החובה מהתורה היא להניח תפילין בכל יום למשך רגע אחד. ומי שלא הניחן במשך כל היום, ביטל שמונה מצוות עשה (מנחות מד, א), שכן בכל אחת מארבע פרשיות התפילין נאמרה מצווה להניח אותה בתפילין של יד ומצווה להניח אותה בתפילין של ראש.
הורו חכמים להניח תפילין בעת תפילת שחרית ובמיוחד בעת אמירת קריאת שמע, שבה כתובה מצוות התפילין. ואמרו (ברכות יד, ב): “כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו”. עוד אמרו: “הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה”. והעושה כן “מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן” (שם טו, א).
אף שברגע אחד בכל יום ניתן לקיים את מצוות התפילין, בכל רגע נוסף שאדם מניח תפילין הוא מקיים מצווה מהתורה. בימי המשנה והגמרא, רבים נהגו להניח תפילין כל היום, וכשהיו צריכים להתפנות היו מסירים אותן ומיד לאחר מכן חוזרים להניחן. אולם מימי הראשונים ועד ימינו ההדרכה היא לקיים את מצוות התפילין במשך תפילת שחרית ולא יותר (שו”ע לז, ב). וזאת משום שהמניח תפילין צריך להיזהר שלא להסיח את דעתו מהן ולשמור על נקיות גופו (להלן טו-טז), ואם יניחו תפילין כל היום, קרוב לוודאי שיהיו שלא יצליחו לשמור על קדושתן. ואמנם יש שיכולים לשמור על כך, אולם כאשר רק הצדיקים יניחו תפילין, ייפתח בכך פתח לרמאים להונות את הבריות על ידי הנחת תפילין והתחזות לצדיקים. לפיכך נהגו כולם להניח תפילין רק בתפילת שחרית ובלימוד שלאחריה. ויש שהניחו תפילין גם בתפילת מנחה.
הרי שבתחילה נהגו להדר יותר במשך זמן הנחת התפילין למרות שבעקבות זאת פעמים רבות התפילין התבזו. בהמשך, העדיפו להדר יותר בשמירה על כבודם מאשר במשך הזמן שמניחים תפילין.[3]
בתקופת המשנה והגמרא נהגו רבים להניח תפילין במשך כל היום. לכן פרטו חכמים דינים שונים בנוגע לחליצת התפילין לפני כניסה לבית הכסא ולסעודה (ברכות כג, א-ב), ושיבחו את מי שהקפיד שלא ללכת ארבע אמות ללא תפילין (סוכה כח, א; תענית כ, ב; מגילה כח, א). מנגד, מתקופת המשנה ועד הראשונים, היו שלא הניחו תפילין כלל. חלקם טענו שנהגו כך מחשש שלא יצליחו לשמור על קדושתן (לעיל הערה 2). והראשונים כתבו להניחן רק בתפילת שחרית, מפני שהתפילין צריכים גוף נקי וזהירות מהיסח הדעת, וקשה לשמור על כך במשך שעות ארוכות, אבל בזמן התפילה אפשר (רא”ש תפילין כח; סמ”ק קנג; שו”ע לז, ב).
אמרו בירושלמי (ברכות ב, ג; פסיקתא רבתי כב), שלא נוהגים להניח תפילין כל היום מפני הרמאים, שעל ידי התפילין יתחזו לצדיקים וירמו את הבריות לתת להם כסף ואח”כ ימעלו באמונם. וכ”כ רי”ו (תולדות א”ו נתיב יט, ה), ומ”א (לז, ב): “אפילו מי שיודע בעצמו שיש לו גוף נקי לא יניחן כל היום – מפני הרמאים”. וכ”כ א”ר לז, ב. מנגד, לר”י (תוס’ שבת מט, א, ‘כאלישע’), ורא”ש (הל’ קטנות תפילין כח), כוונת הירושלמי שאין להאמין למי שמניח תפילין כל היום, אבל לא התכוונו להורות שלא להניח תפילין כל היום. והגר”א (מעשה רב יח) כתב שמי שיכול לשמור עצמו בנקיות – צריך להניח תפילין כל היום, ואם הוא חושש ליוהרא – יניח תפילין של יד בלבד, ועדיף שיעשה תפילין של ראש קטנות שיוכל להצניען. והובאו דבריו בבאו”ה (לז, ב, ‘מצותן’).
לימוד תורה ותפילין: אמרו חכמים (מכילתא דר”י בא יז): “כל הקורא בתורה – פטור מן התפילין”, היינו מהנחתן כל היום. שכן מגמת הנחת התפילין היא “לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ” (שמות יג, ט), והלומד תורה מקיים זאת בפועל. אבל בשעת ק”ש צריך להניח תפילין, וכ”כ רבנו יונה, מרדכי, ושו”ע (לח, י). אולם בפסיקתא זוטרתא (פר’ בא יג, ט), מבואר שגם הלומד תורה מצווה שיניח תפילין. וכ”כ רב שמואל בר חופני גאון, האגור, והטור (לח, י). ולדעת העיטור, דברי המכילתא נאמרו למי שקורא במקרא, אבל הלומד תלמוד צריך להניח תפילין, ודבריו הובאו ברא”ש, רי”ו, מ”א (לח, יג).
