ה – כלי זכוכית [טיוטה בלבד]

פורסם בקטגוריה פרק יב - דיני כלים [טיוטה בלבד]. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כלי זכוכית

ה, א – בליעת כלי זכוכית

אבות דרבי נתן (מא, ו): "שלשה דברים בכלי חרס: בולע, ואינו פולט, ואינו מבאיש כל מה שבתוכו. שלשה דברים בכלי זכוכית: אינו בולע, ומראה כל מה שבתוכו, במקום חם – חם, במקום צונן – צונן".

ויש שגרסו: "אינו בולע ואינו פולט", וכ"כ בשו"ת הרשב"א א, רלג; ר"ן פסחים ל, ב; גר"א או"ח תנא (על סעיף כו). 1

ה, ב – דעת הרבה ראשונים שכלי זכוכית אינם צריכים הגעלה

לדעת הרבה ראשונים, כלי זכוכית, אפילו אם השתמשו בהם למאכלים חמים, אינם צריכים הגעלה, בין לפסח ובין לשאר איסורים, משום שהם חלקים ואינם בולעים.

וכ"כ ראבי"ה (ח"ב פסחים תסד): "וכלי זכוכית ישנים שנשתמשו בהן חמץ או של גוי או של יין נסך – שרי, דלא בלעי. והכי אמרינן בברייתא דאבות דרבי נתן: שלשה דברים נאמרו בכלי חרס ושלשה בכלי זכוכית, כלי חרס בולע ומפליט ומשמר מה שבתוכו, מה שאין כן בכלי זכוכית. וטעמא משום דשיעי, כדאמרינן גבי לב: שני לב דשיע ולא בלע ולא פליט". 1

וכ"כ רשב"א (שו"ת א, רלג): "ומה ששאלת בכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין, אם צריכין שום הכשר לפי מה שאמרו בפרק אחרון של אבות דרבי נתן, תניא: כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין. תשובה: כן נראה פשוט, שאין צריכין שום הכשר. חדא, דשיעי טובא, וכל דשיע טובא לית ביה קרטופני (בקעים וסדקים), משמע דלא בלע. ועוד, דחזיא להו דלא מדייתי (מזיעין)". וכ"כ עוד במשמרת הבית ה, ו.

וכ"כ רשב"ץ (יבין שמועה מאמר חמץ ט, יב): "וכלי זכוכית… לענין בליעתן נראה שאין צריכין הכשר, דכיון דאקושי לא בלעו כלל, וכן מצאתי באבות דרבי נתן – כלי זכוכית אינן מבליעין ואינן מפליטין". וכ"כ תוס' (ע"ז לג, ב, 'קוניא'; כתובות קז, ב, 'הני'); אשכול (ח"ג עמ' 140-141); רא"ש (פסחים ב, ח); רבנו ירוחם (נתיב ה ח"ב); אוהל מועד (שער איסור והיתר דרך ט, ט); מכתם (פסחים ל, ב); שו"ת רשב"ש (סו"ס תסח). וכך משמע מר"ת (מובא בתוס' רבנו אלחנן ע"ז לג, ב); ור"ן (פסחים ט, א, מדפי הרי"ף). 1

ה, ג – בליעה מועטת בכלי זכוכית

סתמות לשון הרבה ראשונים שכלי זכוכית אינם בולעים אפילו בליעה מועטת, וכדברי הרשב"ץ: "כיון דאקושי לא בלעו כלל". כ"כ רא"ש: "כלי זכוכית שלם לא בלע"; אוהל מועד: "כלי זכוכית אין בולעין"; רשב"א: "עין תעיד שאינן בולעין אפילו בחמין"; רבנו ירוחם: "כלי זכוכית שלם שאינו מחופה על כלי חרס לא בלע". וכן הוא בתוס', תוס' רבנו אלחנן, ראבי"ה, מכתם, ורשב"ש.

אמנם כתב הר"ן (פסחים ט, א, מדפי הרי"ף) שכלי זכוכית בולעים מעט: "וכיון שלמדנו הרב ז"ל שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום, מותרין בהדחה מפני מיעוט בליעתן, נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיע וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים, ומצאתי כתוב דהכי איתא באבות דר' נתן: כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין".

ומסתבר שאין מחלוקת, אלא כל הראשונים שכתבו שאין בליעה בכלי זכוכית, הכוונה אין בליעה שיכולה לאסור. כלומר, הבליעה מועטה כל כך שמבחינה הלכתית אין לחוש לה.

ה, ד – דברי השו"ע והנוהגים להקל בכלי זכוכית

בבית יוסף (תנא, כו) כתב שהלכה כדברי הראשונים שכלי זכוכית אינם צריכים הכשרה, והוסיף: "וכן אנו נוהגים". וכ"כ שו"ע שם: "כלי זכוכית, אפילו מכניסן לקיום, ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו".

כ"כ פר"ח שם: "אין צריכים שום הכשר – כן עיקר, וכן אנו נוהגין"; וכ"כ שיירי כנסת הגדולה (תנא, הגב"י כט): "וכן נהגו בקושטא ואגפיה, ובכל מקומות ספרדים ששמענו שמעם". וכ"כ בשער המפקד (רבי רפאל אהרן בן שמעון, מנהגי ירושלים, או"ח עמ' סו): "נהגינן להקל בכלי זכוכית כסברת מרן, דאינן בולעים כלל, ובשטיפה בעלמא סגי להו". ובהערות שם (נהר פקוד ג): "הך קולא דכלי זכוכית נהגו בכל תפוצות ספרד למקומותם באין פוצה פה".

וכן נהגו רבים מיוצאי מרוקו, כדברי שו"ת שמ"ש ומגן (ד או"ח סא), שהעיר על ספר שכתב שיש מבני ספרד נזהרים בכלי זכוכית, וכתב: "ואנוכי לא ידעתי ולא ראיתי מנהג זה נוהג במארוקו גם אצל גדולי תורה, ועד היום הכל שוטפים הכלים ורוחצים אותם היטב ומשתמשים בהם, וכן נוהגים". וכ"כ נתיבי עם (עמ' רסו, על סי' תנא, כו); נוהג בחכמה (רבי יוסף בן נאים, עמ' קסג); מגן אבות (רבי מרדכי עקיבא לבהר, עמ' רמז); הלכה ברינה (רבי ברוך אברהם טולדאנו, סו"ס תנא); עטרת אבות (ח"ב הל' פסח, יז).

וכן נהגו רוב חכמי תוניס, כפי שכתב עלי הדס יב, ד. ובהערות שם בשם הרב אברהם אבוקארא (בן אברהם, בית הספק, ספק מד); רב יצחק בוחניך (ויאמר יצחק דף סד, א). וכן בג'רבא, כפי שכתב ברית כהונה (רב משה כלפון, או"ח מע' ז, ח): "מנהגינו פה אי ג'רבא בכלי זכוכית כדעת מרן ז"ל או"ח סי' תנא, כו, דאינו צריך שום הכשר ובשטיפה בעלמא סגי ע"ש, בין לענין חמץ בין לענין שאר איסורים". ועוד כתב שם (יו"ד מער' ז, א): "וכן המנהג פשוט פה, דבשטיפה סגי, וכאמור. וכן אנחנו רגילים להורות, דאפילו לא היה בזה מנהג, אנן בדידן בתריה דמרן גרירין".

וכ"כ פוסקי תימן: שתילי זיתים (תנא, סב); עולת יצחק (ב, קכא; ובשו"ע המקוצר מועדים פד, ו); עריכת שלחן (א, עמ' נד).

וכ"כ הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ד, או"ח מא; ד, יו"ד ה; הליכות עולם א פר' צו, עמ' רפה-רפו), וחיזק דעה זו מאד, והוסיף: "וכן שמעתי מרבנן קשישאי גדולי הדור, חלקם בחיים, שכן המנהג הפשוט". וכ"כ בשו"ת מקוה המים (רבי משה מלכה ח"ד או"ח מד). וכן דעת הרב מאיר מאזוז (אור תורה תשל"ג-תשל"ד עמ' צז-קג).

ה, ה – בני ספרד שנהגו להחמיר

למעשה רבים מבני ספרד החמירו להצריך הגעלה לכלי זכוכית, ויש שאף החמירו לא לסמוך על ההגעלה. דבריהם מתחלקים לשלושה: א' יש שכתבו שהמנהג להחמיר או הורו שנכון להחמיר. ב' ויש שכתבו בלשון רכה יותר, שהלכה כמקילים אבל טוב להחמיר או מידת חסידות להיזהר. מכיוון ששתי דעות אלו קרובות זו לזו, נביאן ברצף בשתי האותיות הבאות. ג' ויש שכתבו שמדינא צריך להחמיר, כמבואר להלן ה, ז.

כתב שיירי כנסת הגדולה (תנא, הגב"י כט): "וספר המפה וב"ח כתבו דנהגו במדינותיהם שלא להשתמש בכלי זכוכית, ע"כ. גם מבני ספרד ראיתי מן המהדרין נזהרין בזה". ובכנסת הגדולה (יו"ד קכא, הג' הטור כה) הבהיר שנהגו להחמיר רק בפסח (כך פירש בשדי חמד אס"ד מע' ה"א, כט):  "וגם מהספרדים ראיתי מן המהדרין נזהרין בזה, ומיהו דוקא לענין פסח, אבל לענין שאר איסורין המנהג שלא לחוש כלל". ובשולחן גבוה (תנא, כו), אחרי שהביא דברי שיירי כנה"ג, כתב שכך המנהג: "וכן נהגינו לקנות כוסות של זכוכית חדשים אע"פ שיש לנו ישנים".

