טו – קריאת התורה

א – תקנת הקריאה בתורה

בנוסף למצוות תלמוד תורה שמחייבת כל אדם מישראל לקבוע עיתים ללימוד התורה בכל יום ובכל לילה, תיקנו חכמים לקרוא בתורה בציבור כמה פעמים בשבוע. אמרו חכמים (ב”ק פב, א) שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): “וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם”. הבינו משה רבנו ותלמידיו הנביאים, שהצמאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל בתורה, שנמשלה למים. שכן כשם שהמים מחיים את כל החי והצומח, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שרחקו מהתורה, לא מצאו מים. ואף שמן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו תורה באותם שלושה ימים, לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי, ולכן תיקנו שיקראו בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו עליהם שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה. לימים עזרא הסופר המשיך לעצב את התקנה, ותיקן שיקראו לפחות שלושה עולים ועשרה פסוקים (ב”ק פב, א).^[1]

שתי מגמות עיקריות לתקנת הקריאה בתורה: האחת, שלא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא לימוד תורה ציבורי. השנייה, שכל שלושה ימים ייפגשו עם ספר התורה המקודש שנכתב בדיו על הקלף, כמסורת כתיבתו מסיני.

בנוסף, תיקן משה רבנו שיקראו במועדים מעניינו של המועד (מגילה לב, א). וחכמים עיצבו את התקנה כשקבעו כמה עולים יעלו בכל אחד מהמועדים, כמבואר בהלכה הבאה.

תקנת הקריאה בתורה מוטלת על הציבור, שכל עשרה שמתקבצים לתפילה במניין בימים שתיקנו לקרוא בהם בתורה – צריכים לקרוא בתורה. אבל אין התקנה מוטלת על היחיד, ולכן מי שהתפלל במניין, ובעת שהגיעו לקריאת התורה נצרך להתפנות והפסיד חלק מקריאת התורה, או שנאלץ לצאת לפני קריאת התורה, אינו צריך לחפש מניין נוסף כדי להשלים את הפסוקים שלא שמע.^[2]

ב – מספר העולים

תיקנו חכמים שככל שהיום יותר מעולה ומקודש, יקראו בו יותר עולים (מגילה כא, א; פנה”ל מועדים ב, ח). בימי שני וחמישי, וכן בתעניות ציבור, בחנוכה ובפורים, קוראים שלושה עולים בתורה. המשותף לימים הללו שהם ימי עבודה רגילים, ואין מקריבים בהם קורבן מוסף, והוספת עולים עלולה לגרום ל’ביטול מלאכה’.

בראשי חודשים ובחול המועד, קוראים ארבעה עולים. בימים אלו מקריבים קרבן מוסף וכנגד זה תיקנו חכמים את תפילת המוסף, וכן תיקנו להוסיף עלייה רביעית. ואין חוששים לביטול מלאכה מועט, הואיל ובחול המועד מותר לעבוד רק לצורך המועד או לצורך גדול, וגם בראש חודש היה ראוי למעט בעבודה (עי’ פנה”ל מועדים יא, ב; זמנים א, ז).

בימי חג (ימים טובים) קוראים חמישה עולים, שבהם מתווספת קדושה שבאה לידי ביטוי באיסור מלאכת עבודה.

ביום הכיפורים קוראים שישה עולים, שבו מתווספת קדושה הבאה לידי ביטוי בכך שגם מלאכה לצורך אוכל נפש, שמותרת בחג, אסורה בו.

בשבת קוראים שבעה עולים. ואף שמבחינות מסוימות קדושת יום הכיפורים גבוהה יותר, בשבת מוסיפים עולה מפני שהעונש על חילולה חמור יותר, שהמחלל שבת חייב סקילה ואילו המחלל את יום הכיפורים חייב כרת (מגילה כב, ב; עי’ פנה”ל ימים נוראים ו, 2).

בשבתות, ביום הכיפורים ובחגים, מוסיפים עולה הנקרא ‘מפטיר’. בשבתות המפטיר חוזר וקורא את הפסוקים האחרונים של ‘פרשת השבוע’, ובמועדים הוא קורא פסוקים מפרשה אחרת שעוסקים בעניינו של יום. העולה למפטיר קורא את ההפטרה, שהיא קריאת פסוקים מהנביא הקשורים למה שקראו בתורה (ראו פנה”ל שבת ה, ז).

בקריאה שקוראים בשבת בשחרית קוראים את כל התורה כסדר. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל להשלים את קריאת התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו להשלימה בשנה אחת. וכן נוהגים כיום בכל קהילות ישראל, לקרוא בכל שבת את ‘פרשת השבוע’, ולסיים בכל שנה ב’שמחת תורה’ את קריאת כל התורה.

במנחה של שבת קוראים שלושה עולים, משום שזו אינה הקריאה העיקרית של השבת, אלא תקנה מאוחרת של עזרא הסופר, “משום יושבי קרנות” (ב”ק פב, א). ‘יושבי קרנות’ הם יושבי החנויות שעסקו בימות החול במסחר ונעדרו מבית הכנסת, וכדי להשלים להם את הקריאה של ימות החול, תיקן למענם עזרא הסופר את הקריאה במנחה של שבת (רש”י). ויש מפרשים (שיטמ”ק בשם גאון), ש’יושבי קרנות’ הם קלי הדעת, והואיל וזמן המנחה הוא זמן שמועד לשכרות, תיקן עזרא הסופר קריאה בתורה, כדי שקלי הדעת יימנעו משכרות לכבוד הקריאה בתורה (עי’ פנה”ל שבת ה, ח).

ג – האם מותר להוסיף עולים?

אמרו חכמים במשנה (מגילה כא, א), שבימים שבהם קוראים שלושה או ארבעה עולים, אין פוחתים ממספר העולים שתיקנו חכמים לקרוא, ואין מוסיפים עליהם. אין פוחתים – כדי שלא לגרוע מתקנת חכמים, ואין מוסיפים – כדי שלא לעכב את המתפללים לצאת לעבודתם. ואף בחול המועד אין להוסיף על ארבעת העולים, כדי שלא לעכב את המתפללים הנצרכים לצאת לעבודתם לצורך המועד או לצורך דבר האבד. גם במנחה של שבת אין מוסיפים על שלושה עולים, מפני שבמשך כל היום נהגו ללמוד תורה ולשמוע דרשות, ולפנות ערב התפללו מנחה והלכו לסעודה שלישית, ולא רצו להטריחם בהוספת עולים (רש”י שם ‘ואין’, מאירי).

בחגים ובשבתות, שבהם קוראים חמישה, שישה או שבעה עולים, אין פוחתים ממספר העולים שתיקנו חכמים, כדי לא לגרוע מתקנת חכמים. אבל מותר להוסיף עליהם, מפני שאלו ימים ששובתים בהם ממלאכה, והוספת עולים אינה גורמת ל’ביטול מלאכה’.

