תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מז עמוד ב
קיבל, מלין אותו מיד. נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה, חוזרים ומלין אותו שניה. נתרפא, מטבילין אותו מיד; ושני ת"ח עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות; טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו. אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושני ת"ח עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות… קיבל, מלין אותו מיד. מ"ט? שהויי מצוה לא משהינן.
חדושי הרמב"ן מסכת יבמות דף מז עמוד ב
נתרפא מטבילין אותו מיד. תמהני למה משהין אותו יטבילוהו תחלה ומיד ימול, ושמא מצוה למול ואחר כך לטבול, אי נמי כיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה כדי שאם דעתו נוקפו יפרוש, ומיהו אם טבל ואחר כך מל הרי זה גר דלא שנא מילה וטבילה ולא שנא טבילה ומילה, תדע דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (ע"ח א') גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי קדמה טבילה למילתו אם זכר הוא והוה לי' למימר בתה אינה צריכה טבילה.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עח עמוד א
אלא הא דאמר רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה – בנה אין צריך טבילה, אמאי אין צריך טבילה? וכי תימא משום דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: דבר תורה, רובו ומקפיד עליו – חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו – אינו חוצץ, והא אמר רב כהנא: לא שנו אלא רובו, אבל כולו – חוצץ! שאני עובר, דהיינו רביתיה.
חדושי הרשב"א מסכת יבמות דף מז עמוד ב
נתרפא מטבילין אותו מיד. וא"ת למה אין מטבילין אותו מיד קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן, ותירץ הרמב"ן נ"ר דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש לפרוש, ומיהו אם טבל תחלה הרי זה גר. ותדע לך דהא אמרינן לקמן בפרק הערל גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי קדמה טבילה למילה ולא תימא דוקא נקבה דא"כ הוה ליה למימר בתה אין צריכה טבילה, פי' לפירושו אליבא דמאן דדחי התם ואמר עובר לאו ירך אמו הוא ומשום טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה אבל למ"ד עובר ירך אמו הוא ליכא ראיה מהתם כלל, ולההוא לישנא נמי אפשר דלאו ראיה היא ובנה דקאמר היינו בתה ולכשתמצא לומר דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש דמדקאמר אינו צריך טבילה על כרחין מאי בנה ולדה, ויש כיוצא בה לעיל גבי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום ק"ו מאלמנה כו' זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום ומאי בנה בתה לפי פירושו של רש"י ז"ל וכדאיתא התם בהדיא בירושלמי שכתבתי שם, ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, דאם לא כן לעולם היתה טבילה קודמת משום שיהוי מצוה אלא כיון שהטבילה כוללת עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדושת ישראל לפיכך צריכה בסוף, ואפילו בלוקח כלים חדשים מן הגוי צריך טבילה ומן הטענה הזאת וכמו שאמרו בע"ז בגמרא דבני מערבא ולגבי לוקח כלים ישנים נמי אמרו שם מגעילן ומטבילן לומר דטבילה צריכה לבסוף, אלא דאפשר דהתם אם הטבילן תחלה עלתה להן טבילה דלא כתיבא עכובא וכ"כ שם הר"א אב ב"ד ז"ל, וכ"ש הכא דפורש מן הערלה שהוא כפורש מן הקבר כדאמרינן בפסחים (צ"ב א') שהיא צריכה לבסוף, ושתי טבילות לא הצריך הכתוב אחת קודם מילה ואחת לאחר שפירש מן הערלה, ואפשר נמי דלכתחלה דוקא ואי עביד עלתה לו טבילה.
לבוש יורה דעה סימן רסח סעיף א
וטבילה כיון שאינה מפורשת בגר בפירוש בתורה, יש אומרים שמועלת בדיעבד אפילו טבל קודם שמל, ויש אומרים שאינה מועלת וצריך לחזור ולטבול אחר שמל, שכן היה הענין באבותינו שיצאו ממצרים שהיו מולים ואחר כך טבלו כמו שנתבאר לעיל סימן רס"ז סעיף ג'.
ספר הלכות גדולות סימן ח – הלכות מילה עמוד קנב
(יבמות מו ב) גר שמל ולא טבל או שטבל ולא מל, הרי הוא כגוי לכל דבריו ועשה יין נסך, (ע"ז נז ב) ואפילו קטן בן יומו וגוי עשה יין נסך.
חדושי הריטב"א מסכת יבמות דף מו עמוד ב
וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול. וק"ל דהא מדלא קאמר עד שיטבול משמע דשמעינן מהכא דתרוייהו בעינן, ואילו לפום פשטא לא שמעי' מהכא אלא דלא סגי במילה בלא טבילה אבל אפשר הוא דסגי בטבילה לחודה וכדסבר ר' יהושע לעיל, וי"ל דאמוראי בתראי פשיטא להו דטבילה לחודה לא סגי ולא הוצרכו ללמוד אלא על מילה בלא טבילה, וא"ת ומנ"ל דמעכב בדיעבד שאינו גר דלמא הכא לכתחלה ולמצוה דהא אפילו לר' אליעזר מצוה להטבילו ואפילו בשבת כדאיתא לעיל, וי"ל דאם אינו מעכב הו"ל כגמר דין שגומרים אותו בלילה ולמה הוצרכו להשהותם עד למחר.
מסכתות קטנות מסכת גרים פרק א הלכה א
הרוצה להתגייר אין מקבלין אותו מיד, אלא אומרין לו, מה לך להתגייר, והרי אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וסגופה מכל האומות, וחלאים רבים וייסורין באין עליהן, וקוברין בנים ובני בנים, ונהרגין על המילה ועל הטבילה ועל שאר כל המצות, ואינן נוהגין בפרהסיא כשאר כל האומות. אם אמר איני כדאי ליתן צוארי בעול מי שאמר והיה העולם ברוך הוא, מקבלין אותו מיד, ואם לאו נפטר והולך לו. קיבל עליו הורידוהו לבית הטבילה וכיסוהו במים עד מקום הערוה, אומרין לו מקצת דקדוקי מצות, על מנת שיהא נותן בלקט בשכחה ובפיאה ובמעשר.
מראית העין מסכת גרים פרק א
ג'. קבל עליו הורידוהו לבית הטבילה וכו'. הרב נחלת יעקב תמה על זה דהול"ל מלין אותו ואח"כ מטבילין אותו ותירץ דברייתא דידן ס"ל כקושית הרמב"ן ז"ל דהו"ל להטבילו מקודם ולא להשהותו עד שיתרפא מן המילה וכן ס"ל לברייתא הזו דמטבילין אותו מקודם זהו תורף דבריו. ועמו הסליחה דמפרש פירושים כאלו ולשווי ברייתא דילן נגד תלמוד דידן ונגד הפוסקי' ז"ל. והרב המאירי ז"ל בפסקי יבמות והריטב"א ז"ל בחידושיו שם כתבו דאם טבל קודם המילה אינו כלום ולא עלתה לו טבילה ע"ש וכ"כ הרמ"ע באלפסי זוטא ועל הרוב דרבוואתא קמאי הוה להו מס' גרים והרב מגדל עז זכר עשה למס' גרים ירושלמי. והול"ל דהך ברייתא דמס' גרים הפך תלמודין:
ולקוצר דעתי ברור דברייתא דידן לא נחית לפרש הסדר כמ"ש הרב הנז' בתחילת דבריו וא"הנ דגם ברייתא דידן ס"ל דמלין תחילה וכבר היה זה פשוט מאד אצלם ואי ס"ד כמו שכתב הרב בסוף דבריו דברייתא דידן ס"ל דמטבילין תחילה אחר הלכה ה' בסמוך הול"ל דאחר טבילה מלין אותו מיד אלא ודאי לא נחית להכי וכבר היה פשוט בימיהם דכ"ע ידעי דמלין תחילה ואח"ך מטבילין ולא הוצרך לאומרו:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות גרים סימן רסח סעיף א
(א') גר שנכנס לקהל ישראל, חייב מילה תחילה. <א> (ב') א] ואם מל כשהיה עובד כוכבים (ב] או שנולד מהול) (טור בשם הרא"ש), <ב> א צריך א'} להטיף ממנו דם ברית ג] ואין מברכין עליו. (ג') ד] ואם נכרת הגיד, אין מילתו מעכבת מלהתגייר וסגי ליה בטבילה. (ה] טבל קודם שמל, מועיל, דבדיעבד הוי טבילה) (ב"י בשם הרמב"ן וכ"כ המ"מ פי"ד מהל' א"ב) ב (וי"א ב'} דלא הוי טבילה) (נ"י פרק החולץ בשם הרא"ה
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה הלכות גרים סימן רסח סעיף א
ב וי"א דלא הוי טבילה. הלכך יש לקיים ולטבול אחר שמל כן כתבו העט"ז:
שו"ת בנין ציון סימן כב
בדבר שאלת מעכ"ת נ"י בנתגיירה מעוברת וילדה בן בשבת אם דיינינן לי' כישראל ומותר למוהלו בשבת או כגר שאין מילתו דוחה שבת ומר נ"י כתב וז"ל דעתי נוטה שאם תלד בשבת שמילת הבן דוחה שבת וכמ"ש בש"ע א"ח סי' של"א סעי' ה' ונכרית שילדה ואח"כ נתגיירה אינו דוחה שבת. משמע כשנתגיירה ואח"כ ילדה דוחה מילתו שבת וכן משמע מהרמב"ם פ"ג מהל' אסורי מזבח הל' י"ב ולד נוגחת אסורה היא וולדה נגחו ועכמ"ש וכמ"ש בש"ע י"ד סי' רס"ח סעי' כ"א גוי' שנתגיירה כשהיא מעוברת בנה א"צ טבילה וכרבא ביבמות ע"ח ע"א. וה"נ אזלינן בתר לידתו הגם דאשכחן בכמה דוכתי' ביבום ובירושה דאזלינן בתר נתעברה ולא בתר לידתו, היינו במקום שתלוי' באב, אבל לענין מילה ד"ש =דוחה שבת= דעיקר תלוי באם אם היא נכרית אם ישראלית, שפיר כ' הש"ע בא"ח ונכרית שילדה ואח"כ ונתגיירה /נתגיירה/ עכ"ד…
תשובה:
ובש"ע י"ד (סי' רס"ח) הביא הרמ"א טבל קודם שמל מועיל דבדעבד הוי טבילה ויש אומרים דלא הוי טבילה ומדהביא דעה ראשונה שהיא דעת הרמב"ן בסתמא ודעת הרא"ה דלא הוי טבילה בשם יש אומרים משמע דפסק כדעת הרמב"ן שהיא ג"כ דעת התוספ' והרשב"א שהוכיחו כן דבדיעבד הוי טבילה ממעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ולכן אף שלדעת הרא"ה י"ל דמילתו דוחה שבת כיון שהוא כישראל גמור מכל מקום להדעה הראשונה שהביא הרמ"א בסתמא מילתו היא מילת גר שאינה דוחה שבת
שו"ת חלקת יואב מהדורא תניינא סימן ח
ז) ובעיקר הדבר קשה טובא כיון דחכמים ס"ל דצריך מילה וטבילה דוקא למה יועיל בנכרת גידו בטבילה לבד ואמאי לא נימא כמו גבי מצורע שאין לו בוהן יד אין לו טהרה עולמית בפי"ד דנגעים (משנה ט') וכמו שבאמת סובר כן ר"ח (יבמות דף מ"ו ע"ב) ד"ה דר"י. ח) קושית התוס' (מ"ו ע"ב) ד"ה כי פליגי דלמה מצריך רע"ק לקרא דתושב ושכיר דערל שמל ולא טבל אינו אוכל בפסח, והא בלא"ה ידעינן כיון דעכו"ם גמור הוא כ"ז שלא טבל. ט) קשה טובא על הבה"ג הלכות מילה דפוסק הילכתא דמטבילין גר בשבת והוא להיפוך מברייתא דיבמות (דף מ"ו ע"ב) דס"ל לר' יוסי דאסור משום תקוני גברא בשבתא ואפילו ר' יהודה מודה לי' בגיורת וכן בסמ"ג (לאוין סימן קט"ז) פוסק כהבה"ג וגם הרי"ף השמיט בהלכותיו הא דאין מטבילין גר בשבת וזה פלא איך נחלוק על תנאים במקום שלא נמצא עליהם חולק בש"ס.
והנראה לפענ"ד לחדש דאף דלשון חכמים הוא בין מל ולא טבל ובין טבל ולא מל אינו גר מ"מ אין דינן שוה דבמל ולא טבל עדיין הוא כעכו"ם גמור כמבואר בסוגיין דאם הוליד מבת ישראל הולד ממזר למ"ד כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וגם עושה יי"נ במגעו כמבואר בע"ז (דנ"ז ע"א) אבל בטבל ולא מל אעפ"י שעדיין לא נעשה גר לגמרי מ"מ נתקדש קצת ע"י הטבילה ואסור לעבור על כל עבירות כישראל, וגם הב"ד חייבין לכופו שימול את עצמו ויעשה גר גמור, והטעם דהרי חזינן בכמה דוכתי בש"ס דבמקום שהצריכה התורה שני דברים כמו בנערה המאורסה דצריכין האב והבעל להפר נדרים מ"מ בהפרת אחד לבד נקלש האיסור נדר ותו לא לקיא כמבואר בנדרים (דף ס"ח ע"א) וכן קיי"ל להלכה, וכן בזבחים (דף ק"י ע"א) מספקא לי' להש"ס בקומץ ולבונה אי מיגז גייז או מיקלש קליש, וכן בעניני קדושה מצינו הכי דהרי קיי"ל כרבי במנחות (דף מ"ז ע"א) דאם נשחטו כבשי עצרת לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינן יוצאין לחולין ע"י פדיון, והש"ס ביבמות (דף ק"ד ע"ב) מדמה לזה חליצה ורקיקה לר' אליעזר דס"ל רקיקה מעכבת דנפסלה לאחין באחת מהן מה"ת אף על גב שעדיין אינה מותרת לשוק מ"מ מעשה אחד עושה פעולת איסור עכ"פ, וא"כ צריך להבין למה במל ולא טבל חשיב עדיין כעכו"ם גמור כנ"ל.
אך הדבר נכון עפ"י מה דמבואר בירושלמי ריש נערה המאורסה ה"א דדוקא בהפרת האב לחוד תו לא לקיא, אבל בהפרת הבעל לחוד לקיא מטעם דכח האב עדיף מכח הבעל כיון דאם מת הבעל מועיל הפרת האב לבד ואם מת האב אינו מועיל הפרת הארוס לבד מש"ה כח האב עיקר בזה ובהפרתו איקליש הנדר שלא תילקה משא"כ בהפרת הארוס עיין שם בירושלמי…
עכ"פ חזינן דכל היכא דכח אחד עדיף מחבירו אין בכח חבירו לעשות קלישות, ולכך במל ולא טבל כיון שיש אופן שבטבילה לבד יוגמר הגירות כגון אם נחתך גידו, והיינו דאז ילפינן מאמהות (יבמות מ"ו ע"א) דנעשה גר בטבילה לבד כיון דלא אפשר במילה ול"ש אין דנין אפשר משאי אפשר רק במקום שאפשר להטיף ממנו דם ברית שוב חשיב אפשר וכמבואר כל זה ברמב"ן שבת פרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ה ע"א) אבל במילה בלא טבילה לא משכחת בשום אופן שיעשה גר אפילו אם אי אפשר בטבילה, ומשו"ה כח מעשה הטבילה עדיף מכח מעשה המילה ושפיר חשיב עדיין כעכו"ם גמור במילה לחוד אבל בטבל ולא מל שפיר נעשה קדוש קצת לענין שאסור לו לעבור על שום עבירה כישראל וכדאמר רבי קדוש ואינו קדוש…
והשתא שוב נ"ל ברור דלאחר הטבילה כופין אותו הב"ד שיגמור גירותו ע"י מילה כיון דע"י הטבילה חל עליו חיוב מילה באיסור כרת כישראל וגם כבר חל עליו ענין אמירה לגבוה במה שקיבל עליו המצות להיות כישראל גמור, וגם יש כח ביד הב"ד לכופו להתגייר כמו מטעם זכות משום דהוי זכות גמור דמועיל אף במוחה כמש"כ הרשב"א בקידושין (דף כ"ג ע"א) לענין עבד כנעני, ואף דבכתובות (דף י"א ע"א) קאמר הש"ס דרק בקטן הוי זכות דלא טעים טעמא דאיסורא אבל לא בגדול, מ"מ כאן כיון שכבר טבל ואסור לו לעבור עבירה כישראל שוב הוי זכות גמור לגבי' שיתגייר לגמרי…
אך דע דמה שכתבתי דבטבל ולא מל נתקדש קצת היינו רק אם קיבל עליו בשעת קבלת מצות שיקיימן תיכף אחר הטבילה ויהיה ישראל בטבילה לבד אז נתקדש קצת וכנ"ל, אבל אם כיוון לקיים המצות אחר המילה ורק אז יהיה ישראל ודאי דיכול לחזור מקבלת המצות גם אחר הטבילה כמו בכסף לאחר ל' (קידושין נ"ט ע"א) כיון דעדיין לא נגמר הדבר ואתי דיבור ומבטל דיבור ובלא קבלת מצות הרי הוא עדיין עכו"ם גמור, דהרי עיקר משפט הכתוב בגר קאי על קבלת מצות כמש"כ הקדמונים (קידושין דף ס"ב ע"ב בד"ה גר) וגם זה ודאי פשוט דאם טבל על דעת שלא למול א"ע, דינו כעכו"ם גמור כיון דאינו מקבל עליו כל המצות מאחר שאינו רוצה לקיים מצות מילה כמבואר בבכורות (דף ל' ע"ב).
וכיצו"ב כתב שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שדמ
ד) ומ"מ אף לדעת הרמב"ם ודעמי' דבזמן שבהמ"ק קיים קרבן מעכב. מ"מ אין דינו כדין גר שמל ולא טבל דנכרי הוא כדאיתא בגמ' ריש פרק שלשה שאכלו [מז ע"ב]. אלא שאינו ישראל גמור עד שיביא קרבנו וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות מחוסרי כפרה הלכה ב'. והטעם בזה כיון דבמקום דלא אפשר אין הקרבן מעכב. א"כ דין הקרבן בגירות כדין אימורים להתיר הבשר דכי אתניהו מעכבי וכי נטמאו או שאבדו דליתנייהו לא מעכבי. ושם הדין דמכי נזרק הדם אין מעילה בבשר [וגם אין מפגלין בהקטרת אימורין וחייב על אימורין משום פיגול אף דעל דם ולבונה דמתירין נינהו אין חייבין משום פיגול דמתירין נינהו. אבל אימורין לא חשיבי מתירין] דכיון דכי ליתנייהו לא מעכבי חשיב שכבר הותר אף דכי איתנייהו אסור לאכול. ה"נ כיון דקרבן כי ליתנייהו לא מעכב חשוב גר במילה וטבילה לחוד. ואף שיש לחלק קצת דבזריקת דם עדיין יש מציאות שיהי' ניתר הבשר בלי הקטרה. אבל בזמן שבהמ"ק קיים אין מציאות שיעשה גר גמור בלא קרבן. מ"מ דברי הרמב"ם מורים כן:
ה) ולפי זה נראה דגר שטבל ולא מל אינו חשיב נכרי כמו גר שמל ולא טבל דחשיב נכרי כבש"ס ריש פרק שלשה שאכלו. אבל טבל ולא מל חשיב קצת גר. והוא משום דנשים הא נעשין גרים בטבילה לבד. אלא דאין למדין מהם לזכרים משום דאפשר להם במילה. ואם נכרת הגיד מפורש בתוס' [יבמות מו ע"ב] דבטבילה לחוד נכנס לברית כנשים. וא"כ הוה לי' מילה כמו קרבן בזמן המקדש ואימורים דחשיב גר בטבילה לבד אלא שלא נגמר. ובאמת שלשון הברייתא וחכ"א מל ולא טבל טבל ולא מל אינו גר. משמע קצת שדין שניהם שוה. אך מסברא כן הוא. דיש חילוק ביניהם וכמ"ש:
ו) וכן משמע לי מדברי הרמב"ן [יבמות מז ע"ב] שהקשה למה מלין תחילה ויצטרך להמתין עם הטבילה עד שיתרפא נטבילנו תחילה דשהויי מצוה לא משהינן. ותי' הרמב"ן הואיל ומילה קשה עליו מוהלין תחילה דאי פירש נפרוש. וקשה נטבילנו תחילה ואי פריש ואינו רוצה למול יפרוש אחר הטבילה. וטבילה כמאן דליתא. אלא ודאי דבטבילה נעשה ישראל קצת:
ז) עוד ראי' לזה מהא דאיתא ריש פרק נושאין [צז ע"ב] מעוברת שנתגיירה וילדה תאומים חייבין זע"ז משום אשת אח. וקשה לדעת הרמב"ן דלמ"ד עובר לאו ירך אמו אלא דסלקא לעובר טבילת אמו. אין הולד נכנס לברית עם הטבילה לבד רק בצירוף המילה שמלין אותו אח"כ. ואי אמרת טבל ולא מל עדיין גוי הוא כמקדם. כשמלין אותו אח"כ השתא הוא דנעשה גר וכקטן שנולד דמי ולמה חייבין משום אשת אח. מ"ש משני אחין שנתגיירו. אלא ודאי בטבילה לבד נעשה ישראל. אלא שמילתו מעכבתו מלישא בת ישראל עד שימול. כמו הקטרת אימורים שמעוכב מלאכול קדשים עד שיקטירם ואין לומר דמתני' כמ"ד עובר ירך אמו. דהא ר' יוחנן בהערל (ע"ח ע"א) ס"ל לאו ירך אמו ור"י גופי' אמר הלכה כסתם משנה. והרמב"ן עצמו בפרק אלו טריפות [חולין נח ע"א] מסקנתו דעובר לאו ירך אמו. והוכחתו מדמקשה הש"ס בפרק הערל מר"י דאמר לאו ירך אמו לרבא. מוכח דס"ל להש"ס הילכתא לאו ירך אמו. וזה ראי' ברורה [ועיין לקמן סי' שמ"ו מ"ש בישוב ברייתא דמס' גרים]:
ח) ובזה ניחא לפרש מחלוקת הרמב"ן עם הרשב"א בדין טבל ואח"כ מל דרמב"ן סובר דמהני. ורשב"א סובר דלא מהני. ונראה כי היכי דהתם מהני טבילה קודם הקרבן. ה"נ מהני קודם המילה. והטעם בשניהם ברור הואיל בטבילה נעשה קצת כישראל כנ"ל. אך הרשב"א לטעמי' דגם בזמן המקדש נעשה גר בלא קרבן לישא בת ישראל. ואין ראי' מזה כלל לטבל ולא מל בזמה"ז. דטבל ולא מל בטבילה לבד אינו נעשה גר כלל והוי טובל ושרץ בידו:
שו"ת שרידי אש חלק ב סימן סו עמוד תקלב
ב"ה חמשה באב תרפ"ו, ברלין
כבוד הרב הג' וכו' מהר"ר חיים צבי בנעט שליט"א אבד"ק גאבלאנץ (אונגגארן)
אחד"ש כת"ר בידידות רבה
קבלתי את מכתבו הארוך בדבר גר אחד שרצה לשאת בת ישראל ומתוך כך הלך ולמד דיני יהדות ויודע לקרוא ולכתוב עברית כהלכה, ובראות כת"ר כי נפשו דבקה באמת ובתמים ביהדות וכוונתו לשם שמים החליט לגיירו, אך ע"י בדיקת רופא מומחה הוברר כי האיש הוא חולה במחלת הלב וגם במחלת הסוכר, ולפי דברי הרופא יש סכנה ודאית במילתו, ועכשיו בא האיש ומתחנן לפניו לגיירו בטבילה ובקבלת מצוות, והוא מתחייב לשמור ולעשות כל חוקי התורה בכל דקדוקיה ופרטיה.
וכת"ר שואל אם מותר לגיירו בטבילה לבד. ודעת כת"ר שמותר לגיירו, שהרי בסכנת נפשות פטור ממילה, כמבואר בפוסקים, וא"כ לא גרע האיש הזה ממי שנכרת גידו, שאין מילתו מעכבת מלהתגייר וסגי לי' בטבילה, כמפורש ביו"ד סי' רס"ח סע' א', והטעם הוא – משום שאי אפשר למולו, וה"נ שיש סכנה ודאית אי אפשר למולו ולהכי סגי בטבילה. וכת"ר האריך להוכיח צדקת דבריו. בשרידי אש חלק ב סימן סז פקפק בזה…
ענף שני: אם המילה בגירות היא חלק ממכשירי הגירות או רק בגדר קבלת מצוות
ה
אלא שיש לדון ע"ז מצד אחר. והוא, שיש לחקור על פעולת המילה בגירות, אם המילה היא ממכשירי הגירות, כמו טבילה וקבלת מצות, שהוא תנאי פועל בקיום עצם הגירות, או שהמילה היא רק בגדר של קבלת מצוות, שהתורה אמרה שמי שבא להתגייר, עליו לקיים מצוות כריתת ברית שבתורה כישראל ובקיום מצוה זו הוא נכנס לקדושת ישראל, אבל עצם פעולת הגירות נעשית ע"י טבילה וקבלת מצוות. וגמר הגירות, היינו כניסתו לקדושת ישראל, מתקיימת ע"י קיום מצוה זו שישראל נזהר עליה. ואם נאמר כן יש מקום לסברא, שבאם יש סכנה במילתו, שבכהאי גוונא ישראל פטור ממצוה זו, גם הגר פטור הימנה וגירתו מתקיימת בטבילה וקבלת מצוות גרידא.
ולכאורה יש לומר שזוהי מחלוקת הראשונים בנחתך הגיד, דקי"ל להלכה שאין מילתו מעכבת, ובטור יו"ד רס"ח מובא בשם ר"ח דנולד מהול אין לו תקנה וכן בנימול בגיותו אין לו תקנה. וכתב בב"ח שם, דלדידהו גם בנכרת הגיד אין לו תקנה.
ויש לומר דפליגי בסברא הנ"ל, שהראשונים הסוברים בנכרת הגיד סגי בטבילה, ס"ל בנכרת גידו, שאין המצוה מוטלת אף על ישראל, מתקיימת הגירות בטבילה לחוד, ור"ח סובר שהמילה היא מתנאי הגירות עצמה, שבלעדיהם אין גירות ולהכי גם בנכרת גידו אין לו תקנה.
ו
אבל באמת אין הדבר כן, אלא שיסוד מחלוקת הראשונים הוא אם בנכרת הגיד דינו כאשה. הראשונים המכשירים בנכרת הגיד בטבילה סוברים שדומה לאשה וסגי בטבילה כאשה, ור"ח סובר שלא דמי לאשה, דכיון שהיה אפשר לו להיכנס בברית קודם שנכרת גידו ולא נכנס, המילה מעכבת בו ולא דמי לאשה. עיין בב"ח שם, שכ"כ. וכן בנולד מהול הרי כאילו נימול בשעת גיותו, ומילה כזו אינה חשובה מילה, כמש"כ התוס' בעבודה זרה כ"ז, א ולא דמי לאשה שאינה בתורת מילה, אבל זכר ישנו בתורת מילה אלא שהמילה נעשתה בגיותו.
ויש לדייק איפכא, שר"ח סובר שהמילה אינה אלא גמר הגירות לכניסתו לקדושת ישראל, שהרי בטור שם כתב: "היה נימול, כתב ר"ח שאין לו תקנה, אבל בניו נימולין ונכנסין בקהל, דהא אגייר בטבילה וכגר חשוב להכשיר זרעו אבל לא הוא". ועי' בדרישה ופרישה שם, שתמה דמילתא דפשיטא היא, דהא עכו"ם הבא על בת ישראל בנו כשר? וכתב, שנ"מ לענין פגימה לכהונה, שעכו"ם הבא על בת ישראל בנו פגום לכהונה, משא"כ בגר שטבל.
מכאן, שהמילה אינה מעכבת את הגירות, ומי שטבל ולא מל אינו חשוב כעכו"ם לפגום את בנו לכהונה, אלא שהוא עצמו חסר לו הגמר לקדושה גמורה, כיון שלא קיים מצוה זו בכניסתו לתורת יהדות. אבל אם נאמר שגם המילה היא מתנאי הגירות אינו מובן מה שגר זה שלא נימול אינו פוגם את בנו לכהונה.
ז
וראיתי בב"י שם, שמביא לשון הרמב"ם בהל' מילה פ"א ה"ז: "גר שנכנס לקהל ישראל חייב במילה תחילה ואם מל כשהיה עכו"ם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום הח' שנתגייר", והוא תמה: דהיכן מצינו בגר שיצטרך ביום ח'? ולפי הנ"ל הרי אפשר לומר, כיון שעיקר המילה בגר הוא קיום מצוה זו כישראל וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי לכן יש עליו החיוב לקיים מצוה זו כישראל ביום ח' ללידתו.
אבל ראיתי שזה שיבוש, ונוסחא משובשת נזדמנה למרן הב"י ז"ל. ברמב"ם שם הנוסח הוא: "צריך להטיף ממנו דם ברית ביום שנתגייר". ומה שכתב הרמב"ם שם להלן: "ביום השמיני" קאי על ישראל קטן שנולד מהול שצריך להטיף דם ברית ביום ח'.
מכל מקום יש למצוא סמוכים לסברא זו, שרק הטבילה פועלת בעיקר להתקיימות הגירות – ממחלוקת התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע, במל ולא טבל או בטבל ולא מל, ביבמות מ"ו, א, דמר גמר מאבות שמלו ולא טבלו ומר גמר מאמהות שטבלו ולא מלו, ובגמ' יבמות מ"ו, ב מסיק: בטבל ולא מל כו"ע לא פליגי דמהני, כי פליגי במל ולא טבל, ר"א יליף מאבות, ור"י באבות נמי טבילה הוה.
חזינן דטבל ולא מל עדיף ממל ולא טבל, ולפיכך יש לומר שאף חכמים דפליגי על ר"א ור"י וסברי אינו גר עד שימול ויטבול, מודים לר"א ור"י שהעיקר הוא הטבילה, והמילה צריכה רק בשביל קיום המצוה שעל ידה כרת השי"ת את הברית עם ישראל.
אבל כשנעיין בגמרא שם, נראה שאין הדבר כן. ששם נאמר הטעם דטבל ולא מל הוא גר משום דילפינן מאמהות, ור"א נמי סבר דילפינן אפשר משאי אפשר, אבל חכמים דפליגי בוודאי שסוברים דלא ילפינן אפשר משאי אפשר, וא"כ אין לנו לימוד דטבילה בלא מילה עדיפא ממילה בלא טבילה. וגם הלשון וחכמים אומרים טבל ולא מל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול, מוכיחה שלדעת חכמים הטבילה והמילה שווים זה לזה.
וראיתי בחלקת יואב מהדו"ת סי' ח', שעל יסוד קושיות רבות הוא בא לידי מסקנא שהטבילה מכניסה את הגר לקצת קדושת ישראל ולא כן המילה. אבל לבי מהסס לקבל מסקנות להלכה על יסוד קושיות חריפות שאפשר ליישבן באופן אחר. ואכמ"ל בפלפולים.
ח
אלא שמצאתי אחיזה לסברא זו, שהפעולה העיקרית בגירות היא הטבילה ולא המילה, לפי מה שראיתי בשלטי הגבורים להלכות הרי"ף ביבמות מ"ו, ב שכתב, שהטבילה צריכה להיות בפני שלשה אבל המילה אינה צריכה להיות בפני שלשה…
וההבדל בין מילה לטבילה לענין יום ולענין ג' יש להסביר, משום שהטבילה היא עיקר הגירות, משא"כ המילה, שהיא גמר הגירות וגם במשפט הגמר דין יכול להיות בלילה….
אולם מדברי הראשונים לא משמע כן, שהרשב"א ליבמות שם, ד"ה הא דאמרינן אינו גר עד שימול ויטבול, כתב: וא"ת, דלמא לכתחילה, דהא לכו"ע לכתחילה מילה וטבילה צריך? י"ל, דאי גר הוא בדיעבד א"כ למה לא הטבילו בלילה, דהו"ל כגמר דין ואפילו בלילה. וא"ת עוד, מנ"ל מיהו דאינו גר עד שימול ויטבול, דיש לומר טבילה עיקר וכר' יהושע? י"ל, דסתמא דמילתא הא דר"י ליתא שתהא טבילה עיקר ומילה טפלה, אלא או כר"א או כרבנן או כר' יהודה דאמר או הא או הא. הרי שהרשב"א אינו מחלק בין מילה לטבילה וסובר ששניהם עיקר בגירות. וכן כתב הרמב"ן ששניהם שקולים הם.
י
ובעצם הדין אם מילה וטבילה כשרים בלילה בדיעבד, יש מחלוקת בין הראשונים. הרמב"ן ביבמות כתב שגם טבילה כשרה בדיעבד בלילה, משום דטבילה היא כגמר דין. עי' ברשב"א שפירש כן דברי הרמב"ן.
ובשו"ע יו"ד רס"ח סעי' ג' מובאת מחלוקת הראשונים: יש אומרים בין במילה ובין בטבילה – לכתחילה צריך להיות ביום ובפני שלשה, ובדיעבד כשר בלילה ושלא בפני ג', ורק קבלת מצות מעכבת יום ושלושה אף בדיעבד, משום שקבלת מצות הוה כתחילת דין, אבל מילה וטבילה כשר אף בלילה ושלא בפני ג' משום שהם כגמ"ד, כמו שכתב הש"ך שם. ודעת הרי"ף והרמב"ם שבין במילה בין בטבילה מעכב יום ושלושה אף בדיעבד. ועי' מה שהעיר הגר"א בביאוריו שם, שלהרמב"ם לילה אינו מעכב בדיעבד במילה וטבילה. ומובאת דעת הרמב"ם כן ברשב"א ובריטב"א. ועי' ברמב"ם איסורי ביאה פי"ג ה"ו. עכ"פ ראינו, שהראשונים לא חילקו בין מילה לטבילה…
ר"ן (על הרי"ף) מסכת שבת דף נג עמוד ב
ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול כתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכ"כ בעל הלכות והר"ם ז"ל בפ' ראשון מהל' מילה:… אבל רבינו תם ז"ל כתב דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל בניו נמולין לח' ונכנסים לקהל דהא אתגייר בטבילה והגר חשוב להכשיר את זרעו אבל בעצמו לא והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאי סבירא לן כר' שמעון בן אלעזר אף הוא עצמו כשר ונכנס בקהל דהא אין צריך להטיף ממנו דם ברית קאמר ואי לא סבירא לן כותיה בהטפת דם ברית מיהת סגי ליה וכדתניא התם בפ' הערל (שם) ותו קשיא עליה מדאמר ר' יוסי התם אין מטבילין אותו כלומר עד שיטיף שאלמלא אין לו תקנה לעולם מטבילין אותו להכשיר זרעו אבל לא להכשיר עצמו:
שו"ת הר צבי יורה דעה סימן רכ
גר שאי אפשר למולו מחמת סכנה. ע"ד שאלתו בגר שבא להתגייר ועפ"י פקודת הרופאים אי אפשר למולו מפני חולשת לבו. ומסתפק כת"ר אם יש לדמות נידון זה להא דמבואר בשו"ע יור"ד (סימן רסח סעיף א) דאם נכרת הגיד אין מילתו מעכבת מלהתגייר וסגי ליה בטבילה לחוד.
