יסוד הסוגיא
יבמות מו, א
ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא, חזא בנות ישראל דמעברן מגרים שמלו ולא טבלו, וחזא חמרא דישראל דמזגי עובדי כוכבים ושתו ישראל, וחזא תורמוסין דשלקי עובדי כוכבים ואכלי ישראל, ולא אמר להו ולא מידי. אתא לקמיה דר' יוחנן, א"ל: צא והכרז על בניהם שהם ממזרים, ועל יינם משום יין נסך, ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה. על בניהן שהם ממזרים – ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול, וכיון דלא טביל – עובד כוכבים הוא, ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל – הולד ממזר…ת"ר: גר שמל ולא טבל – ר"א אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו, שמלו ולא טבלו; טבל ולא מל – ר' יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, שטבלו ולא מלו; וחכמים אומרים: טבל ולא מל, מל ולא טבל – אין גר, עד שימול ויטבול… כי פליגי – במל ולא טבל, רבי אליעזר יליף מאבות, ורבי יהושע? באבות נמי טבילה הוה… א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! מאן חכמים? רבי יוסי; דתניא: הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי – מטבילין אותו ומה בכך, דברי ר' יהודה, רבי יוסי אומר: אין מטבילין; לפיכך מטבילין גר בשבת, דברי ר' יהודה, ור' יוסי אומר: אין מטבילין. אמר מר: לפיכך מטבילין גר בשבת. פשיטא, כיון דא"ר יהודה בחדא סגיא, היכא דמל לפנינו מטבילין, מאי לפיכך? מהו דתימא, לרבי יהודה טבילה עיקר, וטבילה בשבת לא, דקא מתקן גברא, קמ"ל, דר' יהודה או הא או הא בעי. ר' יוסי אומר: אין מטבילין. פשיטא, דכיון דאמר רבי יוסי תרתי בעינן, תקוני גברא בשבת לא מתקנינן! מהו דתימא, לר' יוסי מילה עיקר, והתם הוא דלא הואי מילה בפנינו, אבל היכא דהויא מילה בפנינו – אימא ליטבל זה בשבתא, קמ"ל, דרבי יוסי תרתי בעי.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה ו :
גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר.
מעשה דקטיעא בר שלום
עבודה זרה דף י עמוד ב
כל נשיאיה ולא כל שריה – פרט לקטיעה בר שלום. קטיעה בר שלום מאי היא? דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי, אמר להו לחשיבי דמלכותא: מי שעלה לו נימא ברגלו, יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער? אמרו לו: יקטענה ויחיה. אמר להו קטיעה בר שלום: חדא, דלא יכלת להו לכולהו, דכתיב: כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, מאי קאמר? אלימא דבדרתהון בד' רוחות, האי כארבע רוחות, לארבע רוחות מבעי ליה! אלא כשם שא"א לעולם בלא רוחות, כך א"א לעולם בלא ישראל; ועוד, קרו לך מלכותא קטיעה. א"ל: מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא שדו ליה לקמוניא חלילא. כד הוה נקטין ליה ואזלין, אמרה ליה ההיא מטרוניתא: ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא! נפל על רישא דעורלתיה קטעה, אמר: יהבית מכסי חלפית ועברית. כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר"ע וחביריו. יצא ר"ע ודרש: והיה לאהרן ולבניו – מחצה לאהרן ומחצה לבניו. יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב.
ספר יראים סימן תב [דפוס ישן – יט]
ומזה הטעם תירצנו הא דאמרינן בע"ז פ"א [י' ב'] בקטיעה בר שלום נפל על רישיא דערלתיה וקטעה אית בזה ואנא יהבית מיכסאי חלפית ועברית והקשינו מל ולא פרע כאילו לא מל והוא לא פרע ותירצנו הדבר שכבר שכיון שהיה גדול לא היה צריך לפריעה כדאשכחן באברהם אבינו
ריקאנטי סימן תקצח
כתב הר"א ממיץ הא דאמרינן מל ולא פרע כאילו לא מל ה"מ בקטן אבל בגדול א"צ לפרוע ממעשה דקטיעא בר שלום דמל ולא פרע וטעם הדבר הוא בבראשית רבה דאמר התם באברהם לא נאמר את בשר ערלתו לפי שלא היה צריך אלא חיתוך בשר שכבר נתמעך ע"י תשמיש אבל ישמעאל שהיה ילד ולא נתמעך ע"י תשמיש הוזקק לחתוך אותו בשר ולפרוע את המילה לכך נאמר את בשר ערלתו ומכאן קשה לבעל ה"ג שפירש דפריעת מילה לא ניתנה לאברהם וקשיא לן לפי' דחשיב קטיעא בר שלום גר גמור הא קיי"ל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול. וליכא למימר דטבל קודם דטבילה באחרונה היא כדמוכח בפרק החולץ
לעניין קרבן פסח
בגמרא במסכת יבמות מובאת מחלוקתם של ר"א ור"ע בשאלה מנין לומדים איסור ערל בתרומה.
יבמות ע, א:
תניא, א"ר אלעזר: מנין לערל שאין אוכל בתרומה? נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח – ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה – ערל אסור בו; רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: איש איש, לרבות הערל.
…
ורבי עקיבא, האי תושב ושכיר מאי עביד ליה?… לאתויי גר שמל ולא טבל, וקטן שנולד כשהוא מהול, וקסבר: צריך להטיף ממנו דם ברית. ור' אליעזר לטעמיה, דאמר: גר שמל ולא טבל – גר מעליא הוא, וקסבר: קטן כשנולד מהול – אין צריך להטיף ממנו דם ברית.
הראשונים שאלו מה החידוש במקרה זה, הרי כיוון שר' עקיבא סבר שאינו גר, א"כ הוא בכלל בן נכר ולמה צריך ריבוי מיוחד? ומצאנו שני כיווני תירוץ בראשונים:
התוספות (יבמות מו, ב) תירצו שלדעת ר' עקיבא פסוק זה הוא המקור לכך שמי שמל ולא טבל הוא אינו גר, ובכך הוא מסכים עם דעת ר' יהושע אך לא מטעמו
כי פליגי במל ולא טבל – תימה דלקמן בריש הערל (דף עא.) ממעט ר"ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר"ע אי כר' יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דעובד כוכבים גמור הוא ואי כר' אליעזר כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כדמשמע התם וי"ל דלעולם כרבי יהושע סבירא לי' ולאו מטעמיה דאיהו סבר דבאבות נמי טבילה הוה ורבי עקיבא סבר מדמעטיה קרא בפסח שמע מינה דאין גר עד שימול ויטבול
תוספות ישנים יבמות מו, ב
ב) עוד פירש רבינו נתנאל דודאי ר' עקיבא פליג עלייהו וקמפלגי בגר שבא להתגייר בזמן הזה דר' אליעזר סבר דהוי גר שהרי כשאכלו בפסח אבותינו עדיין לא טבלו ומ"מ נפקו מתורת ערל מדאכלו בפסח א"כ מל ולא טבל הוי גר ור' יהושע סבר דלא הוי גר שהרי טבלו במתן תורה וכיון שנצטוו לטבול לא הוי גר אם לא טבל. ור' עקיבא סבר דמדאכלו בפסח טבלו דאל"ה הוו אסורים בו כדמרבינן מקרא מל ולא טבל שאינו אוכל וכו'. ובזה ניחא מ"ש לקמן בסמוך:[1]
הן לדעת תוס' והן לדעת תוס' ישנים עולה שהמילה עצמה אינה הופכת את הנימול ל'קצת יהודי'.
לעומת זאת הרשב"א (יבמות עא, א)
כתב שהחידוש הוא שלמרות שהברית היא תחילת הכניסה בדת היהודית הוא אינו אוכל בפסח
אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול. קשיא לי א"כ היינו גוי ואף על פי שמל הרי הוא כערל דהו"ל כערבי מהול, וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות ואף על פי שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה.
וכן כתב:
בית הבחירה למאירי מסכת יבמות דף עא עמוד א
גר שמל ולא טבל אף על פי שהוא יתר מערבי מהול שהרי מל לשם יהדות וליכנס בבריתו של אברהם אבינו הואיל ומכל מקום לא נגמר גרותו אף הוא אינו אוכל בקרבן הפסח:
גיטין ע"א, א
"מתני'. הכל כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וסומא, ועובד כוכבים…גמ'. בשלמא חרש, שוטה וקטן – דלאו בני דיעה נינהו, עובד כוכבים – נמי דלאו בר היתירא הוא.."
תוספות שם
עובד כוכבים נמי דלאו בר היתרא הוא – הוה מצי למימר משום דבעינן שלוחכם בני ברית אלא ניחא ליה למימר האי טעמא דשייך אף בעבד.
חת"ס או"ח קטז
כותב שגר שמל ולא טבל נקרא 'בן ברית'
ובאמת על מדוכה זו ישבתי במקום גדולים ואמרתי בישוב קושית תוס' בגיטין הנ"ל עד"ז בעצמו, דר"פ הערל [ע"א ע"א] מבואר דאפילו למאן דאמרינן ערבי מהול וגבעוני מהול לא מיקרי מהול, מ"מ גר שמל ולא טבל מיקרי מהול, וע"כ היינו טעמא משום שמילתו היה על מנת להכנס בברית, ונהי שהתחיל ולא גמר עדיין ובשם ישראל לא יכונה עד שטבל ואפילו יינו יין נסך כמבואר ביבמות [מ"ו ע"א] ובע"ז [נ"ט ע"א] צא והכרז וכו', מ"מ מילתו מילה, וא"כ אפשר מל ולא טבל בעל ברית מיקרי, ואפילו לפמ"ש דלאו בברית בשר תלי' מילתא מ"מ הא נמי מדלא דיינינן לי' כערל ש"מ מיקרי בעל ברית מצוה אלא דלא נקרא ישראל אלא בטבילה, וא"כ אפשר נעשה שליח לישראל משום דשוה לי' בחד צד ומ"מ פסול משום דלאו בר התירא הוא:
מעשה רקח הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה ג
הציע בתירוצו הראשון לומר שגר שמל ולא טבל אמנם אסור בכל הקרבנות אך מותר בפסח[2]
אכן אכתי קשה דכיון דקי"ל מל ולא טבל כאילו לא מל ופסקו רבינו לקמן דין ו' מעתה איך הותרו לאכול הפסח הרי בפסוק אחר הזהיר ג"כ כל בן נכר וכו' וכיון דהו"ל כאילו לא מל איך הותר להם הפסח וכ"כ הר"ש פלורינטין ז"ל עיין עליו וי"ל דאף שלא טבל הן הכי נמי דעדיין לא בא לכלל ישראל אבל מ"מ אינו ערל שהרי הוא מהול עכ"פ וקרא דבן נכר שהוא כפשוטו שעובד ע"ז כמ"ש רבינו בהלכות קרבן פסח פ"ט דין ז' י"ל דכיון שקבלו עליהם מקצת מצות השי"ת הרי פירשו עצמם מע"ז ודאי ועוד י"ל דכיון שבאותה הלילה מלו לא היה אפשר להם לטבול דאין טובלין עד שיתרפא כמ"ש פ"ו דין ז'.
