התפלל דוד המלך ע"ה: מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא (תהילים יז, ב), שעל ידי שיימסר משפטו אליו יתברך, הזכות קרובה מאד כי רבים רחמיו. אם כן, כיון דשלוש כתות ליום הדין, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים למיתה, רק בינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים ותלוי בתשובה. אם כן הלוא כל אחד יחרד ח"ו שמא הוא מכלל הרשעים, והלא כשיתוודה יימסר דינו למלכא קדישא ית' ואולי יש תקוה, אבל בהתרשלו מוידויו והימנעו מזה, שמא בתוך כך יגמר משפטו חלילה.

אך צריך לומר שכדי שיצא אדם מכלל רשעים גמורים, די בהרהור תשובה והסכמה בלב לשוב בלב שלם לימי התשובה הבאים ולכל השנה הבעל"ט, אע"פ שהשלמת התשובה היא דוקא על ידי וידוי בפה. וטעם הדבר כי עיקר חיות האדם כל זמן שהוא בגופו הוא על ידי הדיבור, וכמש"כ: לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז), לרוח ממללא (תרגום אונקלוס שם), והכתוב אומר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה), שיכוון גם כן שיעשה המצוות בחיותו העיקרית. וכמו כן התשובה, ראוי שתעשה בכח החזק שבחיים שהוא כח הדיבור, וכל זמן שהיא במחשבה בעלמא היא חלושה. וכן איתא בתיקונים (תיקוני זוהר סוף תיקון לב) שהרשעים שהרהרו תשובה לפני מותם ולא הוציאו בפה, צריכים הצדיקים לירד לגיהנם להעלותם, ובעצמם אינם יכולים לעלות. הרי שהתשובה שבלב לבדה חלושה, וראוי אם כן לפחוד ח"ו שמא לא תספיק להוציאו מכלל רשעים גמורים.

אבל כל זה היה אם היה מתרשל מוידוי בפה על ידי עצלות או פריקת עול ח"ו, או על ידי שאינו מחשיב חטאו לפגם וכיוצ"ב. אבל בראש השנה שאין אנו מתוודים בפה לכבוד שם השי"ת, כדי להורות שעדיין אין אנו מכירים איך להתוודות לפניו יתברך עד אשר יערה עלינו רוח ממרום על ידי קדושת היום הקדוש והתקיעות והתפילות הנאמרות בו, אם כן הוא יתברך מחזק גם כן את כח המחשבה של הרהור התשובה, אע"פ שלגבי האדם הגופני הוא כח חלש, מכל מקום השי"ת מחזקו כיון שהוא לכבודו יתברך, אין לפחוד. וזהו מאמר הפסיקתא, וביאור הכתוב לדעתם ז"ל: ה' אוֹרִי (תהלים כז, א) – בראש השנה, כלומר איני מתוודה בראש השנה כי אם אני עסוק שיאיר ה' אורי ואכיר איך לשוב כראוי, ועל ידי זה איוושע ביום הכיפורים, שאז תיגמר התשובה הגמורה. שמא תאמר כיון שאין כאן וידוי פה, יש לפחוד ממקטרגים, אמר: ה' מָעוֹז חַיַּי (שם), מחזק כח החיים החלשים שלי, שהוא המחשבה וההרהור, כיון שהוא לכבודו יתברך, אם כן מִמִּי אֶפְחָד (שם)".

טעם הקריאה על גירוש ישמעאל בראש השנה

מאמר זה התפרסם ברביבים שנת תש"ע לפרשת וירא.

יא, ו – הכוונה הטובה בקירוב הגר

הכוונה בתחילה היתה טובה מאוד. בראות שרה אמנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם שיזכה לבן אחר שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה, שהגר שקבלה עד כה את מנהיגותה בהכנעה ואהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה ויתן גם לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה.

אבל תיכף לאחר שהגר הרתה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ (בראשית טז, ד). כבר לא המשיכה לשרת את שרה כבראשונה, וגם בליבה הפסיקה לכבדה, שאמרה: "שרה זו, אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י שם).

ושרה אמנו עינתה אותה ויסרה אותה כדי להעמידה במקומה. והרמב"ן והרד"ק סוברים שלא נהגה כשורה. אולם שרה אמנו הצדקת עוד קיוותה שאם תענה את הגר השפחה, תבין הגר את מקומה, והעניינים יסתדרו כבראשונה. אך הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה: שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ (שם טז, ט), חזרה וכפפה ראשה וקבלה את מרותה של שרה, וילדה את ישמעאל, וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.

גם לאחר שנולד יצחק, עוד היה נראה לכאורה שהגר מקבלת את בכירותו של יצחק בן הגבירה. אולם כשהיה יצחק לילד, החל ישמעאל לצחק כנגדו. אם יצחק משתדל להתגדל בצדיקות, אזי יסלול הוא דרך אחרת. יש אומרים שהחל לנהות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפש את מקומו. והיו הבריות אומרות: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל, פרא אדם! (עי' בראשית רבה נג, יא).

יא, ז – ההחלטה על הגירוש

אז הבינה שרה אמנו שאין יותר סיכוי שהגר וישמעאל ילכו בדרכם. חזרתה של הגר היתה מן השפה ולחוץ. באמת היא לא קבלה את הנהגתה ושכחה את חסדה אשר נתנה לה את אישה, ומתוך כך ישמעאל הולך ויוצא לתרבות רעה. ואם ישארו בביתם, חזונם הגדול לבנות משפחה ועם שיתקנו את העולם עלול לרדת לטמיון. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק (בראשית כא, י).