וכ"כ הרב חיים דוד הלוי (מקור חיים קפו, מ-מא): "הספרדים המהדרים נוהגים להחמיר כרמ"א, וראוי להחמיר בכך, ובייחוד שאין בית שאין שם כוסות וצלוחיות של זכוכית נשברות בו תדיר, ואפשר לחדש את המלאי תמיד לקראת הפסח, ולעומתם יש בין הספרדים הנוהגים להכשירם על ידי עירוי ג' ימים כמבואר לעיל. ודומני שאין עוד מי שמשתמש בזכוכית בפסח על ידי שטיפה רגילה. כלי דורלקס ופיירקס דינם ככלי זכוכית, אלא שגם לדעת המחמירים בכלי זכוכית, יכולים להכשיר כלים אלו על ידי הגעלה ג' פעמים".

וכן משמע מעוד פוסקים שהביאו את המנהג בדיני פסח. כ"כ הרב אברהם חפוטא (הגדה של פסח אבות ובנים עמ' יד): "כלי זכוכית כמו דורלקס ופיירקס שמבשלים בהם, יש להגעילם ג' פעמים, ואין לשוטפם אח"כ בצונן שלא יתפוצצו. ובשאר כלי זכוכית שמשתמשים בהם בחמין, הרבה מהספרדים נהגו להחמיר בהם ודנין אותם ככלי חרס שאין להם תקנה, וכן נהגו בכל ערי המערב להחמיר בהם".

וכ"כ בזוכר ברית אבות (רבי רפאל דלויה, עמ' 91) בשם סבו רבי יצחק דלויה שבמראכש נהגו להחמיר שאין לכלי זכוכית תקנה ככלי חרס. ובהערה 201 שם, הביא שכן שמע מהרב אברהם חפוטא והרב שמעון ביטון. וכ"כ בספר 'והאיש מרדכי – פסח'  (רבי חיים רביבו, עמ' רא) – "וכן הוא מנהג פרס והודו להחמיר בזה".

אמנם בשו"ת רב פעלים (ג, או"ח כט) כתב שהמנהג להצריך הגעלה אף בשאר איסורים: "המנהג פשוט וברור וידוע פה עירינו בגדאד יע"א מאבותינו ואבות אבותינו, דכלים אלו הבלועים חמץ או יין נכרים על ידי כבישה, דצריכים הכשר על ידי עירוי ג' פעמים, שממלאם מים ויחליף המים ג' פעמים אחר מעת לעת, כסברת כמה גדולים מהאחרונים דמצריכין להם הכשר זה, ואנשי עמארה יע"א כולם הם מאנשי עירינו בגדאד שהלכו ונתיישבו שם, כי היא עיר שנתיישבה מחדש, והרי הם חייבין לעשות כמנהג אבותם ואבות אבותם שלא ישתמשו בכלים אלו כי אם על ידי הכשר של עירוי הנזכר, ואין יכולים לנהוג היתר הפך מנהג אבותם".

ה, ו – בני ספרד שכתבו שטוב להחמיר

יש שכתבו בלשון רכה יותר, שהלכה כמקילים אבל טוב להחמיר ולהגעיל את כלי הזכוכית או מידת חסידות להחליף כלי הזכוכית.

כ"כ באור לציון (ח"ג, י, יב) לגבי פסח: "מותר לבני ספרד להשתמש בפסח בכלי זכוכית שהשתמשו בהם חמץ במשך השנה על ידי שטיפת הכלים בלבד, אם צריכים לכלים אלו. ובני אשכנז אין משתמשים כלל בכלים אלו אף על ידי הגעלה. ויש מבני ספרד שנהגו כן, או שמצריכים על כל פנים מילוי הכלים מעת לעת והרקתם שלש פעמים… וכלי פיירקס ודורלקס דינם ככלי זכוכית. ומכל מקום טוב שלא להשתמש בכלים אלו בפסח בכלי ראשון על האש". ובהערות שם ביאר שלמרות שמדינא מותר לבני ספרד להשתמש בכלי זכוכית בלי הכשר, מכיוון שכיום אין כל כך קושי לקנות כלי זכוכית חדשים, "מן הראוי לקנות כלי זכוכית חדשים ולא להכשירן, ואשריהם ישראל שכיום הכל קונים כלים מיוחדים לפסח". 1

וכ"כ עוד פוסקים לגבי פסח: רבי יצחק חזן (כה לחי, הגדה של פסח עמ' כג, דיני הגעלת כלים יט, הערה ג), לגבי פיירקס ודורלקס: "ולענ"ד נראה, כיוון דההגעלה אינה מקלקלת אותם, טוב שיעשה להם הגעלה אם נשתמש בהם על האש". בהגדה של פסח עם מנהגי עדן כתב: "כלי זכוכית, טוב להשתמש בחדשים או במיוחדים לפסח". ובעריכת שולחן לרב שלמה קורח (ה עמ' קמה) סיים: "ובזמנינו שאין אותה עניות מחרידה כפי שהייתה בתימן, בלאו הכי כולם מחליפים כל הכלים בחדשים, וגם כלי זכוכית, ואינו מעיקר דינא. ופשוט שמי שאין לו אפשרות להחליף וכיו"ב, אין לו לחוש כלל".

בספר 'הכשר כלים' לרב עמרם אדרעי (יח, ב), כתב שטוב להחמיר גם בשאר איסורים: "על כן במקום שאפשר ואין צורך, יש להימנע מלהכשיר כלי זכוכית, ובפרט מחמץ בפסח, ולקנות חדשים".

וכך משמע מעוד פוסקים, שלגבי מידת החסידות להחמיר אין חילוק בין פסח לשאר איסורים, כ"כ במשפטי עוזיאל (ח, מג): "ולמעשה בקהלות הספרדים דקבלו עליהם דעת מר"ן ז"ל, נוהגים להתיר כלי זכוכית על ידי ערוי שלשה ימים בשלש מימות מחולפות, כן ראיתי בבית אדוני אבי זצוק"ל, אולם זו היא ממידת חסידות, אבל למעשה נהגו להכשירם בשטיפה מעולה".

וכן בברית כהונה (יו"ד מע' ז, א) הביא דעות שהחמירו: "וכן ראיתי למהרמ"ז ז"ל דיני הגעלה אות ד' שכתב דכלי זכוכית סגי בשטיפה אפילו אם מכניסן לקיום. ועם כי סיים שם בשם הרב זכור לאברהם דטוב לערותם שלשה ימים מעת לעת וסיים: 'וטוב לעשות כן', וכן שמעתי שכן היה עושה מהרד"ך ז"ל, הרב המחבר שירי דוד ועוד, הדבר פשוט דכל זה אינו רק חומרא בעלמא". 1

ה, ז – פוסקי ספרד שהחמירו מדינא

כתב הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי לחגים ה, נב), לגבי פסח: "סירי זכוכית אין להם הכשרה. ואף המתירים להכשיר כלי זכוכית לא התירו בזכוכית שלנו (דורלקס, פיירקס) שמוסיפים לה חומרים שונים בעת יצירתה. בדיעבד שבישל בהם בפסח – יעשה שאלת חכם". והוסיף (שם נג): "כוסות זכוכית למשקה חם שהשתמשו בהם בחמין בחמץ, מכשירים בעירוי רותחין מכלי ראשון. ונוהגים להחמיר ולא מכשירים זכוכית שהשתמשו בחמין".

הרב דוד שלוש (חמדה גנוזה, שאלה טז) הצריך מדינא הגעלה לכלי זכוכית, ואפילו בשאר איסורים: "לכן יש להצריך הגעלה לסירי פיירקס אם הם בני יומן שאסורים מהתורה, ואפילו כשאינם בני יומן שהטעם נפגם ואיסורו מדרבנן, ואפילו בפסח, שנותן טעם לפגם (למרן או"ח סי' תמז) היינו בדיעבד, אבל לכתחילה צריכים הגעלה דגזרו אינם בני יומן אטו בני יומן". וכ"כ רבי יהודה מסלתון. וז"ל הליכות עולם (א, עמ' רפו): "ובהיותי במצרים ראיתי בספר שו"ת כת"י בני יהודה להרה"ג ר' יהודה מסלתון ז"ל אב"ד פה מצרים, שאסר להשתמש בכלי זכוכית לבשר וחלב, שכן ראה נוהגים בדמשק".

וכ"כ עוד כמה פוסקים על פי דעת הרמב"ם (מאכ"א יז, ב) שצריך להגעיל כלי זכוכית: הרב קאפח שם: "ולעולם דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות להכשרן, בין לענין בליעת איסור בין לענין חמץ בפסח". וכ"כ רבי חיים כסאר (שם טוב חמץ ומצה ה, כג; שו"ת החיים והשלום או"ח קמט).