לעניין יין נסך
בגמרא מבואר שנחלקו התנאים בדינו של גר תושב לעניין יין נסך: לדעת חכמים דינו כשמן של עכו"ם שאסור בשתיה ומותר בהנאה, ואילו לדעת רשב"ג יינו יין נסך ויש אומרים דאדרבה, מותר בהנאה.
עבודה זרה דף סד עמוד ב
מיתיבי: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות; מייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, שמנו כיינו. שמנו כיינו ס"ד? שמן מי קא הוי יין נסך? אלא יינו כשמנו. ולשאר כל דבר – הרי הוא כעובד כוכבים; רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה: מותר בשתיה;
יבמות דף מו עמוד א
חזא בנות ישראל דמעברן מגרים שמלו ולא טבלו, וחזא חמרא דישראל דמזגי עובדי כוכבים ושתו ישראל, וחזא תורמוסין דשלקי עובדי כוכבים ואכלי ישראל, ולא אמר להו ולא מידי. אתא לקמיה דר' יוחנן, א"ל: צא והכרז על בניהם שהם ממזרים, ועל יינם משום יין נסך, ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה. על בניהן שהם ממזרים – ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול, וכיון דלא טביל – עובד כוכבים הוא
וכן תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נז עמוד א
איתיביה רב שימי בר חייא לרב: הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו – רוקן ומדרסן בשוק טמא, ואמרי לה: טהור, יינן – גדולים עושים יין נסך, קטנים אין עושים יין נסך
ונחלקו הראשונים כמי לפסוק
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ז
גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, אבל אותם העובדים עכו"ם סתם יינם אסור בהנייה.
הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף לא עמוד א
לפיכך פירש ר"ת ז"ל דהכי קאמר אין מפקידין אצלו לזמן מרובה דאע"ג דאמגע עובד כוכבים קפיד איכא למיחש שמא יאמרו שאותו ישראל שותה מיינו של גר תושב כשיראהו שהוא מביא יין מביתו ויינו אסור הוא בשתיה דמסקינן דיינו כשמנו אבל מיחדין אצלו יין לזמן מועט משום דבזמן מועט ליכא למיחש לחשדא דלמגעו ליכא למיחש כלל דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים אינו אוסר אפי' בשתיה אף על פי שסתם יינו אסור וכתבו בתוספות שמעשה היה בגר שמל ולא טבל והיה בבית ישראל ימים רבים ונגע ביין והתירו רש"י ז"ל בשתיה דהא אפי' גר תושב דליכא לא מילה ולא טבילה שרינן מגע וכ"ש זה שמל ואף על גב דאמרי' לעיל בפ' ר' ישמעאל בברייתא [דף נז א] דעבדים שמלו ולא טבלו עושין יין נסך היינו משום דאין מתגיירים בלב שלם מרצון נפשם אלא בעל כרחן מאימת רבן והיינו דאמרי' לעיל בפ' ר' ישמעאל בגמרא (דף נט א) גבי בנות ישראל דמעברין מגרים שמלו ולא טבלו צא והכריז על בניהם שהם ממזרים ואילו על יינם לא הקפיד ולפיכך אמרו לפי שטה זו דגר תושב אינו אוסר היין אפי' בשתיה ועוד סמכו דבריהם משום דאיכא לישנא בהך ברייתא דשרי בשתייה אפילו סתם יינם דקאמר ואמרי לה מותר בשתייה ולדידי' כ"ש דמגעו מותר ומאן דאמר יינו נסך היינו לפי שאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים אבל מגעו יש להתיר. מכל מקום אמרו שלא רצה ר"י ז"ל להתיר לכתחלה זו היא שטתם אבל כבר כתבתי למעלה דליכא לדמויה מל ולא טבל לגר תושב משום דגר תושב מקבל מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה ומה שלא הקפיד על יינם משום יין נסך אפשר דאע"ג דמעברן מינייהו מקפידים היו על מגען ואף בגר תושב אין ראיה מכאן להתיר מגעו שאפילו נאמר דמאי דאמר אין מפקידין היינו משום חשדא וכדברי ר"ת ז"ל אפשר דטעמא דמייחדין כדברי רש"י ז"ל דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים אין לנו לחוש שמא נגע [ומ"מ] לדעת הרמב"ם ז"ל שדמה אלו הישמעאלים לגר תושב נ"ל להלכה שמייחדין אצלן יין ואין חוששין לספק מגען אבל ודאי מגען מיהא אסור:
שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תעט
חידש שגם הסוברים שגר תושב אוסר את היין במגעו, מודים בגר שמל ולא טבל שאינו אוסר ש'יצא מכלל עו"ם ומצוה להחיותו' אך 'לכלל ישראל לא בא':
(תתקיז) שאלת דמעשה בגר שמל וחלה ושהה ימים ולא טבל ונגע ביין אם אסרו וכן אם מזמנין עליו או מצטרף לעשרה ואם קדש אשה אי חיישינן לקדושיו אם הוא עדיין בלתי ישראל או ישראל לכל דבריו:
…ואני אומר דעדיף טפי מל ולא טבל מגר תושב מכמה טעמי חדא דגר תושב לא קבל שום מצוה ממצות ישראל וזה קבל עליו מקצת מצות קלות וחמורות. ומ"ש הר"ן ז"ל שאינו מקבל אלא לאחר טבילה ליתא דנהי דלא מיענש עלייהו אלא עד לאחר טבילה אבל מהשתא קבלינהו עליה. ותו דגר תושב לא מל וזה כבר מל ויצא מטומאת העכו"ם. ותו דגר תושב לא קבל עליו דת ישראל וזה כבר קבל עליו להיות כמונו אלא שנאנס ולא היה יכול לגמור הדבר. ומכל הני טעמי אני אומר דאפילו למאן דאית ליה גר תושב אוסר היין במגעו מודה הוא בגר שמל ולא טבל. והאשר"י ז"ל כתב זה המעשה בלא חולק ולא כתב מה שלא רצה ר"י לעשות מעשה לכתחלה משמע דס"ל דאפי' לכתחלה מותר:
ולענין להצטרף לכל דבר שבקדושה ולענין אי חיישינן לקידושיו הדבר ברור שאינו כישראל לשום דבר דקייל"ן מל ולא טבל כאלו לא מל. אלא שיצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין טמא ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול ודברים ברורים הם. והנראה לע"ד כתבתי:
להלכה פסק השו"ע שמגעו אסור בשתיה והרמ"א הביא את דעת החולקים: (יש לציין שגם המקלים הקלו רק ביין שנגע בו ולא ביין של הגוי עצמו)
שולחן ערוך יורה דעה הלכות יין נסך סימן קכד סעיף ב
גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות, וכן גר שמל ולא טבל, מגען אוסר בשתייה. הגה: וכל זמן שלא טבל כראוי, מקרי לא טבל (ר"ן פ' השוכר והגהות מרדכי דיבמות). ויש מקילין אפילו במגע גר תושב (טור בשם הרא"ש), אבל יין שלו ודאי אסור (ב"י).
