תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ט עמוד א
רבי אומר: ככם – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים…אמר מר: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא כו'. בשלמא מילה, דכתיב: כי מולים היו כל העם היוצאים, אי נמי מהכא: ואעבור 1עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וגו', הרצאת דמים, דכתיב: וישלח את נערי בני ישראל, אלא טבילה מנלן? דכתיב: ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם, ואין הזאה בלא טבילה. אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו'. ת"ר: גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו; אר"ש: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה, מפני התקלה. אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר"ש.
חידושי הרמב"ן מסכת יבמות דף מו עמוד א
והרב רבי משה ז"ל כתב מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותן משה רבינו ע"ה שכולם בטלו ברית מילה בהיותם במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ, וא"ת שבט לוי היאך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם דם ברית, ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו, ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו, והכי איתא במסכת ע"ז פרק אין מעמידין (כ"ז א'), ואם תשיבני בני קטורה, לא נתחייבו אלא הם הא זרעם לא נתחייבו וכן פרש"י בפרק ד' מיתות (נ"ט ב'), הילכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי השכינה עם המילה שלהם.
בית הבחירה למאירי מסכת יבמות פרק ד – החולץ ליבמתו [דף לה עמוד ב]
ועכשו שאין קרבן התבאר שם שדיו במילה וטבילה שאף באותו זמן בני לוי שכבר מלו נכנסו לברית התורה בטבילה כדין בני נח שמלו ובאו להתגייר שאין צריכין אלא טבילה וכדין נשים דהיכא דאיפשר איפשר מעתה גר שבא להתגייר ומל ולא טבל או טבל ולא מל אינו כלום עד שימול ויטבול אבל הרצאת דמים אינה מעכבת בזמן הזה וכן הנשים מיהא דיין בטבילה כמו שביארנו ואף מילה וטבילה פירשו גדולי הדורות דוקא מילה והדר טבילה ואם טבל תחלה צריך לטבול אחר המילה שהטבילה שקודם מילה אינה כלום שהרי עדיין גוי הוא:
תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ח עמוד ב
/מתני'/. ארבעה מחוסרי כפרה, וארבעה מביאין על הזדון כשוגג. ואלו הן מחוסרי כפרה: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע; רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם, נזיר – ליינו ותגלחתו וטומאתו…
ר"א בן יעקב אומר: גר מחוסר כו'. ות"ק מאי טעמא לא תני גר? כי קתני מדעם דמישרי למיכל בקדשים, גר כי קא מייתי קרבן, לאכשורי נפשיה למיעל בקהל.
רש"י (כריתות ח, ב)
כתב שגם רבנן מודים שאסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבן, אלא שאין זה מוגדר מחוסר כיפורים:
גר מעוכב לאכול בקדשים – דאפילו לרבנן סבירא להו כר"א בן יעקב דאמר לאישתרויי הוא דמייתי והא דלא תני ליה משום דלא מיקרי מחוסר כפרה.
תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ב עמוד ב
תו, הא דתנן: ד' מחוסרי כפרה, מניינא למה לי? לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב, דאמר: ה' הוי; דתניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: גר מחוסר כפרה עד שיזרק דם עליו, אהכי תנא: ד'.
תוספות מסכת כריתות דף ב עמוד ב
לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב – לקמן בפ"ב (דף ח ע"ב) קאמר דרבנן לא תנו ליה לגר משום דגר כי קא מייתי למיעל בקהל הוא דמייתי אלמא לרבנן נמי גר הוי מחוסר כפרה והא דקאמר לאפוקי כלומר דלא איירי בה וכה"ג בריש ב"ק ולקמן מנינא דמתני' למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא.
רבינו גרשום מסכת כריתות דף ב עמוד ב
תוב דתנן באידך פירקין ארבעה מחוסרי כפרה הזב והזבה וכו' דלא מישתרו בתרומה וקדשי' עד דמייתי כפרתן. מניינא לאפוקי מדר"א דתני בתוספתא גר מחוסר כפרה הוא דכי נתגייר ומל וטבל לא מצי למיכל בקדשים ולא משתרי בקהל עד שיזרוק עליו הדם דם קינים וכדמפרש בפרקין תניינא וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים. מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. אי מה אבותיכם עולה ושלמים אף הגרים כן. אמרת צא וראה אי זהו מין דמים שכולו לאישים ואין לך היתר הימנו הוי אומר זה עולת העוף להביא פרידה אחת כלומר שמביא פרידה אחת שחרית ואוכל בקדשים לערב ואי אמר אלו מחוסרי כפורים ולא אמר ארבעה הוה אמינא תנא ושייר לרבות נמי הא דר' אליעזר קמ"ל מניינא ארבעה ותו לא לאפוקי הא דר' אליעזר:
ובדבריו בדף ט מבואר שדין זה הוא גם לחולקים על ראב"י:
רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים רבי לית ליה דר' אליעזר בן יעקב דלמיכל בקדשים מייתי קרבן אלא קסבר לא מייתי אלא לאכשורי נפשיה בקהל שלא מצינו בכל התורה כולה אלא ב' פרידין:
שיטה מקובצת כריתות ח, ב אות ג
כתב בפירוש שגם חכמים מודים שהגר הוא מחוסר כפרה אלא שיש בו בחינה נוספת ולכן לא נמנה. (וכך ביאר גם את דברי תוספות)
גר מחוסר כפרה פי' ואסור לאכול בקדשים ופוסל אשה בביאתו לכהונה ורבנן אית להו נמי הכי ולא פליגי ארבי אליעזר בן יעקב לא אגר ולא אנזיר אלא דלא חשבי ליה בהדי אינך, משום דלא דמי להו שזה מחוסר אף לבא בקהל מה שאין כן באינך. גליון: וכן בתוס' גר מחוסר כפרה. אבל לא מני כדמסיק בגמ' דכי אייתי למיעל בקהל. גליון:
תוספות מסכת כריתות דף ט עמוד א
צריך שיפריש רובע כו' – לא דמי לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה ד-ה
וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.
הלכות מחוסרי כפרה פרק א הלכה ב:
כתב הרמב"ם שגם רבנן מודים שהקרבן מעכב לאכול בקדשים, אלא שלדעתם אין זה דומה למחוסרי כפרה רגילים, אלא שהוא אינו 'ככשרי ישראל' וזו הסיבה שאינו אוכל בקדשים:
גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אף על פי שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים, הביא פרידה אחת בשחרית אוכל בקדשים לערב ויביא פרידה שנייה, שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, כמו שביארנו במעשה הקרבנות.
מאידך בפירוש המשנה לרמב"ם כתב שלדעת חכמים הבאת הקרבן היא מצווה בעלמא ואינה מעכבת, [ואף לדעת ראב"י נראה שאינה מעכבתו מלבוא בקהל]
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת כריתות פרק ב, א
ואין בין ר' אליעזר בן יעקב וחכמים מחלוקת בענינים זולתי בגר, שתנא קמא אומר משמל וטבל מותר לו לאכל בקדשים והקרבן מצוה בעלמא, ור' אליעזר אומר שהוא אסור לאכל בקדשים עד שיזרק עליו הדם אם הוא הביא בהמה לכפרתו או עד שיביא קרבן העוף, לפי שכבר בארנו בהקדמת סדר זה שקרבן הגר אף שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, וכאלו אמר עד שיתמצה דמן.
החזון איש (יורה דעה קמז יט-כ) דייק מדברי הרמב"ם שהגר אמנם פוסל לכהונה אך אינו אסור לבוא בקהל. עוד כתב שלדעת רש"י, ש"מ ורגמ"ה הגר אמנם אסור לבוא בקהל אך לשאר דברים הוא מחשב כיהודי וקדושיו קדושין:
כתב ריטב"א יבמות מ"ז דמשוחרר שקדש בת ישראל קודם שטבל קדושיו קדושין ויש חולקין, ונראה לדעה קמייתא, הוא כישראל גמור וכבר חייב הוא בכל המצות אלא שאסור לבוא בקהל עדיין קודם שקדש גופו בטבילה, ודינו כגר קדם שהביא קנו דאמר כריתות ח, ב דאסור לבוא בקהל ומשמע דלשאר מילי הוא כישראל גמור, והוי כישראל האסור לבוא בקהל ומשמע דלשאר מילי הוא כישראל גמור והוי כישראל האסור לבוא בקהל דקדושיו קדושין, ונראה דגם גר קדם שהביא קנו קדושיו קדושין וכ"מ יבמות מז ב 'טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו ואמר שאם קדש קדושיו קדושין ומסתם ליה אפילו הבית שלא הביא קנו…
כריתות ח' ב' כי קתני מדעם דמישרי לאכול בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשר נפשיה לבוא בקהל, בפרש"י ובש"מ משמע דל"פ ר"א ורבנן ולכו"ע אסור בקהל ואסור בקדשים ובפי' רגמ"ה כ' דלרבנן אינו אסור בקדשים, אבל אסור לכו"ע ולק' אמרינן אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ואין ר"ל דקרבן עיכוב בגירות דלא אמרו אלא דאסור בקהל אבל הוא כישראל לכל דבר כמש"כ לעיל, אלא ר"ל שיהא אסור לבוא בקהל, ולק' אמרו שיפריש מעות ופי' בתוס' משום שאסור לבוא בקהל חמיר טפי והנה נסתיים שמעתא דאסור בקהל,
והר"מ פ"א ממחו"כ כ' דאסור בקדשים משום שאינו עדיין מכשרי ישראל ומבואר שם דפסק כת"ק ומודה ת"ק דאסור בקדשים. מיהו לא הזכיר בהדיא דאסור בקהל לא כאן ולא ולא בא"ב משמע דמפרש לאכשורי לבוא בקהל היינו שיהיה מוכשר ומיוחס להתחשב בקהל ישראל, והא דאמר אלא מעתה האידנא דליכא קרבן וכו' ר"ל דנימא דקרבן מעכב ולמאי דמסקינן דכתיב 'לדורותיכם' שמעינן דאינו מעכב אלא יתרון קדושה הוא,ובפי' המשנה כ' רבנו דלת"ק מותר בקדשים ואין הקרבן אלא מצוה בעלמא ומבואר שאין הקרבן להתיר בקהל ומיהו חזר בו רבנו ופי' דמודה ת"ק דאסור בקדשים…
ויש לעיין לדעת המפרשים דאסור עדיין לבוא בקהל הלא אין איסור כלל בנכרי זולת ז' אומות מה"ת רק ב"ד של שם גזרו כדאמר ע"ז ל"ו ב ולא מסתבר דלענין פרהסיא קיימינן משום דין קנאים פוגעין, ודוחק לפרש דלענין לפסול לכהונה איירי, ועיקר הדין שפוסל בביאתו שכתב בשטמ"ק צ"ע דמשום עכו"ם ליכא כיון דתפשי קדושין וכמש"כ לעיל ומשום זר נמי לאמסתבר כיון דעד השתא לא הוי בו איסור זר ועי' יבמות סט א ושם ט"ז ב תוד"ה קסבר ועיקר הדבר דבזמן הבית אסור בקהל ובזה"ז מותר קשה מנ"ל דמותר בקהל בזה"ז ופי' הרמב"ם מתיישב טפי וצ"ע.
בדומה לזה הביא פירוש נזר הקודש על כריתות (פרק שני אותיות א-ג) שתמה כיצד ייתכן שגר יהיה פסול לקהל בזמן הבית וכשר לכתחילה בימינו. ומתוך כך בדעת רבנו גרשום כתב שצריך לומר שגם בזמן הבית זהו רק ציווי לכתחילה על הבית דין. וניסה לדחוק כך גם בדעת השט"מ
וכמו כן יש לתמוה בדברי רגמ"ה שפירש לקמן בהא דרבי אומר ככם כאבותיכם וכו' רבי לית ליה דראב"י דלמיכל בקדשים מייתי קרבן אלא קסבר לא מייתי אלא לאכשורי נפשיה בקהל יעו"ש. מבואר דסבר ג"כ דבלעדי הקרבן אסור לבוא בקהל ותמוה דכיון שאין הקרבן מעכב בזה"ז היאך תעכב הקרבן כל כך?
ואפשר לומר דגם בזמן דאיכא קרבן אזהרה לבי"ד שלא לקבלו לגר עד שיביא קרבן…ובזה יש לבאר הא דאיתא במס' גרים פר"ב כשם שישראל נכנסין לברית בג' מצות כך גרים נכנסין למילה ולטבילה ולקרבן ב' מעכבין וא' אינו מעכב, יעו"ש. וע"כ האינו מעכב הוא הקרבן. וע"כ דכל עיקר הדין דהקרבן על בי"ד נאמרה שלא לקבלו בזמן הבית רק אם הביא קרבן, אבל בדיעבד אם קבלהו לגר בלא קרבן הוי גר מעליא. ולפי"ז ע"כ הא דכתב הרגמ"ה דבעי קרבן להכניסו לקהך היינו שדין הוא לבי"ד שלא לקבלו רק באופן זה. ון יש לפרש כוונת הש"ס הכא דקאמר לאכשורי נפשיה למיעל בקהל . אבל דברי השיט"מ לא מתפרשא כן…ואפשר לדחוק ולומר דכוונתו ג"כ שאיכא אזהרה לבי"ד שלא יוציאו גמר דין לומר שהוא גר עד שיביא הקרבן. וטרם שיאמרו בי"ד גמר דינו שהוא גר לא הוי גר וצ"ע
וגם בדעת הרמב"ם כתב שאין כאן איסור ביאה של ממש אלא שבית הדין אינו מקבל אותו בלא קרבן
…ומדחזינן שכתב להלכה זו באי"ב ע"כ דעתו דבלעדי שלשה אלו דינם כעכו"ם. ובפר"א ממחו"כ ה"ב כתב גר שמל וטבל ועדיין לא הביאו קרבנו וכו' שקרבנו עכבו מלהיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל וכו' וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים יעוי"ש. מזה משמע שרק לענין לאכילת קדשים טעון קרבן – ואפשר לומר שכוונת הרמב"ם באיסו"ב באזהרה לבי"ד שלא לקבלו לגר בלא קרבן, אבל בדיעבד אם קיבלוהו לגר גם בלא קרבן הוי גר מעליא.
חידושי הרמב"ן מסכת יבמות דף מו עמוד ב
ובעי שמעת מינה נמי דבעינן מומחין דילמא דאיקלעו. וקשיא לן כיון דגר דצריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין, שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה… ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים, איכא למימר נפקא לן הא מהיכא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (ט' א') אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב, ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין.
חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף מו עמוד ב
וי"ל דכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי, ואפשר דנפקא להו דלשלשה בלחוד כתב ביה רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילו בזמן הזה דליכא מומחין ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפ' ארבעה מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזמן הזה אף על גב דליכא הרצאות דמים.
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שדמ
א) ראוי לבאר בזמן המקדש שהי' קרבן אם הי' נחשב גר במילה וטבילה לבד שיהי' מותר בבת ישראל. רק בקדשים הי' אסור עד שיביא קרבן. או דילמא דוקא בזמה"ז דאי אפשר בקרבן גלי רחמנא קרא דלדורותיכם שמקבלין גרים בזמה"ז אף דליכא קרבן כבש"ס כריתות (ט' ע"א) ואין למדין זמן שהי' בהמ"ק קיים מבזמה"ז דאין למדין אפשר משאי אפשר:
ב) ונראה שהוא מחלוקת הראשונים. שהרמב"ם והרמב"ן והנמק"י ס"ל שבזמן המקדש הי' הקרבן מעכבו מלישא בת ישראל. ולעומת זה התוס' והרשב"א ס"ל להיפוך אלא דמלדורותיכם שמעינן דאין הקרבן מעכב לעניני גירות הנוהגים בזמה"ז ואפי' בזמן המקדש. דהנה הרמב"ם כתב דין קרבן בהלכות איסורי ביאה [פי"ג]. ואי אפי' בזמן המקדש מותר לישא בלא קרבן. מה שייכות להלכות אלו דין קרבן. והא קמן שהטוש"ע לא כתבו כלל דין קרבן. ומשום שהם לא כתבו רק דינים הנוהגים בזמה"ז. ורמב"ם שכתב גם דינים שבזמן המקדש ואז הי' קרבן מעכבו מלישא בת ישראל. וכן כתב הרמב"ן [יבמות מו ע"ב] וז"ל ולמה דאמרינן דבעינן מומחין בזמה"ז דליכא מומחין איך מקבלין גרים. י"ל דנפקא לי' מלדורותיכם. הרי דמלדורותיכם לא נפקא לן אלא בזמה"ז אבל מעיקרא בעינן מומחין. והוא הדין לענין הרצאת דמים לא גמרינן מקרא זה לבזמן המקדש ואז מעכב. וכ"כ הריטב"א ונמק"י וז"ל דגר בעי הרצאת דמים כי כך הי' באבותינו. אבל בזמה"ז לא מעכבא דהא לדורותיכם כתיב [ועיין בט"א ר"ה (י"ג ע"א) בהא דקצירכם ולא קציר נכרי שהקשה דא"כ אין עומר בא בשביעית שהכל הפקר ולאו קצירכם הוא. ותירץ מקרא דלדורותיכם. הרי דקרא דלדורותיכם אינו מוכיח רק על עצמו על שביעית ולא על הכלל כולו שלעולם לא ניבעי קצירכם. דא"כ מה מקשה בגמ' קצירכם ולא קציר נכרי. מיהו יש לדחות דקרא דלדורותיכם גלי דהפקר לא נמעט מקצירכם. ולעולם של נכרי פסול. ובלא"ה קושיית הט"א לא קשה דשביעית אינו הפקר כי אם לישראל וקרינא בי' קצירכם] ומשמע דדוקא בזה"ז לא מעכבא. אבל בזמן המקדש מעכבא:
ג) אבל הרשב"א כתב בענין שמקבלים גרים בזמה"ז דליכא מומחין וגר משפט כתיב בי' וז"ל דכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי. ואפשר דנפקא להו דלשלשה לחוד כתב רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואף בזמן דליכא מומחין. ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפרק ארבעה מחוסרי כפרה [כריתות ט ע"א] דמקבלין גרים בזמה"ז. אף דליכא הרצאת דמים עכ"ל. והנה דברי רשב"א מפורשים דאף בזמן דאיכא מומחין א"צ מומחין. שהרי כתב מומחין לא גמירי. וכתב עוד דלשלשה לחוד כתב רחמנא משפט ולא למומחין. וכתב דנפקא להו מדכתיב לדורותיכם. הרי דמקרא דלדורותיכם לאו לבזמה"ז לבד ילפינן אלא גם לבזמן שבהמ"ק קיים. וכן כתבו התוס' קידושין (ס"ב ע"ב) סוף ד"ה גר בשם הר' נתנאל. והמעיין בדבריהם יראה איך שס"ל דאף בזמן דהוי מומחין א"צ מומחין וכדברי הרשב"א:
ד) ומ"מ אף לדעת הרמב"ם ודעמי' דבזמן שבהמ"ק קיים קרבן מעכב. מ"מ אין דינו כדין גר שמל ולא טבל דנכרי הוא כדאיתא בגמ' ריש פרק שלשה שאכלו [מז ע"ב]. אלא שאינו ישראל גמור עד שיביא קרבנו וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות מחוסרי כפרה הלכה ב'. והטעם בזה כיון דבמקום דלא אפשר אין הקרבן מעכב. א"כ דין הקרבן בגירות כדין אימורים להתיר הבשר דכי אתניהו מעכבי וכי נטמאו או שאבדו דליתנייהו לא מעכבי. ושם הדין דמכי נזרק הדם אין מעילה בבשר [וגם אין מפגלין בהקטרת אימורין וחייב על אימורין משום פיגול אף דעל דם ולבונה דמתירין נינהו אין חייבין משום פיגול דמתירין נינהו. אבל אימורין לא חשיבי מתירין] דכיון דכי ליתנייהו לא מעכבי חשיב שכבר הותר אף דכי איתנייהו אסור לאכול. ה"נ כיון דקרבן כי ליתנייהו לא מעכב חשוב גר במילה וטבילה לחוד. ואף שיש לחלק קצת דבזריקת דם עדיין יש מציאות שיהי' ניתר הבשר בלי הקטרה. אבל בזמן שבהמ"ק קיים אין מציאות שיעשה גר גמור בלא קרבן. מ"מ דברי הרמב"ם מורים כן:
ה) ולפי זה נראה דגר שטבל ולא מל אינו חשיב נכרי כמו גר שמל ולא טבל דחשיב נכרי כבש"ס ריש פרק שלשה שאכלו. אבל טבל ולא מל חשיב קצת גר. והוא משום דנשים הא נעשין גרים בטבילה לבד. אלא דאין למדין מהם לזכרים משום דאפשר להם במילה. ואם נכרת הגיד מפורש בתוס' [יבמות מו ע"ב] דבטבילה לחוד נכנס לברית כנשים. וא"כ הוה לי' מילה כמו קרבן בזמן המקדש ואימורים דחשיב גר בטבילה לבד אלא שלא נגמר. ובאמת שלשון הברייתא וחכ"א מל ולא טבל טבל ולא מל אינו גר. משמע קצת שדין שניהם שוה. אך מסברא כן הוא. דיש חילוק ביניהם וכמ"ש:
ו) וכן משמע לי מדברי הרמב"ן [יבמות מז ע"ב] שהקשה למה מלין תחילה ויצטרך להמתין עם הטבילה עד שיתרפא נטבילנו תחילה דשהויי מצוה לא משהינן. ותי' הרמב"ן הואיל ומילה קשה עליו מוהלין תחילה דאי פירש נפרוש. וקשה נטבילנו תחילה ואי פריש ואינו רוצה למול יפרוש אחר הטבילה. וטבילה כמאן דליתא. אלא ודאי דבטבילה נעשה ישראל קצת…
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שמג
א) בענין הרצאת דמים שצריך הגר בשעה שבהמ"ק קיים נראה מדברי הנמק"י [יבמות בד' הרי"ף טז ע"א] שאז הי' מעכב שכתב וז"ל אבל בזמה"ז אינו מעכב משמע שאז הי' מעכב. וכן משמע מרמב"ם שכתב דבר זה דגר צריך הרצאת דמים בה' איסורי ביאה [פי"ג] ולמאי נ"מ. אלא שבזמן המקדש הי' אסור לישא בת ישראל תחלה. וכן משמע להדיא בש"ס כריתות (ח' ע"ב) גר קמייתי קרבן לאכשורי' נפשי' למיעל בקהל. אולם קשה דא"כ איך טובל תחילה קודם הרצאת דמים הא הוי כטובל ושרץ בידו וכמ"ש הרשב"א [יבמות מז ע"ב] לענין שצריך מילה תחילה לעיכובא:
ב) ע"כ נ"ל דהא מילתא דמיא להקטר אמורים בקדשים דמעכב הכהנים מלאכול הבשר עד שיקטירו והיכא דליתניהו לא מעכבי. ועי' בפרק מצות חליצה (ק"ד ע"ב) ואיתא במס' מעילה (ז ע"ב) דמשנזרק הדם יצא הבשר מידי מעילה וחייבין עליו משום פיגול נותר וטמא אף דאיתנייהו לאמורים ולא קרבו. חשיב שעת היתר לכהנים וקרבו מתיריו דכיון דהיכא דליתנייהו לא מעכבי לא חשיב מתיר. וחשוב שהותר מתחילה. ה"נ בהרצאת דמים דכיון דהיכא דליתניהו כגון בזמה"ז אינו מעכב. אף בזמן שבהמ"ק קיים דאיתי' אינו מעכב. וחשיב שנעשה ישראל במילה וטבילה אף שלא נגמר הגירות ואסור לישא בת ישראל עד שיביא קרבנו. ולא דמי לגר שמל ולא טבל דעדיין נכרי גמור חשוב כדאיתא בש"ס ברכות [מז ע"ב] כל כמה דלא טבל גוי הוא. וכן איתא בע"ז (נ"ט ע"א) שעושה יי"נ עד שיטבול:
ג) ובהכי ניחא ליישב הא דאיתא בר"ה (דף ל"א ע"ב) גר שנתגייר בזמה"ז צריך שיפריש רובע לקינו אמר רשב"א ריב"ש נמנה עלי' וביטלה מפני התקלה עד כאן. וקשה טובא מ"ש משאר חייבי קרבנות בזמה"ז שא"צ להפריש. אך להנ"ל יובן בטוב עפ"י דברי הר"ן ריש ר"ה [בד' הרי"ף א ע"ב] בצדקה היכא דלא קיימי עניים צריך להפריש תיכף. ומ"ש מקדשים דא"צ להפריש דלהפרשה א"צ מקדש כמו שא"צ עניים. אך ברורן של דברים דצדקה לא נתחייב כלל ליתן עד שבאו עניים. שהרי כתב הר"ן ריש נדרים [ז ע"א] דדין צדקה חשיב ממונא ולא איסורא וספק ממון עניים לקולא כספיקא דממונא. א"כ כי היכא דבהדיוט א"צ להוליך אחריו למדי. כמו כן בצדקה אינו חייב לחזור אחר עניים. ע"כ מחויב להפריש מאחר שבהפרשה יצא ידי חיובו שמוטל עליו כעת. משא"כ בקדשים שמחויב להביאם לכפרה ואינו יוצא כלל בהפרשה:
ד) והיינו טעמא דבשאר חייבי קרבנות אינו מחויב להפריש בזמה"ז מאחר שאינו יוצא כלל בהפרשה שמחויב להביא רק שאנוס הוא. אבל גר שמה שאינו יכול אינו מעכב. ויוצא בהפרשה העיכוב. וא"כ הוא דומיא דצדקה דאין הנתינה מעכב חיוב הפרשה. הואיל ואינו מחויב יותר. וה"נ אין הקרבה מעכב חיוב הפרשה שהרי הקרבה אינה מעכבת נמצא שאינו צריך יותר. ע"כ שפיר מחויב להפריש [ובמק"א ביארתי באופן אחר הא דגר צריך להפריש] ולאחר שביטל ריב"ז הא דגר צריך להפריש שוב חשיב לא אפשר כיון דמדרבנן אסור. דוגמא לזה כתבו התוס' פסחים (נ"ט ע"ב) בד"ה עשאום הואיל ומדרבנן לא מרצה חשיב כאילו אבדו האימורים. וא"כ הרי ההפרשה נמי לא אפשר בזה"ז ושוב יוצא גם בלי הפרשה:
שו"ת זכר יצחק קונטרס אחרון סימן א – לר' אברהם שפירא זצ"ל
ויש לעיין במ"ש הרמב"ם בפי"ג מאי"ב הט"ו דגרים שהתגיירו לפני הדיוטות בימי דוד ושלמה (וכן כל גרים שלא בדקום תחילה ולא הודיעום המצות ועונשם) היו בי"ד הגדול חוששין להם לא דוחים אותם ולא מקרבים עד שתראה אחריתם, ואפי' עבדו אח"ז ע"ז והוכיח סופן על תחילתן מ"מ הוו כישראל מומר מאחר שטבלו, וזהו דקיימו שמשון ושלמה נשותיהן אע"פ שנגלה סודן והכתוב חשבן כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין דמ"מ לא עומדין בגיותן עיי"ש. וצ"ב מהו זה שאין מקרבין אותו כיון שבכל אופן הוא גר גמור וכ"ז שלא עבר עבירה אינו נפסל ולא נענש, וגם מה ענין יש כאן לב"ד הגדול שבירושלים. ועיין בירוש' קידושין פ"ד ה"א דף מ"ב ע"א. ונראה דגרים אלו לא היו מקבלים את קרבנם, ולהכי אע"ג דהיה ישראל במילה וטבילה אבל לא היה ישראל כשר להכנס לקהל ע"י הרצ"ד כ"ז שלא נתברר צדקותו, ולהכי חשבן הכתוב כאילו הם עכו"ם דלגבי איסור קהל הוי כלא נתגייר, וחוששין לו היינו דהוי ספק מומר כיון דהוי ספק אם רוצה לקיים המצות. ועיין בספ"ז שלח פט"ו סי' י"ד יכול גר שנתגייר במה"י וכו' לא אמרתי אלא אתכם.
אכן מדברי הרמב"ם יוצא חידוש דאע"ג שסופו הוכיח על תחילתו דלא הוי קבלה באמת מ"מ הוי ישראל, וצ"ב אחרי שנתברר תחילתו מסופו א"כ ליהוי כמל וטבל בלא קבלה. וצ"ל כיון שקבל בפה אין דבריו שבלב דברים, אכן עיין בתוס' יבמות כ"ד ע"ב ד"ה הלכה שכתבו דמ"ד דכותים גירי אריות והוי גוים היינו משום דאחרי שהתגיירו עבדו ע"ז וכתבו דגם מ"ד דגרי אמת מודי בזה ורק דסבר דאח"ז נתגיירו שוב. אכן הרשב"א שם ד"ה ואסקינא והרמב"ן בקידושין ע"ה ע"א ד"ה הא כתבו דס"ל דמה שעבדו ע"ז אינו מוכיח שגם בשעת גירות לא קבלו באמת אלא דחזרו בהם אח"כ. וצ"ל לדידהו דמשו"ז לא הוי אפי' ספק (ועיי"ש ברשב"א דבספק גירות אוקמי אחזקת גוי). ונראה שכיון שעשו מעשה מילה וטבילה ואמרו בפה שמקבלין אין להסתפק בזה ע"י מעשה שלאח"ז, אכן גם לדידהו מוכח עכ"פ דאם לא היה בלבם לקבל באמת – לא מהני מה שיאמרו בפה. וצ"ל דאע"ג שדברים שבלב אינם דברים אבל בגירות העיקר קבלת האמונה ותלויה בקבלה שבלב. ויל"ע שז"ד אם עבד ע"ז תלוי בלב דלגבי קבלת שאר מצות י"ל שלא מהני דבריו שבלב. וי"ל במ"ש בנזיר י"א ע"א הריני נזיר ע"מ שאשתה יין דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וה"נ המתגייר ובדעתו שלא לקיים מצות. ומ"ש בבכורות ד"ל ע"ב דגר שקבל כל המצות חוץ מאחת אין מקבלין אותו היינו שאין לגייר שכזה אבל אם בדעתו בלב להתנות על מצוה אחת לא מהני תנאי זה כלל. ונ' שזהו הטעם שהר"מ בפי"ד מאי"ב ה"ח מפרש הגמ' בג"ת – משום דבג"צ פשיטא שאין גירות לחצי תורה, ול"ד לקבלה דחבר ובן לוי וכהן, ולהכי מפרש דמיירי בג"ת בזמן שאין מקבלין ג"ת אבל לקבל ע"ע מצות מהני כמו"ש בכ"מ נכרי שקבל עליו, אבל שיהא תושב להיות דר בין ישראל דהתם הטעם פן יהיה למוקש לא מהני אם לא קבל כל המצות כולן דאל"כ יהא למוקש במצוה שלא קבל, וזהו שנקט שבא לקבל ד"ת. אולם בתו"כ קדושים פ"ח ה"ג דרשי מקרא דכאזרח כגר שצריך לקבל הכל. ור"ג שם פי' דלהכי אין מקבלין אותו דכמו שאינו יכול לעמוד בדבר אחד לא יעמוד גם באחרים, ומשמע דמה שאינו מקבל ע"ע דבר אחד מהתורה אינו מונע חלות דין גירות רק אם לא יקיים שום דבר לא הוי גר וצ"ע.
חלק שני
בגמרא מבואר שבתחילה היה על הגר להפריש את דמי הקרבן, עד שתיקן ריב"ז לשא להפריש מחמת התקלה.
תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ט עמוד א
רבי אומר: ככם – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, להביא פרידה אחת א"א, שלא מצינו בכל התורה כולה. לא אמרו קן אלא להקל עליו… הרצאת דמים, דכתיב: וישלח את נערי בני ישראל, אלא טבילה מנלן? דכתיב: ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם, ואין הזאה בלא טבילה. אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו'. ת"ר: גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו; אר"ש: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה, מפני התקלה.
דעת הרמב"ם
הרמב"ם בהלכותיו הביא את הדין הזה פעמיים.
בפעם הראשונה בהלכות איסורי ביאה
הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה ד-ה
וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.
הלכות מחוסרי כפרה פרק א הלכה ב
כתב הרמב"ם שהגר אסור לאכול בקדשים אלא שלדעתם אין זה דומה למחוסרי כפרה רגילים, אלא שהוא אינו 'ככשרי ישראל' וזו הסיבה שאינו אוכל בקדשים:
גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אף על פי שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים, הביא פרידה אחת בשחרית אוכל בקדשים לערב ויביא פרידה שנייה, שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, כמו שביארנו במעשה הקרבנות.
'הר הבית' (ר' אברהם טיקטין) על כריתות ב, ב
גם נסתפקתי לפי מה שהעלה הברכת הזבח ועכ"פ כן הוא אמת, דקודם קרבן לא הותר בקהל, אם הכוונה דהוי ישראל רק לא גמיר להתירו בקהל, או אפשר מן התורה הוי דינו כנכרי גמור בזמן הבית כ"ז שלא הביא קרבן או אפשר להיפך: דהוי ישראל ממש רק מצוה עליו להביא קרבן ולחומרא אפשר מדרבנן לא יאכל בקדשים כפי אשר הבין ב"ש ברמב"ם ורע"ב וזה דוחק…
והיותר היה נראה דעכ"פ ישראל הוא, רק דאסור לבוא בקהל וצ"ע. גם ק"ק הא דאמרינן לקמן דף ט' ע"א דבזמן הזה ילפינן מקרא דמקבלין ג"כ גרים אף דליכא קרבן מקרא עיי"ש, ומסיק שם דפליגי ת"ק סבר דגר צריך שיפריש רובע לקנו לכשיבנה בית המקדש יהיה יכול להקריב מיד ור"ש פליג מפני התקלה, עכ"פ מוכח דלאחר שיבנה ביהמ"ק חייב להקריב וא"כ אמאי יהי' מותר עתה לישא בת ישראל ואם התורה התירה א"כ מנ"ל שיהי' חייב אחר שיבנה בית המקדש וצ"ע ועוד חזון למועד בזה אי"ה.
מקור ברוך
לדעת הרמב"ם אסור לבוא בקהל (ומשמעות לשונו שאף הגיור כולו לא הושלם)
ולדעתי אע"פ שאמר דבר חכמה מ"מ אין שמועתו מכוונת ולבריו לא ימכט והמה סמוהים כאשר נבאר בעזהיי דהגה מדברי הרמבים ז"דל מבואר דס"ל דקרבן הגר מעכב הגירות וקודם שהביא קרבנו אסור לישא בת ישראל בזמן המקדש שהרי דין הקרבן כתב בהלכות אסורי ביאה ואי אפי' בזמן המקדש מותר לישא בת ישראל בלא קרבן מה שייכות להלכות אלו דין קרבן והרי בטור ושו"ע לא כתבו כלל דין קרבן ומשום שהם לא כתבו רק דינים הנוהגים בזמן הזה והרמב"ם ז"ל שכתב גם דינים שבזמן המקדש ואז היה הקרבן מעכבו לישא בת ישראל וכן כתב בשטמ"ק בכריתות בהשמטות רף ח ב אות ג וזיל שם גר מחוסר כפרה פי ואסור לאכול בקרשים ופוסל אשה בביאתו לכהונה הרי דבזמן המקרש הקרבן מעכבתו מלישא בת ישראל…
החזון איש (יורה דעה קמז יט-כ)
דייק מדברי הרמב"ם שהגר אמנם אינו מיוחס ומוכשר אך אינו אסור לבוא בקהל:
והר"מ פ"א ממחו"כ כ' דאסור בקדשים משום שאינו עדיין מכשרי ישראל ומבואר שם דפסק כת"ק ומודה ת"ק דאסור בקדשים. מיהו לא הזכיר בהדיא דאסור בקהל לא כאן ולא ולא בא"ב משמע דמפרש לאכשורי לבוא בקהל היינו שיהיה מוכשר ומיוחס להתחשב בקהל ישראל, והא דאמר אלא מעתה האידנא דליכא קרבן וכו' ר"ל דנימא דקרבן מעכב ולמאי דמסקינן דכתיב 'לדורותיכם' שמעינן דאינו מעכב אלא יתרון קדושה הוא, ובפי' המשנה כ' רבנו דלת"ק מותר בקדשים ואין הקרבן אלא מצוה בעלמא ומבואר שאין הקרבן להתיר בקהל ומיהו חזר בו רבנו ופי' דמודה ת"ק דאסור בקדשים…
חידושי בתרא על 'המסביר' בכריתות ח, ב:
וגם מרמב"ם ז"ל הנ"ל משמע דאין פסול בגירותן בלעדי הקרבן אלא רק חסר מעלת כשרי ישראל, וזה גופא חידשה תורה ב" דורותיכם" דאין כאן פסול אלא חסרון קדושה שלמה, ואף ל"שיטה" אין כאן אלא שפוסל אשה לכהונה בדומיא דביאת עכו"ם[1] דפוסלה וכן לקדשים אבל לישראל אין פסול בביאתו וע"ל סקכ"ח
שו"ת חיים שאל חלק א סימן פ
נאחז בסבך אגב גררא. מה משפט לאשר בא לחסות תחת כנפיו בזה"ז אישור גיורא.
כתב הרמב"ם מה' מחוסרי כפרה פ"א דין ב' גר וכו' אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו להיות גר גמור ע"ש. הלא טוב אמנה מודעת זאת דאפ"ה מקבלים גרים בזמן הזה וכשיבנה ב"ה ב"ב =בית המקדש במהרה בימינו= יקריב קרבנו כמש"ר פי"ג דאיסורי ביאה דין ה'. וראיתי בפירוש כ"י מיוחס להראב"ד שכ' בפ' שלח בסוף פ' נסכים וז"ל וא"ת היאך מקבלין גר בזמן הזה וי"ל דשאני הכא דלא אפשר אבל יותר נראה לפרש דבהדיא אמרי' בכריתות דאין הקרבן אלא להכשיר בקדשים עכ"ל ודברי תימה הן דהרי בכריתות דף ח' ע"ב אתמר בהדיא כדברי רבינו וז"ל ות"ק מ"ט לא תני גר כי קתני מדעם דשרי למיכל בקדשים גר כי קמייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל. הרי מפורש דהקרבן לאכשורי נפשיה ואמרי' תו התם דף ט' ת"ר גר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקנו וכו' ובטלה מפני התקלה ע"ש וכתבו התוס' הנדפסים בדפוס פפ"ד וז"ל צריך שיפריש רובע לא דמי לזבה ויולדת דלא מיפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל ע"כ. ואף דאמרינן התם דף ח' ת"ר גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיבא קינו הרי כתב רש"י שם דאפי' רבנן ס"ל כראב"י דלאשתרויי הוא דמייתי אלא דלא מקרי מחוסר כפרה ע"ש וכבר פירש רבינו בדין זה דאינו אוכל בקדשים לפי שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל. עוד יש לתמוה על הפירוש הנזכר דמותי' ומפר' היאך מקבלים גרים בזה"ז והדבר תלמוד ערוך שם /כריתות/ דף ט' דאמרינן אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר ר"א בן יעקב וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו' ופירש"י וכי יגור וכו' לדורותכם אף על גב דליכא מקדש הרי דהש"ס יליף לה מקרא ומאי פירוקא. ודע דרבינו הכא הדר מר משמעתי' שכתב בפי' המשנה ריש פ"ב דכריתות דלרבנן כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים עש"ב ודבריו כאן בחיבור ברורים שכן ראוי להיות חוזר ממ"ש בפירושו דהרי בריתא סתמית תניא גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו ושקיל וטרי בה הש"ס ומסתמא אתיא כרבנן. ושוב ראיתי להרב באר שבע בריש כריתות דהק' עמ"ש רבינו בפי' וכ"כ רע"ם מהברייתא הנז'. וק"ק על הרב חזון נחום דבריש פ"ב עמד בזה ולא הקשה להם מברייתא הנז'. אמנם ראיתי להרב בה"ז מרתח קרתח על הרב ב"ש דתלי בוקי סריקי ברבוואתא ופירש דכונ' רבינו זרעם בפי' דמשמל וטבל לאו ערל וטמא הוא ומה שאינו אוכל היינו שאין שם ישראל עליו וכו' והכריח פי' מדכתבו ולא חשיב מחוסר כפרה ועוד דהוה להו לכתוב וק"ל כת"ק זהת"ד עש"ב ונוראו' נפלאתי על הרב ברכת הזבח שהטיח דברים על הב"ש והדבר ברור כדברי הרב ב"ש ואם הרב ז"ל בעי למשכוני נפשיה אגב דוחקא מה כל החרדה על הרב ב"ש. ותו דלפק"ד אפי' בכלל דוקא לא יתכן בלשונם שכתבו. ותו דרבינו כתב בפירושו וז"ל ת"ק סבר הואיל שמל וטבל מותר לאכול בקדשים והקרבן מצוה בעלמא ור"א אומר שהוא אסור לאכול וכו' ואין הלכה כראב"י עכ"ל הרי שהוסיף על לשון רע"ם וכתבו הקרבן מצוה בעלמא דמוכח דמ"ש דלת"ק מותר לאכול בקדשים היינו מותר ממש ור"א אוסר. ותו הרי שכ' ואין הלכ' כראב"י וגם כ' אח"ך דנקט ד' לאפוקי מראב"י ע"ש הפך השני דיוקים שדקדק דקאמר ולא חשיב ולא כתבו וקי"ל כת"ק והרמב"ם כתב לאפוקי וכו' ואין הלכ' כראב"י והדבר הקש' איך לא ראה לשון רבינו בפירושו וכתב דלשונו כלשון רבינו עובדיא. הגם הלום ראיתי בס' שושנים לדוד הנדפס מחדש הביא מהרמ"ח שכת' כדברי הרב בה"ז והשיג על הרמ"ח ע"ש וק"ק על הרב חזון נחום דנרא' דשפר קדמיה מה שפירש הרב בה"ז בדברי רבי' בפי' והרע"ם ע"ש.
התוס' שאלו מה התייחד הגר מכל מחוסרי כפרה שדווקא ביחס לגבי תיקנו שיפריש רובע לקינו
תוספות מסכת כריתות דף ט עמוד א [2]
צריך שיפריש רובע כו' – לא דמי לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל.
ונשאלת השאלה מה בכך שבזמן הבית היה הקרבן מתירו?
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שמג
חובה על הגר לעשות את מה שבידו, כיוון שהיא תקנתו
ג) ובהכי ניחא ליישב הא דאיתא בר"ה (דף ל"א ע"ב) גר שנתגייר בזמה"ז צריך שיפריש רובע לקינו אמר רשב"א ריב"ש נמנה עלי' וביטלה מפני התקלה עד כאן. וקשה טובא מ"ש משאר חייבי קרבנות בזמה"ז שא"צ להפריש. אך להנ"ל יובן בטוב עפ"י דברי הר"ן ריש ר"ה [בד' הרי"ף א ע"ב] בצדקה היכא דלא קיימי עניים צריך להפריש תיכף. ומ"ש מקדשים דא"צ להפריש דלהפרשה א"צ מקדש כמו שא"צ עניים. אך ברורן של דברים דצדקה לא נתחייב כלל ליתן עד שבאו עניים. שהרי כתב הר"ן ריש נדרים [ז ע"א] דדין צדקה חשיב ממונא ולא איסורא וספק ממון עניים לקולא כספיקא דממונא. א"כ כי היכא דבהדיוט א"צ להוליך אחריו למדי. כמו כן בצדקה אינו חייב לחזור אחר עניים. ע"כ מחויב להפריש מאחר שבהפרשה יצא ידי חיובו שמוטל עליו כעת. משא"כ בקדשים שמחויב להביאם לכפרה ואינו יוצא כלל בהפרשה:
ד) והיינו טעמא דבשאר חייבי קרבנות אינו מחויב להפריש בזמה"ז מאחר שאינו יוצא כלל בהפרשה שמחויב להביא רק שאנוס הוא. אבל גר שמה שאינו יכול אינו מעכב. ויוצא בהפרשה העיכוב. וא"כ הוא דומיא דצדקה דאין הנתינה מעכב חיוב הפרשה. הואיל ואינו מחויב יותר. וה"נ אין הקרבה מעכב חיוב הפרשה שהרי הקרבה אינה מעכבת נמצא שאינו צריך יותר. ע"כ שפיר מחויב להפריש [ובמק"א ביארתי באופן אחר הא דגר צריך להפריש] ולאחר שביטל ריב"ז הא דגר צריך להפריש שוב חשיב לא אפשר כיון דמדרבנן אסור. דוגמא לזה כתבו התוס' פסחים (נ"ט ע"ב) בד"ה עשאום הואיל ומדרבנן לא מרצה חשיב כאילו אבדו האימורים. וא"כ הרי ההפרשה נמי לא אפשר בזה"ז ושוב יוצא גם בלי הפרשה:
חשוקי חמד ראש השנה דף לא עמוד ב
הביא שלדעת הרב אלישיב, כשיבנה המקדש יחזור הגר להיות אסור בקהל
שאלה והנה יש להבין את עיקר ההלכה מדוע בכלל צריך הגר להפריש מעות לקינו, הלא כעת כשאין המקדש קיים, פטור הוא מקרבן, וא"כ לכשיבנה המקדש אזי יפריש ויביא קרבנו, ומה שונה הגר משאר חייבי קרבן כיולדת שלא נתחייבו כלל להפריש קרבן בזמן הזה?
תשובה דבר זה ביאר התוספות ישנים (מסכת כריתות דף ט ע"א ד"ה צריך) וז"ל: "לא דמי לזב ויולדת דלא מפרשי, משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים, אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל", עכ"ל. וביאר מו"ח זצ"ל (הערות שם) שבשעה שיבנה המקדש אזי יהיו הגרים מעוכבים מיד לבוא בקהל עד שיביאו קרבנם, ודין זה הוא מהתורה יעו"שיג. א"כ מובן מעתה מדוע צריך את ההפרשה, [אלא שריב"ז ביטל את ההפרשה מפני התקלה וכנ"ל שיש בזה חשש של פיקוח נפש].
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א
אנטונינוס שאל לרבי מהו לבנות מזבח א"ל בניהו וגנוז אבניו
עלי תמר מגילה פרק א
אנטונינוס שאל לרבי מהו לבנות מזבח וכו'. יתכן למ"ד דאיתגייר אנטונינוס דמשום כן בנה מזבח כדי להקריב עליו קרבן גר כמ"ש בכריתות ט' דגר לא נכנס בברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, אלא דקרבן לא מעכב בזמן שאין ביהמ"ק קיים. ולשון הרמב"ם בפ"א מהלכות מחו"כ, גר שמל ולא טבל ועדיין לא הביא קרבנו אסור לאכול בקדשים שקרבנו מעכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל וכו'. והנה בזה"ז אינו יכול להביא קרבן מפני שהוא מקריב בחוץ, אולם ב"נ דמותר להקריב בבמה, רצה אנטונינוס להקריב בבמה לפני מילה וטבילה והרי נכנס לברית גם בהרצאת דמים ואף דהרצאת דמים הוא כאן לפני מילה וטבילה הרי הוא כגר שטבל ומל דמועיל בדיעבד וכמ"ש ביו"ד רס"ח ס"א. ואף דאין זה חובה על הגר בזה"ז, רצה אנטונינוס בחסידותו לעשות כן ורבי לא מנעהו מזה. ומ"ש דקרבן גר בדיעבד מהני אף לפני טבילה, מבואר בכריתות שם, הרצאת דמים דכתיב, וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים, וטבילה דכתיב, ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם, ואין הזאה בלא טבילה. ויתכן שגם מפני זה הקטיר קטרת לשם שמים מפני שהעכו"ם בזמנו היו מקטירין הרבה לע"ז וכמ"ש בפ"א דע"ז, ובכמ"ק, הקטיר הוא לש"ש כשהחליט על הגירות. ובמכילתא פרשת יתרו, ויקח יתרו וגו', הרי הכתוב מתמה עליו אדם שהיה עובד ומזבח ומקטר ומנסך ומשתחווה לע"ז שלו, עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלוקים. ובמשך חכמה כתב, יתכן שקרבנו של יתרו היה קרבן שמביא גר ואעפי"כ שאינו צריך רק להביא עוף כמבואר בריש פ"א ממחו"כ, זה לדורות, אבל יתרו היה דינו כמו ישראל בשעת מתן תורה שהקריבו עולה וזבחים ע"כ. וכ"ה בתו"ש שם בשם מדרשי תימנים עיי"ש. אולם מ"ש הגאון ז"ל דלדורות גר מביא רק עוף, לא זכיתי להבין, דבכריתות ח' ובשטמ"ק שם מבואר דמה שמביא עוף הוא רק להקל עליו אבל יכול להביא עולה ושלמים מן הבהמה, עיי"ש