עוד כתב בערוה"ש תנא, מט, לדעה זו: "ואני מסתפק אפילו לדיעה זו, דאלו שמכניסים בהם יי"ש אם מקילין בהם, ונראה דאסורים שהרי עינינו רואות שהריח שולט בהם אפילו אח"כ, ולכן צריכין עירוי ג' ימים".

ה, ח – כלי זכוכית בכלי ראשון על האש

עד לפני כמה דורות, כלי הזכוכית המצויים לא היו עמידים מספיק כדי לבשל בהם על האש או לאפות בהם בתוך התנור. השימוש העיקרי היה בצונן או בכלי שני, ולפעמים בעירוי מכלי ראשון. לפי זה, אפשר לומר שכל מה שאמרו הראשונים והשו"ע שכלי זכוכית אינם צריכים הכשרה, הוא כשהשתמשו בהם במאכלים חמים בכלי שני או עירוי מכלי ראשון, אבל אם בישלו בכלי זכוכית על האש, יהיו חייבים הגעלה או אף להחליפם.

בראש ובראשונה כך עולה מרבנו ירוחם (נתיב ה ח"ב): "צריך כלים חדשים לשים יין בפסח לפי שפעמים משימין חמץ בכלי בתוך היין ומשימו לתוך האור. כך כתבו בתוס' בפסחים על ההיא: אמר ליה זה תשמישו בחמין וכו', ונראה שזה מיירי בכלי חרס, אבל בכלי זכוכית ועץ או בכלי חרס מזופף, אין דרכם לשום אותם על האור – די לנקותן ולשפשפן יפה ומשתמש בהן בפסח, ואף על פי שלפעמים משימין בכלי זכוכית חמץ חם, שחורכין אותו על האש ושורין אותו ביין ואוכלין אותו, אינו כ"כ חם, כי הזכוכית אולי ישבר אם יהיה חם הרבה. ואפילו אם נאמר בדבר שאינו חם הרבה בולע, כמו שכתבתי בדיני תערובות במאכלות האסורות, כלי זכוכית שלם שאינו מחופה על כלי חרס – לא בלע, כמו שכתבו בתוס' על מאני דחוניא".

וכ"כ רבי שלמה קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה ב, כה): "כי הנה לו יהא כדעה זו דכלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין, מכל מקום מזה לא הוי ראיה, דיש לומר דדוקא על ידי רותחין וחמי האור אין בולע, אבל על ידי אור עצמו בולע. והרי ידוע, דעל ידי אור חמור מחמי אור, וכמו שכתב הפמ"ג דבזה לא שייך תתאה גבר. כמו כן יש לומר הכא, דעל ידי אור בולע שפיר, ולמעט בפלוגתא עדיף, ויש לומר דעל ידי אור לכולי עלמא בולע". וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד קמא), ע"ש.

וכ"כ הרב דוד שלוש (חמדה גנוזה, שאלה טז): "זאת ועוד, מה שכתב הרשב"א דכלי זכוכית אפילו נשתמש בהם חמין אין צריך הגעלה, לא איירי בנשתמש בהם חמין על האש ממש, כי בזמנם לא היו זכוכיות מחוסנות מפני אש כמו בימינו. וכמו שכתב מהר"ם שיק (יו"ד סי' קמא) דכלי זכוכית לא שייך תשמישו בחמין אלא על ידי עירוי, דעל גבי אש ממש לא משכחת זכוכית, דפקע, ועל פי זה פסק שם הלכה בקונה זכוכית מגוי, ע"ש. ואם בימיו לא בישלו על אש בכלי זכוכיות, כל שכן בימי הרשב"א ובימי מרן. ואם כן מה שהתיר מרן זכוכית שנשתמש בה חמין על ידי הדחה, היינו שנשתמש בה בכלי שני או על ידי עירוי חמין, ועירוי אוסר כדי קליפה, ובזכוכית דשיע הקלו דבהדחה סגי. אבל זכוכית שנשתמש בה על האש, אפילו הרשב"א לא התיר, וממילא גם מרן אוסר".

אמנם אפשר לומר שאין הבדל, שכל הסיבה שהרבה ראשונים והשו"ע הקלו בכלי זכוכית היא משום שהם קשים ואינם בולעים. ואמנם הם דיברו בזכוכית שהיתה בימיהם שלא בישלו בהם בכלי ראשון, אבל אין הכי נמי, גם כלי הזכוכית שבימינו, כמו כלי פיירקס שאפשר לבשל בהם, קשים ואטומים ואינם בולעים, וזיל בתר טעמא, וגם בימינו אינם צריכים הכשרה.

וכ"כ פמ"ג (או"ח תנא, מ"ז לא): "והפרי חדש פוסק כהמחבר, משמע דאפילו שימשו בכלי ראשון, כי לפעמים יוכל לעשות כן, שיע ולא בלע, יע"ש". וכ"כ יד יהודה (סט, קצר קיז): "ונראה דכל זה אף מאש עצמו אינו בולע, וכן מבואר מהראיה שהביא הראבי"ה מלב, דאמרינן שיע, ושם גבי צלי בעצמו נאמר". וכ"כ ביביע אומר ד, או"ח מא, ט. 1

ובספר הרב כתב…

ה, ט – דעת הראשונים שכלי זכוכית דינם ככלי חרס

הקדמה: בגמ' בשבת טו, ב, מבואר שכלי זכוכית דומים לכלי חרס מצד מסוים, ומצד אחר לכלי מתכת. מצד דמיונם לחרס, תקנו חכמים טומאה על כלי זכוכית, "הואיל ותחלת ברייתן מן החול – שוינהו רבנן ככלי חרס". אמנם שלא כמו כלי חרס, כלי זכוכית מקבלים טומאה מגבם, "כיון דכי נשתברו יש להם תקנה – שוינהו ככלי מתכות". גם בדיני טבילת כלים חייבו חכמים להטביל כלי זכוכית כמו כלי מתכת (ע"ז עה, ב): "אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו".

לעומת הראשונים והאחרונים שלמדנו לעיל, כמה ראשונים כתבו שאין אפשרות להכשיר כלי זכוכית, שדינם ככלי חרס. כ"כ רבי יחיאל מפריש (מובא במרדכי פסחים תקעד, ועוד ראשונים): "ורבינו יחיאל מפריש היה אומר דהני כוסות כלי זכוכית ששתו בהן בשאר ימות השנה, אסור לשתות בהן בפסח אפילו על ידי עירוי, משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחלת ברייתן מן החול, והתורה העידה על כלי חרס שאין יוצא מידי דופנו לעולם, ואף על גב דתשמישו בצונן, מכל מקום שורין בהן פתיתין של לחם חם ביין והוי כבוש והוי כמבושל". 1

וכ"כ רבנו פרץ (הגהות הסמ"ק רכב, ה), בתוך הדיון על כלי חרס שמחופין באבר: "ואמר מהר"ף להתירן בהגעלה כרבינו תם, אך נהגו העולם שלא להשתמש בפסח בשום כלי חרס ישן. וגם כלי זכוכית הישנים היה אוסר רבנו יחיאל משום דמדמי להו תלמודא לכלי חרס, ופעמים ששורין בה פת ובולעין כמו כלי חרס". וכ"כ סמ"ג (לאוין עח, מובא בתה"ד קלב); והגה"מ (סוף הל' חמץ ומצה דיני הגעלה).

וכ"כ מהרי"ל (מנהגים הל' הגעלה אות כז): "מהר"ש שמה"ר אייזיק ז"ל אמר שאין להגעיל לפסח כלים המשוקדים שקורין גישמילצט או גיבלעכמאלט. והטעם, כי עושין אותו מן מיני זכוכית, לכך דינו ככלי חרס ואינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, וכן סבר מהר"י סג"ל לעיל, ונכון להחמיר. [וכן דרש מהרי"ל, דכלי בלעכמאלט אין להגעילו מפני הזכוכית שבו, ודינו ככלי זכוכית שאין יוצא כי אם על ידי חזרת כבשן, וליבון שעושין בהן אינו מועיל כי אם להשהותו בפסח]".

באגור (תשל"ו-תשל"ז) הביא את הדעות השונות (הביאם שוב בסי' אלף שנב), וכתב שהמנהג להחמיר: "ואני המחבר ראיתי נוהגים חכמי צרפת ואשכנז שלא להשתמש בהן כל ימי פסח כי חושבים אותם לכלי חרס".

בדומה לזה כתב תרומת הדשן (סי' קלב): "שאלה: כלי כסף המצויירים שקורים בארצותינו גשמע"לצט, ובארצות אחרות גב"לעכט מאל"ט, יש מצויירים מבפנים, ויש על ידות או על כיסוי הכלים, שרי להגעילן לצורך פסח, או לאו? תשובה: יראה דאם הציור מבפנים ודאי אסור להגעיל לצורך פסח, וכן דרש גדול אחד לפני כמה שנים ברבים. ונהגו כמה גדולים אחריו לאסור, והטעם כי הציור הזה לא נעשה כלל כי אם ע"י היתוך זכוכית, כך שמעתי מן האומנים. וכתב סמ"ג שנהגו שלא להשתמש בכלי זכוכית ישן בפסח, משום דתלמודא מדמה לה לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. וכן כתב במרדכי פ' אין מעמידין בשם רבינו יואל, אף על גב דתשמישו על ידי צונן, מ"מ לפעמים שורין בהן פתיתין ונכבשים בתוכו והוי כמבושל. ואף על גב דראבי"ה מתיר שם משום דכלי זכוכית שיע הוא ולא בלע, כדאמרינן לגבי לב, נראה דלא סמכינן עליה. דהתם פ' כיצד צולין מפרש בשם ר"ת דההיא שינויא שאני לב דשיע דחויא בעלמא הוא, ואינו נשאר במסקנא כן, וכן המנהג באלו ארצות ולא כראבי"ה" (וכ"כ תה"ד פסקים וכתבים קנא).

ובאו"ה הארוך (נח, נ), הכריע מתוך הספק: "וכלי זכוכית ספק הוא אם הוא ממין חרס הואיל ונעשה ממיני אדמה, או אם הוא ממיני מתכת הואיל ויש תקנה לשבריו, והלכתא נותנין עליו חומרא זו וזו ואסור בהגעלה וצריך טבילה. וכן אוסר בסמ"ק להשתמש בפסח בכלי זכוכית ישן אפילו בהגעלה". 1

ה, י – יש אומרים שמועילה הגעלה לכלי זכוכית

דעה אמצעית בראשונים היא, שאין דינם של כלי זכוכית ככלי חרס, אמנם כיוון שהם דומים לכלי מתכת, אי אפשר להסתפק בשטיפה, אלא כלי זכוכית צריכים הגעלה ברותחים, כ"כ או"ז (ב, רנו): "וכלי זכוכית ככלי מתכות לענין שצריכין טבילה, כדאיתא פרק בתרא דע"ז. ומכאן נראה לי להביא ראיה שאם נשתמש בהם איסור חם, שדי להם בהגעלה, ואף על גב דמסקינן פ"ק דשבת: לעולם לכלי חרס דמו, הני מילי לענין טומאה, אבל לענין הגעלה יש ללמוד מכלי מתכות שאנו מדמים להם אותם לענין טבילה, דטהרה מטהרה עדיפא ליה, כדאמר פ"ק דקדושין".

וכ"כ שבולי הלקט (רז): "כלי זכוכית שמקבלין טומאה ככלי חרס וטהרתן ככלי מתכות, הילכך אין נראה כלל ללמוד איסור מטומאה, ואיך נדחה משניות סדורות שהן הלכה על ידי הקישות ודמיונות".

וכך עולה מלשון הרמב"ם (מאכ"א יז, ג): "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים מכלי מתכות וכלי זכוכית… דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות – מדיחן ומטבילן והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין – מגעילן ומטבילן והן מותרין". וכן דייקו רבי יצחק טייב (חוקת הפסח תנא, כ); רבי חיים כסאר (שם טוב הל' חמץ ומצה ה, כג; החיים והשלום או"ח קמט); הרב קאפח; הרב דוד שלוש (חמדה גנוזה א, שאלה טז), ועוד. 1

ויש שהסכימו שכעקרון מועילה הגעלה לכלי זכוכית, אמנם בפועל אין אפשרות להגעיל כלי זכוכית, שמתוך שכלי זכוכית יכולים להתנפץ ברותחים, אדם עלול לחוס על כליו ולא להגעיל כראוי. וכ"כ הרא"ה (מובא בריטב"א פסחים ל, ב): "והרא"ה ז"ל למד מכאן שכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אסור, אף על גב דסגי להו בהגעלה שדינם ככלי מתכות לענין זה, וכן להצריכם טבילה כשניקחים מן הגוי, מכל מקום איכא למיחש דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא שרינן ליה לכתחלה להגעילן, והרי הן אסורין אפילו לצונן שמא ישתמש בהן חמין". (בכלי הזכוכית הקשים כמו פיירקס כבר אין חשש ניפוץ, עיין לקמן ה, יג; וביבי"א ד, או"ח מא, י).

ה, יא – דעת הרמ"א ומנהג אשכנז בכלי זכוכית לפסח

כתב הרמ"א (תנא, כו): "ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו. וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט, אין להגעילו". 1 וכ"כ הלבוש שם: "ואין נוהגים להשתמש בכלי זכוכית ישנים כלל, אפילו על ידי הגעלה, דחשבינן להו ככלי חרס הואיל ותחילת עשייתן הוא מן החול".

בדרכי משה (תנא, יט) הביא את דברי האגור שהמנהג להחמיר לא לסמוך על הגעלת כלי זכוכית, והביא את המקילים שכלי זכוכית אינם צריכים הכשרה, וכתב: "ובמדינותינו אין המנהג כדבריהם, ומיהו בדיעבד אין להחמיר כולי האי, כנ"ל". נראה מפשט דבריו "אין להחמיר כולי האי", הכוונה שבדיעבד אין להחמיר כמו האגור שלא סמך על הגעלת כלי זכוכית, אלא בדיעבד אפשר לסמוך על ההגעלה, אבל אם לא הגעילו את כלי הזכוכית – אין להתיר את המאכל. וכ"כ מ"א (תנא, מט): "אבל בדיעבד אין להחמיר (ד"מ)… אם תשמישו בחמין על כל פנים בדיעבד מהני הגעלה". וכ"כ שועה"ר עג; חק יעקב סח; אליה רבה נד; מקור חיים חידושים מו; מ"ב קנה ושעה"צ קצו.

אמנם בט"ז שם ל, משמע שלדעת הרמ"א המאכל כשר בדיעבד אפילו אם הכלי לא הוגעל: "ויש מחמירים – דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא, מכל מקום פשוט שבדיעבד אין איסור כלל". וכן דייק פמ"ג (א"א מט) בדעת הט"ז: "ובט"ז ס"ק ל משמע אף בלא הגעלה וחמין – שרי דיעבד" (אמנם במ"ז שם ל"א, כתב: "ומט"ז אין כל כך הכרע"). וכ"כ שער הציון קצו, בדעת הט"ז. ולמעשה כתב השעה"צ שהלכה כמ"א ורוב האחרונים, אבל בהפסד מרובה אפשר לסמוך על הט"ז להתיר את המאכל אפילו אם הכלי לא הוגעל.

אם רוב תשמישו של כלי הזכוכית בצונן, וגם אין רגילים להניח את מאכל האסור בכלי במשך יממה, בדיעבד המאכל מותר אף ללא הגעלת הכלי. כ"כ מ"א; חק יעקב; שועה"ר; ומ"ב קנה.

ה, יב – מנהג אשכנז בכלי זכוכית לשאר איסורים

כתב כנה"ג (יו"ד קכא, הג' הטור כה): "ולענין כלי זכוכית, הרב בב"י או"ח סי' תנא כתב מחלוקת בהם, ובסוף הסכים כדברי הרשב"א בתשובה סי' רל"ג דאפילו נשתמש בהם בחמין אין צריך הכשר… אבל מור"ם והב"ח כתבו דנהגו במדינותיהם שלא להשתמש בכלי זכוכית, ע"כ. וגם מהספרדים ראיתי מן המהדרין נזהרין בזה, ומיהו דוקא לענין פסח אבל לענין שאר איסורין המנהג שלא לחוש כלל". למרות שפשט דברי כנה"ג לחלק בין פסח לשאר איסורים נאמר ביחס לספרדים המהדרים, כמה פוסקים פירשו בדבריו שגם למנהג אשכנז רק בפסח החמירו אבל בשאר איסורים לא. וכ"כ קהל יהודה (מובא בשדי חמד אס"ד מע' ה"א, כט), ופמ"ג (תנא, מ"ז לא) בביאור דברי כנה"ג.

וכ"כ הרבה פוסקים למעשה, שלדעת הרמ"א יש לחלק בין פסח לשאר איסורים. יש אומרים שמנהג אשכנז הוא משום חומרא דחמץ שאסור במשהו, אבל בשאר איסורים כלי זכוכית אינם צריכים הכשרה. וכ"כ בשאלת יעב"ץ א, סז, "מן הדין בשטיפה בעלמא סגי להו, אלא דנהוג עלמא להשתמש בחדשים משום חומרא דפסח". וכ"כ בית לחם יהודה (קכא, סוס"ק י); חמודי דניאל (בב"ח מה); ויד יהודה (סט אורך פא). וכ"כ יסודי ישורון (ו, עמ' קסח): "והנה במדינות פולין, ליטא, הגר ועוד, נהגו דלא מהני הגעלה לכלי זכוכית בפסח, דבשאר איסורין פסקינן כשיטה א' הנ"ל (שכלי זכוכית אינם צריכים הכשרה)". 1

ויש אומרים שמנהג אשכנז שבשאר איסורים אפשר לסמוך על הגעלת כלי זכוכית, וכ"כ הרב פפויפר (קיצור שו"ע בב"ח ח"ב יא, ד). וכ"כ מהר"ם בריסק (שו"ת ירושת פליטה כ), שרידי אש, בית אב"י, מנחת יצחק, ועוד, לסמוך על הגעלת כלי פיירקס בשאר איסורים (עיין באות הבאה בדין פיירקס, שיש אומרים שלרמ"א אפשר לסמוך על הגעלת כלי פיירקס אפילו לפסח).

אמנם מסתימת כמה פוסקים משמע שאין חילוק בין חמץ לשאר איסורים למנהג הרמ"א. וכך עולה מחלקת יעקב ב, קסג, שכתב שאין להניח ביצה עם דם בכלי זכוכית למשך יממה משום כבוש כמבושל. ועיין בספר 'הגעלת כלים' לרב צבי כהן פרק יג, הערה לח (עמ' שיג), והערה שס (עמ' תכ-תכא); ספר 'מילתא דשכיחא', הגעלת כלים, סי' ב, אות ב. 1

ה, יג – פיירקס ודורלקס

בדורות האחרונים התחילו לייצר כלי זכוכית שעמידים בפני חום גבוה – זכוכית בורוסיליקט, ובלשוננו – פיירקס או דורלקס. תהליך הייצור כולל הכנסת חלקיקים מתכתיים לתוך הזכוכית כדי להעניק לכלי יציבות כימית. דנו הפוסקים האם לפי מנהג אשכנז שנהגו להחמיר לא להכשיר כלי זכוכית, אולי בזכוכית כזו שהיא עמידה בחום, יש מקום להקל ולסמוך על הגעלה.

בשו"ת שרידי אש (ב, לו) התיר להגעיל כלי פיירקס לשאר איסורים, אבל לא לפסח. וכ"כ בשו"ת בית אב"י א, קטו (וכתב שטוב להגעיל ג' פעמים).

מהר"ם בריסק (ירושת פליטה כ) התיר הגעלת פיירקס בשאר איסורים, ולפסח התיר רק בשעת הדחק, הואיל ויש מנהג לא להגעיל כלי זכוכית לפסח. גם במנחת יצחק (א, פו) התיר הגעלת פיירקס לשאר איסורים, ונראה שהסכים עם מהר"ם בריסק להתיר הגעלת פיירקס לפסח רק בשעת הדחק. בשו"ת שרגא המאיר (ז, קמג) התיר הכשרת כיריים של זכוכית לשאר איסורים, ולפסח בשעת הצורך.

אמנם בשו"ת חבלים בנעימים (ד, ו) התיר הגעלת כלי פיירקס אפילו לפסח: "ונראה כיון שרוב הראשונים מתירים כלי זכוכית בלי הכשר, ושיטת האוסרים תמוה איך חולקים על אבות דרבי נתן, ובגמ' אמרינן: חזיא להו דמדייתי, וכלים אלו לא מדייתי, ובודאי שהם נעשים מעירוב מין חדש כי מלפנים לא היה אפשר להשתמש בכלי זכוכית על האש, דהיה מתפקע, ובכלים אלו מבשלים ואופים… ומנהג הרמ"א לאוסרם לא קאי על כלים אלו דרואים שהם משונים… ואם כן, בזמן הזה שמשתמשים בכלים אלו בבישול, והוא הפסד גדול, לא החמיר כלל רמ"א ומותר להשתמש בהם בפסח על ידי הגעלה". (בשערים מצוינים בהלכה קטז, יא, הביא את הדעות וסיים בדברי החבלים בנעימים, משמע שנטה לדעתו).

וכ"כ ביביע אומר (ד, או"ח מא, י) לגבי פיירקס למנהג אשכנז: "ועוד אני אומר, שאפילו למנהג אחינו האשכנזים דנקטי כמ"ד דכלי זכוכית לא מהני להו שום הכשר, ונחשבים ככלי חרס, היינו משום דחיישי להכשירם בהגעלה, משום דילמא פקעי וחייס עלייהו שלא להכשירן היטב, וכמו שכתב הריטב"א בשם הרא"ה, וכ"כ הגאון יעב"ץ במור וקציעה (ס"ס תנא). אבל בכלים דנידון דידן שאפשר להגעילן, יש לומר דשפיר דמי גם למנהגם להכשירן לפסח ע"י הגעלה. ומכיון דרוב הפוסקים ס"ל להקל בכלי זכוכית, נהי דאינהו נהיגי כמיעוטא שמחמירין, מכל מקום מאי דלא נהגו לא נהגו".

והביא שהורה הרב פראנק להגעיל שלוש פעמים לפסח: "הגאון מופה"ד מהרצ"פ פראנק זצ"ל, גאב"ד ירושלים, פסק למעשה, שכלי זכוכית פיירקס שמבשלים בהם, מותרים להשתמש בהם בפסח ע"י הגעלה ג' פעמים".

וכ"כ בציץ אליעזר ט, כו: "מיהו ע"י הגעלה אפשר להתיר בכלי הדורלקס, ובזה ביותר בכלי הפיירקס, בהיות שאין בהם חשש של דילמא פקעי ודילמא חייס, בהיות ודרך תשמישן בכך ע"ג האש, וההגעלה היא בכדרך תשמישן, וכבר העלו (אחרי בירור ומו"מ ארוך) לפסוק כן בספרים ירושת הפליטה סי' כ', ושו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' ו', ושו"ת מנחת יצחק ח"א סי' פ"ו. על פסח כתבו בהסתייגות, השארית הפליטה מחמיר והמנחת יצחק מתיר רק בשעת הדחק כיעו"ש, אבל בכל השנה, אם נאסרו, מתירים בהגעלה אפילו לכתחילה כיעו"ש. וכבר פורסם פסק הלכה שפסק בזה גם הגאון הגרצ"פ פרנק ז"ל מי שהיה רבה של ירושלים, והוא: דכלי פיירקס שמבשלים בהם מותרים להשתמש בהם בפסח ע"י הגעלה ג' פעמים. ואין להאריך בכאן יותר".

לגבי מנהג ספרדים, בפשטות דין פיירקס כדין זכוכית רגילה. אמנם עיין לעיל ה, ח, שכתבו כמה פוסקים שכל המתירים כלי זכוכית ללא הכשרה לא התירו כשהשימוש בכלי הוא בכלי ראשון על האש, ולפי זה כלי הפיירקס שמבשלים בהם על האש או בתוך התנור, צריכים הגעלה גם למנהג ספרדים. וכ"כ בסידור פסח כהלכתו ט, 28, בשם הרב אלישיב. עיין יביע אומר שם, שהביא עוד כמה רבנים שהעלו להחמיר, ודחה דבריהם.

ה, יד – בליעת כלי זכוכית – מהמציאות או מן המקורות

כפי שלמדנו, רוב הראשונים כתבו שכלי זכוכית אינם צריכים הכשרה. כהוכחה לדבריהם הביאו את דברי האבות דרבי נתן שכלי זכוכית אינם בולעים, וחלקם גם הביאו את הגמ' (פסחים עד, ב) שהלב חלק ואינו בולע. מאידך, לרבי יחיאל מפריש, רבנו פרץ, סמ"ג, הגה"מ, מהרי"ל, תה"ד, או"ה הארוך, כלי זכוכית אינם ניתנים להכשרה. הם דחו את הלימוד מלב, וסמכו דבריהם על כך שחז"ל השוו את כלי זכוכית לכלי חרס בדיני טומאה וטהרה.

בביאור דעות הראשונים, לא מסתבר לומר שנחלקו מחלוקת קוטבית במציאות. אלא נראה שכל הראשונים ראו בעיניהם שכלי זכוכית חלקים וקשים וכמעט ואינם בולעים, אלא שנחלקו האם על פי מציאות זו אפשר להקל ולא להצריך הכשרה לכלי זכוכית. המתירים גזרו את ההלכה מתוך המציאות ופסקו שכלי זכוכית אינם צריכים הכשרה, וכדי להוכיח זאת הביאו ראיה מאבות דרבי נתן שזכוכית אינה בולעת כלל. ואילו המחמירים סברו שלמרות המציאות, אין ראיה מפורשת להתיר כלי זכוכית ללא הכשרה, ואדרבא גם זכוכית וגם חרס באים מן החול, וחז"ל הקבילו ביניהם בדיני טומאה וטהרה, ולכן צריך להחמיר ולהחשיב הלכתית-דינית כלי זכוכית ככלי חרס.

בדברי המתירים, הדברים עולים במפורש מלשון כמה ראשונים. כתב הר"ן: "נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום, דשיע וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים, ומצאתי כתוב דהכי איתא באבות דר' נתן: כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין". דהיינו ההלכה נגזרת מתוך המציאות שהכלים קשים ובולעים מעט, ואחר כך יש גם סמך מתוך המדרש. וכן מדויק בלשון הרשב"ץ: "…נראה שאין צריכין הכשר, דכיון דאקושי לא בלעו כלל, וכן מצאתי באבות דרבי נתן…". 1

לעומת זאת, בדברי המחמירים רואים שמה שהחמירו להחשיב כלי זכוכית כחרס אינו מתוך המציאות, אלא ממה שהשוותה הגמ' בשבת כלי זכוכית לכלי חרס בדיני טומאה וטהרה. ולכן דקדקו כמה ראשונים לכתוב ש"דינם" של כלי זכוכית ככלי חרס, אבל לא מפני שכך המציאות. כ"כ רבנו פרץ: "וגם כלי זכוכית הישנים היה אוסר רבנו יחיאל משום דמדמי להו תלמודא לכלי חרס"; מהרי"ל: "לכך דינו ככלי חרס ואינו יוצא מידי דופיו בהגעלה"; תה"ד: "וכתב סמ"ג שנהגו שלא להשתמש בכלי זכוכית ישן בפסח, משום דתלמודא מדמה לה לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם". לכאורה ראשונים אלו יכלו לומר את הדבר הפשוט ביותר, שכלי זכוכית בולעים כמו כלי חרס, אמנם במקום זה כתבו שהלכתית-דינית כלי זכוכית הם ככלי חרס אבל לא מציאותית. 1

גם מדברי הרמב"ם, האו"ז, רא"ה, ושבולי הלקט, שמועילה הגעלה לכלי זכוכית, מפורש שלמדו את דינם של כלי זכוכית מן ההלכה, שחז"ל השוו כלי זכוכית לכלי מתכות בטבילת כלים, אבל במציאות לא נחלקו.

טענה זו מקבלת משנה חיזוק בדברי הרמ"א שהקל בדיעבד, ויש אומרים אפילו ללא הגעלה (לעיל ה, יא). הרי שמציאותית הם מסכימים שכלי זכוכית כמעט שאינם בולעים, ולכן התירו בדיעבד. אפשר כמובן לטעון שהראשונים שהחמירו סברו שכלי זכוכית בולעים מציאותית כמו כלי חרס, והרמ"א והאחרונים לא הכריעו כדעתם, אלא חששו לדעתם לכתחילה אבל בדיעבד פסקו כמקילים. אמנם שוב, קשה לומר שהמחלוקת במציאות היא קוטבית, ואדרבא, דוקא הבנתם את המחלוקת שאינה מציאותית אלא רק דינית, הביאה אותם לפסוק שאפשר להקל בדיעבד.

ראיה גדולה לכך שקשה לטעון כאן מחלוקת במציאות, בדברי האור זרוע (ד, פסקי ע"ז רצז) בשאלה אם כלי עצם בולעים (עיין לקמן ה, טז). האור זרוע הביא ראיה להוכיח שכלי עצם אינם בולעים מסוגיית זרוע בשלה (חולין צח, א). שם מבואר שנחלקו האם משערים בכל האיסורים בשישים או במאה, ופירטו לכל דעה איך החישוב בזרוע בשלה: "מאן דאמר בששים, סבר: בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן, והוה ליה בששים. מאן דאמר במאה, סבר: בשר בהדי בשר משערינן, והוה ליה במאה". ולמאן דאמר משערים במאה, פירש רש"י: "סבר עצם לא בעיא לשעוריה דהא לא פליט טעמא מינה". ביאר האו"ז את דברי רש"י: "והשתא דפירש לא פליט, ע"כ לא בלע. דאי בלע, הוה פליט כדאמרינן 'כבולעו כך פולטו'. ותו, דאי בלע על כרחך הוה לך לשעוריה בכל העצם דלא ידעי מאי דנפק מיניה, אלא ע"כ לא בלע ולא פליט".

לפי הסבר זה שמאן דאמר משערים במאה סובר שכלי עצם אינם בולעים או פולטים, לכאורה מאן דאמר משערים בשישים, סובר שהעצמות בולעים ופולטים, הרי שנחלקו במציאות! ודחה אור זרוע ביאור זה: "ומאן דאמר נמי בששים לא בעי למימר דבלע ופליט ולהכי משערינן נמי בעצם, דלא מסתבר למימר דבהא פליגי דלמר בלע ולמר לא בלע, אלא אף על גב דלא בלע ולא פליט משערינן בהו וילפינן מיניה לעלמא".

ה, טו – אחרונים שכתבו שלא נחלקו במציאות

כך עולה מדברי כמה אחרונים, שלא נחלקו הראשונים במציאות: מהר"ם מבריסק (ירושת פליטה כ): "והר"ר יחיאל שהחמיר, גם כן יש לומר דלא החמיר רק מדרבנן, דכיון דהשתמש בדברי הש"ס שבת דכיון דתחילתן מן החול כחרס הוא, והרי בש"ס הנ"ל גם כן רק מדרבנן החמירו לענין טומאה".

טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאה ב, כה) בביאור דברי הרמ"א להחמיר בחמץ: "יש לומר דמה דחמיר חמץ יותר משאר איסורין לענין כלי זכוכית, יש לומר דלאו מכח חומרא דחמץ הוא, רק יש לומר דנהי דזכוכית בולע ופולט, מכל מקום הוא רק משהו ואינו כשאר כלים דבולעים הרבה, ולכך בחמץ דאוסר במשהו אסור בזכוכית, מה שאין כן בשאר איסורין".

וכ"כ בשדי חמד (אס"ד מע' ה"א כא) לגבי מנהג אשכנז בכלי זכוכית, שאין מחלוקת במציאות: "ובאמת בכלי זכוכית עצמם נקל היה לרבותינו האשכנזים לעמוד בהם על המובחן… ומי לנו גדולים בתורה וחריפי דפוס בדת"א כרבני אשכנז הקולעים אל השערה, ורחוק לומר שלא עלה על דעתם לעמוד על המובחן הזה. ובהכרח לומר שחשו חכמים הראשונים לקדושים אשר בארץ המה, שמא יש כלים הדומים להם מזייפים בהם לערב משאר עפר או שעושים מעפר אחר ממש ומתקנים אותם ודומים לאלו ממש".

וכ"כ במנחת יצחק (א, פו) במפורש, שאחר שבירר שיש גרסאות שונות באבות דרבי נתן, ומסקנת הגמ' שלב חלק ואינו בולע לא נפסקה להלכה, "נסתר היסוד של המתירים, אם כן קשה אמאי פסק כן המחבר, וגם הרמ"א כתב רק 'ויש מחמירים' ולא דאסור מדינא, כמו דס"ל לרבנו יחיאל". וביאר שהמתירים לא למדו דין כלי זכוכית מהמקורות אלא מהמציאות: "ובכן נראה דיסוד ההיתר אינו נבנה דוקא על הראיות הנ"ל, אלא מדברי הש"ס בקוניא והמציאות, וכמ"ש הר"ן הנ"ל, וכיון שלמדנו הרב ז"ל שיש כלים וכו', נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסין לקיום דשיע וקשים וכו', היינו דהמציאות כן, ולא הביא מהא דאבות דר"נ, אלא דמצא כתוב דגם שם איתא כן… ומזה הטעם פסק המחבר כן להלכה, וכן הרמ"א כתב רק: 'ויש מחמירים', אבל מדינא שרי". הרי שהמציאות היתה ברורה, ומסתבר לומר שגם לר' יחיאל מפריש המציאות היתה ברורה, וכל המחלוקת היא האם אפשר להקל הלכתית על פי מציאות זו.

ה, טז – הסיבה לחומרת חכמי אשכנז

כפי שלמדנו, הרבה מראשוני אשכנז החמירו להחשיב את כלי זכוכית לכלי חרס, ולמרות שלא חלקו על כך שכלי זכוכית קשים וכמעט שאינם בולעים, למדו מדיני טומאה וטהרה שדינם של כלי זכוכית ככלי חרס. הראשונים לא נימקו למה ללמוד מן המקורות ולא לפסוק את ההלכה על פי המציאות הממשית, וכמה אחרונים ביארו את דבריהם.

בשדי החמד (אס"ד מע' ה"א כא) כתב שחכמי אשכנז חששו מזיוף כלי הזכוכית: "בהכרח לומר שחשו חכמים הראשונים לקדושים אשר בארץ המה, שמא יש כלים הדומים להם, מזייפים בהם לערב משאר עפר או שעושים מעפר אחר ממש ומתקנים אותם ודומים לאלו ממש".

הרב רבינוביץ' (תחומין לד עמ' 127) ביאר שחכמי אשכנז חששו מבלבול הכלים ומכך שהכלים לא יהיו נקיים מספיק, ומכך שאנשים ילמדו להקל במקומות שאסור: "אחת הסיבות שבגללה חכמי אשכנז החמירו בדינם של כלי זכוכית, אע"פ שגם הם ידעו שהללו אינם בולעים, היא שחששו שאם הציבור לא יפריד בין כלי בשר לכלי חלב של זכוכית, ייתכן שאחרי הבישול לא ינקו היטב את הכלים ויישארו שיירי אוכל דבוקים בכלי, ויבואו לידי איסור בשר וחלב ממש. ואף חששו שאם יקלו בכלי זכוכית יטעו העם בין כלים אלו לכלים הבולעים ויקלו גם בהם, שהרי דבר זה נמסר לכל העם. בנוסף, יש חשש שאנשים יטעו לחשוב שהואיל והכלים לא בולעים, ומשתמשים בהם גם לבשר וגם לחלב, ואף ניתן לשטוף אותם יחד, ונמצא שאם יש עליהם שיירי בשר וחלב, וכגון כאשר אנשים מכניסים למדיח כלים וכדו', הרי שהם עלולים לבוא לידי בישול בשר וחלב". ועיין לקמן ו, יב-כ.