חכמת אדם שער איסור והיתר כלל עה, יג
הביא שתי הדעות הן לעניין גר תושב והן לעניין גר שמל ולא טבל:
כיון שזה שאסרו בהנאה הוא משום גזירות יין נסך ממש ולכן מי שאינו עובד עבודה זרה כגון תינוק משנולד וכל זמן שאינו מזכיר שם עבודה זרה ומשמשיה וגר תושב וגר שמל ולא טבל כראוי אינן אוסרין במגע בהנאה ויש מקילין בגר תושב וגר שמל ולא טבל דאינו אוסר במגע
ש"ך ס"ק ד
ביאר שדברי הי"א של הרמ"א באו להקל גם בגר שמל ולא טבל והביא דברי האפי רברבי שכתב שבזמן הזה נראה להקל
ד ויש מקילין אפילו במגע גר תושב – לכאורה משמע דוקא מגע גר תושב אבל לא מגע גר שמל ולא טבל וקשה דהא ליכא מ"ד הכי דהא התוס' והרא"ש כתבו דבין מגע גר תושב ובין מגע גר שמל ולא טבל מותר אף בשתייה ואפשר ס"ל להרב מסברתו שאין לסמוך על המקילין בשום ענין רק במגע גר תושב אבל לא במגע גר שמל ולא טבל וכדכתב הר"ן דגר שמל ולא טבל גרע מגר תושב דגר תושב מקבל מהשתא וגר שמל ולא טבל אינו מקבל אלא לאחר טבילה ויותר נראה דה"ק הרב ויש מקילין אפילו במגע גר תושב כ"ש בגר שמל וקבל עליו כל המצות וכ"כ התוספות והרא"ש גר תושב אינו אוסר יין במגעו כ"ש גר שמל וקבל עליו כל המצות כו' היינו דכתב הרב אפילו דאל"כ לא הל"ל אלא ויש מתירין במגע גר תושב כו' וכ"כ העט"ז ויש מקילין במגען אבל יין שלהם ודאי אסור עכ"ל אלמא דקאי אתרוייהו וכדפי' וכ"כ בספר אפי רברבי דף ע"ח ע"א ויש מקילין במגען ובזמן הזה נראה להקל ע"כ:
ספר – בין ישראל לנכרי (כב, ב)
פסק כדעת המקלים:
גר תושב דהיינו שקבל עליו שבע מצות בני נח וכן גר שמל ועדיין לא טבל שנגעו ביין, מותר היין אף בשתיה, אבל יין שלהם אסור בשתיה
לעניין כתיבת תפילין ושחיטה
ביאור הלכה סימן לט
ציין כדבר פשוט שגר שמל ולא טבל אינו כשר לתפילין ולשחיטה[3]
* כשר לכתוב תפילין – כ"ז איירי בגר צדק. ולענין גר תושב הסכימו הפמ"ג ול"ש ומחה"ש [ועוד הרבה] דפסול מטעם דהא אינו בקשירה והשע"ת המציא דבר חדש דאיירי הד"מ דמכשיר בגר תושב דקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילה וא"כ הלא ישנו בקשירה ובאמת נלענ"ד שגם זה אינו דהלא עכ"פ אינו מוזהר על הקשירה ותדע דאטו אם אשה ועבד יקבלו עליהן מצות תפילין יהיו כשרים לכתיבת תפילין ואם תדחה משום דמוחין לנשים על הנחת תפילין וכדלעיל בסימן ל"ח ז"א דכל זה רק מחמת חומרא בעלמא שחוששין להפסיקתא אבל ש"ס דילן סובר דאין מוחין ע"ז וכדאיתא שם בב"י ועוד עבדים יוכיחו דאין מוחין בהן וכמו שכתבתי לעיל במ"ב בשם התו"ש. וגם לפ"ז אם האשה תקבל על עצמה מצות ציצית תהיה כשירה אף לר"ת לעשות ציצית לאנשים וז"א דא"כ בזה יודה ר"ת יהיה אזדא הוכחת הרא"ש [בגיטין מ"ה ע"ב] מהא דקרטליתא דדביתהו דרחב"ד דעתידא למישדי בה תכלתא לצדיקי דעלמא דאתי. ולבר כ"ז אין גירות לחצאין עיין במס' גרים ועוד דא"כ בגר שמל ולא טבל דכתב הרא"ש בע"ז דאינו גרע מגר תושב דהרי קבל עליו כל המצות וא"כ לפ"ז יהיה כשר לכתיבת סת"ם ויהיה כשר לזביחה כישראל לשיטת הר"י דתלי בבר זביחה דהרי הוא מחזיק לעצמו במצות זביחה וסתמא דגמרא ביבמות מ"ו דאמר שם וכיון דלא טביל עו"ג הוא לא משמע כן:
לעניין ביטול ע"ז
הרב מצ'יבין חידש שמי שמל ולא טבל שוב אינו יכול לבטל ע"ז ובכך ביאר מדוע לא כפו בני יעקב את שללם מאנשי שכם לבטל את פסלי ע"ז:
דובב מישרים חלק א סימן קלו
[ועל פי דברי הרדב"ז הלז נ"ל לתרץ קושית האור החיים הק' בפ' וישלח [בראשית ל"ה, ב'] על הפסוק הסירו את כו', הקשה וז"ל, למה לא בטלו אותה נשי שכם קודם שבאו לידם, דגוי מבטל ע"ז בע"כ אפילו ע"ז של חבירו…
אך עפ"ד הרדב"ז הנ"ל מיושב לדעתי קושית האור החיים הק', דהנה בתרגום יונתן שם מבואר דיעקב ציוה להם לאידכו מסואבית קטוליא, וכתב שם בהפירוש דאע"ג דקברי עכו"ם אינם מטמאין [יבמות ס"א ע"א], מ"מ כיון דנימולים היו ע"כ היו מטמאים כישראלים עי"ש, והנה מה שחידש דהיו מטמאים כישראלים צ"ע, דנהי דהיו נימולים מ"מ הלא רק יצאו מכלל עכו"ם אבל לכלל ישראל לא באו, עכ"פ כיון שיצאו מכלל עכו"ם א"כ לענין ביטול ע"ז דמהני בשל עכו"ם דנפקא מקרא דכתיב פסילי אלהיהם [ע"ז נ"ב ע"א], וכיון דעכ"פ יצאו מכלל עכו"ם כיון שהיו נימולים וע"כ לא מהני ביטול לע"ז שלהם, ומתורץ שפיר קושית האור החיים הק'].
ובשו"ת קול מבשר חלק א סימן כג
דחה דבריו, שכן לא באו הרדב"ז ודעימיה אלא לומר שהוא כגר תושב, אך לא יותר מכך
(יא) וכה ראיתי בספרו היקר של כ"ג בסי' קל"ד הביא בשם הרדב"ז דמל ולא טבל יצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא, ועפ"ז חידש כ"ג דאין מועיל ביטול בע"ז שלו כמו בע"ז של ישראל ומיישב בזה קושיית האוה"ח בפ' וישלח לענין בני יעקב בשכם. אבל באמת בשו"ת רדב"ז (והוא בחלק ג' סי' תע"ט) מבואר בהיפוך וז"ל שם בסיום התשובה ולענין להצטרף לכל דבר שבקדושה ולענין אי חיישינן לקידושין הדבר ברור שאינו כישראל לשום דבר דקיי"ל מל ולא טבל כאלו לא מל, אלא שיצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין טמא ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול ודברים ברורים הם עכ"ל הרדב"ז. היינו שיצא מכלל עכו"ם רק לענין זה שדינו כגר תושב שמצוה להחיותו ואינו אוסר יין במגעו אבל עדיין נכרי הוא לכל דבריו. (ועי' בסנהדרין דף נ"ח ע"ב א"ר חסדא עבד מותר באמו ומותר בבתו יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא עיין שם בפירש"י וברמב"ם פי"ד מה' אס"ב הי"ז. ובתשו' הרדב"ז הנ"ל נתכוון ללשון הגמ' בסנהדרין הנ"ל שבגמרא נאמר לשון זה לכוונה אחת והוא תפס אותו הלשון לכוונה אחרת כדרך הפוסקים לפעמים, עיין בדברי הרמב"ם פ"א מה' אס"ב ה"ג: שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ובדברי הרב המגיד שם פי"ב ה"ב ובכס"מ ולח"מ שם. וגם בגמרא עצמה מצינו כזה כמ"ש בעל המאור בספר הצבא ובספר המאור פ"ב דכתובות בחילוף שבין הגמרא דכתובות דף כ"א לסוגיא דר"ה דף כ"ה לענין עד נעשה דיין, והרמב"ן בס' המלחמות פ' מצות חליצה בחילוף שבין הגמרא יבמות דף ק"ו למס' ב"ב קל"ח לענין חוששין לב"ד טועין). ועי' תוס' ע"ז דף נ"ז סוף ע"א ד"ה גדולים שכתבו ואומר ר"י דשאני טומאה דחשו חכמים להפסד אבל לענין כל שאר דברים קיי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול עיין שם ופשיטא דביטול ע"ז ג"כ בכלל זה ודינו כנכרי.
ובר מן דין אף לפי שיטתו של כ"ג, מה שמיישב בזה קושית האוה"ח שלפיכך לא כפו בני יעקב את נשי אנשי שכם לבטל את ע"ז לפי שאחר שנימולו הוי ע"ז של ישראל ולא מהני ביטול, דבר זה אי אפשר לאמרו, והרי כתב הרמב"ן פ' וישלח ל"ד י"ג שאנשי שכם היו חייבי מיתה מפני שהיו עובדי ע"ז ומגלי עריות ולכן הרגום בני יעקב ודמם חשוב להם כמים ואשר נמולו אין נחשב בעיניהם למאומה כי הי' להחניף לאדוניהם עיין שם, וא"כ לא היו אף בכלל גר תושב שמצוה להחיותו וכ"ש שאסור להרגו, ואיך נאמר שהי' להם דין ישראל לענין ביטול ע"ז שלהם…
בן של גר כזה נחשב גוי כמו אביו
דובב מישרים חלק א סימן ז
חידש שגר שמל ולא טבל שבא על בת ישראל הולד הולך אחר האבא והוא כנכרי גמור, שלפי שכל הטעם שגוי הבא על בת ישראל הולד כשר הוא שאינו מתייחס אחריו, אבל מי שמל ולא טבל הרי הוא
והנ"ל לחדש דנהי דבן הנולד מנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וחשיב כישראל גמור, מ"מ בגר שמל ולא טבל אף דדינו כנכרי מ"מ הולד הנולד ממנו ע"י ישראלית שפיר גם הולד חשוב כנכרי. והטעם נ"ל דהא בש"ס יבמות דף מ"ה ע"ב מבואר דמשום הכי הולד כשר משום דנכרי ועבד לא תפסי קידושין בהו כלל. ועיין ברשב"א שם [ד"ה הכין] שהביא בשם רב האי גאון ז"ל משום דאינו מתייחס אחריו משום דקרוי בנה עי"ש. ועיין בתוס' גיטין דף מ"ג ע"א ד"ה ואי שכתבו ג"כ דהיכי דאינו בר קידושין אין בנו מתייחס אחריו וחשוב כלית ליה יורשין עי"ש. וא"כ כיון דאינו מתייחס אחריו רק אחר אמו שהיא ישראלית, שפיר חשיב ישראל גמור בלי גירות. …
והנה בגר שמל ולא טבל נהי דחשיב כנכרי מ"מ נ"ל דחשיב בר הויה, ועיין בתוס' ישנים יומא דף נ"ו [ע"ב סד"ה עשרה] לענין כותים כיון שגר הוא ובידו לתקן עצמו בני ברית קרינא ביה.…
דינו לעניין שמירת שבת ושאר מצוות
הבנין ציון הביא את שאלתו של אחד מרבני ירושלים שהורה לגר שמל ולא טבל לחלל שבת וצווחו עליו חכמי ירושלים. והשיב שרשאי לשמור שבת כשם ששמרו ישראל שבת במרה קודם הטבילה שבמעמד הר סיני:
שו"ת בנין ציון סימן צא
ב"ה אלטאנא, יום ו' כ"ו אייר תר"ט לפ"ק. להרה"ג וכו' מ"ה אשר לעמיל נ"י הגאב"ד דק"ק גאלין וכעת משכן כבודו בירושלם עיה"ק תוב"ב.
כתב מעכ"ת נ"י וז"ל – ילמדנו רבינו בעובדא דאתא לידן פעה"ק ירושלם ת"ו יום ג' כ"ג לירח אדר שני שנת תר"ח העבר לפ"ק נימול א"י אחד שבא הנה ממדינת מאראקא לשם גירות בפנינו בד"צ דקהל אשכנזים הי"ו וקיבל עליו המצות כדין וכדתה"ק ובש"ק שלאחריו עדן /עדין/ לא היה נתרפא ממילתו ולא טבל עודנה הגידו לי לאמר מזריזתו במצות איך הוא נזהר בשביתת שבת הגם שהוא עודנה /עודנו/ בכלל חולה שאב"ס =שאין בו סכנה= אינו מניח לגוי להבעיר אש בביתו והשבתי להם לדעתי לא מבעי' שמותר לו לעשות מלאכה בשבת אלא אפילו מחויב ומוזהר על יום ולילה לא ישבותו וחייב לעשות מלאכה בשבת כ"ז שלא טבל לשם גירות וכה עשו השומעים למשמעתי והלכו אצל הגר והגידו לו בשמי כן בש"ק לאחר תפלת המנחה וכן עשה כי כתב איזה אותיות ויהי ביום המחרת כאשר נשמע הדבר בעה"ק ת"ו פה צווחו עלי חכמי ספרד וחכמי אשכנזים הי"ו על דבר חדש הלזו אשר לא נשמע מעולם אחרי שכבר קבל עליו כל המצות בשעת מילה וכבר נימול ועומד ומצפה בכל יום לטבול לכשיתרפא שיהי' מותר לו לחלל וכש"כ שיהי' עליו חיובא ומצוה לחלל ש"ק והמה זוכרים כמה גרים שנימולו פעה"ק ת"ו ולא נשמע כזאת ומנין לי לחדש דבר אשר לא שערום הראשונים והשבתי להם אולי מקום הניחו לי להתגדר בו. ואמינא טעמא דידי האמנם מהראוי היה להתייעץ בזה עם חכמי ורבני עיה"ק פה הי"ו טרם נעשה המעשה אמנם מחמת כי כבר הי' אחר תפלת המנחה לעת ערב ובין כך יצא ש"ק ובעיני הי' הדבר פשוט שאין כאן איסור כלל ומכש"כ דלית בי' דררא אי' דאורייתא ובדרבנן עבדינן עובדא כו' וכש"כ שלענ"ד אין כאן איסור לא דאורייתא לא דרבנן כ"א מצוה בחילולו ש"ק אחרי שמעכת"ה אמרתם מכח סברא אמנם לדעתי אינו כן אב"ע סברא אב"ע גמרא איבע"א סברא כיון דקיי"ל כחכמים וכר' יוחנן יבמות (דף מ"ו) דאינו גר עד שימול ויטבול וכמ"ש הרמב"ם פי"ד מה"ל איסורי ביאה ובטוש"ע יו"ד (סי' רס"ח) וכיון דקיי"ל כרשב"ל סנהדרין דף נ"ח ע"ב גוי ששבת ח"מ דכתיב יום ולילה לא ישבותו ולרבינא אפי' בשני בשבת וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהל' מלכים דין ט' אלא דפשטא דהש"ס משמע מיתה בידי אדם דאזהרתן זו היא מיתתן ודעת הרמב"ם דוקא בז' מצוות בני נח=ב"ד ממיתין עליהן כשידינו תקיפא אבל בגוי ששבת ב"ד מכין ועונשין אבל אין ממיתין שאינה בכלל שבע מצות ב"נ יעו"ש בכ"מ והרי כ"ז שלא טבל אינו גר ועדיין הוא ב"נ כאשר מבואר א"כ במאי נפקע ממנו מצות יום ולילה לא ישבותו שנצטוה עליו והאיך יוכל לפטור א"ע ממצוה שנצטוה בו במה שיהי' גר ויהי' לו דין ישראל לאחר שיטבול הלא לדעת הרמב"ם ז"ל שם בהלכה י"ג מפרכסת מותר לישראל ואסור לב"נ משום אמ"ה דבב"נ במיתה תלייא רחמנא ולא בשחיטה (דלא כהרשב"א יעו"ש בכ"מ) היעלה על הדעת שיהי' מותר לו להקל על עצמו לאכול מפרכסת קודם הטבילה כיון דעדיין ב"נ הוא ולא גר וא"כ כן מה לי קולא דמפרכסת או קולא זו להתירו לעבור על מה שנצטוה יום ולילה ל"י וא"כ אדרבא לרומעכ"ת שרוצים להקל לעבור על מה שנצטוה להביא ראי' ועוד האריך מעכ"ת נ"י בהראותו רב חריפותו ובקיאתו לחזק דבריו האלה.
תשובה – פסק מעכ"ת נ"י שגר שמל ולא טבל אסור לשמור שבת מפני שעדיין אינו גר ולא יצא מכלל בן נח אשר לא חשו לו חכמי ירושלם נ"י – חקרתי בשאר מקומות שמקבלים גרים ונאמר לי שגם שם מעולם לא הקפידו על זה שלא ישמור הגר שבת קודם הטבילה. ונתתי אל לבי למצוא טעם לזה אחרי שלכאורה פסק מעכ"ת נ"י מוסד על אדני הדין ואמת אבל א"ע ראיתי שהדין עם המנהג דכבר מצד הסברא יהי' מתנגד אל השכל אחרי שמילת הגר נקרא ברית שמברכים עלי' כורת הברית כדאמרינן שבת (דף קל"ז) וגם שבת נקרא ברית כדאמרינן שם (דף קל"ב) איך נאמר אחר שנכנס לברית האחת יהי' מוכרח להפר ברית האחרת שכרת הקב"ה עם ישראל מקיימי מצותיו ולכן נלענ"ד דאף שעדיין לא נכנס לכלל ישראל גמור עד שטבל מכ"מ משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל ב"נ וכעין זה כתבו התוספ' בכריתות (דף ט') אמה דאמרינן שם דאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים ויליף מילה ממה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכתבו התוספ' ואע"פ שאותן שהיו נמולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים מכ"מ מעיקרא כשמלו עצמן מלו ליכנס בברית המקום וליבדל משאר אומות וגם כי עתה טבלו עכ"ל הרי בפי' שכבר קודם טבילה ע"י מילה לבד נכנסו לברית ועי"ז נבדלו משאר האומות וא"כ גם זר זה שמל ולא טבל דמי לזה שנכנס לברית ועי"ז נבדל משאר האומות וע"כ אין עליו עוד מצות יום ולילה ל"י של ב"נ ולכן לא בלבד שמותר לגר כזה לקיים שבת אלא אפשר לצדד ג"כ שחובה עליו לקיים ע"פ מה שכתבתי בספרי ע"ל ביבמות (דף מ"ו) בתוספ' ד"ה כי פליגי לתרץ קושית התוספ' שם שהקשו לר"ע ל"ל תושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל מפסח תיפוק לי' דאינו גר עד שימול ויטבול ותירצתי דשפיר צריך קרא כיון דפסח אכלו במצרים לאחר שמלו וטבילה לא הי' עד מ"ת א"כ ה"א דגם לדורות יאכל גר שמל ולא טבל מפסח לכן צריך קרא למעט. והנה בשבת (דף פ"ז) אמרינן דעל שבת נצטוו ישראל במרה וכן מוכח מהכתובים שכבר קיימו ישראל שבת קודם שבאו להר סיני שהרי הספור של המן שעליו נאמר עד אנה מאנתם הי' קודם סיני כמבואר (שם /שבת פ"ז/) וכיון דטבילה לא הי' עד סיני ע"כ קיימו ישראל שבת כשמלו ולא טבלו אף שב"נ מוזהר על יום ולילה ל"י (וכבר העיר על זה בס' פ"ד פ' בשלח ע"ש) וע"כ צ"ל או שגזיה"כ הי' שלענין שבת יצאו מכלל ב"נ ונילף משם כמו דהוי גמרינן גם לענין פסח אי ליכא מיעוט או כאשר כתבנו שע"י שנכנסו לברית מילה נכנסו ג"כ לברית שבת ועכ"פ איכא למילף מישראל קודם מ"ת שגר שמל ולא טבל מותר לקיים שבת או אם נאמר כאופן השני ששתי הבריתות כאחת נחשבו חייב לקיים שבת. ולכן לענ"ד יפה נהגו שלא לכוף לגר שמל ול"ט לעשות מלאכה בשבת. ואם צדקתי במה שכתבתי במקום אחר שציווי שביתת ישראל ואזהרת שביתת ב"נ אינם מענין א' שבזה תלוי בל"ט מלאכות ובזה תלוי במלאכת טורח ויגיעה מצאנו אפילו למי שלבו נוקפו לומר שגר שמל ול"ט מותר לקיים שבת פשר דבר על ידי שיעשה מלאכת יגיעה שאינה מל"ט מלאכות כגון שישא משא ברשות היחיד כנלענ"ד הקטן יעקב.
