במקומות רבים בעולם רגילים למשוח פירות וממתקים בשלאק כדי שיראו מבריקים ויפים. השלאק הוא שרף עצים, שעל ידי הפרשה של שרץ שנקרא ‘לכּה’, המצוי בסביבות תאילנד והודו, נעשה מגובש ודביק, וכדי למושחו על פירות וממתקים מדללים אותו באלכוהול (סימונו 904E מסדרת חומרי הזגה).
יש אוסרים פירות וממתקים שצופו בשלאק, הואיל והחומר שהופרש מהשרץ הוא זה שמעמיד את השלאק וגורם לו להידבק לפירות ולממתקים, וחומר זה אסור משום שהוא יוצא משרץ טמא (הגר”מ אליהו; עמק התשובה סו בשם ריש”א ועוד).
ויש מתירים, מפני שהחומר היוצא מהשרץ קשה כעץ וטעמו מר, וממילא בטל בשלאק כדין נותן טעם לפגם שאינו אוסר את תערובתו. וזה שהוא מעמיד את הצבע, אינו נחשב כמעמיד לגבי איסורי אכילה (עי’ אג”מ ח”ב יו”ד כד; תולעת שני א, ו, מב).
למעשה, נוהגים שלא להעניק כשרות למאכלים שצופו בשלאק, וגם אין בכך צורך גדול, הואיל וניתן לצפות את המאכלים בציפוי מחומרים מותרים. והקונה פירות שיש חשש שצופו בשלאק, ישטוף אותם היטב, כדי להסיר את הציפוי שלהם. ואין לחשוש שמא לא יצליח להסיר את הכל, הואיל ומדובר ב’ספק ספיקא’ בדין דרבנן: ספק אחד אולי לא ציפו את הפרי בשלאק, ואם ציפו אולי ירד בשטיפה. ספק שני, גם אם נותר שלאק, אולי הלכה כדעת המתירים אותו. והמחלוקת בדין דרבנן, הואיל ואינו נותן טעם במאכל.