כלים נוספים

ה, יז – כלי עצם

כתב האור זרוע (ד, פסקי ע"ז רצז), שכלי עצם אינם בולעים ואינם צריכים הכשרה: "אני המחבר יצחק בר משה נב"ה, נראה בעיני דכלי עצם אין צריכין הגעלה, ואם תחב כף של עצם חולבת לתוך קדירה של בשר אפילו בת יומא, אפילו אין בה ששים – אינה אוסרת, דלא בלעה מן החלב כלום ולא פלטה לתוך קדירה של בשר". והביא ראיות רבות מהגמרות, עיין בהערה. 1 וסיים: "ושאלתי להרב רבי יחיאל בר יוסף זצ"ל, הוא הנקרא 'שיר ויויש', וכתב לי: כלי עצם לא מצינו לו בליעה ואיסור. וגם אל הרב ר' שמואל בר שלמה זצ"ל שלחתי, והיה דוחה את ראיותיי, ולא הבנתי את דבריו. וכאשר כתבתי – כן נראה בעיני, ועל זה אני סומך לעשות מעשה".

אמנם כמה פוסקים כתבו שכלי עצם צריכים הכשרה, ולמדו מחולין כה, ב, שכלי עצם מקבלים טומאה: "מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה!? אין, דתניא, רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר (במדבר לא, כ): וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים… תִּתְחַטָּאוּ? להביא דבר הבא מן העזים, מן הקרנים ומן הטלפים, שאר בהמה וחיה מנין? תלמוד לומר: וְכָל מַעֲשֵׂה. אם כן, מה תלמוד לומר עִזִּים? פרט לעופות".

במרדכי (פסחים תקפא-תקפב), אחרי שהביא את דברי האו"ז, כתב: "אמנם לבי נוקף קצת, דהא אמר בפרשת כלי מדין: וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים, ופירש רש"י: להביא את הקרנים ואת הטלפים והעצמות, וכל שכן כלי עצם וכלי קרן של שור הגדול, אלמא איכא בליעה בכלי עצם מדקאמר תִּתְחַטָּאוּ, וכן דריש ליה תלמודא בפ"ק דחולין כה, ב". וכ"כ אגור (תשלה). וכ"כ בשו"ת רש"י עו: "וכלי עצם נמי בולעין ככלי מתכות, והתרתן ככלי מתכות. דהכי אמרינן: ואזדא רב נחמן לטעמיה, דאמר רב נחמן: כלי עצם ככלי מתכות דמי, מכלל דכלי עצם בר קבולי טומאה הוא. דתניא, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן אומר: מה ת"ל וכו', וכשם ששוין לענין טומאה, כך שוין לענין איסורא, דודאי בלעי בכלים".

וכ"כ בלקט יושר (יו"ד עמ' 7), והביא ראיה אחרת: "כתב מה"ר יעקב מיישטרי יצ"ו, ההיא דכלי עצם דכתב או"ז דלא בלעי ולא פלטי, אמת כי כתב כן. אמנם המדקדק באשירי בפרק גיד הנשה (רא"ש חולין ז, ל) בההיא דעצמות של איסור אין מעלין את ההיתר, משמע טובא דעצם בולע ופולט". וכ"כ למעשה הרמ"א תנא, ח: "וכן כלי עצם צריכים הגעלה".

גם בסוגיה זו, נראה שהראשונים לא נחלקו במציאות, אלא האור זרוע כתב שהמציאות היא שכלי עצם אינם בולעים, וכדי לבסס את דבריו להיתר, הביא ראיות רבות, והחולקים לא כתבו שהמציאות היא שכלי עצם בולעים, אלא הביאו ראיות מהמקורות להוכיח שכלי עצם נחשבים ככלי מתכות.

ה, יח – כלי קרן

כמה ראשונים הביאו דעה שכלי קרן אינם בולעים, וז"ל מאירי (פסחם ל, ב): "ויש אומרים שהקרן אינו בולע, ומתוך כך מתירים בכפות של קרן לאכול בהם פעם בשר פעם גבינה".

אמנם רוב הראשונים חלקו, וכ"כ הראב"ד (תמים דעים לה): "כפות של קרן… מי שעלה בדעתו שאינן צריכות הגעלה – טעה, דהא חזינא להו דמדייתי טובא, ואמרי נמי בסכיני דפסחא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, ולא מפליג בקתייהו בין שהן של קרן או שהן של עץ או של מתכת". וכ"כ המאירי: "ולא יראה כן, שהרי אמרו מעייל להו לקתייהו ברותחין, וידות הסכין ברוב הם של קרן, אלמא צריכות הן הכשר". וכ"כ מכתם פסחים ל, ב: "יש להוכיח מכאן דקרן בולע, דהא מצריכינן להו הגעלה. ולהוציא מדעת האומרים דקרן אינו בולע, ומתירים לאכול בכפות של קרן פעם בשר פעם חלב ואפילו חם, לפי שאינו בולע, כמו הזכוכית". 1

מהנימוק הראשון של הראב"ד משמע שהבין שנחלקו במציאות, ולכן הוכיח שכלי קרן צריכים הגעלה מתוך שרואים שמזיעים. אבל שאר הראשונים הביאו ראיה מהדין, ומשמע שלא חלקו במציאות שקרן אינה בולעת, אלא סברו שאין אפשרות להקל על פי המציאות ללא ראיה, וכפי שכתב רבנו מנוח (חמץ ומצה ה, כג): "ושמענו כי הראשונים לא קפדין בהן (כלי קרן) להגעילן, כי היה דעתן שאינן בולעות כיון דשיעי, והיו אוכלין בהן תבשיל של בשר ושל חלב. אמנם לא מצאנו להם ראיה ברורה מן התלמוד לא לאיסור ולא להיתר, וע"כ טוב להחזיק האיסור מספק".


  1. . יש שהביאו גרסה נוספת "בולע ואינו פולט", עיין נפש חיה לר"ר מרגליות תנא, כו. אמנם ביבי"א ד, או"ח מא, ד, דחה גרסה זו; ועיין מנחת יצחק א, פו.
  2. . בפסחים עד, ב, מובאת ברייתא: "הלב, קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו – קורעו לאחר בישולו". אחת האפשרויות שהגמ' מעלה כדי להסביר את הברייתא היא "שאני לב דשיע", הלב הוא חלק ואינו בולע מהדם הכנוס בתוכו. אמנם למעשה נחלקו הראשונים אם ביאור זה נפסק להלכה. יש אומרים שכל ההיתר הוא, שאם צלה את הלב מבלי להוציא את דמו – יכול לקרעו ולצלותו, משום 'כבולעו כך פולטו', אבל אם בישל את הלב בלי קריעה, לא אומרים שהוא חלק ואינו בולע. עיין רמב"ם מאכ"א ו, ו, עם השגת ראב"ד שם.

    במור וקציעה תנא, כו, תמה על הלימוד מלב: "תמהני, מה היה צריך להביא עצות מרחוק, הלא נזכרה סברא זו בעצמה בגמרא במקומה, גבי מאני דקוניא… דאע"ג דשיעי כיון דכלי חרס נינהו חזינן להו אי מדייתי, וכיון דהכי הוא אין יוצאין מדי דפיים, אבל כלי זכוכית דודאי לא מדייתי – לא, וכמדומני כך שמעתי לאמ"ה זצ"ל אומר כן". ועיין לקמן ה, יד, שהרחבנו בשאלה האם הראשונים פסקו בדין כלי זכוכית מהמציאות או מן המקורות. 

