יז – הזהירות מביזוי התפילין

משום כבודן של התפילין, אסור להיכנס בהן לבית הכסא או לבית המרחץ, בין באופן שהאדם מניח אותן עליו ובין שהן בידו. אמנם בזמן שנהגו להניח תפילין במשך כל היום, הוצרכו לעיתים להקל בכך מחשש שיגנבו את התפילין. אולם כשהיו בבית, נזהרו שלא להיכנס עם התפילין לבית הכסא (שו”ע מג, ז; מ”ב כד).

הנמצא בדרכו והתפילין בידו או בתוך תרמילו ונצרך להיכנס לשירותים, אם יש לו אפשרות, יפקידם אצל חבר ויכנס לשירותים. ואם אין אפשרות, יכנס עם התרמיל לשירותים, וזאת משום שהתפילין טמונות בכיס בתוך כיס, כשהכיס השני, היינו התרמיל, אינו כיסן הרגיל (מחה”ש, מ”ב מג, כד). כמו כן יוכל להניח את כיס התפילין בשקית ניילון, וכך יכנס לשירותים.

המניח תפילין בתוך תרמיל או מזוודה, יניחן מעל הבגדים והחפצים ששם, אך אם מגמתו לשומרן יוכל להניחן בין הבגדים והחפצים. אפשר להניח על הארץ את התרמיל או המזוודה שהתפילין נמצאות בהם, ולא ישב עליהם או יניח עליהם את רגליו, אלא אם כן הם גדולים והוא יודע שהתפילין נמצאות בצד השני (שו”ע מ, ג; ה; עי’ מ”ב יג).^[18]

בעת הנחת תפילין ראוי שלא לנגוע במקומות מכוסים או בנעליים באופן שמצריך אחר כך נטילה, ובשעת הצורך מותר (מקור חיים לחוו”י מג, ט).

נהגו ישראל שאם הפיל אדם בטעות תפילין של יד או של ראש לארץ, שיתענה יום אחד (מ”א מד, ה; מ”ב מ, ג). כיום נוהגים למעט בתעניות, ובמקום זאת נותנים לצדקה כפי המחיר שאותו אדם מוכן לשלם כדי שלא יצטרך לצום יום אחד. ומי שקשה לו לשלם סכום זה, ישלם כפי שווי המאכלים שהוא אוכל ביום אחד. אם התפילין נפלו כשהן בתוך תיקם, כיוון שהפגיעה בכבודן קלה יותר, לא נהגו לצום, וטוב לתת מעט צדקה בעקבות זאת.^[19] משתדלים שגם הרצועות לא יגעו ברצפה, ואם נגעו מרימים אותן.

הנכשל ובעת שהתפילין עליו הפיח והבאיש ריחו, נכון שיתענה על כך כל אותו היום, כי הפחה נחשבת ביזוי חמור יותר מהפלת תפילין (א”א בוטשאטש לח, ב). אולם כאמור, נוהגים כיום לפדות את התענית בצדקה בשווי שהיה מוכן לשלם כדי שלא להתענות.