הנה הדבר פשוט דלא דמי לנכרת הגיד שאין לו ערלה כלל ואינו בכלל ערל, משא"כ בנידון דידן שיש לו ערלה, אלא שאינו יכול למול מפני הסכנה, י"ל דיש עליו תורת ערל לכל דבר…
אולם יש לדון בזה, עפ"י מה דאיתא בגמרא יבמות (דף מו ע"א) לענין גר שטבל ולא מל, שר"א ור"י סוברים שגר שטבל ולא מל הרי זה גר, שכן מצינו בנשים בשעת מתן תורה שנתגיירו בטבילה בלבד, ורבי יוסי (שהלכה כדבריו) סובר שאינו גר עד שימול ויטבול ואין למדין מנשים משום שאין דנין אפשר מאי אפשר. ולפי"ז באינו יכול למול מפני הסכנה, לכאורה נקרא אי אפשר, ובנידון דידיה דין הוא שנלמד מנשים דסגי בטבילה בלבד. והגאון ראי"ה קוק שליט"א [זצ"ל] העיר שכן מבואר בביאור הגר"א (סימן רסח אות ד) שכתב על דין זה שאם נכרת הגיד וכו' וז"ל תוס' ביבמות שם בד"ה הנ"ל וכמו אשה וכמש"ש ור"א נמי נילף מאמהות וכו' אלא בטבל וכו' וחכמים פליגי אף בטבל ולא מל וצ"ל אין דנים אפשר משאי אפשר דדוקא לר"א קשיא וכ"ת וכו' וה"נ אי אפשר ע"כ. מדברי הגר"א מבואר שבנכרת הגיד הטעם משום דהוי אי אפשר, ובאי אפשר שפיר ילפינן מאמהות שחל הגירות בטבילה לחוד, וממילא די"ל דה"ה באינו יכול למול מפני הסכנה, דנקרא אי אפשר וחל הגירות בטבילה לחוד, עיין ריטב"א יבמות (דף מז ע"ב, ד"ה שהויי), ובנמוקי יוסף שהביאו דברי הרמב"ן, שאעפ"י שלכתחילה צריכה להיות המילה לפני הטבילה מ"מ בדיעבד אם טבל קודם המילה עלתה לו טבילה והביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרק הערל, גיורת מעוברת שטבלה בנה צריך טבילה וכו', והר"ם דחה ראיה זו, דשאני התם כשהוא במעי אמו דאינו בן מילה והרי הוא כנקבה דסגי ליה בטבילה לחוד, וכשנולד מלין אותו כמו ישראל עכ"ל. והנה מדברי הרמב"ן מבואר שחולק על סברא זאת, שעובר במעי אמו יהא דינו כנקבה משום דא"א למולו, וכ"ש באינו יכול למול מפני הסכנה דגרע טפי, וכמבואר בתוס' ריש פרק הערל, שאינו יכול למול מפני הסכנה גרע אפילו מערלות שלא בזמנה, והביאו כן בשם הירושלמי וכ"ש מעובר במעי אמו, ואף לדברי הר"ן שסובר שעובר במעי אמו כיון דאין יכולין למולו דינו כנקבה, אפשר שיודה לגבי מי שאינו יכול למול מפני הסכנה דגרע טפי וכנז'.
אולם לדעתי נראה שיש לדון עדיין ולומר, דכשם שאין דנין אפשר משאי אפשר ה"ה דאין דנין אפשר במציאות משאי אפשר במציאות, ואינו דומה לנכרת הגיד דשם אי אפשר במציאות ושפיר ילפינן מנשים שא"א במציאות, משא"כ באינו יכול למול מפני הסכנה, עצם המילה שפיר יש באפשרותו לעשות אלא שחושש לסכנה, שוב י"ל דאין דנין אפשר במציאות מאי אפשר במציאות.
ובפרט דאפשר דקמי שמיא גליא שאף שזה סכנה הוא מ"מ ינצל ויחיה, אלא דמ"מ הוא אסור מפני הסכנה, אבל מה שאינו ראוי מצד האיסור אינו דומה למי שאי אפשר לו במציאות. ויש לעיין בב"נ מה דינו בספק סכנה, דלהר"מ יש לדון דגם בישראל הוי איסור דרבנן (וממילא זה תלוי באינו ראוי מדרבנן אי חשיב אינו ראוי) ואפילו את"ל דבישראל הוי איסור דאורייתא, מ"מ בבן נח י"ל דאינו אסור מן התורה, וגבי גר הרי בשעת מילה הוא בכלל בן נח וי"ל דאינו אסור למול את עצמו אף שיש ספק סכנה וממילא דחשיב אפשר, ואי אפשר לו להתגייר בלי מילה.