והיה הדבר קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קרב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (שם כא, יב). כביכול גם לאברהם אבינו היה ה' צריך לומר, שאף כי ישמעאל חשוב ויהיה לגוי, מכל מקום בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, הוא ימשיך אותך ולא ישמעאל.

יא, ח – הגירוש כואב אבל מוצדק

ואילו היו הגר וישמעאל נפרדים מתוך השלמה, שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר, הגירוש היה נעשה קל, ויסורי המצפון היו נרגעים מעט. אבל כנראה שעוד קודם לכן הקדיח ישמעאל את תבשילו והתפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכל אברהם להוציאו מביתו בכבוד, עם מתנות כפי שחפץ. וגורשו הגר וישמעאל בבושת פנים (עיין שמו"ר א, א). ולא זו בלבד, אלא שלמרות שאברהם הנחה אותם בדרכם, תעו במדבר, וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו.

ואין בזה שום קטרוג על שרה אמנו ואברהם אבינו, עובדה היא שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תקנו לנו חכמים לקרוא על גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזרה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העיז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. ודווקא כשישראל מכירים ביחודם וסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.

יא, ט – דאגתו של אברהם ודאגתה של שרה

לאחר גירושם, היה אברהם דואג על בנו ישמעאל, ושרה דאגה שמא מרוב טובו ורחמיו יחזירם אברהם לביתם, ויטשטש את מעמדו של יצחק כיורש היחידי של ארץ ישראל.

אמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר ל; ילקוט שמעוני צה): "לאחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים, כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבא ישמעאל הגידי לו את הדברים הללו: זקן אחד מארץ כנען בא לראותך, ואמר: החלף מפתן ביתך שאינה טובה לך. וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו את הדברים הללו, ובן חכם כחצי חכם, והבין ישמעאל ושילחה. שלחה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה, ופטימה שמה. ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אשתו של ישמעאל ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים, כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממון וברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים".

יא, י – חזרתם בתשובה

ודווקא לאחר שגורשו והתייסרו – הכירו בחטאם וחזרו בתשובה. ונתקיימה ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם (בראשית טו, טו): וְאַתָּה… תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שזכה לראות את בנו ישמעאל חוזר בתשובה (ברא"ר ל, ד). וזהו שנאמר (בראשית כה, ט): וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, ששניהם בניו, והסכים ישמעאל שיצחק הוא ממשיכו העיקרי של אברהם, ועל כן הלך אחריו (ב"ב טז, ב).

ומכל מקום, כל עוד היתה שרה בחיים, לא הסכימה שיחזרו לביתם, כדי שיהיה ברור באופן מוחלט וסופי כי יצחק הוא ממשיכו של אברהם, ורק לו היעוד האלוקי לספר תהילת ה' בעולם ולגלות את השכינה בארץ ישראל. והלכו הדברים והתבררו, עד הגיעם אל השיא בעקדת יצחק. ומיד לאחר הגעת יצחק אל מדרגתו העליונה, נסתלקה שרה.

יא, יא – החזרת הגר לבית אברהם

כשגורשו הגר וישמעאל, היה נראה כי טעתה שרה שנתנה את הגר שפחתה לאברהם. אולם הקב"ה שמנהיג את העולם, שומר את רגלי חסידיו שלא תצא תקלה מתחת ידם, שהואיל וכוונתם טובה, סופה להתגלות.

ואכן דווקא לאחר שהגר וישמעאל גורשו, הבינו שחטאו, ישמעאל הכיר בבכירותו של יצחק, והגר הכירה בעליונותה של שרה, וקשרה עצמה למורשתו של אברהם, ולא טעתה יותר אחר עבודה זרה, ולא נתקשרה לאיש מלבד אברהם, ונשתנה שמה על שם כך לקטורה (זוהר ח"א קלג, ב). והסוף המופלא, שלאחר ששלח אברהם את עבדו להביא אשה לבנו יצחק, הלך יצחק בן שרה להחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם (ברא"ר ס, יד). וזכתה קטורה ללדת לאברהם עוד ששה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של המורשת האלוקית וארץ ישראל.

ובאה רבקה ונכנסה לאוהל שרה, וחזר הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, כשם שהיה דולק אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד לדלוק במשכן. וחזר עמוד הענן להיות קשור על האוהל, כשם שהיה קשור אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד להיות קשור מעל עדת ישראל במדבר, ושרתה הברכה בעיסה (ברא"ר ס, טז).

יא, יב – כאז כן היום

כאז כן היום, חשבנו שאם נהיה טובים לשכננו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהיתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב – יכירו לנו טובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. וגם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות – יקטרגו עלינו (כפי שקטרגו הרמב"ן והרד"ק על שרה אמנו). הדרך היחידה היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכל כי הארץ הזו שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. ומי שמקבל זאת באהבה – יכול לחיות עמנו כאן כדין גר תושב. אבל כלפי מי שאינו מקבל זאת, צריך לפעול בכל האמצעים המוסריים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן. ורק אז, כשישבו במקום אחר, יוכלו להתבונן בכל הטוב שהבאנו להם ולעולם, ויכירו בני ישמעאל במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם, ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם במלכות שד-י.

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן