עיקר הדין
בגמרא (שבת קלה, א) הובא שנחלקו התנאים בביאור מחלוקת ב"ש וב"ה. לת"ק, נחלקו ב"ש וב"ה בקטן שנולד מהול האם צריך הטפת דם ברית. ואילו לרבי שמעון בן אלעזר, לכו"ע צריך להטיף מיהודי שנולד מהול, ונחלקו האם צריך הטפה בגר שהוא מהול. רב פסק הלכה כת"ק, ואילו שמואל פסק הלכה כרשב"א:
"… ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת. שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך. אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא. על מה נחלקו – על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית… איתמר, רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר...".
עוד הובא (שם) מעשה ברב אדא בר אהבה שהטיף דם ברית בשבת לבנו שנולד מהול, ובטעות הפכוׄ לכרות שפכה. ומבארת הגמ' שעשה כך משום שסבר כרב יוסף שבנולד מהול מטיפים דם ברית אף בשבת, משום שהוא ודאי ערלה כבושה. ומתוך כך הובאה דעה שלישית בביאור מחלוקת ב"ש וב"ה, של רבי אליעזר הקפר, הסובר שלכו"ע מטיפים דם ברית לתינוק (לקמן יובא עפ"י כמה ראשונים שה"ה לגר) אך נחלקו לעניין חילול שבת:
"… רב אדא בר אהבה אתיליד ליה ההוא ינוקא כשהוא מהול, אהדריה אתליסר מהולאי עד דשוייה כרות שפכה. אמר: תיתי לי דעברי אדרב. אמר ליה רב נחמן: ואדשמואל לא עבר? אימר דאמר שמואל בחול, בשבת מי אמר? – הוא (כלומר רב אדא בר אהבה) סבר: ודאי ערלה כבושה היא. דאיתמר, רבה אמר: חיישינן שמא ערלה כבושה היא, רב יוסף אמר: ודאי ערלה כבושה היא. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה – דתניא, רבי אליעזר הקפר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול – שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו – לחלל עליו את השבת. ב"ש אומרים: מחללין עליו את השבת, וב"ה אומרים: אין מחללין עליו את השבת. לאו מכלל דתנא קמא (הכוונה לרבי שמעון בן אלעזר. מתיבתא עפ"י כמה ראשונים) סבר מחללין עליו את השבת?…".
הסוברים שגר חייב בהטפת דם ברית
הרי"ף (נג, ב מדה"ר) פסק לגבי גר מהול שצריך הטד"ב, ולדעתו גם תינוק יהודי מהול צריך הטד"ב, ודלא כדעת בה"ג שתובא לקמן. וטעמו שהלכה כר"א הקפר שבין קטן ובין גר צריכים הטד"ב, אלא שהטפה בישראל קטן היא מתורת ספק, ואילו הטפה בגר היא מתורת ודאי:
"… ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אין צריך להטיף ממנו דם ברית. א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, וב"ה אומרים אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. איתמר אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר"ש בן אלעזר, ואף על גב דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיימא לן כבתראי דאינון רבה ורב יוסף דאתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא, ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא. ואמר רבה[1] מנא אמינא לה דתניא ר' אלעזר הקפר אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שב"ש אומרים מחללין עליו את השבת, וב"ה אומרים אין מחללין… ומדגמר רבה דהוא בתראה מהא מתניתא ש"מ דהלכה היא ואף על גב דפליג עליה רב יוסף הא קי"ל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה הלכך כרבה סבירא לן דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן שבתא וכן הלכה".
וכן פסק הרמב"ם (מילה א, ז) כדעת הרי"ף שבין קטן שנולד נימול ובין גר שנימול בעת שהיה גוי, צריכים להטיף ממנו דם ברית:
"גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה, ואם מל כשהיה עכו"ם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום שנתגייר, וכן קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני".
הר"ן (נג, ב מדה"ר 'ולעניין')
ביאר שהרי"ף והרמב"ם פסקו הלכה כר"א הקפר. ואף שבגמ' ראינו ששמואל פסק הלכה כר"ש בן אלעזר ולכאורה היה צריך לפסוק כמותו, מ"מ הראשונים פסקו כמותו משום ששמואל אמר הלכה כר"ש בן אלעזר רק לאפוקי מדעת ת"ק ביהודי הנולד מהול, ונדחקו לומר כך משום שמכמה סוגיות מוכח כדעת ר"א הקפר. ואף שהר"ן כתב לבסוף שאפשר לדחות ראיות אלו, מ"מ קבלת הגאונים תכריע. ומדבריו משמע ג"כ שיש להטיף מגר מהול:
"ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול, כתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכ"כ בעל הלכות והר"ם ז"ל בפ' ראשון מהל' מילה: ולפי הפי' שכתבנו הם סומכין על ר' אלעזר הקפר דאע"ג דשמואל אמר הלכה כר"ש בן אלעזר, איכא למימר דלאו לאפוקי מדר' אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר, אלא ממאי דקאמר ת"ק אליבא דב"ה דנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית. ואף על גב דר"ש בן אלעזר תרתי קאמר ואיהו פסק סתמא אשכחן דכוותה דלא נקטי' אלא בחדא וכדאמרי' בפ"ק דפסחי' (דף יג, א) מאי לאו לאכול לא לבער. וכ"ת אמאי דחקינן נפשין בהכי ולא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דר' שמעון בן אלעזר קאי ואמאי סמכין טפי אדר"א הקפר מדר"ש בן אלעזר איכא למימר דסוגיין בעלמא כר"א הקפר שייכא. דתניא בפ' הערל (דף עב ב) אין לי נימול ביום אלא שנימול בזמנו, לתשעה לעשרה לאחד עשר וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין? אלמא צריך להטיף ממנו דם ברית. ועוד דקי"ל בפ' החולץ (דף מו, ב) כרבי יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול. ועוד דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין מטבילין משום דחייש דילמא ערבי מהול וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פירש"י ז"ל: ואיפסיקא הלכתא כר' יוסי וליכא למימר דר' יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש, דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא ור' יוסי לא חייש למיעוטא. ואף על פי שיש לדחות ראיות הללו קבלת גאונים ז"ל תכריע".
וכך כתב הרא"ש (פרק ר"א דמילה, ה)
לאחר שנשא ונתן בדברי הרי"ף ובה"ג, כתב שמנהג העולם להטיף בין מיהודי שנולד מהול ובין בגר בין שנולד מהול ובין שמל בעודו גוי:
"… והעולם נהגו להטיף משניהם דם ברית…".
לדעת בה"ג (סימן ח, הל' מילה. במהדורות ישנות יותר דף כ"ד סוף עמ' ג)
ישראל קטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, אך גר שהיה נימול בעודו גוי, צריך ג"כ לחזור ולהטיף דם ברית:
"ונולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, דרב אדא בר אהבה איתיליד ליה ההוא ינוקא בשבתא כשהוא מהול, אהדריה אתליסר מהולאי שוויה כרות שפכה, אמר תיתי לי דעברי אדרב, למימרא דהלכתא דאינו צריך להטיף ממנו דם ברית.וגר, אף על גב דמהיל בארמיותיה, צריך להטיף ממנו דם ברית".
הבנות בדעת בה"ג
תוספות ביבמות (מו, ב 'דרבי')
הביאו את דברי בה"ג שגר מהול צריך הטד"ב, ואילו קטן לא. וכתבו הטעם, שקטן מהול שלא היתה לו ערלה מעולם, אינו צריך הטד"ב, אך גר שנימול בהיותו גוי ומילה זו אינה כשרה, צריך הטד"ב. לפי סברא זו נראה לכאורה, שגר שנולד מהול אינו צריך הטד"ב:
"כתב בה"ג דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, וקטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף. וטעמא דקטן שלא היתה לו ערלה מעולם אין צריך אבל גר שהיתה לו ערלה ומילתו אינה מילה צריך להטיף דם ברית…".
אולם, תוספות בשבת (קלה, א 'לא')
הקשו על בה"ג איך היקל ביהודי והחמיר בגוי, שכך מדויק מהגמ' שדין יהודי הנולד מהול חמור יותר מגר המתגייר שהיה מהול. אך כיוון שקיי"ל כרב שפסק כת"ק שאין צריך להטיף אף מיהודי מהול כ"ש שאין צריך מגוי. וכתבו עוד שמקורו של בה"ג מדברי ר' יוסי (יבמות מו, ב) שגר הבא ואומר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו, אלא אף שהוא מהול צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. ויישבו תוס', שאכן מסברא בין קטן ובין גר היו צריכים הטד"ב, אלא שבישראל קטן גילתה לנו התורה 'ערלתו' ולכן התמעט, ולפי"ז אין לחלק בין גר שנולד מהול לבין גר שמל בעודו גוי:
"לא נחלקו על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית כו' על מה נחלקו על גר שנתגייר. השתא משמע דיותר יש להצריך הטפה לנולד כשהוא מהול, מלנתגייר כשהוא מהול, דהא לנולד כ"ע מודו ובגר איכא פלוגתא. וא"כ לקמן דפסיק רב הלכה כת"ק ומשמע דכוותיה קי"ל, מדקאמר רב אדא בר אהבה תיתי לי דעברי אדרב, וכיון דקי"ל כת"ק בנולד כשהוא מהול שאין צריך להטיף ממנו דם ברית כ"ש גר שנתגייר כשהוא מהול, וה"ג לא פסקו כן אלא פסקו דקטן א"צ וגר צריך. ובקטן ודאי כדין פסקו כשמועתנו, ובגר נמי נראה לר"י שסמכו אההיא דיבמות דפרק החולץ (דף מו:) דתניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך, דברי רבי יהודה. ור' יוסי אומר אין מטבילין. ואת"ל דא"צ להטיף ממנו דם ברית בנתגייר כשהוא מהול לרבי יוסי אמאי אין מטבילין הרי הוא מהול לפנינו, מאי נפקא מינה אם לא מלו אותו ב"ד לא יהא אלא ערבי מהול וגבעוני מהול, אלא ודאי צריך להטיף ממנו דם ברית ולכך אין מטבילין דאינו גר עד שימול ויטבול. ונראה לרשב"א לתת טעם בדבר שהרי הסברא הפוכה מסברא דשמעתין, והיינו טעמא דבין קטן שנולד כשהוא מהול ובין גר שנתגייר כשהוא מהול דין הוא דשניהם היו טעונים הטפת דם ברית אי לאו דדרשינן הכא דקטן אין צריך להטיף ממנו משום דכתיב ערלתו, ודוקא בקטן דגלי גלי בגר דלא גלי לא גלי…".
המחלקים בין נולד מהול לנימול בעודו גוי
העיטור (שער ג, הל' מילה נב, א)
לדעתו גר שנולד מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית, אך גר שנימול בעודו גוי חייב בהטד"ב. וטעם החילוק, שנולד מהול אינו בכלל ערל ולכן נכנס ע"י טבילה בלבד שהרי אין לו ערלה. אבל מי שנימול בעודו גוי, שהיה ערל, אף שהסיר את הערלה, מ"מ כיוון שמל לא לשם מצווה צריך הטד"ב:
"גר מעובדי כוכבים שנתגייר כשהוא מהול ומסתברא לן דסגי ליה בטבילה, וכתב רב אלפסי ובעל הלכות דגר אף על גב דאימהל בארמיותא צריך להטיף ממנו דם ברית, ועד דמתפח לא מטבלינן ליה. ור"ח כתב שאין לו תקנה אבל בניו נימולין ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה וכגר חשיב להכשיר זרעו אבל הוא עצמו לא. ותמוה לן אין לו תקנה דקאמר מאי היא אי ס"ל צריך להטיף ממנו דם ברית וכדעבדינן לקטן שנולד כשהוא מהול ליעבד ליה נמי, אי לא צריך טבילה לחודיה סגיא. ולא אשכחן תנא דסבר צריך להטיף ממנו דם ברית, אלא כרשב"א אליבא דב"ש והא פסיקנא הלכה כרשב"א אליבא דב"ה דא"צ. אלא ק"ל הא דגרסינן ביבמות מי שבא ואמר מלתי אבל לא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דר"י, רי"א אין מטבילין אותו. פרש"י צריך שימול ויטבול שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הי', ור' יוסי ור"י הלכה כר' יוסי. ש"מ דגר שנתגייר כשהוא מהול שנודע שנולד מהול וכיון דגדול הוא ליכא ערלה כבושה וא"צ להטיף ממנו דם ברית ובטבילה לחודה סגיא וה"ה כאשה וסריס. והא דגרסינן ביבמות בגר ערל וידוע שנימול ושמא לשם הר גריזים מהל, או ערבי מהול הוא וכיון שמל שלא לשם מצוה צריך להטיף ממנו דם ברית למצוה ולקדשו וטבילה כר"י, והא דתניא משוך ונולד כשהוא מהול וגר מעובדי כוכבים בימים הקדמונים, שנתגייר כשהוא מהול אין נימולין אלא ביום, כה"ג הא בגר שמל ואח"כ נתגייר. ורבוותאה בגר דאי מהיל בארמיותא קאמר. ואי' למימר דר"ח דקאמר אין מטבילין, אפילו במילה לית ליה תקנתא דכיון דאימהל בגיותא לשום הר גריזים או לשום ע"ג איכוון ולא מהניא ליה מילה אחרית'".
והביאו הטור (יו"ד רסח):
"ובעל העיטור כתב שאם נולד מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית אלא בטבילה לחוד סגי כאשה, ואם לא נולד מהול אלא שלא נימול לשם גירות כגון ערבי מהול צריך להטיף ממנו דם ברית".
הסוברים שגר מהול אינו יכול להתגייר
פוסקים שהבינו כך בדעת ר"ח
ר"ח (שבת קלה, ב) על הגמרא
כתב מפורשות שגר מהול אין לו תקנה, ואינו יכול להשלים גיורו, אך בכל זאת מכשיר את זרעו:
"גר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל הוא בעצמו לא".
ואכן כך כתב גם:
הרמב"ן בחידושיו (שבת קלה, א) בשם ר"ח,
שגר מהול הוא עצמו אין לו תקנה, אך זרעו כשר:
"ור"ח ז"ל כ' גר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה, אבל בניו נמולין לשמונה ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה וכבר חשוב להכשיר זרעו אבל בעצמו לא".
וכך כתב גם הטור (יו"ד רסח) בשמו של ר"ח
"גר מעובד כוכבים שבא להתגייר אינו גר עד שימול ויטבול, היה נימול כתב ר"ח שאין לו תקנה אבל בניו נימולים ונכנסין בקהל, דהא אגייר בטבילה וכגר חשוב להכשיר זרעו אבל לא הוא…".
וכך נראה לכאורה גם מהב"י
ב"י (שם)
"ומ"ש היה נימול, כתב ר"ח שאין לו תקנה אבל בניו נימולים ונכנסים בקהל וכו'. כ"כ הר"ן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת נד. דבור ראשון) בשם רבינו תם…".
הסוברים שגר פטור מהטפת דם ברית
בהגה"מ (מילה א, ז, ג)
מובאת דעת רבינו שמחה הסובר שגר מהול פטור מהטפת דם ברית:
"ורבינו שמחה כתב דקי"ל דא"צ להטיף ממנו דם ברית".
וכן נראית:
דעת ראבי"ה (שבת, סי' רפה)
"וגר שנתגייר כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו [בחול]".
וכן כתב הב"ח (שם, 'ומ"ש אבל') בדעת ר"ח
כמובא לעיל, שגר מהול אינו צריך הטפת דם ברית, ונכנס לקהל ישראל בטבילה וקבלת מצוות בלבד, וציין לעוד כמה ראשונים שנראה מדבריהם שהבינו כך בדברי ר"ח:
"ומיהו איכא לתמוה על מ"ש רבינו כך בשם ר"ח, והתוספות (מו, ב ד"ה דרבי) והרא"ש (סי' לג) בפרק החולץ, והסמ"ג לאוין קי"ו (מ ע"ד) כתבו על שם ר"ח, דבגר אין צריך הטפת דם ברית ובסתמא קאמרי אפילו בנימול בגיותו. אכן הר"ן פרק רבי אליעזר דמילה כתב על שם ר"ת דאין לו תקנה, ואפשר דגם בדברי רבינו צריך להגיה ר"ת במקום ר"ח דטעות כזה שכיח טובא בספרי הדפוס חי"ת במקום תי"ו".
וכן משמע מדברי הגר"א (רסח, ג) שהבין כך בדעת ר"ח
שכן כתב שהטעם שאין מברכים על הטפת דם ברית, משום שלדעת ר"ח אין צריך הטד"ב והינו ישראל ע"י טבילה וקבלת מצוות:
"דר"ח פסק דא"צ להטיף ד"ב וכמש"ש בשבת קל"ה א' לא נחלקו כו' ע"מ נחלקו כו', ועתוס' שם ד"ה לא נחלקו כו' ושם ביבמות ד"ה דר' יוסי כו', לכן פסקו הרמב"ם והרא"ש לחומרא דצריך להטיף אבל אין מברכין דספק ברכות להקל".