ואף שמותר להוסיף עולים בחגים וביום הכיפורים, מנהג רבים, שכל זמן שאין בכך צורך גדול, אין מוסיפים עולים, כדי שלא לבטל את ההבדל במספר העולים שבין החגים ליום הכיפורים ובין יום הכיפורים לשבת (רמ”א רפב, א). ויש נוהגים להוסיף בהם עולים גם לצורך רגיל (ב”י רפב, ב).

גם בשבת לכתחילה אין להוסיף עולים, כדי שלא להטריח את הציבור. בנוסף, יש סוברים שהואיל והיום אנו נוהגים שכל עולה מברך לפני העלייה ולאחריה, ראוי שלא להוסיף על מספר העולים שתיקנו חכמים, כדי שלא להוסיף ברכות שאינן צריכות (תשב”ץ ב, ע). אולם בשעת הצורך, כגון ב’שבת חתן’ כשיש אורחים נכבדים, רבים נוהגים להוסיף עולים. וכאשר הציבור מקפיד על אריכות התפילה, גם בשבת חתן אין להוסיף עולים, ורק אם נוצר מצב ששכחו להעלות את אחד הנכבדים, ואם לא יוסיפו עלייה ויעלוהו ייווצר עלבון, מותר להוסיף. וכך ראוי לנהוג לכתחילה.^[3]

כאשר מוסיפים עולים, מקפידים שלכל עולה יקראו לפחות שלושה פסוקים חדשים. ורק בשעת הצורך כדי למנוע עלבון, אפשר להעלות עולה שיחזור ויקרא פסוקים שכבר קראו.^[4]

ד – ברכות התורה

מלבד ברכות התורה שתיקנו חכמים לכל אדם לברך בבוקר, תיקנו חכמים שהעולים לקריאת התורה יברכו שוב את ברכות התורה, לכבוד עלייתם לקרוא בתורה בציבור מתוך ספר התורה המקודש. על ידי הברכה העולה והשומעים מתקשרים אל מקורה האלוהי של התורה, ולגודל עניינה תיקנו לברך לפני הקריאה ולאחריה. לפני הקריאה, הברכה היא על שבחר ה’ בנו מכל העמים, ומתוך כך נתן לנו את תורתו. לאחר הקריאה, הברכה היא על מעלת התורה, שהיא תורת אמת וה’ נתנה לנו כדי שנתעמק ונחדש בה, ועל ידי כך נוסיף חיים וברכה לעולם.

מתחילה היה המנהג שרק העולה הראשון והאחרון בירכו – הראשון בירך את הברכה הראשונה לפני קריאת התורה, והאחרון בירך את הברכה האחרונה לאחר סיום הקריאה, וכל שאר העולים היו שומעים את ברכתם ויוצאים בכך ידי חובת הברכות.

לאחר זמן, לרוב חשיבותה של ברכת התורה, תיקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך גם בתחילה וגם בסוף, “גזירה משום הנכנסים ומשום היוצאים”. שחששו חכמים שמא יכנס אדם באמצע קריאת התורה, ולא ישמע את ברכת העולה הראשון בתחילת הקריאה, ויחשוב שאין ברכה לפני קריאת התורה, לכן תיקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו. עוד חששו, שמא יֵצא אדם באמצע קריאת התורה, ומאחר שלא ישמע את העולה האחרון מברך בסיום הקריאה, יחשוב שאין ברכה לאחר הקריאה, לכן תיקנו שכל עולה יברך ברכה בסיום קריאתו (מגילה כא, ב, רש”י ורמב”ם). ויש אומרים, שטעם התקנה הוא כדי שגם מי שאיחר לבוא לבית הכנסת ישמע את הברכה שלפני העלייה לתורה, וגם מי שיצא לפני סיום הקריאה ישמע את הברכה שלאחריה (מאירי שם).

ה – מספר הפסוקים

בכלל תקנת הנביאים בימי משה רבנו, שיקראו בימי שבת, שני וחמישי – עולה אחד שלושה פסוקים או שלושה עולים כל אחד שלושה פסוקים. הוסיף עזרא ותיקן שיקראו שלושה עולים, ויחד יקראו לפחות עשרה פסוקים (ב”ק פב, א). לשם כך אחד מהעולים צריך לקרוא לפחות ארבעה פסוקים (מגילה כא, ב).

בתקנה זו יש ביטוי לכך שצריך להתבונן בתורה במבט כללי. “תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ” (תהילים יט, ח), דווקא כשהתורה מופיעה בשלמות היא משיבת נפש, אולם כשמאבדים את המבט הכללי – איננה משיבת נפש. המספר שלוש מבטא את הרעיון השלם, המורכב משני הצדדים והמרכז (כעין תזה, אנטי-תזה וסינתזה). טעה אחד מהקוראים וקרא פחות משלושה פסוקים, עליו לחזור ולתקן את הקריאה.^[5]

לגודל חשיבות התקנה, שצריך כל עולה לקרוא לפחות שלושה פסוקים, תיקנו חכמים שלא להפסיק את הקריאה במקום שיש חשש שיהיו אנשים שיטעו לחשוב שמותר לעולה לקרוא פחות משלושה פסוקים. נבאר יותר: כפי שלמדנו (לעיל י, טז), התורה כולה מחולקת לפרשיות קטנות, שמופרדות בספר התורה על ידי רווח של שיעור כתיבת תשע אותיות. אסרו חכמים להפסיק את הקריאה פחות משלושה פסוקים לפני סיום פרשיה, כדי שאם יצא אדם באותו זמן מבית הכנסת, לא יעלה בדעתו שהעולה הבא יקרא עד סוף הפרשיה פחות משלושה פסוקים. וכן אין להפסיק פחות משלושה פסוקים לאחר תחילת פרשיה, כדי שאם יכנס אז אדם לבית הכנסת, לא יעלה בדעתו שהעולה הקודם התחיל לקרוא מתחילת הפרשיה וקרא פחות משלושה פסוקים (מגילה כא, ב; שו”ע או”ח קלח, א).

ו – עשרה פסוקים

כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, עזרא הסופר תיקן שבכל פעם שקוראים בתורה יקראו לפחות עשרה פסוקים (ב”ק פב, א). המספר עשר מבטא רעיון שמופיע באופן שלם בעולם. לכן העולם כולו נברא בעשרה מאמרות. גם המניין הנצרך לכל דבר שבקדושה כולל עשרה אנשים (מגילה כא, ב). כלומר, שלושה פסוקים מבטאים רעיון שלם, ואילו עשרה פסוקים מבטאים הופעה שלימה של דבר בעולם, שיש בו גם צד רעיוני וגם צד מעשי.

