ו – קשר ‘י’ ומי שאינו יכול להניח בעצמו

[6]. מנחות לה, ב: “קשר של תפילין… צריך שיהא כלפי פנים כדי שיהיו ישראל לפנים ולא לאחור”. רבים למדו מכך שקשר ה’י’ צריך להיות לכיוון הלב. כ”כ רב עמרם גאון ורב האי גאון, אור זרוע (א תקעו); רא”ש (תפילין יב), ועוד. אמנם היו שנהגו שהקשר יהיה לצד חוץ, אולם הוכרעה הלכה שיהיה כלפי פנים (ב”י ושו”ע כז, ב).

בשו”ע (כז, ב), כתב על פי הזהר (ח”ג רלו, ב): “יש ליזהר שלא תזוז יו”ד של הקשר מהתפילה”. רוב האחרונים העתיקו את לשון השו”ע, ובפשטות הכוונה להצמיד את הקשר לתיתורא, וכן כתבו במפורש כמה אחרונים (חסד לאלפים כה, י; אבני נזר או”ח יד). ויש מדקדקים להצמיד את הקשר דווקא לקציצה. ולתשורת שי (תניינא צג), כל זמן שהקשר סמוך לתפילין גם אם יש ביניהם אויר הוא נחשב כצמוד לו. אמנם הנוהגים על פי הקבלה נזהרים בזה יותר, ואחת הסיבות לכריכת הרצועות על בית התפילין לפי מנהג המקובלים, הוא כדי להצמיד את הקשר לבית (ברכ”י כה, ט). ויש מדקדקים אף יותר, וקושרים על ידי גיד את הקשר לבית התפילין (בן איש חי וירא טו). אבל מנהג ישראל שלא להוסיף קשירות בגידים וכיוצא בזה (ראו שערי תשובה ה; מ”ב י).

לעיתים שמאלי צריך לשאול תפילין מימני או להיפך, ואזי נוצרת בעיה, מפני שקשר התפילין צריך להיות לצד הלב, והמעברתא שבה עוברת הרצועה צריכה להיות לצד הכתף (שו”ע כז, ב-ג), ואם שמאלי לוקח תפילין של ימני אי אפשר שהמעברתא תהיה למעלה והקשר לצד הלב. וכתב בבאו”ה (כז, ג, ‘המנהג’), עפ”י שבות יעקב וארצות החיים, שהדין החשוב יותר שהקשר יהיה לצד הלב, כי הוא דין הגמרא, ואילו זה שהמעברתא תהיה כלפי מעלה הוא מנהג שאין בו קפידא (תרומת הדשן מט). ונכון שילפף את הרצועה גם על הצד העליון של התפילין כדי לקשרם היטב ליד. אמנם הח”א הציע להוציא את הרצועה ולהופכה, אבל בבאו”ה מפקפק בזה. בנוסף, הפיכת הרצועה עלולה לגרום נזק מסוים לרצועות ולמצב הידוק הקשר לתפילין, וגם מסיבה זו נכון לנהוג כדברי הבאו”ה.

הרגיל לכרוך את התפילין כלפי חוץ כמנהג ספרד ששאל תפילין ממי שנוהג לכרוך כלפי פנים כמנהג אשכנז, או להיפך, לא יהפוך את התפילין, כי אז תימצא ה’י’ רחוקה מהלב אלא יניח כמנהג בעל התפילין. שכן מנהגים אלו לא נזכרו בגמרא או בראשונים, ושניהם טובים, ואין מקום להקפיד לקיימן בעת ששואלים תפילין. ויוכל אם ירצה ללפף חצי סיבוב סביב הקציצה ולשנות בכך את כיוון הרצועה החוצה.

[7]. אשה רשאית לקשור תפילין לבעלה, כמובא בע”ז (לט, א): “וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנישאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו…”. וכ”כ מהר”י אסאד (יהודה יעלה או”ח יט), מהר”ם שיק (או”ח טו), יבי”א (ח”ט או”ח ז, ב), (אמנם בתשורת שי קמא תריח, החמיר, שהקושר צריך להיות חייב במצווה). וכן הדין לגבי נוכרי שיכול להניח תפילין ליהודי שנצרך בכך (מהרש”ג ח”א או”ח ט; אשרי האיש או”ח א, תפילין יז; מקור נאמן ב, צז).