פסיקת שו"ע ואחרונים
השו"ע (יו"ד רסח, א)
פסק כדעת בה"ג, רמב"ם ודעימיה, שגר שמל בעודו גוי, צריך להטיף ממנו דם ברית:
"גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה, ואם מל כשהיה עובד כוכבים… צריך להטיף ממנו דם ברית…".
והרמ"א (שם) הוסיף עפ"י הרא"ש שהובא בטור, שה"ה לנולד מהול:
"… או שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית…". [2]
וכ"כ ערוה"ש (שם, ג)
שבשניהם צריך הטד"ב
"ואם מל בהיותו עובד כוכבים או שנולד מהול – צריך להטיף ממנו דם ברית…".
מי שנימול לשם מצווה האם צריך לחזור ולימול
צפנת פענח הלכות מילה פרק ג הלכה ז
[ז] לפיכך אם נתכוון העכו"ם כו'. הנה מלשון רבינו משמע דאף לא לשם גירות רק לשם מצוה ואף דעכו"ם לא נצטוה על זה ועי' בהך דמנחות ד' מ"ג ע"א דאין מוכרין טלית מצוייצת לעכו"ם משום גזירה ע"ש וגם י"ל דאם מל לשם מצוה אף לא לשם גירות מ"מ אם נתגייר אחר כך אין צריך להטיף דם ברית ועי' בהך דיבמות ד' מ"ה ע"ב ובירוש' פ"ג דקדושין ולא דמי להך דערבי מהול דשם המנהג אצלם כן ולא משום מצוה וגם יש לומר דעכו"ם מלו
שו"ת הרמב"ם סימן קמח
התשובה מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה, שהגוי עושה, נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי א-להים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסבה) אחרת או על פי דעה שראה לעצמו, כמו שנתבאר בבריתא של ר' אליעזר בן יעקב וכמו שבארנו אנו בסוף חבורנו הגדול. ומאחר שאמרה הבריתא ישראל מל את הגוי לשם גר וזה ברור וידוע, שמי שמתגייר, יימול, היה עולה בדעתנו, שלא אמרה לשם גר אלא למעוטי מילת הגוי ושאסור למולו, אם יישאר בגיותו, גוי מהול. ולכן באר לנו התלמוד, שאין כוונת לשם גר למעוטי לשם מילה, כשהוא (נשאר) גוי, אלא למעוטי מוראנה, ר"ל, אם היה בו חולי בראש הערלה, אסור לישראל לחתכה כדי לרפאו ולהצילו, אף על פי שבכריתתו יש אופן מה מן המצוה, הואיל ואין כוונתו לימול ואינו מתכוון אלא להתרפאות לבד, וזה אסור. וזה הדין בנוי על העיקר הידוע, שאסור להציל גוי מכליון, לאומרם הגויים והכותים לא מעלין ולא מורידין. וזה הדין למדים מאומרו: יתעלה ולא תחנם, ואין כוונתו שאסור למול גוי. ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי. ובכל עת שיבוא אלינו, שנמול אותו לשם מילה, מותר לנו למולו, אף על פי שהוא נשאר בגיותו.
נהר מצרים גרים לב
עובדא הוה הכא במצרים בגר שבא להתגייר. שקודם שיקבל עליו את הדת הלך ומל את עצמו ע"י רופא ישראל ושמש הכנסת עמו. והוריתי להלכה למעשה דאין במעשיו כלום. שכל שלא קבל עליו הדת מקודם. א"כ הרי נימול בגיותו. וע"כ הוריתי שאחר שיתרפא ממילה שעשה שלא ברשות ב"ד יקבל עליוהדת כדש"ת ואח"כ צריך להטיף ממנו דם ברית כדין גוי שהיה מהול. ואח"כ יטבול והם דברים פשוטים אין צורך לראיה.
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שלד
הנה מעשה בא לפני בגר שנתגייר בפרייסין וחששתי מפני הב"ד ואמרתי להטיף ממנו דם ברית ולהטבילו שנית והסכמנו להטיף במקום חיבור העטרה עם הגיד כי שם יוצא תמיד דם בשעת מילה כשכורתין הערלה ובגוף העטרה רוב פעמים אינו יוצא דם כלל בשעת מילה והטפת דם ברית צריך במקום שדרך הדם לצאת בשעת מילה:
אבני צדק (טייטלבוים) אה"ע ז
אבל מין ואפיקורס זקני הרמ"א ז"ל דמומר לכל התורה אף שאינו מומר לערלה הרי הוא כעכו"ם, ובעכו"ם שמל קי"ל כיש אומרים דצריך להטיף ממנו דם ברית, וא"כ לסברתו שחישב המעיד למין ואפיקורס הרי עוד צריך להטיף מאתו גם ד"ב, וא"כ לפי"ז מ"ש מעלתו "אבל מה נעשה על גוף הגירות הטבילה והקבלת מצות שצריך ב"ד והמינים והאפיקורסים פסולים לעדות ולדין ולא הוי גירות כלל שלא הי' בפני ב"ד, ע"כ ראוי לו שיקבל עול מצות ויטבול שנית בפני ג' ", עכ"ד. ולפי"ז ראוי גם להטיף ממנו דם ברית דהרי אם נימול ע"י מין ואפיקורס י"א שצריך להטיף ד"ב, וכדלעיל ה' מילה וכן הילדים הנמולים ע"י צריכים להטיף, וכו' וכן נ"ל עיקר הגם שבמקום אחר כתבתי וצדדתי לסמוך להאמין לאדם שלא העידו עליו בב"ד ולא הכריז עליו שפסול הגם שאנו יודעים שהוא פסול וכן נראה מדברי חת"ס יו"ד סי' יא אפי' במידי דאורייתא אבל מה שכתבתי כמדומני דהיינו לענין יין נסך בזה"ז שהוא דרבנן אבל באיסור והיתר במידי דאורייתא ראוי להחמיר שלא להאמינו.
מגדל צופים ו עמ' שלד
הצריך לחזור על קבלת מצות, טבילה והטד"ב
ובזמנינו קורים הרבה מקרים באלו שונלדו מנשים שעברו גירות ללא קבלת מצות, והשואלים הם גברים ונשים שחזרו בתשובה לפני הרבה שנים ולאחר זמן נודע להם שהם צריכים לשאול שאלה אם הם יהודים, הגם שהשואלים טבלו לקרים והנשים טבלו לנדותם מ"מ הרי לא היתה אצל החוזרים בתשובה אלו השואלים כיצד לנהוג לענין קבלת מצות בפני בי"ד.
וממילא אפילו לדעת הרי"ף התוס' ודעימיה דמדאורייתא הועילה הטבילה גם בלי ג', מ"מ כל זה מועיל כאשר היתה מקודם למילה וטבילה קבלת מצות בפני בי"ד אך כאשר לא היתה קבלת מצות כנ"ל לא הועילה הטבילה והמילה וצריכים עתה לעמוד בפני בי"ד ולקבל מצות ולהטיף דם ברית לאנשים ולטבול בפני ג' והנשים צריכים קבלת מצות וטבילה בפני ג'
מגדל צופים עמ' שיח דן מה דינם של גרים שהתגיירו עי' 'בית דין שמגייר בלא קבלת מצוות אמיתית'. בתשובתו הוא מסיק שאין צריך גיור נוסף ונימוקו העיקרי הוא שהדיינים נחשבים 'שוגגים' ולא 'רשעים'.