ורק פעם אחת בשנה, בפורים, כשקוראים את פרשת ‘ויבא עמלק’, קוראים תשעה פסוקים בלבד, מפני שהעניין כולו, מצד תוכנו ומצד סדר היום, מסתיים בתשעה פסוקים. ורמז יש בכך, שכל זמן שיש עמלק בעולם, שמו של הקב”ה עדיין אינו יכול להתגלות בשלמות, ואף קריאת התורה שלנו מצטמצמת לתשעה פסוקים. (למנהג יוצאי ספרד כופלים את הפסוק האחרון, ולמנהג יוצאי אשכנז אין כופלים, פנה”ל זמנים טו, יד).

טעו ביום רגיל וקראו שלושת העולים תשעה פסוקים בלבד, יצאו בדיעבד ידי חובה, וכפי שיוצאים בפורים בתשעה פסוקים. אך אם קראו פחות מתשעה פסוקים, לא יצאו ידי חובה (שו”ע קלז, ד, ועי’ מ”ב קלז, יד).

אמרו חכמים (מגילה כא, ב), שגם הפסוק “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר” עולה למניין הפסוקים. היה אפשר לחשוב, שצריך שיהיה תוכן חדש בכל אחד משלושת הפסוקים, והואיל ופסוק זה חוזר על עצמו פעמים רבות בתורה, אינו נספר כאחד משלושת הפסוקים. לכן לימדונו חכמים, שכל הפסוקים, בלא יוצא מהכלל, חשובים ונספרים למניין הפסוקים. והאמת היא שהפסוק “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר”, מביע את החידוש הגדול ביותר, שה’ בכבודו ובעצמו נתן לנו תורה על ידי גדול הנביאים משה רבנו.

ז – הקורא והעולה

מתחילה היה המנהג, שכל מי שקראו לו לעלות לתורה, היה קורא בעצמו. וכיוון שאין בספר התורה ניקוד וטעמים, כל אדם היה לומד את פרשת השבוע היטב עם טעמים, באופן כזה שאם יקראו לו לעלות לתורה, יוכל לקרוא את חלקו. ואם קראו לו לעלות לתורה, ועדיין לא הספיק לחזור על הקריאה פעמיים-שלוש בינו לבין עצמו, לא היה עולה (שו”ע או”ח קלט, א). וכן מסופר על רבי עקיבא, שאירע שקראו לו לעלות לתורה ולא רצה לעלות. שאלו אותו תלמידיו: וכי לא לימדתנו רבנו שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ולמה כשקראו לך לעלות לא עלית? אמר להם: מפני שלא סידרתי את הקריאה ביני לבין עצמי פעמיים או שלוש. שאין אדם רשאי לומר דבר תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו בינו לבין עצמו פעמיים או שלוש (תנחומא יתרו טו). וכך נוהגים עולי תימן עד היום, שכל עולה קורא את קריאתו בעצמו.

אולם בימי הראשונים התפשט המנהג בספרד ובאשכנז, שמעמידים ‘בעל קורא’ שקורא לכל עולה את חלקו, והעולה מברך את הברכות לפני הקריאה ולאחריה, וקורא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה (ראו להלן הלכה יא). שני טעמים למנהג: האחד, כדי שלא לקפח את מי שאינם יודעים לקרוא כראוי, שבלא שיהיה ‘בעל קורא’ שיקרא עבורם, לא יוכלו לזכות לעלות לתורה. וכדי שלא יתביישו אלו שצריכים שיקראו עבורם, נהגו ש’בעל הקורא’ קורא לכל העולים (ר”ת, ר”ן וריטב”א). השני, ישנם אנשים שנוטים לטעות בקריאתם אך אינם מודים בכך, ואם לא יתנו להם לקרוא בתורה – יֵעלבו ויתקוטטו. אך כאשר בוחרים ל’בעל קורא’ את אחד המצטיינים בקריאה, אינם נפגעים (רא”ש). לפי שני הטעמים הללו, גם מי שיודע לקרוא, נכון שלא יקרא לעצמו בעלייתו, אלא יֵצא בקריאת ‘בעל הקורא’. ויש מיוצאי ספרד שנוהגים שאם העולה ידוע כבקיא בקריאת כל הפרשות, יקרא לעצמו בעלייתו.^[6]

בדיעבד, כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, אם יש ביניהם אדם שיודע לקרוא בטעמים אך אינו זוכרם, אפשר שחברו יעיין בחומש ויסמן לו את הטעמים או ילחשם על אוזנו, וכך יקרא (מ”ב קמב, ח). ואם גם זה לא אפשרי, יקראו בלא טעמים, שאין הקריאה בטעמים מעכבת, ואף יברכו את ברכות התורה על הקריאה (שו”ע או”ח קמב, ב).

ח – הקדמת הכהן מפני דרכי שלום

לרוב חשיבות העלייה לתורה, יש חשש שתתעורר קטטה סביב הזכות לעלות בעליות הראשונות. לפיכך, בכלל התקנות שתיקנו חכמים ‘מפני דרכי שלום’ (משנה גיטין ה, ח-ט), תיקנו שיעלו את הכהן לעלייה הראשונה, ואחריו יעלו לוי ואחריו ישראל. ואף שעדיין יש כבוד רב בעלייה השלישית, שהיא הראשונה בעליות הראויות לישראל, כיוון שהעליות הראשונות כבר חולקו לכהן וללוי, אין כל כך חשש שיריבו עליה. בנוסף, יש מחשיבים יותר את העלייה השישית, ויש שנהגו לכבד את הגדול שבציבור בעלייה האחרונה שחותמת את הפרשה. ויש מחשיבים יותר את עליית המפטיר, שהעולה בה מברך ברכות רבות. אחר הכל, המתקוטט על כבוד העליות, פוגע בתקנת חכמים שנועדה לשמור על השלום, ואף מבזה את העליות האחרות, שכביכול אינן מכובדות.^[7]

אמנם גם בלא תקנת חכמים צריך להקדים את הכהן, שנאמר לגביו “וְקִדַּשְׁתּוֹ” (ויקרא כא, ח), ללמדנו שמצווה להקדימו לכל דבר שבקדושה. אלא שבכל שאר העניינים שבקדושה, אם ירצה הכהן לכבד ישראל שגדול ממנו בחכמה – הרשות בידו. אבל בקריאת התורה אין הכהן רשאי למחול על כבודו ולכבד ישראל שגדול ממנו בתורה, אלא לעולם יעלה הכהן ראשון מפני דרכי שלום (גיטין נט, ב; שו”ע קלה, ד; מ”ב ט).

