נהגו ברוב קהילות ישראל, שלא להתחתן בשלושת השבועות. ואף שמעיקר הדין איסור נישואין בימי האבלות על החורבן חל רק על נישואי רשות, היינו על מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה בבן ובת, אבל מי שעדיין לא קיים את המצווה, היה רשאי לישא אשה אפילו בתשעת הימים. למעשה, מכיוון שימים אלו הם ימי פורענות, נהגו שלא לערוך בהם שום נישואין, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן טוב ובמזל טוב, ובימים אלו אין סימן טוב ומזל טוב. ויש מיוצאי ספרד שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים (כמובא בהערה).
מסיבת אירוסין ביתית, שהיא מסיבה על הסכמת בני הזוג להינשא, כיוון שיש בה צד של מצווה, מותר לקיימה עד סוף חודש תמוז (כמו בספירת העומר, לעיל ג, ד, 6). אבל מסיבת אירוסין גדולה אין לקיים בשלושת השבועות. ובתשעת הימים, שצריך למעט בהם בשמחה, גם מסיבת אירוסין ביתית וצנועה אסור לקיים. אבל מותר להורי החתן והכלה להיפגש ולקבוע את תנאי החתונה, ומגישים לפניהם כיבוד קל. ואף שגם במפגש זה יש שמחה, כיוון שעל ידו הקשר בין בני הזוג יהפוך לעובדה מוגמרת, ויש בכך קירוב למצוות החתונה, מותר לקיימו. כמו כן מותר לרווקים להיפגש בתשעת הימים לשם נישואין.[5]