מי שנתגייר בבית דין שנוהג בקלות דעת ומכניס גויים לכלל ישראל ומגייר אותם "כאילו" כאשר הם עושים טקס של מילה וטבילה ומצהירים עשמקבלים ל עצמם מצוות היהדות הגם שאומדנא מוכחת שהצהרתם על קבלת מצוות היא מהשפה ולחוץ, והמדובר הוא במי שנתכוין לקבל על עצמו עול מצוות בכנות האם צריך לחשוש לגיור שעבר כי אולי הדיינים הם פסולים מכיון שמכניסים גויים גמורים לכלל ישראל ומכשילים את הרבים בחטא גדול
…עוד יש לומר דמכיון דגרים אלו ששומרים מצות, רואים אותם כל הסובבים אותם שגרי צדק הם, ואפילו שהרואים אותם אינם מתכונים להיות בי"ד עליהם בכדי לגיירם, אולי יש לומר שיש על זה דין שקבלו מצות בפני בי"ד על דרך האמור בגמרא מי לא טבלה לנדתה שמכיון שטובלת לנדתה מחמת יהדות הוי זה גופא גדר של קבלת מצות לשם גירות וזה למ"ד שטבילה אינה צריכה להיות בפני ג' לכאורה צריך ללמוד כמו הראשונים שלומדים שמכיון שטובלת לנדתה מסתמא נתגיירה בבי"ד כשר וכמו שאמירנן הן עדי יחוד הן עדי ביאה כך עצם קיום מצות בפני בי"ד אך זה לכאורה חידוש וצע"ע בזה…
לסכום: לכאורה נראה שמי שנתגייר בבית דין ובעת הגיור נתכוין לקבל על עמו קיום תורה ומצוותיה בכנות הגם שבית הדין בו נתגייר אינו מקפיד שכל המתגייר אצלו יקבל בכנות על עצמו קיום תורה ומצוות הגיור חל ונקרא שנתגייר בפני בית דין ואין לו דין בי"ד פסול כי הדם שבי"ד זה גורם לעבירות חמורות בקרב ישראל ומטמיע גוים בכרם בית ישראל מ"מ יש להם דין של שוגגים ולכן הגיור חל וכך נראה לי בתנאי שיסכימו לזה גדולי הפוסקים
ושב ורפא ג אבה"ע סימן קצט
יש שאלה ארוכה ומנומקת מאת הרב אליעזר וולף שדן בשאלתו בדינו של בן מי שהתגיירה בגיור רפורמי וכיום שומרת מצוות, שבשעת הדחק אין צריך לחזור ולהטיף דם ברית מהן.
…אם נאמר שלא חלה גירות האם צריך להטיף מהבן דם ברית לאחר שכבר נימול ע"י מוהל לפני קהל עם ועדה (למעשה ביום הגיעו לעול מצוות הטבלנו אותו ע"פ הוראת חכמים לפני ב"ד של ג' )…
"בנדון דומה בגר שהתגייר גיור רפורמי, והני רשעי שר"י מלו אותו, מובא באג"מ יו"ד ח"ג סי' ק"ה, דלכתחילה צריך הטפת דם ברית אך בשעת הדחק גדול יש לסמוך שלא להטיף ממנו דם ברית, כשמלו אותו בראשונה לשם יהדות. ואפי' שאין שם ג' כשרים בזמן המילה יש לסמוך על הפרסום שהלכו למולו (אנן סהדי כללי)".
המשיב, הרב אייפרס השיב לו
… לכתחילה צ' להטיף ממנו דם ברית
(מלשון הניסוח כאן נראה שהאגר"מ דיבר על גיור רפורמי ולא היא: הוא דיבר על בן של מתגיירת רפורמית, כפי שהוזכר לעיל).
חוקות הגר עמ' סו
כתב לפסול מדין פסלותו של המוהל
ראביי רפורמי שמל נכרי לשם גירות צריך הטפת דם ברית כי דינו כמומר לכל התורה כולה…
בספר דליות דוד סי' עו (הרב דוד מצגר, נדפס בסוף חי' הר"י מלוניל שבת ב)
דן בשאלה מהיכן מבצעים את הטד"ב ונקט בפשטות בסתמא שאחרי גיור רפורמי יש לבצע הטד"ב:
יצוין שענין זה נוגע למעשה בזמנינו כי מצוי מאוד גויים שנימולו בגיותם ובאים להתגייר או בכגון אלה שנתגיירו בגיור רפורמי והדין הוא שצריכים הטפת דם ברית יור"ד ריש סי' רסח שיש לעשות כפי המנהג להטיף מאותו מקום שמשם יוצא דם בשעת מילה…
שו"ת הר צבי יורה דעה סימן ריט
נימול כיהודי ונודע שהוא נכרי. ע"ד השאלה בתינוק שנימול בתור יהודי ואחרי כמה שנים נודע הדבר שאמו היא נכרית וממילא דהוא צריך גירות, אי דינו כגר שבא להתגייר והוא מהול דצריך הטפת דם ברית.
הנה שאלה זו כבר היתה לפני זה רבות בשנים. ולדעתי בנידון דידן אין צריך הטפת דם ברית וכמו שכתב כת"ר באריכות, דכל שנימול לשם מצות מילה סגי בזה. ולא מעכב כונה לשם גירות. ובהיותי עיף מאד מאד וקשה לי הכתיבה לא אאריך ולא אוסיף על דבריו הישרים שבקונטרסו.
גוי שנימול לשם מצוות מילה
הסוברים שאינו צריך הטד"ב
המלמד להועיל (ב, פב)
בתשובה לשאלה אודות תינוק שנולד לאם גויה ואב יהודי, ונימול לשמונה ולאחר זמן אביו רוצה לגיירו, האם צריך הטד"ב. השיב שגר כזה אינו צריך הטד"ב. שכן אם המוהל ידע שהוא גוי מן הסתם נימול לשם גירות. ואף אם חשב שהוא יהודי, עכ"פ נימול לשם מצווה ומילה זו עולה לו כמו 'מי לא טבל לקריו?!'. עוד כתב, שגם אם אכן יש ספק שמא לא נימול לשם גירות או מצווה, מ"מ גם בנימול סתם יש ספק האם חייב הטד"ב, והרי"ז ס"ס, ובחשש קצת שההטפה תזיק לא יטיפו:
"בדק לן מר האיך אנו נוהגין במי שנשא נכרית והוליד עמה בן ואותו בן נימול עפ"י אביו לשמנה ועכשיו הוא קרוב לגדלות והאב רוצה להטבילו ולמר פשיטא לי' דצריך הטפת דם ברית. הנה לא בא מעשה כזה עדיין לפנינו אמנם מאי דפשיטא לי' דצריך הטפת דם ברית לא ביאר לי טעמו. ולענ"ד א"צ, לא מבעי' אם ידע המוהל שהוא בן נכרית יש לומר דמסתמא מל אותו לשם גירות, דאף שהיה המוהל קל בדעת, ולא עשה שאלה אי רשאי למול תינוק זה, מ"מ אין לומר בודאי שהוא עם הארץ שאינו יודע שבן הנכרית דינו כנכרי, ועכ"פ היה לו ספק בדבר ונתכוין למולו לשם גירות. אלא אפילו את"ל דלא ידע המוהל כלל שאמו נכרית, וסבור שהתינוק ישראל גמור הוא ולא מל אותו לשם גירות מ"מ עכ"פ מל אותו לשם מצות מילה, ומצות מילה חדא מצוה היא בין ישראלים בין גרים, שמצוה עלינו למול את הזכרים. ומה שאמר גר מהול צריך להטיף ממנו דם ברית היינו כגון ערבי מהול או שנימול לרפואה דלא נימול לשם מצוה, אבל נימול מישראל לשם מצות מילה לא שמענו שצריך הטפת דם ברית. וכן משמע מלשון רש"י ביבמות דף מ"ו ע"ב ד"ה מטבילין שכתב וא"צ לבדוק אם מילתו לשם מצות מילה, משמע דאף למאן דס"ל צריך לבדוק סגי אי ידעינן שנימול לשם מצות מילה, ואף אם מהלו ישראל מפני שסבור שהוא ישראל ולא מל לשם גירות א"צ הטפת דם ברית. והנה לענין קטן בן נכרית פסק מו"ר המהר"ם שיק חי"ד סי' רמ"ח דאם האם ג"כ מרוצה רשאין למולו ובדיעבד ודאי י"ל דכשרה המילה אם נימול רק עפ"י אביו (ובספר כתורה יעשה האריך בדבר זה ואין לי פנאי כעת לעיין שם). ובנידון דידן מסתמא האם גם כן היתה מרוצה.
ואין לומר כיון דלא היה בדעת אביו ואמו לטובלו, הוי כאין דעתו לגיירו וכנימול שלא לשם מצוה, דהא אמרינן שם ביבמות מ"ה ע"ב האי דהוי קרי לי' בר ארמאה, אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו?! ובודאי היה סובר האי נכרי דסגי לי' במילה לחוד ובשעת המילה לא היה בדעתו לטבול ואעפ"כ עלתה לו המילה שמל לשם מצוה, ה"נ כיון שהאב והאם דעתן היה לגייר את התינוק הרי נימול לשם מצוה ואף שסברו דלא בעי טבילה ומילה לחודא סגי. סוף דבר אין לי שום ראיה דזה צריך הטפת דם ברית, וכיון שכל עצמו דגר המהול צריך להטיף דם ברית הוי ספיקא דלכך אין מברכין עליו כמבואר ריש סי' רס"ח בש"ך, א"כ בנידון דידן אף אם היה קצת מקום לספק הוי ספק ספיקא אי נימול לשם גירות, ואת"ל לא נימול לשם גירות דילמא הלכה אף בלא נימול לשם מצוה דא"צ הטפת דם ברית. אמנם יעי' דגול מרבבה לסי' רס"ח סעיף ג'. ומעתה אם יש רק קצת חששא שההטפה יזיק לנער בודאי מוטב להיות בשב ואל תעשה…".
וכן דעת הרב שמואל סלנט (תורת רבינו שמואל סלאנט א, ל)
בתשובה לרב אברהם עבר הירשאוויטץ בעניין בנים כאלו שנולדו לאב יהודי ואם גויה ומלו אותם לשם מצווה, שאין צריך להטיף מהם דם ברית שיבואו להתגייר:
"בדבר מילת הילדים מישראלים שנשאו נכריות שלא כד"ת (קודם שנתגיירו ונטבלו לשם גירות), הנה אחרי שנימולו ברצון אביהם (דגם שעפ"י הדין אין להם יחוס אב ישראל) וברצון אמם הנכרית (כי לפי הנשמע כן החק והנימוס, כי בנים שייך לאביהם הישראל), אם אחרי כן מתרצית גם האם לקבל דת ישראל, ולטבול לשם גירות כד"ת, אז די להילדים שיטבילו אותם לשם גירות כד"ת, והמילה שמלו בראשונה עלתה להם, ואין צריכים להטפת דם ברית".
וכן הורה לו הרב נפתלי הכהן אדלר לאותה שאלה (הובא בספר בית אברהם עמ' 49) וכך היה מנהג בלונדון:
"מנהגינו בכאן שאם יהודי מל את הבן נכרית, בשעה שאביו הישראל מכניסו לברית א"א לשם מצות מילה, א"א מטיפין ממנו דם ברית כשיגדיל".
וכן בציץ אליעזר (יח, סה, ד)
דן בשאלה על דבר תינוק שנימול לשם מצווה משום שחשבו שהוא יהודי, ובתחילה הביא דעת החת"ס שהמילה צריכה להיות לשם גרות. אך לאחר מכן ציין לדברי הרב אלדר ור"ש סלנט הסוברים שהמילה לשם מצוות מילה עלתה וא"צ הטד"ב. ונראה שאפשר לומר שלכך דעתו נוטה:
"בנים שנולדו מאב יהודי ואם נכריה ומל אותם מוהל יהודי בקטנותם מחוסר ידיעה שהם לא יהודים ואח"כ באים – או שמביאים אותם לפנינו – להתגייר, אם זקוקים להטפת דם ברית. וצדדי השאלה המה אם צריכים שהמילה תהא לשם גרות דוקא, או שמספיק שהמילה תהא רק לשם מצות מילה.
והנה לפי דעת החתם סופר חיו"ד (סי' א') המילה הוא אחד מתנאי גוף הגירות ליכנס תחת כנפי השכינה, עיין בדבריו במה שמתרץ עפי"ז בפשיטות קושיא של השאילת יעב"ץ שהרעיש עמה את העולם. וממילא צריכים לפי"ז להטפד"ב מחדש לשם יהדות.
אולם מצינו שהרב ר' נפתלי אדלר הכהן שהיה רב בלונדון השיב תשובה להרב ר' אברהם עבר הירשאוויטץ שנדפסה בספרו בית אברהם, שמנהגם בלנדון שאם יהודי מל את הבן נכרית בשעה שאביו הישראל מכניסו לברית א"א לשם מצות מילה, אין אנו מטיפין ממנו דם ברית כשיגדיל.
וכך השיב לו גם הגאון ר' שמואל סלאנט שהיה רבה של ירושלים בתשובה שנדפסה שם, דאחרי שנמולו ברצון אביהם וברצון אמם הנכרית, אם אחרי כן מתרצית גם האם לקבל דת ישראל ולטבול לשם גירות כד"ת, אז די להילדים שיטבילו אותם לשם גירות כד"ת, והמילה שמלו בראשונה עלתה להם ואין צריכים להטפת דם ברית עיין שם".
וכך העלה גם הרב אברמסקי (ספר הזיכרון לגר"י אברמסקי, עמ' נד-נז)
במקרה של בן מנישואי תערובת שנימול לשמונה לשם מצוות מילה בלבד מפני שחשבו שהוא יהודי, שאינו צריך הטד"ב שבא להתגייר. הרב אברמסקי דחה את הראיה מהגמ' "מי לא טבל לקריו", ששם כיוון שידוע שצריכים גיור, מעשה הטבילה נחשב לגיור. וכ"ש למ"ד שהטבילה מעידה על כך שהתגיירו.
לכן הביא ראיה מדברי הרמב"ן שמילת בני לוי במצרים הועילה, והוציא מהכלל רק מילת ערבי וגבעוני שאינה כלל משום מצווה, וממילא מי שנימול לשם מצווה אף שהינו גוי מילתו מילה:
"… וסלקא אדעתיה של הרב השואל לפשוט בעיא זו מהא דאיתא ביבמות (דף מ"ה ע"ב) "מי לא טבל לקריו" "מי לא טבלה לנדותה" (דדת יהודית היא רש"י שם), והכי נמי הכא שנימול משום מצות מילה שנצטוו עליה ישראל.
אבל באמת שאני נידון דידן, התם בטבל לקריו או טבלה לנדותה, כיון שידעו שצריכים גירות, אמרינן שבטבילתו משום קריו או משום טבילת נידה "שדת יהודית היא", יש בזה טבילה של קבלת דת יהודית. אבל בענייננו שהיה סבור שבנו הנולד לו מן הנכרית הוא יהודי ומל אותו בתור בן ישראל אין במילה זו שום ענין גירות. הלא שם (בסימן רס"ח בט"ז אות ח) כתוב: "דאם לא היה בדעתו להיות גר לא היה טובל גם לקריו". וכ"ש אם ננקוט כדעת הרי"ף "דאי לאו גיורא לא הוה טבל". גם הרמב"ם בה' איסורי ביאה (פי"ג ה"ט) פירש "מי לא טבל לקריו" כלומר, "מי לא ראינוהו אותו נוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצוות, או מי לא ראינוה נוהגת בדרכי ישראל כגון שטובלת לנדותה, ומפרשת תרומה מעיסתה וכיוצ"ב, והרי זה הוכחה שנתגיירו כבר במילה וטבילה"…
ואם לחשך אדם לומר, דנהי שלא בעינן באלה הבאים להתגייר מילה לשם גירות, היינו דוקא היכא שנימולו קודם משום חובת מילה שנצטוו עליה וחל עליהם דין מילה, אבל בנד"ד שהילד לא היה בדין חובת מילה וגם לא נימול לשם גירות, לית במילה כזו משום הכנסה בברית?
אבל בחידושי הרמב"ן ביבמות (דף מ"ו ע"א) כתוב: "וא"כ שבט לוי אשר עליו נאמר ובריתך ינצורו, האיך נכנסו תחת כנפי השכינה? אלא הטיפו מהם דם ברית. ולי נראה שמדין מילה אינם חייבים להטיף דהא מלו, ולא דמי לערבי מהול וגבעוני מהול, דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמי". הרי הוציא מן הכלל מילה שהיא דומיא מילת ערבי וגבעוני שלא נימולו מחמת שום מצות מילה". אבל בנידון דידן שנימול מדין מילת ישראל אשר נשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לבני נח (סנהדרין נ"ט ע"ב) עדיפא היא מילה זו ומועילה ביחס אל גירותו (כיון שלא בעינן בגר מילה משום גירות דוקא) יותר ממילתם של אלה שנימולו מדין מילת בני נח, ודי היתה להם מילתם זו בגירותם בקבלת התורה במעמד הר סיני…".
הסוברים שכן צריך הטד"ב
מנגד, בשו"ת דבר יהושע (ו, ז)
העלה שבמקרה כזה יש לחזור ולעשות הטפת דם ברית לקטן שנימול, ואין לחלק בין אם חשבו שהוא יהודי או ידעו שהוא גוי ונימול לשם מילה. הדבר יהושע כתב כמה סברות לכך. האחת, דעת החת"ס שיש לחלק בין הכוונה הנצרכת במילת גרים ובין הכוונה במילת ישראל. השנייה, גם אם נאמר שנימול לשם מצווה מועיל לגיור כמו טבילה, זהו דווקא בידוע שהוא גוי ועשה מצוות שרק יהודים עושים, אך לא אם חשב שהוא יהודי. הוא דימה זאת למי שעודר בנכסי הגר שמת ללא שהניח יורשים, שלכאורה יכול לזכות בקרקע ע"י העדירה, אך כיוון שהוא חושב שהקרקע שלו ואינו צריך קנין, הרי לא קנה.
סברא נוספת, שטבלה לנידתה מהני, משום שאין צריך כוונה במעשה הטבילה, אלא רק כוונה להיכנס לעמ"י, משא"כ במילה שצריך לכוון במעשה המילה לשם מה המילה:
"בקטן שחשבו שישראל הוא ומלו אותו כדין ואח"כ נודע שאמו נכרית וצריכין לגיירו אם צריך להטיף ממנו דם ברית או שמא כיון שנמול לשם מצות מילה סגי.
והשבתי שלענ"ד אין לחלק בזה אלא כמו דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ח שאם מל כשהיה עובד כוכבים צריך להטיף דם ברית, ה"ה זה דמה שנימול כשחשבו שהוא ישראל לא הוי מילה לשמה… ועי' תשובות חת"ס יו"ד סי' ש ההפרש שבין מילת ישראל למילת גרים דהתם בעינן מילה לשם הכנסה לדת ישראל, משא"כ בישראל מכוין לשם מצות מילה סגי…
אכן ברש"י יבמות שם ד"ה מטבילין משמע קצת דאף בגר לא בעינן רק שתהיה מילתו לשם מצות מילה, ואפשר דזה דומה להא דאמרינן שם דף מ"ה ב' דטבילה לנדה ובעל קרי עולה לטבילת גירות, עיי"ש בפירש"י ד"ה מי לא טבלה לנדתה הטעם משום דדת יהודית היא, וה"נ מהני מילה לשם מצות מילה גם לגר. אך נראה לענ"ד דזה דוקא אם ידעו שהוא עכו"ם ומל עצמו לשם מצות ישראל או שטבל עצמו לשם טבילת טומאה שאינו נוהגת רק בישראל לפיכך עלה לו לשם גירות, משא"כ היכא דקסבר שהוא ישראל ונמצא עכו"ם הו"ל כעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דלא קני, ומבואר דאע"ג דקנין לא בעי כוונה ואם עדר בנכסי הגר אפילו לא נתכוין לקנות קני, מ"מ בקסבר שהן שלו וא"צ קנין גרע, וה"נ דכוותיה… ועוד נראה דאע"ג דמשמע ברש"י הנ"ל דסגי במתכוין לשם מצות מילה היינו מתכוין לשם מצות מילה הנוהגת בגרים, אבל מתכוין לשם מצות מילה שנאמרה בישראל לא יצא, דזה דמי לשחט חטאת לשם עולה, דאע"ג דשני השחיטות בכלל מצות שחיטת קדשים מ"מ כל אחת מצוה מיוחדת היא וצריך לשמן. וה"נ אע"ג דשני המילות בכלל מצות מילה נינהו מ"מ שני מצות הן דמצות מילה בישראל היא המצוה שנאמרה לאחר מתן תורה וביום השמיני ימול בשר ערלתו, משא"כ מצות מילת גרים לא אתיא אלא ממה שנאמר לאברהם אע"ה ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו' מכל בן נכר אשר לא מזערך הוא כנלענ"ד. ממילא לא מהני כונת מצות מילת ישראל למצות מילת גרים…
מעתה לענין נידון דידן אפילו אם היה יודע שהוא עכו"ם ומל אותו לשם מצות מילת ישראל נראה דצריך הטפת דם ברית כנ"ל, דלא דמי לטבלה לנדתה וטבל לקריו דהתם א"צ טבילה לשמה רק שיהיה מכוין בשעת הטבילה להכנס בדת ישראל, משא"כ במילה בעינן כוונה במעשה המילה לשם המצוה של מילת גרים, כמו שמברכין על מצות למול את הגרים ובלא כוונה לשם זה לא יצא כנ"ל. ובפרט לשיטת הסוברים דגם טבילה לנדה וקרי לא מהני לגירות רק זה הוכחה שכבר נתגיירו. וכ"ש כשמל עצמו משום דקסבר שהוא ישראל ואח"כ שהוא עכו"ם דהוא מילה בטעות כנ"ל. וכ"ש בקטן שנמול ע"ד שהוא ישראל ונמצא עכו"ם בלא טעם הנ"ל נראה דלא מהני שהרי בעינן על דעת בי"ד
וכן דעת הרב אלישיב (קובץ תשובות א, קו)
שיש להטיף ד"ב מתינוק שמלו אותו בתור יהודי, מטעם שהזכיר ג"כ הרב קרליץ, שכל מי שאינו מצווה במילה ומל עצמו אין מילתו נחשבת והרי הוא כסתם גר מהול:
"… וא"כ כל מה שכתב הרמב"ן לפטור מהטפת ד"ב רק במי שמצווה על המילה וכגון שבט הלוי במצרים וכיוצ"ב, ודוקא בכה"ג דינו כאשה וכמאן דמהלי דמי, וא"צ הטפת ד"ב. לא כן במי שאינו מצווה ומל את עצמו לקיים מצות מילה, בעי הטפת ד"ב, וה"ה בתינוק שמלו אותו כיהודי ומלו אותו בתור שכזה ואח"כ התברר שהוא גוי, כשבא אח"כ להתגייר הרי יש לדון דדינו כערבי מהול ובעי הטפת ד"ב…".
וכן בתשובות והנהגות (א, תקצז)
כתב שגר כזה שנימול לשם יהדות צריך הטד"ב שבא להתגייר. והטעם, שכיוון שהוא עדיין גוי, אין משמעות למילה שלו משום שאיננו בכלל הציווי על המילה. ואף אם הכוונה לשם גירות, מ"מ אין זה בפני בי"ד וכן לא בהסכמת בי"ד לסוברים שלא צריך בי"ד במילה. סברא נוספת בסוף דבריו, כיוון שהטד"ב הינו עניין קל שיכול לעשותו בקלות, שייך בזה כביכול הסברא של דשיל"מ 'עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר':
"נראה פשוט דמילה לגירות עיקרה שנכנס לברית, וכאן כשהוא גוי לא שייך בו מילה לברית כיון שאין עמו ברית, וכעין זה שמעתי בשם מרן הגריז"ס זצ"ל (הגאב"ד דבריסק) דלא שייך באברהם אבינו מילה לפני שנצטוה כשם שקיים כל התורה כולה בלי צווי, דמילה כריתת ברית ולא שייך אלא בצווי. וכן מפורש ברמב"ן במלחמות ס"פ ר"א במילה (נ"ד ב' ברי"ף) וז"ל: "וכבר ראיתי דברי הר' אברהם ז"ל שאמר לא נחלקו אלא כשנתגייר וידוע שהוא מהול מיד ישראל כו' ואין זו הסברא נכונה בעיני, שהמילה כשהוא נכרי בין מיד נכרי בין מיד ישראל פסולה היא ואינה כלום". ואני תמה על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל (מובא בספר זכרון על שמו) שמסיק בנידון דידן בבן נכרית שמלו אותו שאין צריך הטפת דם ברית הואיל ומל לשם מצות מילה, ומוכיח כן מרמב"ן יבמות (מו ב) ששבט לוי לא דמיא לערבי מהול, דערבי לא נצטוה, ומפרש שלא נימולו לשם מצוה, וכן בתוס' כריתות (ט א) שפירשו "אף דאותם שנצטוו בימי אברהם לא מלו ביציאת מצרים מ"מ מעיקרא כשמלו עצמם מלו להכנס לברית המקום ולהבדילם משאר האומות", ומוכיח מזה לנידון דידן שמועיל כיון שמלו הילד למצוה.
ודבריו תמוהין שאם מלו אותו כשהאמא גויה אין על זה שם מילה כלל, כל שלא נימול לשם גירות ולא שייך בו אז כלל כריתות ברית וכמפורש ברמב"ן הנ"ל, משא"כ בשבט לוי שנימולו קודם מתן תורה או כל אותם שנצטוו בימי אברהם, אף שלא נתכוונו לגירות נצטוו לברית ומלו לכך ודי בזה, וכן בכל גר אם בית דין קיבלו אותו למול בגירות המילה היא לשם ברית, אבל כאן שאמו גויה לא שייך עליו מילה לשם ברית בשעה שהקב"ה לא הסכים עוד לברית, וכן מבואר בתשובות חת"ס יו"ד סי' ש' עיש"ה.
וביותר אפילו אם היה כונת האב למילה לגירות, מ"מ הלוא בטור ושולחן ערוך (רס"ח ס"ג) מפורש שצריך למילה בית דין וע"כ צריך כוונה, ואם כן לא מועיל בנידון דידן, ואפילו לפוסקים שמילה לא צריך בפני בית דין, צריך פסק בית דין שקיבלו אותו לגירות ואז מילתו אחר כך אף שאינו בפניהם מועיל והוה כנימולו בבית דין כיון שנעשה על פיהם.
ועכ"פ דעתי נוטה שצריך הטפת דם ברית, ולא נוכל להכניס גוי לקהל אלא במילה וטבילה, ולכן מטיפין ממנו דם ברית כשנכנס לקהל ישראל, ואף שנוכחתי ושמעתי מכמה פוסקים מובהקים שהורו שמספיק כשנימול בקטנותו ליהדות אף שלא נתכוונו למילה דגירות ולא צריך הטפת דם ברית דעתי כמ"ש. (ונוכחתי בהטפת דם ברית שאין בו כאב כ"כ, ולכן הוא כעין דבר שיש לו מתירין בהלכה ואין לנו להקל בו ובפרט בענין גירות שנכנס לקהל ישראל)".
דעת האגרות משה
לרב פיינשטיין ישנן כמה תשובות בעניין זה.
באג"מ (יו"ד א, קנח) בתשובה משנת תש"א, דן בגר קטן שנימול שלא בפני בי"ד האם צריך הטד"ב. הוא דן מצד מחלוקת הפוסקים האם צריך בי"ד במילה, וכן בדברי הדגול מרבבה שבגיור קטן מילה וטבילה בפני בי"ד מעכבות, אלא שחידש שאם אביו מגיירו שאז לא שייך דין 'זכין' ממילא לא צריך בי"ד. לכן כתב, שאם אביו ציווה למולו לשם גירות, או אפילו טעה וחשב שהוא יהודי ומלו לשם מילה, שבכה"ג עולה לשם גירות כמו 'מי לא טבלה לנידתה', ויש ספקות אם צריך בי"ד, וכן בעיקר דין הטד"ב נחלקו, לכן אין צריך הטד"ב שוב. אך אם יכולים טוב שיטיפו בפני בי"ד:
"… בדבר גר קטן שמל שלא בפני ב"ד אם צריך להטיף דם ברית בפני ב"ד, למאי דחידש הדגמ"ר יו"ד סי' רס"ח סעי' ג' דבקטן שלא שייך בו קבלת מצות אף לכו"ע צריך ב"ד בטבילתו, וא"כ אולי ה"ה למילתו וכדמשמע קצת מראש דבריו שהזכיר גם מילה עיין שם.
הנה בגדול להרי"ף ורמב"ם שאף בדיעבד צריך לפני ב"ד, משמע פשטות לשון הרמב"ם בפי"ג מאי"ב ה"ו דרק הטבילה צריך להיות בפני שלשה ולא המילה. וכן משמע לשון הרי"ף בשבת ס"פ ר"א דמילה דרק כד מטבלינן ליה הזכיר שצריך בהדי תלתא, ולא כתב גם לעיל מזה גבי מילה שצריך בפני שלשה. אך בטור איתא שגם המילה צריך להיות בפני שלשה ולהרי"ף אף בדיעבד מעכב והסכים לו הב"י, וכן כתב בש"ע יו"ד סעי' ג' להרי"ף והרמב"ם.
אבל הב"ח כתב דלרי"ף ורמב"ם וסמ"ג א"צ שתהיה המילה בפני שלשה וכן מסיק לדינא. ודברי הטור וב"י ודאי תמוהין מנא להו זה. ולולי דמסתפינא היה נלע"ד דאיירי הטור דהמילה היתה אחר הטבילה ויסבור דג"כ מועיל כדסובר הרמב"ן, ולכן כיון דבהמילה הוא גומר ובה נכנס לגרות צריך שתהיה לפני ב"ד, דהא זהו טעם הטבילה שצריכה בפני שלשה כדאיתא בב"ח משום שבה נכנס לגרות. וכיון שמל באחרונה הוי איפכא דהטבילה לא תצטרך שלשה והמילה תצטרך ורק לכתחלה מצריך הטור שתרוייהו יהיו בפני שלשה, ומהאי טעמא מכיון דלפעמים צריך שלשה להמילה ולפעמים להטבילה, לכן צריך לכתחלה שיהיו שלשה לתרוייהו למילה ולטבילה, ובדיעבד תליא מה נעשה באחרונה דאותה צריכה להשלשה גם לעכב, בין אם היא מילה בין אם היא טבילה. ויהיה מדויק לשון הטור, דבכל הסימן הזכיר מילה קודם טבילה ובהא דלרי"ף מעכב בדיעבד שלא בפני ב"ד, כתב אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים מעכב, וכן איתא הלשון בש"ע משום דכוונתו דוקא בדבר שהיה אחרון בין הטבילה בין המילה מעכב שלא בפני ב"ד…
ויהיה ניחא טעם הב"י שכתב דלמד מטבילה דלא גרעה מינה, שלכאורה לענין בדיעבד הא מסתבר שודאי גרעה מחמת דבטבילה נכנס לגרות כדכתב הב"ח, אבל אם איירי כשהמילה היתה אחרונה ניחא טעמו שלא גרעה מטבילה שצריכה ב"ד מטעם שהיא אחרונה. אבל כשהיא ראשונה בזה גם להטור וש"ע לא מעכב שלשה אף לרי"ף ורמב"ם. ולכן לדינא יותר נוטה כהב"ח שאין מעכב שלשה במילה בדיעבד. אבל יותר מספק ודאי לא הוי אף אליבא דרי"ף ורמב"ם אף אם נפרש לשון הטור והש"ע שלא כדבארתי מצד שיטת הב"ח שמסתבר כותיה. ובגדול אינו נוגע לדינא לרוב הפוסקים שהיא גם הכרעת המחבר שבדיעבד א"צ שלשה אלא בקבלת מצות. אבל נוגע זה לענין קטן לחדוש הדגמ"ר, דלהב"ח שיותר נוטה כדבריו לא יצטרך שלשה במילה בדיעבד כיון שהיא היתה ראשונה ולכה"פ יותר מספק לא הוי.
אך כ"ז מדין ב"ד לגרות שזה מחדש הדגמ"ר. אבל הב"ד שצריך לגרות קטן שא"ר הונא בכתובות דף י"א גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד שהוא כדי שיזכו לו הגרות, ודאי גם המילה צריך ב"ד לזכות כמו שצריך בטבילה ובלא ב"ד יחשב כנימול שלא לשם גרות שצריך הטפת דם ברית. וזהו מש"כ ברעק"א בשם הר"ש איגר בשם הריטב"א דגם למולו צריך ע"ד ב"ד שהוא מטעם זכין כמפורש בדבריו… אבל א"כ נלע"ד פשוט שהוא דוקא באין לו אב, אבל ביש לו אב שמפורש בטור וש"ע שיכול לגייר אותו וא"צ לב"ד לדין זכין, משום דזכות ברור הוא לו דניחא לו במאי דעביד אביו גם להטור וש"ע לא יצטרך ב"ד למילה אלא מדין גרות, ולכן למה שכתבתי לעיל שיותר נוטה כהב"ח לא יצטרך ב"ד ולכה"פ יותר מספק לא הוי.
והנה אף באביו ישראל אף שלא נחשב אביו לענין יחוס, מ"מ לענין זה דניחא לו במאי דעביד אביו ודאי הוא אביו ולכן אם אביו צוה למולו למצוה א"צ ב"ד אלא מדין גרות שהוא רק ספק. ואף אם מל אותו מחמת שטעה שהוא ישראל וחייב במילה, נמי נחשב מילה לגרות כדמצינו ביבמות דף מ"ה ואיפסק בש"ע יו"ד רס"ח סעי' ג' שמועיל טבילותה לנדתה וטבילתו לקריו, אף שלא נתכוין לגרות דהא טעה שכבר הוא גר וכמו כן במילה דמ"ש.