אבל אם הכהן הוא עם הארץ והישראל תלמיד חכם, יש אומרים שצריך להקדים את הישראל, וכדברי המשנה (הוריות יג, א), שאפילו ישראל ממזר שהוא תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ. ולא עוד אלא שהמקדימים כהן עם הארץ עוברים באיסור, כי הם מבזים את כבוד התורה (רשב”א א, קיט). ויש אומרים שאכן כך הדין בשאר הכיבודים, אולם לגבי העלייה לתורה, יש להקדים את הכהן, כי כך תיקנו חכמים (רב עמרם גאון ורב נטרונאי גאון). וכן נוהגים, להעלות כהן עם הארץ לפני ישראל תלמיד חכם (שו”ע קלה, ד). אמנם, אם יש בבית הכנסת כהן שאינו עם הארץ, טוב להקפיד שהוא יעלה לפני תלמיד חכם ישראל (יש”ש, ח”א ובאו”ה קלה, ד).^[8]

ט – מנהגי הנקראים לעלות לתורה

קראו לכהן ואין שם לוי, מעלים את אותו כהן שוב לעלייה השנייה במקום הלוי. ועליו לברך שוב לפני הקריאה ואחריה, כי הברכות הן על הקריאה, ועל כל קריאה צריכים לברך. ולא יקראו לכהן אחר, שמא יעורר הדבר חשד על הכהן הראשון שהוא פגום, ולכן העלו במקומו כהן כשר (שו”ע קלה, ח).^[9]

כאשר אין שם כהן, אף שיש לוי, מעלים לעלייה הראשונה והשנייה ישראלים. ואם ירצו, יוכלו להעלות לעלייה הראשונה לוי, אך לא יעלו לוי לעלייה השנייה, כדי שלא יטעו לחשוב שהראשון היה כהן (שו”ע קלה, ו; מ”ב כד).

מניין שכולו כהנים, קוראים כהן אחר כהן, ואם יש שם ישראל או לוי אחד, הוא עולה ראשון מפני דרכי שלום (שו”ע קלה, יב; מ”ב מה). ואם יש גם לוי אחד וגם ישראל אחד, עולים תחילה: כהן, לוי וישראל כתקנת חכמים, והשאר כהנים (מ”ב מג. ועי’ מ”ב מד).

נוהגים לכבד בעלייה לתורה חתן בשבעת ימי המשתה שלו, וכן את בעלי הברית (אבי הבן, המוהל והסנדק) ביום ברית המילה. רבים נוהגים להעלות לתורה בשבת גם מי שיש לו באותו שבוע יום השנה (יורצייט) על אביו או על אמו (שערי אפרים ב, א).

בשבתות שבהן יש קריאה חשובה, כגון עשרת הדיברות ושירת הים, נוהגים לכבד בעלייה זו את אחד מנכבדי הציבור. ורבים נהגו לכבד בעלייה זו את רב המקום (כנה”ג הגב”י תכח, ב; לדוד אמת י, ה).

ככלל, אין מעלים כהנים ולוויים לשאר העליות, שמא יתעורר עליהם חשד שנפל פגם בייחוסם. אולם למפטיר, הואיל ואינו מכלל שבעת העולים שתיקנו חכמים, מעלים כהן או לוי. וכדי שלא יתעורר שמץ חשד, הגבאי מכריז: “יעמוד פלוני הכהן” או “הלוי” (רמ”א קלה, י; מ”ב לג).

לעיתים צריכים להעלות יותר כהנים או לויים, כגון בשבת חתן או בר מצווה של משפחת כהנים או לוויים. כאשר צריכים עוד עלייה אחת בלבד, אפשר לקרוא לכהן או ללוי לעלייה האחרונה, ועדיף שהיא תהיה עלייה נוספת מעבר לשבעת העולים. והגבאי יאמר: “יעמוד פלוני, אף על פי שהוא כהן” או “אף על פי שהוא לוי”. אם יש צורך בעוד עלייה, עדיף שיעשו שוב סדר של ‘כהן לוי וישראל’. כלומר יעלו ל’רביעי’ כהן, ל’חמישי’ לוי, ול’שישי’ ישראל, ולאחרון ‘כהן’. ובשעת הצורך, יוכלו להעלות כהן אחַר כהן או לוי אחַר לוי בהפסק של ישראל באמצע, תוך אמירת ‘אף על פי שהוא כהן’ או ‘לוי’. כלומר יעלו ל’רביעי’ כהן, ל’חמישי’ ישראל, ל’שישי’ כהן, ל’שביעי’ ישראל ול’מפטיר’ כהן. ואם יצטרכו להוסיף עוד עלייה לכהן, יוסיפו עלייה שמינית לכהן, וגם ה’מפטיר’ יהיה כהן (עפ”י שקלול דעת שו”ע ורמ”א קלה, י, ומ”ב לז; ועי’ פנה”ל סוכות ז, ה).

נוהגים שלא להעלות שני אחים או אב ובן זה אחר זה (פנה”ל אמונה ומצוותיה כג, ג, 3).

אין מעלים לתורה אדם שעוסק בחלק אחר של התפילה. וכאשר הוא הכהן או הלוי היחיד, אם הוא נמצא ב’פסוקי דזמרה’ או בתחנון – מעלים אותו, ואם בקריאת שמע וברכותיה – אין מעלים, ועדיף שייצא מבית הכנסת כדי שלא יטעו לקרוא לו.^[10]

[9]. נראה שכאשר קורה פעמים רבות שאין לוי, וכך יוצא שאותו כהן עולה שוב ושוב לעליית ראשון ושני, נכון שברוב הפעמים הכהן יֵצא בעת שקוראים לראשון (עי’ פרי השדה ג, קנג). כך נכון הן משום דרך ארץ של הכהן כלפי שאר המתפללים, שלא נאה שייטול את רוב העליות. והן משום החשש לברכה שאינה צריכה כאשר מעלים אותו במקום לוי, שכן לדעת בעל העיטור (הל’ מצוות הלל, סי’ תתקלב, כמובא בשבלי הלקט לד), הכהן אינו מברך בעלייה השנייה, ויש אומרים שמחמת כן יאמר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” אחר ברכתו על העלייה השנייה (מקור ברוך וויזל א; יהודה יעלה א, מה).

[10]. אמנם יש סוברים שאם הוא הכהן או הלוי היחיד, יקראו לו גם בהיותו בק”ש וברכותיה (נהר שלום קלה, א; ערוה”ש סו, ט). אולם לדעת רוה”פ אין לקוראו. ונכון שייצא מבית הכנסת כדי שלא יקראו לו (עולת ראיה א, עמ’ רמח). קראו לאדם שעומד בק”ש וברכותיה לעלות לתורה, למנהג יוצאי ספרד לא יעלה (רשב”א א, קפה; שו”ע סו, ד; פר”ח, חיד”א בקשר גודל יא, כג; כה”ח כד), ולמנהג יוצאי אשכנז יעלה (מנהיג, לבוש, לחם חמודות ברכות ב, כג; מ”א ח; מ”ב סו, כו). אבל אם טעו וקראו לאדם שנמצא באמצע ‘פסוקי דזמרה’, לכל הדעות יעלה משום כבוד הציבור (מ”ב נא, י; פנה”ל תפילה יד, ד). אם אין אדם שיודע לקרוא בתורה אלא זה שעומד בקריאת שמע וברכותיה, יכול להפסיק ולקרוא בתורה, מפני כבוד התורה (מ”ב סו, כו). העלו אדם כשהוא באמצע תפילת עמידה – לא יעלה (רמ”א קד, ז).

י – הקדמת הכהן בימי חול

התקנה להקדים כהן היתה בשבתות ובימים טובים שבהם התאספו רבים לבית הכנסת, אבל בימי שני וחמישי, שבהם המתפללים היו מעטים, כיוון שלא היה חשש מחלוקת, מותר היה לקרוא ישראל לעלייה הראשונה (גיטין נט, ב). אולם כתבו כמה ראשונים, שכך היה בזמן המשנה והגמרא, שהיו טרודים במלאכתם ורק מעטים הגיעו לתפילה במניין בימות החול. אבל בימי הראשונים, שרבים יותר באו לתפילה בימות החול, גם בימות החול צריך להקדים את הכהן (תוס’ שם ‘אבל’; סמ”ג ומרדכי). מנגד, יש ראשונים שסוברים שאין צריך להקדים את הכהן בימות החול, כי אף שנתרבו המתפללים במניין, עדיין אינם רבים כמו בשבתות ובחגים (רא”ש, רי”ד וראבי”ה). למעשה, כתבו האחרונים שגם בימות החול צריך להקפיד להקדים את הכהן (שו”ע קלה, ג; מ”ב ט).^[11]

לעיתים בימי שני וחמישי, ישנם בבית הכנסת שני ישראלים שצריך להעלותם, כגון חתן ובעל ברית, ואם יעלו כהן ולוי לעליות הראשונות, לא יישארו להם שתי עליות. לפיכך, מבקשים מהכהן לצאת בעת שקוראים לראשון, וכך יוכלו להעלות את החתן ובעל הברית. וגם אם הכהן אינו מעוניין לצאת, אפשר להעלות את החתן או את בעל הברית לעלייה הראשונה, משום שבשעת הצורך אפשר לסמוך על הסוברים שבימות החול אין צורך להקדים את הכהן.^[12]

יא – האם אפשר להעלות מי שאינו יודע לקרוא ועיוור

העולה צריך לקרוא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה, שהרי מתחילה העולה היה קורא בקול רם עבור כולם, ולכן אף שעכשיו נוהגים ש’בעל הקורא’ הוא הקורא עבור כולם, לכל הפחות צריך שהעולה יקרא עמו בלחש. אך יקפיד שקולו לא יישמע לעומדים לצידו או ל’בעל הקורא’, כדי שלא יפריע להם.

יש אומרים, שאין להעלות לתורה מי שאינו יודע לקרוא, או עיוור שאינו מסוגל לקרוא, מפני שהמצווה היא שהעולה יקרא בלחש בתורה, ועל זה הוא מברך. אך אם הוא יודע קצת לקרוא, ויחד עם הקורא הוא מסוגל לעקוב אחר הקריאה ולאומרה בלחש, אפשר להעלותו (שו”ע קלט, ב).

ויש אומרים, שאפשר להעלות לתורה גם מי שאינו יודע לקרוא או עיוור, כי בדיעבד בזה שישמע את קריאת החזן, יצא ידי חובה, שדין השומע כדין המוציא את המילים מפיו, ועל זה הוא מברך את ברכות התורה (רמ”א). וכן המנהג הרווח ברוב קהילות ישראל, ורק קהילה שידוע שנהגו בה שלא להעלות מי שאינו מסוגל לקרוא, תוכל להמשיך במנהגה^[13]

יב – איסור דיבור בעת הקריאה בתורה

אמרו חכמים (סוטה לט, א), שמפני כבוד התורה, מעת שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה. וכן נאמר (נחמיה ח, ה): “וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם, כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ – עָמְדוּ כָל הָעָם”. עָמְדוּ פירושו עצרו מכל דיבור ושתקו. וכן נאמר (שם ח, ג): “וַיִּקְרָא בוֹ… מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים, וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה”. עוד אמרו חכמים (זוהר ח”ב רו, א), שהכל צריכים להכין את עצמם לקראת הקריאה בתורה באימה וביראה, ברתת ובזיע, ולכוון ליבם אל התורה כאילו הם עומדים עכשיו על הר סיני לקבל את התורה.

וכן הורו רבים להלכה, שבעת הקריאה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת להקשיב לקריאת התורה, ואף בין עולה לעולה אסור לדבר בדברי תורה (רי”ף, רמב”ם ורשב”א).

מנגד, יש סוברים שהאיסור הוא לדבר עם הזולת, אבל מותר לאדם ללמוד תורה בלחש בעת קריאת התורה, ובתנאי שיהיו עשרה שמקשיבים לקריאה (בה”ג, תוס’ ורא”ש). נחלקו הפוסקים בביאור דעתם: יש אומרים, שהואיל ואין חובה אישית על היחיד לשמוע את קריאת התורה (לעיל הלכה א), מותר למי שמעוניין בכך ללמוד תורה בלחש בנושא אחר במקום להקשיב לקריאה, ובתנאי שיהיו עשרה שיקשיבו לקריאה (כך משמע משו”ע קמו, ב; ציץ אליעזר יח, ה). ויש אומרים, שכל הנמצאים בבית הכנסת חייבים להקשיב לקריאת התורה, הואיל והם חלק מהציבור החייב בקריאתה, ורק מי שכבר שמע את קריאת התורה במניין מוקדם, רשאי ללמוד בלחש בעת שקוראים בתורה (באו”ה קמו, ב, ‘ויש’).

למעשה, נכון להחמיר שלא ללמוד דבר בעת הקריאה אלא להקשיב לבעל הקורא, שכן הורו פוסקים רבים, ואף המקילים מסכימים שכך נכון לנהוג לכתחילה.

גם בהפסקה שבין העליות אסור ללמוד תורה בקול, וקל וחומר שאסור לדבר עם חברו בדברי תורה, אבל מותר ללמוד בלחש (רבנו יונה, שו”ע או”ח קמו, ב; א”ר ד). ויש מקילים לשוחח בלחש בדברי תורה, במיוחד כאשר הגבאים מאריכים באמירת ‘מי-שברך’, ובתנאי שהדיבורים יהיו בדברי תורה ולא יימשכו גם בשעת הברכות והקריאה (ב”ח, ערוה”ש קמו, ג).^[14]

אף שלדעת רבים אסור לדבר בהפסקות שבין העליות אפילו בדברי תורה, מותר לרב לענות לשאלה דחופה בהפסקות שבין העליות (מ”ב קמו, ו). גם לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשהשאלה דחופה מאוד, מותר לרב לענות אפילו בעת הקריאה (ערוה”ש קמו, ב). וכן מותר לגבאי לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי, כגון לברר את מי צריך לכבד בעלייה לתורה כדי למנוע עלבון או טרחא דציבורא.

