כיוון שצריך להיזהר בכבוד התפילין, אסור לשיכור שאינו מסוגל לדבר בכבוד הראוי לפני המלך להניח תפילין. ואף אסרו חכמים לאכול בהן סעודת קבע, שמא ישתכר ויתגנה ונמצא מבזה אותן (רש”י ברכות כג, ב). אבל אכילת ארעי מותרת, הואיל ואין חשש שמא ייגרר לשכרות (שו”ע מ, ח). כיום שאנו נוהגים להדר בקדושת התפילין להניחן רק בתפילת שחרית והלימוד שאחריה, נכון שלא לאכול בהן אכילת ארעי (שולחן שלמה מ, ו; ערוה”ש ה). אמנם מי שלאחר תפילת שחרית נוהג להאריך בלימוד עם התפילין, רשאי לטעום מעט ולשתות כדי להתחזק בלימודו.[20]
בעבר, כאשר המשתה סביב החתונה נמשך בימים ובלילות, הורו חכמים שהחתן ומלוויו פטורים מהנחת תפילין ומתפילה בימי המשתה, הואיל והם רגילים לשתות יין ולהיות בקלות ראש. ולא טענו נגדם שלא ישתו, מפני שהם עסקו במצווה גדולה של שמחת חתן וכלה, והעוסק במצווה פטור מלתכנן כיצד יקיים מצווה אחרת. אמנם היו חייבים בקריאת שמע, מפני שאינה מצריכה כוונה אלא בפסוק ראשון (סוכה כה, ב; רי”ד ומאירי). ומן הסתם באותו הרגע היו גם מניחים תפילין, כדי שלא ייראו כמעידים עדות שקר. אבל לא הניחו תפילין כל היום כפי שהיו רגילים באותם זמנים, וגם לא התפללו תפילת עמידה שמצריכה כובד ראש (שו”ת רמ”א קלב). כיום שרגילים להגביל את זמן המשתה בלילה, ועד זמן תפילת שחרית המלווים כבר אינם שתויים, חייבים המלווים להניח תפילין ולהתפלל את כל תפילת שחרית (מ”ב לח, כג). ואף החתן עצמו חייב בקריאת שמע, תפילה ותפילין (שו”ע או”ח ע, ג; מ”ב לח, כג).