…ואם צדקתי במה שכתבתי במקום אחר שציווי שביתת ישראל ואזהרת שביתת ב"נ אינם מענין א' שבזה תלוי בל"ט מלאכות ובזה תלוי במלאכת טורח ויגיעה מצאנו אפילו למי שלבו נוקפו לומר שגר שמל ול"ט מותר לקיים שבת פשר דבר על ידי שיעשה מלאכת יגיעה שאינה מל"ט מלאכות כגון שישא משא ברשות היחידמעניי כנלענ"ד הקטן יעקב.
אותה שאלה הופיעה בשו"ת דברי יוסף
דברי יוסף (חלק ב' שאלה כד)
כאשר היה גר שמל ולא טבל ובית הדין הורה לו לחלל שבת בכתיבה ומחיקה, כיוון שהוא גוי. הדברי יוסף חלק על פסיקה זו והוכיח מדברי מדרש רבה שאיסור גוי ששבת חייב מיתה הוא דווקא
בשנת תר"ח בחדש אדר נתיהד גר צדק פה עה"ק ונימל ביום ג, וביום השבת הסמוך בא לו שליח בית דין מקהל אשכנזים וצוה לו בשם הב"ד (כחש לו כי לא היה בדעת ובהסכמת הב"ד כ"א דעת יחידי מא' מהדייניים) שמוכרח לעשות מלאכה ביום ש"ק כי נכרי ששבת חייב מיתה. וימאן הגר ויאמר הלא כמה שנים נשמרתי מלעשות מלאכה ביום ש"ק וק"ו כעת אשר זכיתי להכנס תחת כנפי השכינה שכבר אני נמול שלא אעשה מלאכה. ויאמר השליח שבגזרת ב"ד ובכח התורה מוכרח אתה לעשות מלאכה וכל זמן שלא טבלת עדין אינך נכלל יהודי, כי מל ולא טבל אינו גר, וא"כ בכלל נכרי אתה ונכרי ששבת ח"מ, ועל כרתו הוכרח לכתב, וכתב שמו בלשון וכתב העמים, וכתב בדמע שבכה על מה אנה ה' זאת לידו לחלל שבת.
ולמחרתו נודע הדבר בעיר בין ת"ח והתרעמו על הדיין הנ"ל, והטיב חרם להם, וכמעט בקש הרב ראשון לציון וכל חכמי קהל הספרדיים הי"ו לגזר עליו נזיפה, והוא עמד במרדו לאמר כל זמן שלא טבל הרי הוא נכרי ונכרי ששבת ח"מ, וכל הראיות שהביאו לו לסתור דבריו דחה בב' ידיו, עד שבעזר האל אני סתרתי דבריו ולא היה עוד פתחון פה והודה ובש שחטא והחטיא, דהיינו מאחר שכבר נימול אף שלא טבל לענין שבת הוא כישראל ואף שלשאר דינים איננו כישראל עד שטבל שבשתי מצות נזכר בתוה"ק תיבת 'ברית' ו'אות' במצות מילה, ובמצות שבת, ומאחר שנימול שיש לו שיש לו אות ברית ומילה מצוה וחיוב עליו לקיים ג"כ מצות שבת. וזה לשון מדרש רבה לסדר הדברים בפסוק 'ויאמר ה' אל משה ראה החלותי' 'ואמר ר' יוסי בר חנינא גוי ששימר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה. למה? שלא נצטווה עליה. ומה יש לומר גוי ששימר את השבת חייב מיתה? אמר רחב"א א"ר יוחנן: בנוהג שבעולם מלך ומטרנה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו בניהם אינו חייב מיתה?! כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר 'ביני ובין בני ישראל, לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קבל עליו לימול ח"מ' עכ"ל. לשון זה ראיה ברורה כשמש שמאצר שמל עד שלא טבל (כי במילה וטבילה אינו מכונה בשם 'גוי', נכרי, כי הוא ישראל ממש לכל דבריו) מותר ומחויב הוא לשמור שבת.
בהמשך הוא מביא את הסבר הגמ' לדין גוי ששבת שהוא מדין 'יום ולילה לא ישבותו', אלא שמסביר שלפי זה אין זה איסור מיוחד לשבת אלא שלא לבטל ממלאכה בככל אד מימי השבוע. ועוד שלפי פירוש זה לא תועיל מלאכה קלה ככתיבת שמו ויש לעשות מלאכה חשובה שיש בה מיישובו של עולם.
ומסכם:
ואין ספק בלבי שגר שמל ולא טבל יש לו דיני ישראל ודיני נכרי לחומרה דוקא ודאי אסור להאכילו דבר איסור או להלבישו שעטנז כמו לישראל, ואוסר היין במגעו[4] ואסור לצרפו למנין כנכרי ורבים כאלה.
כיצו"ב רצה לחדש בשו"ת אבני נזר
אבני נזר חלק יורה דעה סימן שנא אות ד
שגר חייב בשבת מייד אחר המילה ודייק כן מדברי הזהר, שגמר המילה היה קודם קבלת השבת במרה. והוסיף שאע"פ שמדברי התוס' והרשב"א נראה שאינו גר כלל עד הטבילה, מ"מ ייתכן ואילו היו מכירים את הזוהר היו מודים בכך:[5]
ד) וסבור הייתי לחדש ולומר דאף דאינו גר עד שימול ויטבול. מ"מ במצות שבת שבמרה נצטוו. וזה הי' קודם טבילה שהי' בשעת מתן תורה כדי לקבל הזאה. ועל שבת נצטוו במרה מקרא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ובזוה"ק בא (מ' ע"א) וז"ל אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. הנה כי תיכף שנגמר מילה שלהם נצטוו על השבת. ע"כ לדורות נמי תיכף לאחר מילה מצווה על השבת. ואף שבפסח אסור קודם טבילה כדיליף מקרא דתושב ושכיר כדאיתא ביבמות (ע"ב ע"א) שאני פסח שנצטוו במצרים עוד קודם מילה כמו שפירש"י פ' בא [פי"ב ו'] שמלו באותה הלילה ועשו הפסח עוד קודם מילה. ע"כ הוראת שעה הי' ואין ללמוד ממנו לדורות שבמילה יהי' מצווים בפסח. אבל שבת שלא נצטוו עד אחר מילה כ"ש לפי הזוה"ק שתיכף בגמר מילה הי' ציווי שבת כנ"ל. שפיר יש ללמוד מזה לדורות בגר:
ה) אך לדעת תוס' בשמעתין (מ"ו ע"ב) סד"ה כי דגוי שמל ולא טבל חשיב ערל דגוי גמור הוא.[6] אי אפשר לומר כן. ואף לדעת רשב"א יבמות (ע"א ע"א) הואיל ומל לשם גירות חשיב מהול. מ"מ מדלא אמר שהועיל לו המילה תיכף להיות מוזהר על השבת. משמע שאין מצווה עוד בשום מצות ישראל.[7] עוד ראיתי בר"ן ע"ז [בד' הרי"ף כו ע"ב] שם דגר שמל ולא טבל גרוע מגר תושב שלא קיבל עליו כלל רק על לאחר טבילה. א"כ אינו מצווה על השבת. וסוגי' דשמעתין צ"ע. ואולי לפי שלא נתגלה ספר הזוהר בימי הראשונים לא משמע להו שבמילה יחול עליו חיוב מצות שבת. מאחר שבמילת מצרים [שממנה למדין מילה לגרים לדורות] עוד לא נצטוו על השבת עד זמן רב אח"כ במרה:
ו) אך לפי הזוה"ק שבמרה פרעו. ואז הא נצטוו על השבת יש לומר דגם לדורות מחויבין בשבת לאחר המילה ואתי שפיר סוגיא דיבמות.
ובדרך זו הלך כלי חמדה
כלי חמדה (על פרשת נצבים א, ג)
ביאר שהשאלה אם גר שמל ולא טבל חייב לשבות או לא היא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ומכאן נובעת גם מחלוקת נוספת בהלכות מחוסרי כפרה (ב, ד) האם מי שמל לגיור ואחר כך ראה זוב יכול לתלות בו
י"ל דזה תליא אם בגר לאחר מילה דינו כישראל, ועיין בתשובות בנין ציון [ח"א סי' צא] להגאון מאלטונא ז"ל שנתווכחו בזה חכמי ישראל אם גר שמל ולא טבל דינו כבן נח או כישראל לענין שבת וכבר כתבנו בזה בספרי חמדת ישראל [דיני שבת או' כז] וכעת יצא לאור ספר אבני נזר על יו"ד וראיתי [סי' שנ"א] שגם כן עמד על המחקר בזה והכריח מדברי הגמ' יבמות [מ"ח ע"ב] דלאחר מילה הוא מוזהר על השבת ואסבר שם מילתא בטעמא על פי מה שכתב בזוה"ק פרשת בא שח"ב מ' עאש דבמרה נצטוו על פריעה ועל השבת נראה דבמילה לחודא שוב נזהרו על השבת וילפינן מזה לדורות דבמילה לחודא הוי כישראל לענין שבת עי"ש שכתב שתליא בזה אם נצטוו על הפריעה במרה.
אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו כפי מה שהוכחתי בספרי חמדת ישראל [דיני שבת או' כז] מדברי הר"מ ז"ל פי"ג מהל' אסורי ביאה ה"ו שכתב הטעם דאין גר טובל בשבת משום דכתיב ביה 'משפט' ולא כתב טעמא דגמ' [יבמות מ"ו ע"ב] 'משום מתקן מנא', דהר"מ ז"ל סבירא ליה דמטעם מתקן לא שייך למיסר אלא בגר קטן דטובלין אותו על דעת ב"ד [כתובות י"א עא] והבית דין המה מתקנים גברא מה שאין כן בגר גדול דהוא בעצמו טובל א"ע לשם גירות ובזה נעשה גר נהי דצריך שיהיה בפני ב"ד מ"מ א"א למיסר משום מתקן כיון דכ"ז שלא טבל הרי הוא בן נח ובן נח ששבת חייב מיתה, א"כ אדרבא צריך לעשות מלאכה…
וא"כ הר"מ ז"ל לשיטתו דסבירא ליה דקודם שטבל דינו כנכרי, ואם כן אף שראה קרי לאחר שנימול קודם טבילה שפיר י"ל דלאחר טבילה הוי כקטן שנולד, וע"כ מתפרש הדין הלז כפשוטו בכל גר הבא להתגייר לאחר שנתרפא ממילתו קודם טבילה.
חלקת יואב (א, תניינא ח)
חלק על פסקו של הבנין ציון
וראיתי בשו"ת בני ציון סימן צ"א שרוצה לחדש דגם במל ולא טבל אסור לחלל שבת כמו דחזינן באבותינו שנצטוו על השבת במרה קודם שטבלו אבל במח"כ דבריו ליתנייהו דהרי אדרבא דהא חזינן דפסח מצרים אכלו במילה בלח טבילה ולדורות גלי רחמנא דמל ולא טבל אסור בפסח גם אטו יש הו"א שמי שעושה יי"נ במגעו יהי' מצווה לשמור שבת אבל בטבילה בלא מילה כיון שכתבתי דנתקדש קצת ודאי דשיב אינו חוסר יין במגעו
שו"ת מנחת אלעזר חלק ג סימן ח
דן ביהודי מתבולל שמל את בנו אך לא הטבילו ומת הבן, ורצה האב לקברו בקברי ישראל. והביא את דברי הדברי יוסף שכתב שיש להחמיר על הגר כחומרי יהודי וגוי וכתב שלפ"ז היינו צריכים לנהגו כך גם לגבי קבורה ולהחמיר לקברו בתוך בית הקברות במרחק שמונה אמות משאר הקברים. ופקפק המנח"א בראיות הדברי יוסף, ועוד הוסיף שאף לדבריו אין זה אלא לעניין שבת אך לא לשאר ענייינים ובפרט במקרה זה שלא הייתה כוונת האב לשם גיור כלל. אמנם לגבי גר צדק שמל ולא טבל כתב שיש להחמיר לקוברו בבית הקברות ובמרחק
ונמצא לפי"ז בנידון דידן הי' ראוי להחמיר כחומרי שניהם שלא לגרום לקוברו בקברי נכרים וגם בביה"ח בקברי ישראל הכשרים ירחיקו ח' אמות לכל צד כמבואר בש"ע יו"ד (סי' שס"ד) בבאה"ט ובגליון מהרש"א. וזהו יגרום הפסד רב להח"ק להיות מקום אחוזה בביה"ח פנוי ח' אמות לכל צד אך באמת דבריו בשו"ת דברי יוסף הנז' אינם מוכרחים כלל לדינא. וכנראה מש"ס יבמות שם (מ"ו ע"ב) בר"ח בר אבא דאיקלע לגבלא דחזא מבנות ישראל דמיערבן מגרים שמלו ולא טבלו וכו' דאתי לקמי' דר' יוחנן דא"ל צאו והכריזו על בניהם שהם ממזרים דר"י לשיטתו דנכרי הבא על בת ישראל הולד ממזר ואם נאמר דבין מילה לטבילה הוי רק ספק משניהם לחומרא אז לא הוו"ל לר"י לעשות בניהם (בדיעבד) ממזרים ודאי, אלא ודאי כיון דלא טבל (אעפ"י שמל) דינו כנכרי גמור גם לקולא בלי ספק. …וגם בדברי יוסף לא כ' רק לענין שמירת שבת שצריך לשמור לדעתו אחר שמל (הגם שלא טבל עדיין) והביא ראי' מלשון המדרש רבה (פ' דברים) נכרי ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה וכו' שנא' ביני ובין בני ישראל לפיכך כל נכרי שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו למול חייב מיתה עכ"ל ומשמע דבמילה לבד יוכל כבר לשמור את השבת. ובאמת נ"ל לסתור ראיתו. א) דאין למדין הלכה מן המדרש כיון דסותר נגד מה דפסקינן להילכתא למסקנא בש"ס דילן דאינו גר עד שימול ויטבול משמע לכל דבר בין לקולא בין לחומרא. ב) י"ל דגם כונת המדרש לאו דוקא מילה אלא טבילה ג"כ (כדי שלא יסתור עם הש"ס) ומה דנקט מילה משום שהוא חמירא לקבל עליו צערא דגופא באדם גדול… ג) גם אם נאמר שכונת המדרש כדבריו דרק מילה מעכב לענין שמירת שבת י"ל דדריש שם המדרש בפ' דברים שנא' ביני ובין בני ישראל היינו שסמוך לי' כתיב "ברית עולם" ע"כ הברית מילה תלוי האות ברית ביני ובין בני ישראל וגם השבת הוא אות ברית ביני ובין בנ"י ע"כ מי שלא מל א"ע אסור לשמור את השבת וכשמל א"ע שוב אינו בכלל חיוב מיתה כששומר את השבת כמו נכרי כהאי משל דהביא שם אבל לענין שארי דברים י"ל ס"ל להמדרש גם לקולא יש לו עוד דין נכרי קודם שטבל. ד) דהנה בלא"ה תקשי ע"ד בדברי יוסף שכ' דלחומרא של שניהם אזלינן גבי גר שמל ולא טבל עדיין ולכאורה אין זה חומרי שניהם אם נאמר שלא יעשה מלאכה כלל דהא הוי קולא לענין נכרי ששבת חייב מיתה …ע"כ בודאי בנידון דידן להלכה. תבנא למה דאתחלנא כיון שלא נמול רק ע"י הפרעדיגער שם במקומו אשר דן דיני דפרדסאי חוקי האזרחים (אשר לא מבני ישראל המה) כי דין ישראל יש לו ע"י נשואי התערובות ולא כיון לשם גרות. וכיון שלא טבלו כלל (ועכשיו מת בפה"ק) והלכה רווחת הוא דאינו גר כלל במל ולא טבל ע"כ הקטן המת הוא נכרי ופשוט דאסור לקוברו בקברי ישראל ונכונה ההוראה לכתחלה [וכן נעשה ונקבר בקברי הגויים הרעפארמירטע]. ומלבד שהוא כן להלכה מדינא שלא לחלל קדושת וכבוד בית החיים לשום בתוכו פגר ילד שהוא נכרי עפ"י התורה בין קברי ישראל הכשרים. הוא ג"כ לאות לבני מרי ממנו ילמדו וכן ילמדו בשארי קהילות במדינתנו בעוה"ר אשר פשתה המספחת הזאת וידעו להזהיר להרחיק כמו אלו מקברי בנ"י הכשרים. ולמען חיזוק דת תוה"ק נגד המתפרצים בעם יהי' ה' עמנו לגדור גדר ולעמוד בפרץ ויגדור פרצות עמו ישראל ברחמים ב"ב:
ומה שכתבנו בזה לעיל בהשגות על דברי יוסף (אות ב') דגם כונת המדרש י"ל שהוא מילה וטבילה רק דנקט החמור על האדם בתחלה וממילא הקל ממנו (שהוא הטבילה נכלל בו) כנ"ל כן י"ל ג"כ בתיזוה"ק (תיקון מ"ז. דף פ"ג ע"א) למיגזר ית גיורא וכו' היינו לאו דוקא מילה רק טבילה ג"כ וכמו דקאמר שם למיהוי בצלמנו כדמותנו במילה ופריעה עיי"ש…
ברם צריכין למודעי ונחזי אנן אם אירע בגר שמל וטרם שטבל נפטר ל"ע (שנמשך זמן באיזה אופן שיהי' עד הטבילה ובתוך כך מת ח"ו) אז לא יסבול הדעת שיקברוהו בקברי נכרים שכיון שקיבל עליו במס"נ ליכנס תחת כנפי השכינה בדת ישראל ויסורי המילה וכיוצא ע"כ חלילה להתאכזר להרחיקו ולשומו בין קברי עכו"ם ובודאי צריכין לקברו בבית החיים של ישראל (אך אם צריכין להרחיק בכה"ג מקברו שם ח' אמות כיון שעפ"י דין אינו גר עד שיטבול ודינו כנכרי כנ"ל צ"ע למעשה. שלא יארע כזאת) וכן בקטן שמלוהו ע"ד ב"ד וקודם שטבלוהו י"ל ג"כ דינו כזה. אבל בנידון השאלה שהתחלנו להעמיד הדת על תלה מפני זרם התערובות נשואי הנכרים ר"ל כנ"ל אוקמוה אדינא לקוברו בקברי נכרים וכן ראוי להורות. כי גם המילה לא היתה לשם גרות כי הפרעדיגערס אינם בקיאים ולא מאמינים ונזהרים בחוקי דתינו רק כפי חוקי העמים אשר הזכרים (בנשואי התערובות) הם אחרי האב ועל דעת זה מלוהו כמובן וכמו שביארנו לעיל בעה"י. ועיי' בשו"ת אבני צדק להגה"צ מסיגוט ז"ל (חאהע"ז סי' ז') בא' שבא ואמר שנתגייר והביא כתב מפרעדיגער כזה והורה שצריך להטפת דם ברית בפני ב"ד של ג' עיי"ש ועיי' בדברי קדוש זקיני בס' דרך פקודיך (במ"ע דמילה) לענין המתחדשים בכפירה בעוה"ר בזמנינו שצריך הטפת דם ברית (וכתבנו מכעין זה בחיבורנו אות שלום על ה' מילה ואכמ"ל) וממילא ל"ש זה בעובדא שהי' בכאן בהילד בן הנכרית שכבר מת תהי כפרת ישראל. וחיים ושוכט"ס עלינו ועכ"י:
בשו"ת מנחת אלעזר לקוטים סימן ט
הוסיף כתב לגבי גר צדק שמל לפני שבת ולא יכל לטבול מפני הסכנה שהורה לו , אך כתב שאין הוראה זו מעיקר הדין שכן איננו מצויים על אזהרת הגויים
וע"ד אשר האריך שם בדין גר שמל ולא טבל ואירע ש"ק באמצע אי שרי לשמור שבת אז, הנה כבר נחבטו בזה גדולי חכמי ירושלם תובב"א כמבואר בשו"ת דברי יוסף מהרב ר"י ז"ל שווארץ מעיר ה' שמה וכמו שהארכנו בזה בחיבורי שו"ת מנח"א (חלק ג' סי' ח') עיי"ש בדין גר שמל ולא טבל אמנם לענ"ד בשנים האלו בהגרים ג"צ שמלתי בעה"י כיון שמבואר בש"ע שצריכין להמתין עם הטבילה עד שיתרפא רפואה שלימה ומקורו מש"ס יבמות משום דמיא מרזי לי' למכה ע"כ גם אם כמעט נתרפאו ביום השני ובלי כאב בעה"י מ"מ כיון שלא הי' אז בש"ק העור שמה חזק ובריא מחדש עד שיש לחוש מסכ"נ באותו מקום בטבילתו מפני אינפעקציא"ן ח"ו מפני אי – נקיות (גם במקצת), במי המקוה מפני אנשים אחרים שטבלו ע"כ לא הנחתיו להטבילו קודם ש"ק, ואז בש"ק צויתי את בעלי האכסניא שיאמרו לו שיעשה מלאכה בשבת יען שלא טבל עדיין (ולא בגזירה שיעשה מלאכה אז) וגם אם לא יאמרו לו, כיון שאינן בקיאים הגרים בדיני שבת ובפרטיהם אז ממילא לא ימלט שלא יבא לידי חילול שבת דאו' וכמ"ש הגאון ביערת דבש זצ"ל בתוכחת דרשותיו כנודע, ובאמת מעיקר הלכה א"צ שיזהירוהו כ"כ על ככה, דממ"נ אם הוא נחשב ליהודי כד' המדרש כיון שקיבל עליו את המילה וא"כ אסור לו לעשות מלאכה בשבת וא"ת שהוא נכרי עדיין כיון שהוא לא טבל עדיין, א"כ אין אנו מצוין להזהיר לנכרי למנוע אותו שלא ישבות, והא דמצינו בע"ז (דף ו' ע"ב) שלא יושיט אבר מן החי לנכרי, וכל הסוגיא דלפ"ע, א) היינו במה שאנו מצוים ג"כ באמה"ח וכיוצא משא"כ בשבת דאדרבא להיפך אנו מצוין שלא לחללו ב) נ"ל דהיינו רק בז' מצות דב"נ שהוא מצווה ונהרג עליהם ע"כ שייך לפ"ע שלא להכשילו אבל נכרי ששבת חייב מיתה רק בידי שמים כיון דבידי אדם ממילא ל"ש להמיתו על שוא"ת כששובת ואינו עושה כלום, וא"כ לא שייך לפ"ע בדבר שממילא לא יענש ע"כ אין להזהירו שיחלל שבת, וממ"נ כנ"ל.
בשבט הלוי (א, סג)
גם הוא חלק על דינו של האבני נזר, וחיזק את דבריו בשו"ת שבט הלוי חלק ג סימן צא שם הוסיף:
סימן ס"ג, במש"כ לענין עבדים שמלו ולא טבלו דפסק הגאון אבני – נזר דשייך בהם שביתת שבת, ואני בעניי פקפקתי ע"ז, וכן מוכח לענ"ד בפשיטות כמש"כ משיטת הש"ס התוס' והר"ן בע"ז נ"ז ע"ב בלקח עבדים ומלו ולא טבלו דאין שום השתנות למעליותא ע"י מילה לבד יעש"ה, והיינו ממש"כ תוס' וראשונים שם על הש"ס בעבד שמל ולא טבל והגמ' מדמה לה לגוי קטן ממש שלא מל, והקשו הראשונים דילמא מל שאני, וכתבו כיון דקיי"ל מל ולא טבל כאלו לא מל הו"ל גוי גמור שאין לחלק לענין יין נסך, ואי ס"ד כאבני נזר דבמל לבד מצווה על השבת ויצא בזה מכללת גוי א"כ עדיין הבדל גדול ביניהם ודו"ק
האם מחלללים שבת על גר שמל ולא טבל
התשב"ץ כתב שאין למול גרים ביום ה', כדי שלא יצטרכו לחלל עליו את השבת ומשמע מדברין שגר שהסתכן מחמת מילה מחללים עליו את השבת אף שלא טבל (שהרי אין טובלים לפני שמתרפאים)
שו"ת תשב"ץ חלק א סימן כא
ומכאן אני אוסר למול את הגר בחמישי בשבת כדי שלא יבא יום ג' למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו שבת כדאיתא במס' שבת בפ' רבי עקיבא (פ"ו ע"א) וה"ה לתינוק שחלה ונתרפא בחמישי בשבת והיה אפשר למול חד בשבת שממתינין לו עד למחר כיון שלא יכלו להמולו בזמנו
הובאו דבריו בבדק הבית
בדק הבית על בית יוסף יורה דעה סימן רסח, א
כתב הרשב"ץ בתשובה (ח"א סי' כא) על הא דתניא (שבת יט.) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת שפירש הרז"ה (שם ז.) דטעמא מפני שהוא דבר שאי אפשר שלא יבוא לידי חילול שבת ונראה כמתנה לחלל שבת דשלשה ימים קודם השבת מיקרי שבתא דמכאן יש ללמוד דאסור למול הגר ביום ה' כדי שלא יבא יום שלישי למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו יום השבת וכן תינוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינין לו עד למחר עכ"ל:
ש"ך (רסו, יח)
חלק על פסיקה זו למעשה, והתיר למול ביום ה' גם מילה שאין זו שמנה הקבוע. אך בדבריו לא חלק על הנחת היסוד שהיה עלינו לחלל שבת על גר שמל:
כתוב בספר ב"ה וז"ל כ' הרשב"ץ בתשובה על הא דתניא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת שפי' הרז"ה דטעמא משום שהוא דבר שא"א שלא יבא לידי חילול שבת ונראה כמתנה לחלל שבת דג' ימים קודם שבת מקרי שבת דמכאן יש ללמוד דאסור למול הגר ביום ה' כדי שלא יבא ג' למילה בשבת ויצטרך לחלל עליו השבת וכן תנוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינן לו עד למחר עכ"ל ואין דבריו נראין דהא אמרינן בש"ס פ"ק דשבת (דף י"ט ע"א) אהא דאין מפליגין בספינה דהיינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי והוא מוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר בא"ח סימן רמ"ח והכא נמי אין לך מצוה גדולה מזו ועוד דע"כ הרשב"ץ ס"ל דהא דמחללין שבת בשלישי למילה היינו יום ג' דוקא ולא קודם לכן ולכן מתיר לימול ביום ו' אבל לפי מ"ש הרב המגיד פ"ב מהל' שבת בשם קצת מפרשים ובשם הרמב"ן והרשב"א שכ"ש ביום השני מחללין וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה והברטנורא ורש"י פ' ר' עקיבא א"כ נצטרך לומר דמילה שלא בזמנה שחל בה' בשבת נדחה עד לאחר השבת וזה אי אפשר דא"כ הא דתנן פ' ר"א דמילה קטן נימול לח' כו' ולי"ב לא פחות ולא יותר נולד בין השמשות וחל בשני י"ט של ראש השנה שלפני השבת נימול לי"ב הא משכחת לה אפי' ט"ו היכא דחל שני י"ט של ר"ה בג' וד' דה"ל י"ב בה' ואסור למולו בה' כיון דלא הוי בזמנו דידחה שבת וא"כ נדחה עד יום א' אלא ודאי דאפילו מילה שלא בזמנה שרי ביום ה' ואפילו הפוסקים דס"ל דיום ג' דוקא דוחה שבת אפשר דמודו בזה דמילה שלא בזמנה מותר ביום ה' וכדהוכחתי מדעת רוב הפוסקים וכן נראה עיקר:
שו"ת אמרי יושר חלק ב סימן קל
לכ' הרב הגאון וכו' מו"ה בעריש וויידענפעלד נ"י בטשעבין.