יג – כבוד התורה והציבור בעת הוצאת הספר והקריאה

גלילת ספר תורה מתחילתו ועד סופו אורכת מספר דקות. כדי שלא לאבד את זמנו של הציבור, שיהיה בטל בעת שיגללו את ספר התורה למקום שצריכים לקרוא בו בשבת או בחג, על הגבאים לגלול את ספר התורה לפני התפילה, כדי שיוכלו לקרוא בו מיד. אמנם כאשר יש לציבור רק ספר תורה אחד, וצריכים לקרוא שתי קריאות בתורה, מתעכבים כדי לגלול את הספר לקריאה השנייה, כי הציבור מוותר על כבודו כדי לקיים את הקריאה בשני המקומות כתקנת חכמים (יומא ע, א; שו”ע או”ח קמד, ג; מ”א ז).

אם בטעות הוציאו ספר תורה אחר שאינו גלול למקום הקריאה, יש אומרים שאין מחזירים אותו לארון, כדי שלא לפגוע בכבודו ולעורר עליו חשד שהוא פגום. ולמרות שהציבור יצטרך להמתין עד שיגללוהו למקום הקריאה, כבודו של ספר התורה גובר (שמש צדקה או”ח לא; מטה יהודה עייאש או”ח רפב, טו; ערך השולחן קמד, ה). ויש אומרים שמותר להחזירו לארון ולהוציא את הספר הגלול כראוי משום טורח הציבור, וכדי שלא יחשבו שהספר פגום, הגבאי יודיע מדוע החזירו אותו (יפה ללב ח”ה קמד, א; א”א בוטשאטש קמד, א). למעשה, אם החזן עומד עדיין סמוך לארון הקודש, עדיף להחזירו כדי לא להטריח את הציבור. ואם הספר כבר הגיע לבימה, רבים נוהגים לגלול את הספר, והרוצים לסמוך על דעת החוששים לטורח הציבור ולהחליפו – רשאים.

נוהגים שמוליך ספר התורה מהארון לבימה וחזרה הולך מצד ימין ואוחז את הספר על צד ימינו (רמ”א קלד, ב; מ”ב קמא, כה). כל הציבור חייב לעמוד בעת הולכת הספר, ורבים נוהגים לומר פסוקים בשבח הקב”ה והתורה, ויש מוסיפים תפילות ובקשות. רבים נוהגים לנשק את ספר התורה בפיהם או לנגוע בו ביד או בציצית ולנשקן. חולה או מצונן צריך להיזהר לא לנשק את התורה בפיו, כדי שלא ידביק אחרים במחלתו.

משום כבוד התורה, אסור לצאת מבית הכנסת משעת תחילת הקריאה בתורה ועד סופה. אמרו חכמים (ברכות ח, א), שעל היוצא באמצע קריאת התורה נאמר (ישעיהו א, כח): “וְעֹזְבֵי ה’ יִכְלוּ”. ומי שנצרך לצאת, כגון שנצרך לשירותים, רשאי לצאת בין קריאת עולה אחד לחברו, שאז ספר התורה סגור, והפגיעה בכבוד התורה פחותה (שו”ע או”ח קמו, א). אבל לצאת בלא צורך, אסור גם בין העליות.^[15]

כפי שלמדנו (לעיל ט, ו), משום קדושתו של ספר התורה, כאשר צריכים לגלול אותו, צריכים להיזהר שלא לנגוע בידיים חשופות בקלף, אלא גוללים את הספר בעזרת ‘עצי החיים’ שעליהם הספר נגלל, או שגוללים אותו בעזרת מטפחת.

אין חובה לעמוד בעת קריאת התורה. אמנם יש מהדרים לעמוד, כשם שבמעמד הר סיני הכל עמדו (רמ”א או”ח קמו, ד). ויש אומרים שצריך לעמוד בעת שעונים ל’ברכו’, משום שהוא דבר שבקדושה, וצריך לעמוד בעת אמירת דבר שבקדושה (מ”ב קמו, יח). אולם לדעת רבים, אין צריך לעמוד כלל בעת קריאת התורה (שו”ע קמו, ד). וכן נהג האר”י הקדוש לשבת במשך הקריאה ובאמירת ‘ברכו’ (כה”ח קמו, כ). וכן נוהגים רבים מיוצאי ספרד ואשכנז. אמנם בעת שעונים על ‘ברכו’, שהיא ענייה קצרה, רבים מיוצאי אשכנז נוהגים להתרומם מעט מהכסא. ובקריאת עשרת הדיברות רבים מבני כל העדות נוהגים לעמוד (פנה”ל מועדים יג, יא, 4).

יד – הגבהה

משום כבוד התורה, מגביהים את ספר התורה כדי שכל הציבור יראה את המקום שבו קוראים, “שמצווה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע מעט ולומר (דברים ד, מד): וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (מס’ סופרים יד, ח). למנהג יוצאי ספרד ומקצת מיוצאי אשכנז מגביהים את הספר לפני הקריאה (שו”ע קלד, ב, האר”י), ולמנהג רוב יוצאי אשכנז מגביהים לאחר הקריאה (רמ”א שם). צריך שהספר יהיה פתוח בעת ההגבהה על מקום הקריאה, ואם היה פתוח במקום אחר – אין צורך לחזור להגביהו.

המגביה צריך להקפיד שכל המתפללים יוכלו לראות את אותיות התורה. לשם כך טוב שיעשה סיבוב שלם במתינות, וכך הכל יראו את האותיות. בספר תורה העשוי כמנהג יוצאי אשכנז, המגביה פותח את הספר כדי שיראו ממנו שלוש עמודות (מ”ב קלד, ח). יוצאי ספרד נוהגים שבזמן הגבהת הספר אחד המתפללים מצביע על מקום הקריאה. יוצאי תימן נהגו שלא להגביה את ספר התורה מחשש שיפול, אלא כאשר הספר מונח על הבימה, המגביה אוחז על ידי מטפחת ביריעה עצמה ומרים אותה מצד לצד באופן שייראו ג’ עמודות (מהרי”ץ, עץ חיים סג, א).

כאמור, מצווה על כל האנשים והנשים שרואים את הכתב לכרוע מעט (מס’ סופרים יד, ח; שו”ע קלד, ב). רבים מיוצאי אשכנז לא נהגו לכרוע, ויש שלימדו על כך זכות, אבל לכתחילה ראוי לכרוע בעת שרואים את הכתב (הר צבי או”ח א, סד). בדורות האחרונים התפשט מנהג שמבטא חיבה לתורה, לפיו מצביעים בעת ההגבהה על ספר התורה באצבע או בציצית, ולאחר מכן מנשקים אותה.