  3. . רבנו תם והר"ן דיברו על בליעה בצונן, דהיינו יין נסך שמכניסו לקיום בכלי זכוכית. אמנם פוסקים רבים הביאו את דבריהם גם לגבי בליעה בחמין.
  4. . והוסיף: "ומנהג בגדד להצריך הכשרה לכלי זכוכית על ידי מילוי ועירוי ג' פעמים… ומרבותינו שמענו, שמה שהחמירו בבגדד בכלי זכוכית אף שדעת מרן להקל, הוא משום שחששו שכמו שמצינו בדברים רבים שירדו מאיכותם במהלך הדורות, כן כלי זכוכית, ושמא כעת בולעים משהו". אמנם הקשה האול"צ על סברא זו: "ואולם נראה שלענין עיבוד הכלים נשתנו הם לטובה, ואדרבה, יש לומר שכלי זכוכית השתנו למעליותא, ואין לחוש בכלי זכוכית".
  5. . ביביע אומר (ד, יו"ד ה, ב), אחרי שהביא את מנהג אשכנז להקל בכלי זכוכית בשאר איסורים (עיין לקמן ה, יב), כתב: "פשוט הדבר שעל כל פנים להספרדים אין מקום להחמיר בשאר איסורים, אף לאלה שרצו להחמיר בפסח מחמת איזה מנהג שנהגו מקדמת דנא. ואם כן שפיר אורויי מורינן להתיר להרתיח חלב בכלי הפיירקס אחר רחיצה והדחה היטב משומן הבשר שבעין שעל פני הכלי מחמת הבישול הקודם, וכן להיפך, ולא חיישינן לטעות ושכחה".  
  6. . גם בציץ אליעזר ט, כו, העלה שיתכן שהמקילים בזכוכית לא הקלו בכלי ראשון על גבי האש ממש, ואולי אף הפמ"ג מסכים לכך: "גם בכלי זכוכית רגילים, אילו היה דרך שימושם ע"ג האש ממש יתכן שגם בשם היו כולם מודים דהשיעי שלהם לא עומד מפני האש ובלעי… אמנם מצינו בפרי מגדים באו"ח סי' תנ"א במש"ז סק"ל, שכותב לגבי כלי זכוכית דהפר"ח פוסק כהמחבר ושמשמע אפילו שימשו בכלי ראשון, כי לפעמים יוכלו לעשות כן שיע ולא בלע, ע"ש. אבל אין עוד הכרח שיסבור כן אפילו כשהם נתונים ע"ג האש ממש, דכלי ראשון יתכן גם בלי שיעמוד ע"ג האש ממש ויתבשל".
  7. . בארחות חיים (א, הל' חמץ ומצה צז), הקשה: "ותמה, דהא תנינן באבות דר' נתן בפ' אחרון דכלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין". גם בשו"ת חבלים בנעימים (ד, ו) כתב: "שיטת האוסרים תמוה, איך חולקים על אבות דרבי נתן". ביאר הגר"א (תנא, פה) שרבי יחיאל מפריש ודעימיה גרסו באבות דרבי נתן שכלי זכוכית "אינו פולט ככלי חרס", ומה שאמרו שם שכלי זכוכית אינו בולע, הכוונה אינו בולע מיד ככלי חרס.
  8. . כמה ראשונים הביאו את שתי הדעות מבלי להכריע. אמנם נראה שדעתם נוטה למקילים מכיוון שהביאו את דעתם בסוף, כ"כ אגודה (ע"ז ב, כו), ומרדכי (פסחים תקע"ד). וכ"כ יד אהרן (מובא בברכי יוסף או"ח פז, ב) בדעת המרדכי, "מדנתן טעם לדברי ראבי"ה". אמנם בברכי יוסף שם כתב שאין הכרעה בדעת המרדכי: "ומה שכתב דהמרדכי ס"ל כראבי"ה דנ"ט וכו', הרואה יראה דבמרדכי פרק כל שעה (סי' תקעד) אין הכרח, שהוא הביא סברת רבינו יחיאל וסברת ראבי"ה כצורתם בטעמם ונימוקם, וסברא דידיה לא נודע לנו".
  9. . בשם טוב כתב שיש שלוש דעות בכלי זכוכית, "ורבינו ז"ל אחז הדרך הממוצעת". ולגבי דיון בגרסאות הרמב"ם, עיין חמדה גנוזה שם אות ו, ובדברי הרב מאיר מאזוז (אור תורה תשל"ג-תשל"ד, עמ' צט-קא). בהל' חמץ ומצה ה, כג, הרמב"ם ביאר שכלי מתכות ואבנים צריכים הגעלה לפסח, ויש לעיין למה לא ביאר מה דין כלי זכוכית. ביבי"א (ד, או"ח מא, ב) העלה שמה שהשווה הרמב"ם כלי זכוכית למתכת, היינו לטבילת כלים ולא להגעלה.
  10. . כתב בברית כהונה (או"ח מע' ז, ח): "מדברי מור"ם עצמו דנקט 'מחמירים', משמע דדעתו לדינא כדעת מרן ז"ל, וכמו שכתב ביד מלאכי ז"ל בכללי מרן ומור"ם אות יח". וכ"כ מנחת יצחק (א, פו): "מדברי הרמ"א דכתב רק בלשון 'ויש מחמירין' 'וכן המנהג', משמע דס"ל דלא אסור מדינא אלא מחומרא והמנהג". וכן דייק במשפטי עוזיאל ח, מג.
  11. . בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאה ב, כה) ביאר שהחילוק בין חמץ לשאר איסורים הוא שאיסור חמץ במשהו, ומשהו גם כלי זכוכית בולע ופולט: "וגם יש לומר דמה דחמיר חמץ יותר משאר איסורין לענין כלי זכוכית, יש לומר דלאו מכח חומרא דחמץ הוא, רק יש לומר דנהי דזכוכית בולע ופולט, מכל מקום הוא רק משהו, ואינו כשאר כלים דבולעים הרבה, ולכך בחמץ דאוסר במשהו אסור בזכוכית, מה שאין כן בשאר איסורין".
  12. . בשו"ע קלה, ח, כתב שלכו"ע לא מחמירים ביין נסך שהכניסו לקיום בכלי זכוכית. והרמ"א לא הגיה כלום, משמע שבשאר איסורים לא החמיר הרמ"א בכלי זכוכית, שהרי כבוש כמבושל. אמנם במ"א תנא, מט, כתב שאין ללמוד מיין נסך, "דבכמה קולות הקלו ביין נסך".

    בערוה"ש (יו"ד קכא, ב) כתב שלגבי שאר איסורים נהגו להתיר להשתמש בכלי זכוכית שבלעו איסור, כשהבליעה היתה על ידי כבישה בצונן: "ויראה לי דאע"ג דדבר צונן לח שעמד בכלי מעת לעת נאסרה הכלי מטעם כבוש כמבושל, ולפ"ז בלוקח בקבוקים גדולים כמו פלעשער וכיוצא בהם לא תיהני להו הדחה דשמא עמד שם האיסור מעת לעת, מ"מ לא חיישינן לה דמשקאות של איסור אינו מצוי כלל זולת יין, ולקמן סי' קל"ה יתבאר דכלי זכוכית אינם נאסרים ע"י בליעת יין לפי שהן חלקים ואינם בולעים. וכן המנהג הפשוט לקנות כל מיני כלי זכוכית ישנים מן הכותים, ומשפשפין היטב ומדיחין אותם במים ומטבילן". ועיין שו"ת זרע אמת ב, יו"ד מג.

  13. . ההתלבטות אם אפשר מתוך המציאות ומן המקורות להסיק להלכה שכלי זכוכית אינם בולעים, ניכרת בדברי שו"ת הרשב"ש: "ולענין הכשר הוא דאמרי באבות דר' נתן דכלי זכוכית לא בולעין ולא מפליטין, וסברי קצת דכיון דאינן בולעין לא בעו הכשר, וכן נהגו". ובדברי הרשב"א נראה שסמך בעיקר על המציאות: "ועוד, דחזיא להו דלא מדייתי". וכ"כ הרשב"א במשמרת הבית: "שהעין תעיד שאינן בולעין אפילו בחמין".
  14. . יש ראשונים שעולה מלשונם שהמחלוקת במציאות. רבנו פרץ: "וגם כלי זכוכית הישנים היה אוסר רבנו יחיאל, משום דמדמי להו תלמודא לכלי חרס, ופעמים ששורין בה פת ובולעין כמו כלי חרס". משמע שזה תיאור מציאות, שכלי זכוכית בולעים ואינם פולטים ככלי חרס. למרות זאת, קשה להניח שנחלקו מחלוקת קוטבית במציאות.

    בארחות חיים (א, הל' חמץ ומצה צז), אחר שהביא את דעת ר' יחיאל מפריש, הקשה: "ותמה, דהא תנינן באבות דר' נתן בפ' אחרון דכלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין". משמע שהבין שזו מחלוקת במציאות ועל כך תמיהתו. אמנם מסתבר שגם לארחות חיים בדעת ר' יחיאל מפריש, מציאותית כלי זכוכית אינם בולעים ורק תמה מה יעשה ר' יחיאל מפריש עם המקור מאבות דרבי נתן.

  15. . הביא האור זרוע כמה ראיות: א' חולין צז, ב – צח, א, מזרוע בשלה, שעצמות הזרוע והאיל אינן בולעות או פולטות. ב' מקרבן חטאת, כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ (ויקרא ו, כ), מה שנגע בקרבן החטאת נאסר. ובזבחים צז, ב: "יכול אפילו לא בלע? תלמוד לומר: בִּבְשָׂרָהּ, עד שיבלע בבשרה… בִּבְשָׂרָהּ ולא בגידין ובעצמות, ולא בקרניים ולא בטלפיים". ביאר או"ז: "ואי בלעי ופלטי, אמאי מיעטינהו רחמנא, מאי שנא מחתיכה, אלא שמע מינה דלא בלעי ולא פלטי". ג' זבחים צח, א; פסחים פג, א – אין נותר בעצמות הקרבן, ביאר או"ז: "ואי עצמות בלעי, אמאי לית בהו משום נותר". ד' משנה תרומות יא, ה – עצמות קדשים, בזמן שהוא מכנסן – אסורים, ובזמן שהוא משליך אותם – מותרים. ביאר או"ז על פי ר"ש, שאלו עצמות שראויות קצת לאכילה, "אבל שאר עצמות שאינן ראויין לאכילה כלל, אפילו בזמן שמכנסן – מותרין, אע"פ שנתבשלו עם הקדשים, שמע מינה דלא בלעי, דאי בלעי, אמאי מותרין. ואפילו כשמשליכן אמאי מותרין, והא בליעי בהו קדשים, אלא שמע מינה דלא בלעי".
  16. . רבנו מנוח (חמץ ומצה ה, כג) דחה ראיה זו: "והא לא ראיה היא, דמי יימר דקתייהו של קרן. ואפילו הן של קרן, לאו משום קתייהו קאמר, אלא מפני יד הברזל הנכנס בקתייהו, דברזל חם מקצתו חם כולו, כדאיתא בר"פ כיצד צולין. ונמצא שנכנסת הבליעה בכל חלקיו ואפילו בצד שאינו נוגע בו".
פורסם בקטגוריה פרק יב - דיני כלים [טיוטה בלבד]. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן