כיוון שהתפילין קדושות, מניח התפילין צריך להיזהר מאוד בכבודן, וכפי שאמרו חכמים (שבת מט, א): “תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפיים”, שהיה מקפיד על כבוד התפילין. ביארו חכמים, שההקפדה הנדרשת היא שלא יפיח בהן ונמצאו התפילין מתבזות בביזוי גדול. וכל כך חששו לפגיעה בכבוד התפילין, עד שלמרות שמן התורה מצוות תפילין קיימת בלילה כמו ביום, תיקנו חכמים שלא להניחן בלילה, שמא יירדם בעודן עליו ויפיח בהן (שו”ע או”ח ל, ב; לעיל הערה 13). קל וחומר שאסור להתפנות בבית הכסא בעודן עליו.
לא זו בלבד, אלא שהואיל וראו הראשונים, שאם ינהגו ישראל להניח תפילין כל היום, רבים יכשלו מעת לעת בהפחה בתפילין, כמו גם בהסחת דעת אסורה – הורו שלא להניח תפילין כל היום אלא רק בשעת התפילה (רא”ש, מהר”ח או”ז, סמ”ק, שו”ע לז, ב. לעיל הלכה ג). בכך עברו מתקופה שבה התחזקו באמונה על ידי הנחת תפילין כל היום למרות המכשולים הכרוכים בכך, לתקופה שבה התחזקו באמונה על ידי הדגשת כבוד התפילין.
המתנמנם קלות במשך תפילת שחרית אינו חייב להסירן, אבל אסור לישון בהן שינת ארעי שמא יפיח בהן (עי’ שו”ע מד, א; מ”ב ד-ז).[17]
באשל אברהם (בוטשאטש לח, ב), נוטה לסבור שעיקר איסור הפחה הוא בהשמעת קול או ריח רע ניכר, כפי מה שנחשב ביזיון לפני מלך, אבל בלא זה הוא איסור קל, וגם לשאגת אריה הוא דרבנן. ובעוד יוסף חי (פר’ חיי שרה ד), סובר שהאיסור הוא מחמת הריח הרע, וכשאין ריח רע גם אם השמיע קול אין איסור וביזיון. ע”כ. וכן משמע מכך שבעת שהלכו כל היום בתפילין, התירו להטיל מים עם תפילין בבית כסא ארעי, הואיל ואין חשש שמא מתוך כך יתפנה לגדולים שאסור לחלוטין, ולרמב”ם אסור שמא יפיח בהן (שו”ע מג, א). הרי שהפחה חמורה מהטלת מים, וההבנה המתבקשת, מפני הריח הרע ואולי גם הקול.
כתבו הראשונים, שחשש גוף נקי הוא הסיבה העיקרית שבעטיה נהגו להניח תפילין בתפילת שחרית בלבד ולא כל היום (רא”ש תפילין כח; סמ”ק קנג). וכ”כ בשו”ע (לז, ב): “מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום. ומ”מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת ק”ש ותפלה”. אפשר לפרש, שחששו לכתחילה לדעת המחמירים בהיסח הדעת (דעת שאגת אריה). אולם יותר נראה, שמנהג זה נוסד על דעת רוב הפוסקים, אלא שאם כולם יניחו תפילין כל היום, יהיו רבים שיעברו מעת לעת על איסור הפחה והרהור בדברים אסורים, ולכן נהגו להחמיר.
חולה במעיו שנצרך כל הזמן להתפנות, או אינו יכול להתאפק מלהפיח אפילו לשניות אחדות, לא יניח תפילין (שו”ע לח, א). ואם יכול להתאפק שניות אחדות יניח תפילין ומיד יחלוץ אותן. ואם יוכל להתאפק עוד כמה שניות, יאמר בהן גם פסוק ראשון של קריאת שמע (שו”ע לח, ב). כמו כן, מי שאינו יכול להתאפק מלהפיח במשך תפילת עמידה, לא יתפלל עמידה (שו”ע פ, א), מפני שתפילת עמידה היא כעמידה לפני מלך. אבל שאר דברים שבקדושה יאמר, הואיל ואינם נחשבים כעומד לפני המלך (עי’ פנה”ל תפילה ה, ח-י). לפיכך, יתעטף בטלית ויאמר את ברכות השחר וקריאת שמע וברכותיה (מ”ב לח, ז). ובכל עת שיריח ריח רע יפסיק מלומר ברכות (שו”ע עט, ט). ואם ירסס את המקום בחומר ריחני שיאפיל על הריח הרע, יוכל להמשיך לומר את הברכות ברצף, ורק בעת ההפחה עצמה יפסיק (בא”ח בא כח). ורבים סוברים שגם מי שאינו יכול להימנע מהפחה, יתפלל עמידה (מקור חיים לחוות יאיר, מור וקציעה, גר”א, מג”ג ועוד). ויש סוברים, שאף יניח תפילין רגע אחד, וזאת משום שאיסור הפחה מדרבנן, ואין לבטל בעטיו את מצוות התורה להניח תפילין (מור וקציעה או”ח פ; פמ”ג מש”ז א).