אמרו חכמים (מגילה לב, א) שהגולל, והכוונה למגביה, נוטל שכר כנגד כל מי שעלה לתורה, כי הוא עוסק בכבוד התורה. לכן ראוי לכבד בהגבהה את אחד מנכבדי הקהל, ובלבד שיהיה לו כוח להגביה את הספר בלא חשש שיִפול מידיו. ויתכן שמסיבה זו נהגו רבים לכבד בהגבהה צעירים, שאין חשש שייכשלו בהגבהת הספר (שו”ע קמז, א; מ”ב ז; יט).

לאחר שהגולל סיים לגלול את הספר ולסוגרו, רשאי המפטיר להתחיל בברכת ההפטרה, ואינו צריך להמתין עד שהגולל יכרוך אותו ויכסהו במעיל (שערי אפרים י, יח; פמ”ג קמז, י). ויש נוהגים להמתין עד שיסיים לכסותו במעיל (עי’ מ”ב קמז, כב).

טו – עליית קטן

אמרו חכמים במשנה (מגילה כד, א): “קטן קורא בתורה ומתרגם”. לכאורה קשה, היאך יכול קטן להוציא את הרבים ידי חובתם, הרי בכל שאר העניינים שבקדושה קטן אינו יכול להוציא את הגדול.

יש אומרים, שחכמים הורו כך מפני הדחק, שהואיל וכל עולה היה קורא את עלייתו, ולעיתים לא נמצאו במניין שבעה גברים שיודעים לקרוא בתורה, הקילו בשעת הצורך להעלות לתורה גם קטנים שלמדו לקרוא כראוי (ריב”ש). לשיטתם, מאז שנהגו שאדם אחד קורא את כל הפרשה עבור שבעת העולים, אין עוד צורך להקל בכך, ולכן אין להעלות קטן למניין שבעה. וכן נהגו רבים. אבל למפטיר, שאינו מכלל השבעה – יש נוהגים להעלות קטן; ויוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד נוהגים שלא להעלות קטן גם למפטיר.

ויש אומרים, שמעיקר התקנה אין צורך שהעולה לתורה יוציא את הרבים בקריאתו, אלא העיקר שהציבור ישמע את הקריאה בתורה, ולכן מותר להעלות קטן לתורה לכתחילה. אמנם גם לפי שיטה זו, לדעת רבים, רק כאשר קוראים שבעה עולים, אפשר להעלות קטנים למקצת העליות. וכן נוהגים יוצאי תימן וחלק מיוצאי ספרד.^[16]

טז – איזו טעות מעכבת

בעל הקורא צריך להכין את הקריאה היטב, כדי שיוכל לקרוא בדייקנות ובצורה קולחת, לכבוד התורה ולכבוד הציבור. טעה הקורא בקריאתו בניקוד האותיות, יש אומרים שגם כאשר הטעות לא גרמה לשינוי במשמעות המילה, מתקנים אותו כדי שיחזור ויקרא במדויק (רמב”ם, שו”ע קמב, א). מאידך, יש אומרים שכדי שלא להלבין את פניו, גם כאשר הטעות גרמה לשינוי משמעות, או שהוסיף או החסיר אות, אין מעירים לו (המנהיג, ב”ח). ולדעה האמצעית, על טעות שמשנה את המשמעות מתקנים, ועל טעות שאינה משנה אין מתקנים (רמ”א).

למעשה, במקום שנהגו כדעת המחמירים להעיר על כל טעות, כל זמן שאין מכך עלבון גדול או קטטות, נכון שימשיכו במנהגם. אולם במקום שאין מנהג – נכון לנהוג כדעה האמצעית, שעל טעות שמשנה את משמעות המילה – מתקנים, ועל טעות שאינה משנה – אין מתקנים. לדוגמה, אם קרא יָשַב במקום יֹשֵב, כיוון ששינה בין משמעות עבר והווה, מחזירים אותו. וכן אם קרא יַעשה במקום יֵעשה, כיוון ששינה בין משמעות פעיל וסביל, מחזירים אותו. גם אם טעה בטעמים טעות שגורמת לשינוי בהבנת המשפט, מחזירים אותו (מ”ב קמב, ד). אך על טעות שאינה משנה את המשמעות אין להעיר ולתקן, כגון שקרא יד֫עתם במלעיל במקום ידעת֫ם במלרע. ואף כאשר מבחינה דקדוקית יש שינוי משמעות, אם רק המדקדקים מבחינים בו, אין להחזיר על כך. וכפי שכיום רוב בעלי הקוראים אינם מקפידים על הבחנה בין מילה דגושה למילה שאינה דגושה. לדוגמה, בפסוק (בראשית א, י): “וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים”, טועים וקוראים: ‘ימים’ ללא דגש ב’מם’, אף שהמשמעות הדקדוקית של מילה זו היא ‘יום’ ברבים ולא ‘ים’ ברבים.

השמיט או הוסיף אות באופן שאינו משנה את המשמעות, כגון שקרא מצרִיִים בשתי ‘יודים’ במקום מצרִים ב’יוד’ אחת, לכתחילה יתקנו אותו כדעת המחמירים, אך אם המשיך בקריאה, או שיש חשש עלבון, אין צריך לתקנו (א”ר, מ”ב קמב, ד).

כאשר יש חשש לעלבון גדול, גם אם הקורא טעה טעות שמשנה את המשמעות, כיוון שהדין מדברי חכמים, יש לסמוך על דעת המקילים ולהימנע מלהעיר לו, כדי שלא להלבין את פניו. בנוסף, במקרה כזה, יש חשש שהקורא ייכנס לחרדה שתגרום לו לטעות יותר, וכך עלבונו יגדל וכבוד הקריאה ייפגע יותר. העצה הראויה למקום שבו יש חשש שהמעירים יפגעו בקורא, שיעמידו ליד בעל הקורא אדם שבקיא בדקדוק, ורק לו תהיה רשות להעיר לקורא. ובמקום שיש חשש לעלבון גדול, כגון בנער ‘בר מצווה’, ינהג כדעת המקילים ולא יעיר. אך ידאג שלהבא לא ימנו קורא שעלול לטעות טעויות רבות, וכן יבחן את חתני בר המצווה, וינחה את מי שהקריאה קשה לו – להסתפק בקריאת המפטיר.^[17]

יז – כיצד מתקנים כאשר המשיכו לקרוא אחר הטעות?

אם הקורא טעה טעות שמשנה את המשמעות, גם אם שמו לב לטעות רק אחר שהמשיך לקרוא, עליו לחזור ולקרוא את המילה כהלכתה, ולהמשיך ולקרוא ממנה והלאה כסדר, עד לסיום קריאת העולה. כאשר החזרה לאותה מילה אינה מובנת, כי היא באמצע עניין, יש לחזור לתחילת הפסוק שבו נעשתה הטעות. אבל אם הקורא תיקן את עצמו מיד, אפילו היתה המילה באמצע משפט, אין צורך לחזור לתחילתו.

