צבעי המאכל נועדו להעניק למאכל מראה רענן ומושך, ולעיתים גם לחפות על פגמים. מתחילה נהגו יצרני המזון להשתמש בחומרים טבעיים שהופקו מפירות, מירקות ומשרצים. עם התפתחות התעשייה המודרנית, פותחו חומרי צבע מחומרים סינתטיים כגון נפט ופחם, שמחירם זול וצבעם חזק ועמיד יותר, וכולם כשרים, כי אין בחומרים סינתטיים שאלות כשרות. בשנים האחרונות התברר שהם עלולים להזיק לבריאות, ובמיוחד לילדים בתקופת ההתפתחות. בעקבות זאת מתרחש תהליך שיותר יצרנים חוזרים להשתמש בצבעי מאכל טבעיים.
רוב צבעי המאכל הטבעיים מיוצרים מן הצומח בחוץ לארץ, ועל כן אין בהם בעיית כשרות, מלבד 163E שצבעו בין אדום לכחול, ולעיתים מיוצר משיירי ענבים שנסחטו ליין, ואזי יש בו איסור ‘סתם יינם’ (לעיל כט, ב).
צבעי המאכל שמופקים מבעלי חיים – אסורים. הנפוצים שבהם: ‘חומצה כרמינית’ (120E) המניבה צבע אדום ומופקת מכנימות, וכן צבע המאכל g161E שלעיתים מופק מסרטני-שרימפס ובעלי חיים טמאים אחרים.[6]
מנגד, לפמ”ג רק עור קיבה שהתייבש בטל איסורו הואיל ואינו חוזר בבישול למצבו הקודם, אבל בשר שיובש נשאר באיסורו הואיל והבישול מחזירו למצבו הקודם. ולנו”ב קמא יו”ד כו, רק לעניין בשר בחלב, אם הבשר התייבש כעץ פקע ממנו מעמדו הבשרי ואין איסור לבשלו עם חלב, אבל לגבי שאר האיסורים, הייבוש כעץ אינו מבטל את האיסור. והוסיף הרב מרדכי אליהו, שגם לדעת רוב המתירים דבר שהתייבש כעץ, הוא דווקא כשאוכלים אותו שלא כדרך אכילתו, אבל אם הוא נועד לצבע מאכל, הרי שהוא נאכל כדרך אכילתו ואוסר את המאכלים שנצבעו בו. ואף אם יהיה פי שישים כנגד צבע המאכל, אינו בטל הואיל והשפעתו על התערובת ניכרת, והרי דינו כדין מעמיד שאינו בטל (עמא דבר א, יז). וכן מקובל להורות, שאין להעניק כשרות למוצרים שיש בהם צבעי מאכל שמקורם בחי שעברו ייבוש ואין בהם טעם, וכפי שכתבתי למעלה. אמנם בדיעבד אם הוכנסו במאכל, בשעת הדחק אפשר יהיה לסמוך על דעת המקילים.
בין צבעי המאכל שנודעו כעלולים להזיק לבריאות במיוחד נמנים: 102E E110 124E.