ולכן כיון שמה שצריך להטיף דם ברית בנתגייר כשהוא מהול הוא רק מספק, דר"ח פסק דא"צ להטיף… ונמצא שיש כאן הרבה ספקות שלהב"ח א"צ ב"ד במילה, ואף להטור והב"י אולי כוונתם הוא כדבארתי שרק בשהמילה היא באחרונה בעי ב"ד ולא כשהיא ראשונה. ואף אם נימא שאף אם היא ראשונה מצרכי ב"ד, הא אפשר שהלכה כר"ח שא"צ כלל הטפת דם ברית בנתגייר מהול. ובפרט שיותר נוטה כהב"ח וכדבארתי להטור וב"י, לכן יש מקום לסמוך שלא יצטרך הטפת דם ברית. אך אם אפשר טוב לעשות הטפת דם ברית בפני ב"ד ודי בטפה אחת.
ובאג"מ (יו"ד ג, קה) בתשובה משנת תש"כ, על דבר גיורת רפורמית שהולידה בן, וכיוון שחשבו שהוא יהודי מלו אותו כיהודי, וכשבא להתגייר אמו אינה מסכימה שיטיפו ממנו ד"ב משום שהוא חלש, כתב הרמ"פ שאף שלכת' צריך הטד"ב, מ"מ כיוון שמדובר בשעת הדחק אפשר להקל מצד 'מי לא טבלה לנדתה'. וצירף גם הספק בעצם החיוב בהטד"ב.
"… הנה אף שלכתחלה צריך הטפת דם ברית, מ"מ בשעת הדחק גדול כזה, יש לסמוך שלא להצריך הטפת דם ברית, באשר שמלו אותו לשם יהדות כהא דמי לא טבלה לנידותה (יבמות מ"ה ע"ב) ואם היו ג' כשרים בשעת המילה, ודאי טוב, ואם לא, הא יש לסמוך על פרסום שהולכין למול, כסברת הי"מ בתוס' ד"ה מי לא טבלה, בפרט שעצם הטפת דם ברית הוא ספק.
ומה שכת"ר אינו רוצה לגלות להם מה באמת הספק לא טוב כי אח"ז רב יוכל לטעון שהיה בטעות, לכן צריך לומר להם שלא היתה גרות גמורה ויכול לומר להם בחשאי שלא בפרסום…".
אולם באג"מ (יו"ד ב, קכח) בתשובה משנת תשכ"א, אודות בן גויה שמלו אביו בקטנותו ויש ספק האם המוהל מל לשם גירות או לא, האם צריך הטד"ב שיבוא להתגייר, כתב שמילה זו אינה נחשבת וצריך הטד"ב בפני בי"ד. לדעתו בתשובה זו, אין לדמות מקרה זה לטבלה לנידתה שעולה לגירות (ושלא כמש"כ בתשובות קודמות), משום שזה שייך רק בגר עצמו שרוצה להתגייר ולכן טובל כמו ישראל. ואילו כאן שהאב עצמו מל את הקטן ע"י מוהל, כל זמן שאין זכיה ע"פ בי"ד אין מילתו כלום.
עוד סבר הרמ"פ, שהמוהל אינו נאמן לומר שמל לשם גירות, ואין לומר גם דהוי ס"ס (ספק האם גר מהול צריך הטד"ב, וספק האם מלו לשם גירות), שכן הכל ספק אחד האם חייב או פטור מהטד"ב:
"הנה בדבר גר שמל בגיותו שלא לשם גרות הא נפסק בש"ע ר"ס רס"ח שצריך להטיף דם ברית ואין מברכין עליו, והטעם כתב הש"ך סק"א דמספקא לן הלכך מספק יש להחמיר ולהטיף ד"ב, אבל אין מברכין מספק. אבל בעובדא זו שהוא בן נכרית מישראל ומל אותו האב בקטנותו ע"י מוהל כשר, ואם ידע המוהל שהאם היא נכרית היה צריך לצרף אליו עוד שני יהודים כשרים שביחד יהיו שלשה דיינים למולו לגרות על דעת ב"ד ולברך ברכה אחרת תחת ברכת אשר קדש ידיד מבטן, וגם לכתחלה היה טוב שלא יקרא לו שם עד שיטבלוהו לפני ב"ד כשיוכלו לטובלו, והיה לו להזהיר את האב שיצטרך להטבילו ע"פ ב"ד ובפניהם. ואם לא נעשה כן כנראה שהמוהל חשב שגם האם היא יהודית ונמצא שלא היה לשם גרות, או שהמוהל לא היה בקי בדינים אלו וחשב שכיון שהאב הוא יהודי הולך הילד אחריו וחייב למולו. עכ"פ הוא כודאי שלא היה לשם גרות. ואם ידוע מי הוא המוהל יש לשאלו אם מל לשם גרות בצרוף שנים אליו לב"ד ואם הזהיר שיצטרכו לטובלו ע"פ ב"ד, ואז נימא דמה שלא טבלו אח"כ האב, היה מצד שלא הקפיד ע"ז האב מצד רשעתו או מצד שכחתו ואין חסר לנו עתה רק טבילה.
אבל מסתבר שהמוהל לא יהיה נאמן לבדו, שע"א אינו נאמן להכשיר את מי שידוע לנכרי לומר שנתגייר וממילא אין להאמינו גם על מה שנימול לשם גרות כיון שע"פ עדותו רוצה שנכשירהו בטבילה לבד, מה שלא היה נכשר בלא עדותו שנמצא שיוכשר ע"פ ע"א… ויותר מזה מצינו בפר"ח יו"ד סימן קי"ט סעיף ז' שאף להעיד על אחד דנאמן על המעשרות לא מהימן ע"א, משום דלהעיד על איש דהוא נאמן חד לא מהימן בהא, דזה עדות גמורה עיין שם אף שהוא רק מדרבנן, דמדאורייתא הא בלא עדותו נאמן דרוב ע"ה מעשרין הן… וכ"ש הכא שהוא על דאורייתא דהרי ברור שהיה נכרי שאין להאמין לעד אחד.
אך לכאורה בעובדא זו יש ס"ס; חדא שמא הלכה כהסוברים דא"צ להטיף דם ברית בנכרי שנתגייר כשהיה מהול, ואף אם הלכה כהסוברים דצריך הטפת דם ברית, שמא ידע המוהל שהאם היא נכרית ומלו בצרוף עוד שנים כשרים לב"ד לשם גרות. אבל הנכון לע"ד שמה שא"צ הטפת דם ברית משני טעמים לא נידון לס"ס, דבשלמא אם היה הספק השני שמא נעשה בו הטפת דם ברית בעת שהטבילו, היה זה שפיר ס"ס, ספק אם צריך ואף אם צריך שמא נעשה בו, אבל מה שהספק שא"צ דם ברית הוא משני טעמים, חדא שמא הלכה כהסוברים דאין צריך, ועוד שמא נימול לשם גרות הוא עכ"פ ספק אחד שמא אינו צריך שאין להחשיבו לס"ס…
ומצד שהאב לקח מוהל כשר למולו שהוא מצוה דישראל, אין לומר שיהיה זה ממילא מילה לגרות כדמצינו בטבלה לנדתה שהיא גיורת ביבמות דף מ"ה שפרש"י ואותה טבילה עולה לה לטבילת גרות דדת יהודית היא, הנה אף להסוברין כן שייך זה רק בהגר עצמו שטבל משום שרוצה לעשות מצות טבילה כישראל, משום שקבל עליו להתגייר מועילה הטבילה גם לגרות. אבל מה שהאב עושה עם הקטן קיום מצות מילה דישראל אינו כלום דאינו יכול לעשות להקטן גר אם לא מדין זכיה ע"פ ב"ד, ועיין בט"ז סימן רס"ח סק"ח שכתב בטעם הדבר שמועיל כשטבל לקריו דאם לא היה בדעתו אז להיות גר לא היה טובל גם לקרי, וטעם זה שייך רק בהגר עצמו ולא באחר שמלו וטבלו שאינו בעלים אלא מדין זכיה שודאי צריך לפרש שעושה זה לעשותו לגר לטובתו, ובלא זה יש לנו לומר דהאב טעה והיה סבור שמחוייב למולו ועשה זה לחובת עצמו ולא לטובת וזכות הקטן.
ולכן יש להצריך בעובדא זו הטפת דם ברית בפני שלשה כשרים לב"ד דמילה הוא עיכוב לגרות ומילתו בקטנותו שהיה נכרי אינו כלום כיון שלא היה לשם גרות… ואחר הטפת דם ברית צריך שיטבול בפני ב"ד במקוה כשרה ורק אז יהיה גר כשר…".
[1] זו הגירסה ברי"ף ובגאונים, אך בגמרא שלפנינו רב יוסף הוכיח כך.
[2] וכן פסק השו"ע (רסג, ד) בישראל שנולד מהול שצריך הטד"ב: "נולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית".
