מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל, היה רגיל להדגיש את הכלל, שהאיש והאשה שווים. אלא שלאחר קביעת הכלל העקרוני, לפעמים היה עומד על ההבדלים שבין האיש לאשה, “יסוד השכל יותר מורגש אצל האיש. לעומת זאת, צד הרגש שבאדם יותר מובלט אצל האשה” (שיחות הרצי”ה במדבר ע’ 413). כמובן שגם לגברים יש רגש וגם לנשים יש שכל, אלא שככלל נטיית הגברים יותר אל השכל ונטיית הנשים יותר אל הרגש. עמדה זו קיבלה חיזוק לאחרונה ממחקרים שונים על המוח והנפש, מהם יוצא שיש שני סוגי אינטלגנציה, שכלית (IQ), ורגשית (EQ).
בגלל הבדל זה, בתחומים מסוימים האיש יותר אקטיבי, פעיל, ואילו האשה יותר פסיבית, נפעלת. אחר שהשכל מגיע למסקנות הוא יוצר ובונה, ואילו תכונתו של הרגש שהוא קולט רשמים מהאירועים שמסביב, הוא אינו יוזם אותם אלא מתרשם מהם. על כן אנו מוצאים בהגדרותיהם של חכמי התורה בדורות הקודמים, כי האיש נוטה יותר להשפיע והאשה נוטה יותר לקבל.
על ידי שתי התכונות הללו, שמשלימות זו את זו, אנו יכולים להתקשר בשלימות לעניין האלוקי, להתגדל באמונה, לחיות חיי תורה, ולתקן עולם במלכות שד-י.
על ידי השכל המנתח והמגדיר, אנו קובעים את העקרונות שלפיהם מודרכים חיינו. ועל ידי הרגש הטבעי, החי, אנו יכולים לקלוט יותר את האמונה והחיוניות שבתורה.
בסעיפים הבאים אנסה בעז”ה להמשיך לבאר רעיון זה על פי דברי מרן הרב זצ”ל ובנו מו”ר הרב צבי יהודה זצ”ל.[1]