ע"ד שאלתו שנשאל כת"ר מח"א במעשה שהי' בגר שמל ולא טבל עדיין כי נסתכן לרגלי כאב המילה ושום נכרי לא אבה לעשות שום שירות עבורו, אם מותר לישראל לחלל עלי' שבת כי גר שמל ולא טבל הרי הוא כנכרי. וכת"ר אנהיר עיינין מדברי התשב"ץ ח"א סי' כ"א המובא בב"י וש"ך יו"ד סי' רס"ו שכ' דאסור למול גר ביום ה' כדי שלא יצטרכו לחלל שבת עבורו, וע"כ מיירו קודם הטבילה דהא אין טובלין עד שיתרפא כמבואר בגמרא יבמות וטוש"ע סי' רס"ח ואפ"ה מחללין שבת עבורו…
אך בטעם הדבר הי' נראה דהנה גם לענין גר תושב אין מבואר הדבר בפירוש דאין מחללין עלי' את השבת דהא דקאמר בש"ס ע"א דף כ"ז דאין מיילדין נכרית בשבת אפשר דלא מיירי בגר תושב, אך הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' שבת כתב להדיא דמיילדין גר תושב אבל אין מחללין שבת והכ"מ שם לא הראה מקור ע"ז. ונראה דטעמו דכיון דביומא דף פ"ה קאמר ר"ש ב"מ טעמא דפקו"נ דוחה שבת מקרא דושמרו בני את השבת לעשות את השבת חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, וא"כ בגר תושב שאינו משמר שבת ל"ש זה' ועכ"פ כיון דהרמב"ם ז"ל הוצרך לן להשמיענו דבר זה בגר תושב יתכן דגר שמל ולא טבל אף דדינו כנכרי מכ"מ מחללין עלי' שבת כיון דכבר קיבל עלי' כל המצוות וכשיתרפא יטבול וישמור שבת שפיר אמרינן בי' חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה דכיון דכבר מל בודאי לא יחזור בו עוד וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דמה"ט מלין מקודם הטבילה דאם יטבלו מקודם אח"כ יפרוש משא"כ במלו וכבר קיבל צער המילה, ואע"ג דבש"ס שם ביומא מסיק דלכלהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דיליף מוחי בהם, וא"כ משמע לכאורה דלא קיי"ל כר"ש בן מנסיא אבל בשבת דף קנ"א אמרינן סתמא הא דחלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, וגם בר"ן יומא פ' יוה"כ הביא דברי בה"ג דמחללין שבת על עובר משום דחלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה יעו"ש ונראה דהוצרך לזה דאי מקרא דשמואל דאשר יעשה האדם וחי' בהם יש לומר דעובר לא מיקרי אדם דמה"ט הורג את העוברים פטור ע"כ כ' בה"ג דאכתי איכא טעמא דר"ש ב"מ דחלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה…
ועוד נראה בטעם הדבר דרשאין לחלל שבת עבורו דנהי דהוי כנכרי מכ"מ אם נסתכן מחמת המילה שפיר אנו מצוין לרפאותו אף בשבת בכדי שיתרפא ויטבול ויהי' גר גמור דבדבר הנצרך לענין הגירות אין דינו כנכרי דהרי כותי הלומד תורה חייב מיתה וגם אסור ללמדו תורה ועי' בחגיגה דף י"ג ואפ"ה כשבא להתגייר גם בטרם שהתגייר לומדין אותו דעי"ז יתגייר כמ"ש מהרש"א בח"א שבת דף ל"א בגר דאתי לקמי' דשמאי והלל…
והנה במ"ש לעיל מדברי תוס' והרא"ש דגר שמל ולא טבל עדיף מגר תושב שזה קיבל עלי' כל המצות שו"ר שהר"ן חולק בזה וכתב דגרע מגר תושב שזה מקבל עלי' לאלתר וזה קיבל כסברא הנ"ל כיון דעכ"פ סופו לקיים כל המצות ולשמור שבת אמרינן חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ובש"ך שם ס"ק הנ"ל משמע דהכרעת רמ"א כתוס' ורא"ש דעדיף מגר תושב
מחזה אברהם, א, או"ח נד
לעומת זאת הרב אברהם מנחם שטיינברג (רבה של ברודי, ומגדולי המשיבים בגאליציה, נפטר תרפ"ח, ממייסדי אגדת ישראל וחבר מועצת גדוה"ת) בשו"ת מחזה אברהם (א, או"ח נד) הסיק שאין להקל בזה אלא באיסור דרבנן. משום שלא ניתן לסמוך על טעם 'חלל עליו שבת אחת' לקולא. וביאר שדברי התשב"ץ הם עוסקים רק בגר שכבר טבל קודם השבת וכדעת הרמב"ן:
ואמת לפי הטעם דפ"נ דוחה משום חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה אפשר דבגר שמול"ט ג"כ שייך הטעם הזה, אבל למאי דילפינן מ'וחי בהם ולא שימות בהם' זה לא כתיב אלא בישראל ומנ"ל לומר דבנכרי דמותר לחלל ש"ק עבורו, אע"ג דעתיד לשמור שבתות הרבה…סוף דבר לענ"ד איני רואה להתיר לחלל שבת בשביל גר שמול"ט…
שוב נתיישבתי דבהתשב"ץ שפיר י"ל דסובר כהרמב"ן דטבילה קודם המילה ג"כ מהני וא"כ א"ש הא דכתב משום שלא יצטרך לחלל שבת, דא"ל היו יכולים לטובלו ולמולו…
ולכך נראה דאין לחלל שבת עבור גר שמל ולא טבל כנ"ל, ואפשר ע"י עכו"ם יש להתיר כיון דהוי רק שבות דאמירה לנכרי, בזה אפשר לסמוך על הך טעם דחלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה.
שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק ב
בציץ אליעזר הכריע שרק על גר צדק מחללים שבת, אך לא על גר שהתגייר לשום דבר
(ז) על כן מסתברת לפענ"ד ההלכה בזה כפי שחיוה דעתו הגאב"ד מטשעבין ז"ל בדברי התשובה שערך לפני הגדולים הנ"ל שהיתה דעתו להתיר לחלל שבת עבור גר שמל ולא טבל, וכמו כן כפי מה שהציע בנו של הבעל מחזה אברהם האבד"ק מפרעמישלאן ז"ל בהשמטות שבסוף הספר ללמוד בעפ"י חידושו של האבני נזר שהבאנו לעיל דבגר שמל אף על פי שלא טבל נצטוה על שבת, דלפי"ד בגר שמל ולא טבל מותר לחלל עליו את השבת ושייך בו שפיר לומר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עיין שם, והדברים מקבלים חיזוק וסותרים מה שיש לכאורה להשיב עליהם, בעפ"י ההגדרות שכתבנו בזה לעיל. (ח) אולם נ"ל דכ"ז כשהמדובר על גר צדק, אבל היכא שהגירות היא רק בגלל נימוק של מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו שכותב על זה הרמב"ם בתשובותיו, והדבר ידוע שאינו חוזר אלא בשביל דבר, בכל כגון דא אין מחללין עליו את השבת במל ועדיין לא טבל, ודיינו בזה מה שפוסק הרמב"ם בפי"ג מה' איסורי ביאה הי"ז (וכן בשו"ע יו"ד סי' רס"ח סעי' י"ב) וז"ל: גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות וענשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר (לשון השו"ע: עד שיתברר) צדקתו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל עכ"ל. ודיינו בזה מה שמודגש מאחר שמל וטבל וכולי האי ואולי, וכמה קשים כדרבנות המה דברי הרמב"ם בהלכה י"ח שם שממשיך וכותב, דמפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו ע"ש, וד"ל.
כללי
ככם כגר (עמ' תסג-ו)
שאל כיצד מועילה המילה, הרי בזמן הגירות עצמה כבר 'כלתה קנינה' של המילה. ובאחד היישובים ביאר שהמילה מתחילה את מעשה הגירות, ובהערה שם מנה רבים מהמקורות שהזכרנו מהם רואים שהגירות כבר מתחילה.
ויש לומר באופן נוסף לפי מה שכתב הרשב"א (יבמות עא ד"ה אלא לאתויי) ומבואר כן בכמה מקומות שהמילה באמת מועילה להתחיל את הגירות א"כ ענין המעשה הראשון הוא להתחיל את הגירות ולכך ודאי לא קשיא מדוע לא אמרינן כלתה קנינו כיון שבאמת מעשה המילה הועיל להתחיל את הגירות
תשובות והנהגות כרך א סימן תמט
כתב שלמרות דברי הרשב"א שהגיור מתחיל כבר במילה אין לטבול את הכלים עד שיטבול
ובמק"א העליתי ע"פ הרשב"א ביבמות (עב א) שאם מל ולא טבל כבר אינו עכו"ם, וחקרתי אם טבל כליו קודם טבילה אבל לאחר מילה, אם סיבת הטבילה להוציא טומאת עכו"ם, מועיל עכשיו דתו לא חל בו טומאת עכו"ם, או דילמא דאין הטבילה מועילה אלא כשנכנס לרשות ישראל, שהטבילה מוציאה ומכניסה לרשות ישראל ולא שייך כשלא טבל שאינו גר עדיין וצ"ב, ולמעשה אין להתיר לגר לטבול כליו אלא לאחר שמל וטבל, וכמ"ש.
[1] וכך ביאר בהמעיין נז, ג הרב דוד סבתו כך את דברי תוספות ישנים (אליבא דר' יהושע):
"בפשטות נראה מדבריו שבזמן שהקריבו קרבן פסח מכיוון שלא היה צורך בתהליך הגיור בטבילה, דור המדבר התגיירו ללא צורך בטבילה ואילו לאחר שהתחדש בזמן מתן תורה דין הטבילה הם הפכו חזרה לגויים עד שיטבלו"
ובהגדה של פסח 'היושבת בגנים' (לר' אברום שפירא, עמ' ערב) ביאר בצורה דומה אך שונה מעט:
"דבאמת היו כבר גרים אלא דבמתן תורה נגמרה הגירות כפי שמבואר לקמן בתו"י אליבא דרבינו נתנאל ולא עיכבה הטבילה בפסח מצרים משום דעדיין לא נצטוו על הטבילה כן י"ל לכאורה"
[2] ולא הבנתי את דבריו שהם לכאורה נגד הגמ' המפורשת שגר שמל ולא טבל אינו אוכל בפסח. וכן תמה על דבריו
[3] מדבריו קצת משמע שנוהג במצוות אלו, שאל"כ לא ברור הקל וחומר שלו
[4] יש לשים לב שדווקא לגבי יין נסך הוא מחמיר.
[5] ועיין בהשמטות ל'מחזה אברהם' ח"א סי' נד שהאריך לדון בזה וביאר עפ"י יסוד זה שישראל היו בני נח קודם מתן תורה, כמה סוגיות.
[6] תוספות מסכת יבמות דף מו עמוד ב דנו בדעת ר"ע לעניין גר שמל ולא טבל והסיקו שר"ע לכלל למד מקרבן פסח שגר כזה פטור, האבני נזר מדייק מלשנו 'שאין גר עד שימול ויטבול' שאינו גר כלל:
כי פליגי במל ולא טבל – תימה דלקמן בריש הערל (דף עא.) ממעט ר"ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר"ע אי כר' יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דעובד כוכבים גמור הוא ואי כר' אליעזר כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כדמשמע התם וי"ל דלעולם כרבי יהושע סבירא לי' ולאו מטעמיה דאיהו סבר דבאבות נמי טבילה הוה ורבי עקיבא סבר מדמעטיה קרא בפסח שמע מינה דאין גר עד שימול ויטבול.
[7] הגמרא שם מסבירה שלדעת ר' עקיבא המילים 'תושב ושכיר לא יאכל בו' באו לרבות שאפילו גר שמל ולא טבל אינו אוכל בקרבן פסח: חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף עא עמוד א : אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול. קשיא לי א"כ היינו גוי ואף על פי שמל הרי הוא כערל דהו"ל כערבי מהול, וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות ואף על פי שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה.
