מלבד ברכות התורה שתיקנו חכמים לכל אדם לברך בבוקר, תיקנו חכמים שהעולים לקריאת התורה יברכו שוב את ברכות התורה, לכבוד עלייתם לקרוא בתורה בציבור מתוך ספר התורה המקודש. על ידי הברכה העולה והשומעים מתקשרים אל מקורה האלוהי של התורה, ולגודל עניינה תיקנו לברך לפני הקריאה ולאחריה. לפני הקריאה, הברכה היא על שבחר ה’ בנו מכל העמים, ומתוך כך נתן לנו את תורתו. לאחר הקריאה, הברכה היא על מעלת התורה, שהיא תורת אמת וה’ נתנה לנו כדי שנתעמק ונחדש בה, ועל ידי כך נוסיף חיים וברכה לעולם.
מתחילה היה המנהג שרק העולה הראשון והאחרון בירכו – הראשון בירך את הברכה הראשונה לפני קריאת התורה, והאחרון בירך את הברכה האחרונה לאחר סיום הקריאה, וכל שאר העולים היו שומעים את ברכתם ויוצאים בכך ידי חובת הברכות.
לאחר זמן, לרוב חשיבותה של ברכת התורה, תיקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך גם בתחילה וגם בסוף, “גזירה משום הנכנסים ומשום היוצאים”. שחששו חכמים שמא יכנס אדם באמצע קריאת התורה, ולא ישמע את ברכת העולה הראשון בתחילת הקריאה, ויחשוב שאין ברכה לפני קריאת התורה, לכן תיקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו. עוד חששו, שמא יֵצא אדם באמצע קריאת התורה, ומאחר שלא ישמע את העולה האחרון מברך בסיום הקריאה, יחשוב שאין ברכה לאחר הקריאה, לכן תיקנו שכל עולה יברך ברכה בסיום קריאתו (מגילה כא, ב, רש”י ורמב”ם). ויש אומרים, שטעם התקנה הוא כדי שגם מי שאיחר לבוא לבית הכנסת ישמע את הברכה שלפני העלייה לתורה, וגם מי שיצא לפני סיום הקריאה ישמע את הברכה שלאחריה (מאירי שם).