כאשר נעשתה טעות בקריאת העולה הראשון, ורק לאחר כמה עליות הגיעו למסקנה שנעשתה טעות. כיוון שיש טורח רב בקריאה חוזרת ממקום הטעות, יוכלו להסתפק בקריאת הפסוק שבו היתה הטעות עם עוד שני פסוקים שלפניו או לאחריו, ואחר כך ידלגו וימשיכו בקריאת העלייה שבה נמצאים (עי’ מ”ב קמב, ב; שעה”צ ג).

אם לאחר סיום קריאת התורה בשבת הגיעו למסקנה שהיתה טעות שמצריכה חזרה, מן הדין אין צריך לחזור ולקרוא את הפסוק שטעה בו הקורא, שכן למדנו שיש סוברים שיוצאים ידי חובה גם בקריאה שיש בה טעות, וכיוון שזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים (ח”א לא, לא; כה”ח קמב, ה). אולם אם אין טרחה מרובה בדבר, טוב לחזור ולקרוא בלא ברכה את הפסוק שטעו בו עם עוד שני פסוקים לפניו או לאחריו (עי’ באו”ה קמב, א, ‘מחזירין’).

יח – קריאה בספר פסול

ספר תורה כשר הוא ספר תורה שכל אותיותיו כתובות כהלכתן לשם שמיים בדיו על הקלף. שכן התורה כולה היא רעיון אלוהי אחד שלם, המתבטא בכל האותיות שבתורה. ואם תחסר אפילו אות אחת או תיכתב באופן פסול – הספר כולו פסול.

לרוב הראשונים, תקנת חכמים לקרוא בתורה בציבור צריכה להיעשות בספר תורה כשר, ובמקום שאין ספר תורה כשר, אין לברך על הקריאה בספר פסול (רמב”ן, רשב”א, רא”ש ומרדכי). ויש ראשונים שסוברים, שכאשר אין ספר כשר, אפשר לקיים את קריאת התורה בברכה בספר תורה פסול שכתוב בדיו על הקלף (תשובות חכמי נרבונא, רמב”ם וראבי”ה).

למעשה, כשאין ספר תורה כשר, יקראו בספר התורה הפסול בלא ברכה (שו”ע קמג, ג; מ”ב קמג, ט. כשהפְסול בחומש אחר – מבואר בהערה).^[18]

יט – נמצאה טעות באמצע הקריאה

התחילו לקרוא בתורה, ובתוך הקריאה נתגלתה טעות שיש ספק אם היא פוסלת את הספר, יש להמשיך לקרוא בספר התורה בברכה ולא להחליפו באחר, משום ‘ספק ספיקא’. ראשית, יתכן שהטעות שנמצאה אינה פוסלת את הספר. שנית, אף אם היא פוסלת, יש אומרים שבדיעבד יוצאים בקריאה בספר תורה פסול, וכיוון שכבר התחילו לקרוא בספר זה, משום כבודו של הספר, יש לסיים בו את הקריאה (רמ”א קמג, ד; מ”ב כה).

אבל אם נמצאה באמצע הקריאה טעות שפוסלת את הספר בוודאות, צריך להוציא ספר תורה כשר מן הארון, ולהמשיך בו את הקריאה. אבל על מה שכבר קראו אין צריך לחזור, מפני שלעניין זה סומכים על הסוברים שבדיעבד יוצאים בקריאה בספר פסול (רמ”א קמג, ד; מ”ב יג).

אם הפסול נמצא באמצע קריאת אחד העולים, יש אומרים שצריך להחליף מיד את ספר התורה הפסול בכשר, ולהמשיך לקרוא בספר הכשר לפחות שלושה פסוקים, כדי שהעולה יברך את הברכה האחרונה על קריאה בספר תורה כשר (שו”ע קמג, ד).

ויש אומרים, שאם הקורא נמצא במקום שניתן לסיים בו את הקריאה (שאינו פחות משלושה פסוקים לפני או אחרי פרשיה, לעיל הלכה ה), יברך העולה ברכה אחרונה על מה שקרא בספר הפסול, וזאת כדי שלא להחליף את הספרים באמצע העלייה. אבל אם הטעות נמצאה במקום שבו לא ניתן להפסיק, מאחר שאין להמשיך לקרוא בספר הפסול, עליהם להחליף את הספרים ולהמשיך את הקריאה בספר הכשר, והעולה יברך את הברכה האחרונה על הספר הכשר (רמ”א שם, מ”ב יג).^[19]

בכל מקרה שנמצאה טעות בספר התורה, על הגבאים לדאוג לתיקונה בהקדם האפשרי (לעיל י, כא).

כ – דין מניין שהפסיד קריאה בתורה

אם התקבצו בשעות הבוקר שישה שהתפללו ביחידות ולא קראו בתורה, מותר להם לצרף עוד ארבעה ולקרוא בתורה. וגם אם התקבצו אחר הצהריים, יכולים להשלים את הקריאה בתורה בזמן המנחה, כי אף שזמן קריאת התורה לכתחילה הוא בתפילת שחרית, בדיעבד אפשר לקרוא כל היום (מ”ב קלה, א). לפיכך, מניין של חיילים או אנשים שהיו בנסיעה ולא היה להם ספר תורה בזמן תפילת שחרית, ואחר הצהריים הגיעו למקום שיש בו ספר תורה, יכולים לקרוא בתורה את מה שהחסירו בשחרית.^[20]

אירע דבר שביטל את המניין בשבת, והציבור הפסיד את קריאת פרשת השבוע, בשבת הבאה ישלימו ויקראו שתי פרשות כסדר הופעתן בתורה (אור זרוע ב, מה; רמ”א קלה, ב). ואם אירע שהפסידו את קריאת התורה במשך כמה שבתות, יש אומרים שאפשר להשלים רק פרשה אחת נוספת, כי לא נהגו לקרוא יותר משתי פרשות בשבת אחת (מהר”ם מינץ פה; מ”א קלה, ד). ורבים אומרים שיש להשלים את כל הפרשות שהפסידו (ר”י טירנא, א”ר קלה, ב; ערוה”ש ו). למעשה, נכון להשלים את כל הפרשות, ובעלייה הראשונה יקראו את כל הפרשות שצריך להשלים עד סוף עליית הראשון של הפרשה הסמוכה לפרשת השבוע (פתח הדביר קלה, ד; כה”ח ה. אך עולה אחד לא יקרא בשני חומשים).

מי שהפסיד קריאת פרשה אחת מחמת שהתפלל בקהילה שסדר קריאת הפרשות שלה שונה, כגון שהיה בחוץ לארץ ושבת חלה ביום טוב שני של גלויות, ולכן לא קראו שם בפרשת השבוע. אינו צריך להשלים את קריאת התורה, שכן חובת הקריאה מוטלת על הציבור ולא על היחיד (הליכות שלמה תפילה יב, ו; חזון עובדיה שבת ב’ עמ’ שלב). (החובה המוטלת על היחיד היא לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, כמבואר בפנה”ל שבת ה, ט-י).